נפגשתי עם רבים מכם בשנים האחרונות, עם אנשים שהגיעו מלנינגרד, ממוסקבה, מריגה, מקייב, מטשקנט. כמה מפגישות אלה הן בלתי נשכחות, כי היו כמו פגישות עם הציונות בראשיתה, בטהרתה, בתומתה, זו שאנחנו כאילו גס לבנו בה, ובכל זאת מתגעגעים אליה.
אני זוכר את האיש הצעיר שישב שנתיים בכלא, וכאן,בהרי זכרון יעקב, ימים אחדים לאחר בואו, היה עדיין כחולם. ואולי לא מחה עדיין את הסיוטים מאתמול, ואולי זה וגם זה כאחד, ומסוגר, מהורהר, באין לו מילים להביע את רגשותיו, תהה על הנוף החדש, הזר לו כל כך.
אני זוכר את המורה למתמטיקה, שזה עתה סיימה אולפן וכבר דיברה עברית צחה באותה רעננות ראויה לקנאה של מגלה עולמות חדשים, ואת חום הנפש הרוסי שלה, האופטימי, הנלהב, לקראת חייה החדשים, עבודתה שהיה בה “אתגר”, כפי שאמרה בעברית.
או ערב חורף כשנקראתי לאולפני רשות השידור כדי לדבר טלפונית עם מוסקבה, כי “קבוצה אחת שם, שלומדת עברית, מבקשת לדבר אתך”, ואת השיחה הזאת, מבעד לרעמים ולהפרעות על ספרים עבריים עם בחור שלא ראיתי את פניו ואת קולו שמעתי, ואיך לאחר כמה חודשים, ב"יריד הספר" בתל אביב, הזדהה כבעל אותו קול רחוק ולחץ את ידי.
או את הסטודנט שפגשתי באחד מיישובי הפרוזדור בהרי ירושלים, שסיפר איך גילה את יהדותו בבית גויי בעיר תעשייה באוקראינה, ועשה דרך ארוכה מאוד, זו שהתנועה הציונית עשתה במשך שלושה־ארבעה דורות, תוך שנתיים, והגיע הנה ללמוד פיזיקה.
או את הפגישה עם אחד מפעילי “המחתרת הציונית” במחנה צבאי בסיני, כשהוא מדריך צעירים ילידי הארץ מקריית גת ומדימונה.
פגישות רבות. הגעתם עם מאגר עצום של תקוות וציפיות, שנבעו מאותו מעיין צלול, שאצלנו הוא נעכר כבר, שממנו שאבו אנשים כמו ביאליק, טרומפלדור, רחל, ז’בוטינסקי או חיים לנסקי, שלא זכה להגיע, ונמק בסיביר.
אבל עכשיו – רוח אחרת.
אינני מדבר על היורדים או על הנושרים בדרך. אנחנו מכירים את עמנו מקדמת דנא. לא צריך לשוב ולהזכיר כמה גדול היה אחוז היורדים בעליות הראשונה והשנייה והשלישית וכו'; או להזכיר שגם מניצולי השואה, שהגיעו הנה באש ובמים, היו שירדו, לא לארצות הברית, לא לקנדה או לאוסטרליה, אלא לגרמניה. די לזכור את המלינים על משה, שקראו “ניתנה ראש ונשובה”, זמן קצר בלבד לאחר שיצאו מבית העבדים.
אני מדבר על הנשארים שהם בכל זאת הרוב הגדול.
לפני כמה חודשים בצפת נפגשתי עם משורר יידי, שעלה מרוסיה. הוא ישב על כיסא נוח על המדשאה והשקיף בפנים נוגות על הנוף שלפניו – הר מירון, הגיאיות, חורשות הזיתים והאלונים. כשדיברנו קרא פתאום בהתרגשות: “אבל תבין, העץ הזה כאן הוא לא שלי! העשב הזה הוא לא שלי!”
מה אני יכול לומר לו? מה אני יכול לומר? כשמשורר אומר כך, בכאב, הרי לבו קרוע; הרי הוא אומר: “זו לא ארצי. איך אשיר על אדמת נכר?”
יכולתי רק להיזכר בשורות של משוררים אחרים: של יהודה הלוי או של ביאליק או של רחל, ב"לא ידיי עיצבוכן, שיבולים, לא ידי קומתכן טיפחה" מול השדה שם ברוסיה: או ב"ושמורים בצעדיי זיכרונות מני אז, מני אז", כאן, על שפת הכינרת. אבל מי יוכל לומר למשורר או לכל אדם – איך הוא צריך להרגיש?
אחר כך סיפר לי על התנאים הטובים שבהם חי סופר – כן, גם סופר אידי! – שם, ברוסיה, שכל זמנו נתון לכתיבה והוא פטור מדאגות פרנסה כל ימיו, ועל החיים הקשים כאן, כששכר הסופרים אינו מספיק אפילו ללחם ולתה, וצריך משׂרה כדי להתקיים, וגם נחת אין, וגם כבוד אין…
ומאז אני שומע הרבה מפי אנשים בעלי מקצועות שונים ורמות השכלה שונות.
מה אני שומע? לא תלונה על המצב החומרי, לא, דירה כבר יש, עבודה יש, מכשירים יש, לעתים קרובות גם מכונית.
אבל – “התרבות”, כן “תרבות החיים”.
אומרת אישה פשוטה מטשקנט, חצי שנה בארץ: “בחלומותיי הרעים ביותר לא תיארתי לי שזו ארץ מפגרת כל כך, שזו תת־תרבות כזאת: הלכלוך המחריד ברחובות, הרעש, הצעקנות, גסות הרוח, אי־ההתחשבות של איש ברעהו, הביורוקרטיה, המשרדים, בתי הקולנוע, הלבנטיניות, הלבנטיניות…”
כן, אשה יקרה. את צודקת. לא אזכיר לך שלמרות ניקיון הרחובות בערי רוסיה, לא הכול נקי שם כל כך. את לא הספקת עוד לשכוח. ולעצם ההתרשמות שלך – היא נכונה: באמת “תרבות החיים” – לא המוסיקה, התאטרון, הספרות, העיתונות, באלה יכולים אנו להשתוות לגדולות ולמפותחות שבמדינות, אלא הרחוב והשכונה והבית ויחסי האנשים – כל זה במצב ירוד מאוד, מפגר מאוד, לגבי מי שבא מאירופה, ואפילו מ"ארצות הסוציאליזם". השאלה היחידה שיש לי אליך: “מדוע לא תראי את עצמך אחראית לכך ממש כמוני?”
השגיאה היסודית הרווחת ביניכם, אחי, העולים מרוסיה, היא שלפי סברתכם, העלייה באה לקבל, ולא באה לתת. זוהי שגיאה פטלית, חיזיון שלא היה כמוהו בתולדות יישוב הארץ, כי כל עלייה לפניכם באה מתוך אידאל ושלא מתוך אידאל, בהכרח ושלא בהכרח – באה קודם כל לתת, ומתוך המתן היא גם קיבלה. או כפי שהיו שרים: “לבנות ולהיבנות”. כלומר, מתוך שהיו בנוים, היו גם נבנים.
וכך באמת נבנתה הארץ הזאת, שכבה על גבי שכבה: העלייה הראשונה חפרה בורות ליסודות הבתים ולנטיעות הכרמים והפרדסים; השנייה – חרשה שדות; השלישית – סללה כבישים; הרביעית – בנתה ערים ושכונות ומושבות: החמישית (שהרגישה את עצמה הרבה יותר זרה מכם בהגיעה ארצה) – הקימה תעשיות ובנקים ומכוני מדע ואולמות תרבות; העלייה ההמונית שהגיעה מתימן ומצפון אפריקה ומיתר הארצות אחר קום המדינה – הקימה מאות מושבים ועיירות, שעכשיו הם זרועים על כל פני הארץ.
כל העולים האלה קיבלו מעט מאוד מקודמיהם ונתנו הרבה יותר משקיבלו. הם לא יכלו לנהל חשבונות רבים של חובה וזכות, רווח והפסד, כי במוקדם או במאוחר הבינו שהם אחראים לכל מה שנעשה בארץ, שהיא ארצם.
כמה מוזר שדווקא אתם – העליייה האידאליסטית ביותר מאז העלייה השלישית, ציונים בלב ובנפש ומתוך חירוף נפש, אנשים בעלי חינוך והשכלה, ובקיצור מה שקוראים אצלנו, “חומר אנושי מצוין” – דווקא אתם רואים את עצמכם כבאים אל המוכן, כמקבלים ולא כנותנים, כפסיביים בכל הנוגע לשינויים ולתיקונים, כמטילי האחריות על קודמיכם!
שוב אני נזכר בעלייה החמישית, כי גם היא הייתה עליה אירופית ורבים היו בה אקדמאים ובעלי השכלה. מיעוט קטן בה היו ציונים בהכרח, ולכאורה הייתה נטע זר בארץ “המזרחית” הזאת, והרבה סבל נפשי עבר עליה בתהליך היקלטותה. ובכל זאת, לא הייתה פסיבית, אלא מיד יצרה ארגונים משלה, חברתיים וכלכלים ותרבותיים, ואפילו מפלגות יצרה, וכך נעשתה פעילה ואחראית לכל המתהווה כאן. היא שינתה את פני הארץ, פיזית, רוחנית ו… כן, גם את “תרבות החיים”!
עכשיו אני מסתכל על סביבי ושואל: “היכן הארגונים שלכם, עולי רוסיה? היכן המוסדות שלכם, החברות, החוגים, המועדונים? מדוע שומעים רק את רחש התלונה שלכם ולא רואים את מעשיכם או את מאבקיכם? האם הקימו עולי רוסיה יישוב אחד כמו נהריה? או קריית ביאליק? או כמו רמות השבים עם לולי תרנגולות וכוורות דבורים של דוקטורים ופרופסורים?”
על כך תענו בוודאי: “אין זו אשמתנו. אשמת המדינה היא שבצורה כזו היא קולטת”.
ובזה תצדקו. הקו הוא ברור. מראשית ההתיישבות בארץ ועד היום: ככל שהמדינה (או היישוב המאורגן לפניה) מעניקה יותר בערכים של חומר – כך היא מקבלת פחות.
זו שגיאה חמורה מאוד, שעוד ניתן עליה את הדין.
אבל גם את השגיאה הזאת עליכם האחריות לתקן. כמו שגיאות אחרות, יחד אתנו, הוותיקים מכם.
7 באוקטובר 1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות