משער האשפות אני מחליט לרדת לסילואן, הוא כפר השילוח. המראה הזה של הכפר הדבוק לצלע ההר, תמיד מכשף אותי: הבתים הקטנים, הלבנים,הנאים כמצבות, זה מעל זה, הבוהקים בשמש; האור הקולט, כביכול, אחד משישים מזוהרה של ירושלים ובה בשעה הוא כבר על סף אור המדבר; כפר שאין בו מהוד המלכות של הבירה, או מן ההוד ההיסטורי של ניצחונות ומפלות של שליטי עולם ודתות עולם, והוא נראה לי ככפר תנ"כי קדום, צנוע, מימי מלכות יהודה הקטנה, משהו כמו ענתות של ירמיהו או תקוע של עמוס או אלקוש של נחום. “בצד ההיסטוריה” הוא עומד, ובזכות זה, כאילו, נשתמר, כאילו עומד כך אלפי שנים. לא הייתי שם אלא פעמיים, אחר מלחמת ששת הימים, כשהיינו גומעים בצימאון לא רווה את כל הארץ ש"חזרנו אליה", בקוצר רוח כאילו תברח לנו, וגם אז – לא בכפר הייתי אלא בברכת השילוח שלרגליו.
אפשר לקצר את הדרך, כמובן, ולרדת דרומה אל הברכה ומשם אל הכפר, אבל למה לקצר כשאפשר להאריך? אני הולך אפוא לאורך החומה, מזרחה, צפונה, עד גת שמנא, ומשם לדרך יריחו, ושם פונה אל הכביש היורד לכפר. לשמאלי, מצבות הקברים של נחל קדרון: יד אבשלום, קבר בני חזיר, קבר זכריה. ליד קבר בני חזיר אני מתעכב. מתפעל שוב מהדרו ההלניסטי, היציב, המוצק, שהזמן חולף על פניו ואינו פוגע בו. משהו כמו בדלפי, לכאורה, ואף על פי כן חותם ישראלי מובהק: העמודים וכותרותיהם הם דוריים וכן המשקוף, אבל הוא חצוב בתוך הסלע, חטוב בהר הירושלמי, רק חזיתו משקיפה החוצה, ובעצם הוא “מופנם”, ללא התפאורה היוונית התאטרלית. אני קורא את הכתובת החקוקה בסלע – זה קבר והנפש של אלעזר חניה יועזר…“. כשאני מפנה את ראשי לאחור, אני רואה מטה מנגדי נער כבן שתים עשרה או שלוש עשרה, בחולצה לבנה ובמכנסי חָקי עד הברכיים, יחף, עומד ומסתכל במצבת הקבר ומחייך. אני יורד לחזור אל הכביש, אך בעוברי על פניו, הוא קורא בקול, כמו לעצמו, את מילות הכתובת: “זה קבר והנפש של אלעזר חניה יועזר יהודה שמעון” במבטא ערבי. אני מתעכב רגע לידו: האם רצה להסב את תשומת לבי אליו? להתפאר בידיעת קרוא עברית? “אתה קורא טוב!” אני מחמיא לו. “למה לא?” הוא מחייך. “לומד עברית בבית הספר?” “גם עברית”. “בסילואן?” “כן, בסילואן”, ומוסיף: “גם היסטוריה יהודית, גם קצת תנ”ך”. “יופי!” אני אומר לו, “מה זה המילה ‘נפש’ שכתוב שם למעלה?” “זיכרון למת”, הוא אומר,“זה מילה שהיו כותבים על מצבות”. “יופי!” אני אומר, ונפרד מעליו,
אני ממשיך ללכת בדרך אל הכפר ומרגיש שהוא בעקבותיי, כמה צעדים מאחור. אני מתעכב רגע להשקיף על הנוף, וגם הוא מתעכב. מזווית העין אני רואה אותו מרים אבן קטנה ויורה אותה אל צמרת הברוש שלימין הדרך, כמו לפגוע בציפור. אני מוסיף ללכת והוא מאחוריי, שומר על מרחק מסוים. כמו כלב ללא בעלים, אני חושב שנטפל אליך לפעמים דרך ארוכה, מרחרח מתקדם ואין להיפטר ממנו. מה הוא רוצה, בעצם?אני חושב שהוא מתנדב לשמש לי מדריך על מנת לקבל פרס, כמובן. אני התייר היחידי כאן עכשיו, בשעת אחר הצהריים חמה זו, כשהעפר הסידני והסלעים לוהטים בשמש.
ריח עצי תאנה, ריח מים. ליד מסעף הדרך אל הברכה הוא משיג אותי, בכל זאת: “רוצה אל הנקבה?”
“הנקבה” דווקא הוא אומר, שוב בהתפארות ילדותית, המבקשת להסב את תשומת הלב. נער יפה: בלורית סמיכה מלוכסנת לו על מצחו ועיניים שחורות מחייכות בפיקחות. מין ערמה כזאת, אני חושב, כדי לצוד את התייר המשכיל? טוב, אלך אל “הנקבה”, אני מחליט, אעניק לו כמה לירות. העברית שלו וחברתו שוות את זה.
לאחר שניים־שלושה צעדים הוא אומר:“אתה מאשקלון?”
אני פורץ בצחוק “למה אתה חושב שאני מאשקלון?”
“ככה, חשבתי”.
“לא, אני מתל אביב”.
אני רואה הבעת אכזבה בפניו.
קאסם שמו, אני למד. עולה לכיתה ז', הוא מספר לי שבנחל גיחון הומלך שלמה, שאורך הנקבה שחצב חזקיהו הוא 513 מטר, שהערבים קוראים לברכה “אום אל־דראג'” על שם המדרגות שבה, ושהנוצרים קוראים לה “עין סית מרים” על שם אימו של ישו, שחולל בה את נס העיוור שנפקחו עיניו.
לפני סורגי הברכה, במקום ששתי נשים במטפחות אדומות שפופות על קרסוליהן ומכבסות משהו, נתקלת רגלי במדרגות אבן וקורֶה מה שצריך היה לקרות מזה כמה ימים: רצועת הסנדל הימני שלי נקרעת. אני מנסה – ניסיון מגוחך – לאלתר משהו: לחבר בחוט, בעשב (להדביק ברוק?), אך קאסם המתכופף אל הסנדל ובודקו, אומר: “זה לא יועיל. ניגש לסנדלר, בכפר, הוא יתקן לך על המקום”. “אני אסתדר, אין דבר”, אני אומר: “לא, אתה תתחלק, תשבור רגל! הסנדלר לא רחוק מפה”.
בעצם מוטב כך, אני חושב, אין לי חשק להיכנס לנקבה, שהייתי בה פעמיים ולא נשתנתה במשך מאות השנים האחרונות.
בדרך לכפר, כשאנו חוצים את הכביש, הוא אומר: “היית על מגדל שלום?”
“מגדל שלום?”
“זה הגבוה בתל אביב. היינו שם לפני חצי שנה, כל הכיתה”.
“יפה תל אביב?”
“אני משתחווה לה”.
“משתחווה?” אני מתאפק מלפרוץ בצחוק.
“כשהיינו עומדים שם על המגדל, הייתי מתכופף למטה, כמו משתחווה לה”, הוא מחייך. אחר כך מוסיף: “הים יפה, רואים את כל הים עד אשקלון”.
“כמעט, כמעט”.
אלה הם הימים האחרונים של חופשת הקיץ, ואני שואל אותו מה עשה כל החופש הגדול, הוא מספר לי שעבד בבניין על הר הצופים אצל מנהל עבודה אחד זילבר, איש לא טוב, “רשע”, אבל הוא הסתדר אתו. אני שואל אותו מה עושה אביו.
“מת”, הוא אומר, והחיוך לא סר מפניו.
“מזמן?”
“חמש שנים. עבד בבניין ונפל מן הפיגום”.
החיוך לא סר מפניו, כאילו מספר על איזה תעלול. והוא ואחיו הגדול מפרנסים את המשפחה.
הסנדלר הוא איש זקן, עתיק, פניו החרוצות קמטים אנכיים, אפורות מזוקן, השפם מוכה כפור, סנדלר ללא סנדלריה: בכוך האפל שבו הוא גר – דרגש וכמה כלים, בעצם, רצען. הוא לוקח את הסנדל, הופך אותו מצד אל צד, מעיין בו ונותן בו מבט כאילו אומר: “כל הטורח לא שווה”. לבסוף הוא נעתר להפצרות של קאסם, מתיישב אל הדרגש ומשחיל חוט במרצע.
בערבית העילגת שלי אני שואל אותו שאלות של שגרה, ואחר כך שואל אם זוכר הוא את התימנים שחיו כאן לפנים, בכפר, עד מאורעות 1939־1936. מבלי לשאת את עיניו ממלאכתו הוא מספר על שכן תימני שהיה לו, זכריה שלום, חלבן, בעל שתי עזים, שבוקר בוקר היה עולה עם כדי החלב שלו אל הרובע היהודי. אחר כך ברחו כולם.
“למה ברחו?” אני שואל.
“ולמה ברחו הערבים מאבו־טור?” הוא אומר. “ברחו מפני שמפחדים מאלה. מא פי ואחד מתרייח, מן הדא חאלה ביננא ובינכון”. כלומר: אין אחד שיש לו מנוחה מן המצב הזה בינינו וביניכם. ואחר כך הוא אומר: “תעיבנא מן אל חרובּ”, התעייפנו מן המלחמות.
אך בינתיים הסנדל מתוקן.
“כמה?” אני שואל.
“עשר לירות”.
אני מוציא את ארנקי ומוצא שיש בו רק שטר אחד, בן 500. הזקן, אין לו לפרוט.
“מעליש!” הוא עושה תנועת ויתור בידו.
אני מתעקש לשלם, ואז מבקש קאסם את השטר מידי ואומר שילך לפרוט אותו, בחנות.
חוש הזהירות הזעיר בורגני שלי מגניב היסוס ללבי: מה אני יודע עליו? אולי הוא מערים עלי? אולי מלכתחילה התכוון לטמון לי פח, כאן בכפר?
אני מהמר על האמון ומוסר לו את השטר. הוא מחייך.
כשהוא יוצא, אומר הזקן: “הדא מנחוס!” כלומר: “זה שלומיאל, לא יוצלח”. אני שואל למה והוא אומר: “זה ‘כסלאן’, כל היום מסתובב, בין העצים והאבנים, עולה לעיר, מסתובב ליד החומה, אף אחד לא יודע מה הוא מחפש. רודף אחר הציפורים. יגדל – ולא ייצא כלום ממנו”. אני אומר: “הוא עבד, בבניין. כך סיפר לי”. “אולי כמה ימים”, נד הזקן, “אולי, אף פעם לא יהיה לו כסף. מסכנה אימא שלו”.
קאסם חוזר ובידו ארבעה שטרות של מאה, ועשרה של עשר. אני משלם ואנו נפרדים מן הבונדארג’י.
“הולכים אל הנקבה?” אומר קאסם בחוץ.
בכפר – בית מטפס על בית. שבילים צרים ביניהם. אין איש בחוץ בשעה זו, פרט לכמה תינוקות. כפר תנ"כי כזה, מימי מלכות יהודה, שגדלו בו נביאים קטנים, מאלה של תרי־עשר.
“הסנדלר אומר שאף פעם לא יהיה לך כסף”. אני אומר.
“יש לי כסף הרבה”, מצטחק קאסם.
אחר כך אומר: “רוצה לראות? תבוא לבית שלי רוצה?”
אני מתגבר על היסוסיי והולך אחריו.
אימו נבוכה, מופתעת, אינה יודעת מה לעשות באורח הלא קרוא, הלא צפוי. תה? ענבים? אך משאני מסרב בתוקף, היא מכסה את פיה במטפחתה, רק חצי פניה הרחבות, הכפריות, גלויות מוותרת ופורשת, רגילה, אולי, למשוגות כאלה של בנה. החדר גדול למדי, אך אין בו כלום מלבד מיטה, שולחן, טלוויזיה וצרורות של עשבים ריחניים המוטלים בפינה, על רצפתה בטון, קאסם יוצא לחדר הסמוך חוזר עם כד חרס קטן, הופכו על כף ידו ומראה לי מטבע.
“אין לי כסף?” הוא מחייך.
הוא מושיט לי את המטבע ובוחן את השכלתי: מה המטבע? ממתי?
אני בוחן את המטבע: אותיות שחוקות, בעברית קדומה, כנראה, אבל צורת שלוש שיבולים נראית בבירור; ומן הצד השני – עץ? כד? רימון?… מה אני מבין בזה?
“של אגריפס המלך”, הוא מחייך אליי בהבעת מנצח.
אני מסתכל במטבע, מאמין, לא מאמין. הוא יודע, כנראה.
“זה בשבילך”. הוא אומר.
אני מסרב לקבל ומושיט לו בחזרה את המטבע.
“אין דבר, יש לי הרבה”. הוא סוגר את כף ידי על המטבע.
אחר כך יורד אתי למטה. אל הברכה כבר אין לי חשק לגשת.
“מאוחר מדי”, אני אומר לו.
הוא לא מניח לי. מלווה אותי לאורך כל הכביש הצר עד תחנת האוטובוס.
אני אומר: “למה חשבת שאני מאשקלון?”
"ככה. אני רוצה להיות פעם באשקלון,, הוא מחייך, “אז חשבתי אולי אתה משם”.
ינואר 1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות