זמן מה אחר מלחמת ששת הימים הציע לי נתן אלתרמן להצטרף לכרוז הסופרים התומכים ב"ארץ ישראל השלמה". לא נעניתי לו, לא מפני שכפרתי עקרונית בזכותנו להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, אלא מפני שחשבתי, “חזון למועד”: תגיע השעה, כשישרור שלום בינינו ובין ערביי הארץ, כש"הקו הירוק", שהותווה בסיטואציה פוליטית מסוימת, לא יהיה קו מקודש ולא קו מפריד של איבת עולם – ניתן יהיה להתיישב שם מתוך הסכמה הדדית וללא עימות קטלני בין שני העמים.
רשימתו של רוביק רוזנטל בערב חג הפסח,“ארץ המתנחלים”, בניגוד לרוב הרשימות המתפרסמות בעיתונים השכם והערב נגד המתנחלים, שהן חדורות בוז ושנאה אין קץ ומין תשוקת נקם, כאילו כל הצרות הבאות עלינו, לרבות הפיגועים בנתניה, בחדרה, בתל אביב, בירושלים, מידם בא לנו – כתובה מתוך ניסיון כן להבין, לבחון, לראות את הצדדים השונים בקיבוץ אנושי רב גוני זה ובמפעלו ההתנחלותי, ופה ושם גם מתוך אמפתיה. לא באיבה הוא מתבונן בהם, אלא בעצב. “מבחינה היסטורית”, הוא כותב בסוף רשימתו, “סיפור ההתנחלויות הוא סיפור טרגי, סיפור של גאוות יתר, של עיוורון, טרגדיה של אמונה גדולה אבל צרה מדי, נאחזת בעבר הרחוק ובעתיד לא ידוע במקום לפתור פתרון נבון ופשוט את מצוקות ההווה”.
מהו הפתרון “הנבון והפשוט” בימים אלה של אינתיפאדת אל־אקצה, כשכולנו, ימין ושמאל כאחד, מודעים לשאיפות המוצהרות של הפלשתינאים בדבר זכות השיבה וירושלים כבירתם, וקוראים ושומעים את דברי השטנה שלהם נוסח “שטירמר” נגד ישראל ונגד היהודים בכלל – ספק אם מישהו יודע.
אך עיקר דבריו של רוביק רוזנטל מוסבים על “ארץ המתנחלים” כעל “ארץ אחרת”, פרודה לחלוטין ממדינת ישראל מנוכרת לה וממנה, מין הוויה נבדלת בפני עצמה, תלושה לא רק מן המציאות, אלא, באופן פרדוקסלי, גם מן הקרקע שהיא יושבת עליה למרות ש"את אהבת הקרקע שאבו המתנחלים מהציונות הקלסית, המעשית, והוסיפו אליה את אהבת קרקע הארץ הבאה מן התורה והמצווה". והשאלה הגדולה הנשאלת בהקשר זה, היא – האומנם כל מה שמעבר ל"קו הירוק", כל יהודה, שומרון, בקעת הירדן, כל האתרים ההיסטוריים והנופים, שגם רוביק מתרגש למראיהם בהשקיפו ממרום “ארץ המתנחלים” למזרח ולמערב, כל זה הוא ארץ אחרת? ללא שייכות לישראל כישות לאומית,דתית ומדינית?
הלוא מבחינת הזיקה של היהודים כעם לארצם בגבולותיה ההיסטוריים,אין חולקים על כך שהשאיפה “בת שנות אלפיים” לשוב לארץ האבות, ערש תרבותנו העברית, הייתה מכוונת לארץ ישראל כולה, מן הים עד הירדן, ובוודאי לא הגבילה עצמה לרצועת החוף, היא פלשת, שממילא הייתה מיושבת רובה בנוכרים הן בתקופת המקרא והן בימי בית שני, והיא דלה בזיכרונות היסטוריים. הגעגועים והתקוות לשוב לארץ הזאת, שמצאו להם ביטוי – תחילה דתי בתפילות, במנהגים ובטקסים, בפיוטים ובזמירות, ומאז המאה התשע עשרה ביטוי “חילוני” בשירה ובספרות של תקופות ההשכלה והתחייה – פנו כמעט אך ורק אל הנופים המקראיים של הרי יהודה, הרי אפרים והגליל, אל בית לחם וחברון, ענתות ותקוע, הר גריזים והר עיבל, הירדן וים כינרת. די להיזכר בשירים של ביאליק וטשרניחובסקי, ובאלה שהיו שגורים בפי החלוצים של העליות הראשונות ובפי עוללים בגנים ובבתי הספר, כדי להיווכח איזו היא הארץ שצפנה בתוכה המילה “מולדת”. והרי על כך, ורק על כך, ביססה התנועה הציונית את זכותו של העם היהודי לשוב ולהקים את עצמאותו בארץ ישראל ולא בשום ארץ אחרת. הווי אומר, בזכות הזיקה בעיקר לאותם חלקי ארץ שברובם יושבים היום המתנחלים. איך אפשר לבוא עכשיו ולומר ש"ארץ המתנחלים" אין לה בירה “כי בירתה ירושלים נמצאת מחוצה לה”, כשיישוביהם מקיפים את ירושלים מכל עבר, והם מקדשים אותה, ודרכיהם ופניהם מכוונות אליה. ואיך אפשר לומר שמאז שנולדה “ארץ המתנחלים”, היא הפכה את ארץ ישראל הקדושה “למקום מוכתם בדם, בנשק לא טהור, במוסר עבדים ואדונים”. האם לא אויביה הכתימו אותה בדם? האם נשק ההגנה שלה שונה מכל נשק הגנה בישראל, ורק משום שהוא משמש להגנתה (פרט למקרים מעטים הראויים לכל גנאי ולהענשה כדין) הוא בלתי טהור? והאם דווקא אותם ולא את אלפי המעבידים בתוך תחומה של ישראל, המתעללים בעובדים זרים וגוזלים מהם את שכרם הזעום, צריך להלקות על כך שמוסרם הוא “מוסר אדונים”? האם “עבדיהם” הם הפועלים הערביים מן הכפרים שמסביבם, שמעולם לא התלוננו על קיפוחם?
מבחינת השאיפה היסודית של קיום זכות ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ ההיסטורית – לא בדרך של גזלת קרקעות בכוח וללא כוונה לנשל את התושבים הקבועים והוותיקים מאדמתם או להשתלט עליהם – אין הבדל בין אריאל, קדומים, אפרת וכד' לבין משמר העמק, עין החורש, נגבה וכד' (הרי לא יעלה על הדעת שבימינו, כשיש ליהודים זכות להתגורר ולהתיישב בכל מקום בעולם, פרט לערב הסעודית, יהיו סגורים בפניהם חלקים מארץ ישראל בבחינת “יודען ריין”!). הבדל גדול קיים אמנם בין אלה לבין מתנחלים התוקעים יתד בלב לבו של יישוב ערבי, שהוא בבחינת התגרות. כזה הוא מעשה חדירתה של קבוצת יהודים אל מרכזה של העיר חברון והפקעת בתים בתוכה בנימוק שהיו לפנים רכושם של יהודים (בנימוק כזה עשויים ערבים להפקיע אין ספור בתים ביפו, ברמלה, בלוד וכו'), כשהתוצאה הבלתי נמנעת היא עימותים אלימים שאין להם סוף, התפרעויות של בריונים מקרב המתנחלים על תושבים ערבים ועל רכושם, ששיאם היה האקט המטורף של ההרג המזוויע שביצע ברוך גולשטיין במתפללי מערת המכפלה. ומה שגרוע מזה הוא החינוך הניתן לילדים לראות את הערבי כיצור נחות דרגה, הראוי לגירוש ולרמיסה, והמושגים המשתרשים בלב הקהילה הקנאית הזאת, ש"הארץ הזאת היא לא שלהם! שילכו מכאן!", כמו שצועקות נשים יהודיות בשוק של חברון. תופעות אלה ודומות להן מטילות כתם על ציבור המתנחלים כולו.
לשבחו של רוביק רוזנטל יש לומר שברשימתו ביטל את הסטריאוטיפ הרווח כל כך בקרב חוגים רחבים, של המתנחל כ"איש הרע" כ"נבל" בדרמה של יחסינו עם הפלשתינאים, בציינו “שהם ככל האדם, יש ביניהם טובים ורעים, שפויים ומטורפים” וכו'. שהרי אי־אפשר להתעלם מן התופעה המדהימה של עצמת השנאה כלפי המתנחלים מצד “גיבורי תרבות” למיניהם, ביניהם סופרים ומשוררים שנוני עט ומתוחכמים, המתארים את המתנחלים בלשון של בוז, התנשאות, ארס מפעפע, כרשעי עולם, גזענים בזוים, בריונים פורעי חוק. לא רק שמצווה לשנוא אותם, אלא שצריך לנדות אותם, להחרים אותם ואת תוצרתם, אותם ואת פרי רוחם, להטיל עליהם סגר וכתר וחנק.
כמה עלובות ההתבטאויות האלה לעומת אם אחת מנצרים או מעפרה המגלה גבורת נפש, ביטחון ונחישות כנגד המתנכלים לחייה ולחיי ילדיה. כמי שאינו שותף לדרכם הפוליטית של המתנחלים, אני עומד מלא הערצה מול גילויים אלה שהם כה נדירים בימים של שפלות רוח.
14 בינואר 2001
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות