לבסוף ביקש היו"ר שיובא אל החדר הנעדר. השמש חשב שאוזניו היטעו אותו. האם אמר היו"ר “הנעדר?” ואולי "הנהדר?
“הנהדר?” שאל בלחש.
“הנעדר”, חזר היו"ר ואמר בהדגשת העי"ן.
השמש נדהם. עוד רגע עמד כמצפה לתיקון או להסבר. איך אפשר להביא אדם שאיננו? אך היה עליו לעשות כמצווה. הא פנה אל הדלת, ובעומדו על הסף קרא בקול" “הנעדר! הנעדר!” ופעם שלישית, בקול רועם יותר: “הנעדר!”
המסדרון הארוך היה ריק. הוא הפנה את מבטו לשני העברים. איש לא ענה, איש לא נראה, וכבר עמד לחזור אל החדר ולהודיע שהנעדר איננו. באותו רגע נשמעו נקישות צעדים מהדהדות.
השמש עמד מסומר למקומו, עורו מצטמרר.
מקצה המסדרון קרב ובא, בנקישות צעדים קצובות, אדם…
האמנם אדם? המדים – מכנסיים, חולצה, מעיל – היו כתלויים על קולב, מעליהם כומתה, אך בין הכתפיים והכומתה לא היה דבר, חלל ריק.
או אולי הוא טועה? הן לא ייתכן שבגדים וכובע ונעלי צבא גבוהות יתהלכו מעצמם?
משנתקרב האלמוני, ראה השמש שאין זה חלל ריק. במקום שצריכים להיות הפנים אין אלא מסכה לבנה: ללא עיניים, ללא חוטם, רק סדק צר במקום הפה, כעין פצע.
הוא רצה לשאת את רגליו לברוח.
אך האלמוני כבר עמד על ידו, ומן הסדק שבמסכה ניתז לחש: “כן, שמעתי”.
ככפוי שד הוביל אותו השמש אל החדר והעמידו ליד דוכן העדים. רחש עבר בין הספסלים. על הבמה בלמו האנשים את בהלתם.
היו"ר היכה שלוש פעמים בפטישו, ואמר: “הנעדר, קראנו לך לשמוע את עדותך. מה ידוע לך?”
הייתה שתיקה רגע. לובן המסכה הבהיק בסגרירות החדר.
אחר כך נשמע כאין לחן של קינה מפי המסכה:
מבין החרבות עליתי
הגחתי משאול תחתיות,
את שלא ראיתם ראיתי
ועיניי מחוריהן יוצאות,
מחלל לחלל תעיתי,
בארץ לא לי לנדוד.
היו"ר הסתכל בו, שתק, אחר כך פנה אל חבריו ושאל אם ברצונם לחקור את העד.
האלוף אמר: “ספר לנו מה ראית, הנעדר”.
כאילו לא שמע הנעדר את השאלה, הוסיף פיו לפזם:
בין המתים…אנוע
ולחיים אין מה לענות,
אין איש יודע מדוע,
גם למלך אין תשובות,
מדוע יש אש בשלג
מדוע על ארז עורב.
הרוח בהר שואלת
מה דם הוא באין אויב.
המשפטן אמר: “אתה מדבר בחידות. עליך לדבר דברים ברורים וקונקרטיים, עובדות.”
מן הסדק האדום כפצע הסתננו לחשים שרק בקושי אפשר היה להבינם. היו"ר שׂם כאפרכסת אוזנו. מתוך שרשרת המילים הרושפות הרודפות זו את זו במונוטוניות, אפשר היה לתפוס רק זאת: “רב”ט אליהו אלקיים בן עשרים; דויד ביטון בן עשרים ושמונה, הניח אישה ושלושה ילדים; אבי בן־שמואל בן שלושים ושש, הניח אישה, שני בנים ובת; סמל שני סעדאללה ג’אנם, בן שלושים ושלוש, הניח אישה ושמונה ילדים; רב שוטר ריצ’רד גבריאלוב בן עשרים ושלוש, הניח אישה ותינוקת בת ארבעה חודשים; שבתאי גולומבה הניח הורים, שלושה אחים ושש אחיות; סמל הנרי דנה בן ארבעים וארבע, הניח אישה ושלוש בנות; טוראי נבול סמיך; סמל הילל מושייב; שוטר רוני עזרא…"
“די!” היכה היו"ר בפטישו, “כל זה אנחנו יודעים. לא לשם כך קראנו לך לבוא ולהעיד לפנינו. אם ברצונך…”
פתאום נפער הפה כלוע, וצעקה התפרצה ממנו: “קדושת חיי אדם! למה?!!”
הצעקה נפלה כשלהבת אש בחלל החדר.
הרב שבין חברי הוועדה פתח את התנ"ך שלפניו בספר דברים, וקרא:
כי יימצא חלל באדמה אשר השם אלוקיך נתן לך לרישתה, נפל בשדה, לא נודע מי היכהו, ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל, והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול, והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע וערפו שם את העגלה בנחל… וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו…
“הדם הוא הנפש! הדם הוא הנפש! הדם הוא הנפש!” שיסעה צעקה את קריאת הרב מן הספר.
הרב הפסיק רגע, נשא עיניו אל הנעדר, חייך ואמר: “נאמר במסכת סוטה: ‘אמר רבי יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה אלא בשביל צרי עין’. במי צרה עינך, אדוני הנעדר?”
לנעדר לא היו עיניים. היה לו רק חור דמוי פה בפנים לא־פנים אלמוניות.
החור הפליט שוועה מתמשכת: “אדוני, ל – מה?!”
האלוף אמר: “סליחה?”
המשפטן אמר: “למה מה?”
היו"ר אמר: “התואיל להסביר את שאלתך?”
הנעדר גמגם: “למה שמה…ארץ גחלים… נחשים ואש… עקרבים בשעלים… ישופון עקב… הבהרי השוף… יבקעון בבקעה, אורבים בנקיקים… מוות בעליי… ינוס מפני.. הארי ופגעו… דוב הלבנון… יום חושך לא אור… בנים להורים, אבות לבנים… טל נעורים…”
באותו רגע קם אחד מן הקהל, ובזוקפו אגרוף כלפי מעלה, צעק: “מר – דין! מר – דין!”
מיד קמו כל היושבים על הספסלים וצעקו בקצב יחד אתו, בהטחת אגרופים אל על: “מר – דין! מר – דין! מר – דין! מר – דין!..”
החדר היה מחושמל, צמרמורת עזה ריתקה את האנשים למקומם וזה אל זה בשאגה הרועמת במקהלה: מר – דין! מר – דין! מר – דין! "
היושבים על הבמה קמו גם הם וניצבו דום.
עד שאחז היו"ר בפטיש ובהולם אחד נדם הכול.
משהתיישבו כל העומדים, פנה היו"ר אל הנעדר והוכיחו על פניו המלבינות: “דבריך ממרידים, למרות היותך נעדר, אתה נמצא בתוכנו, אחד מאתנו, בשר מבשרנו, עצם מעצמנו. שעת מבחן היא לנו. באחדות כוחנו. בכושר עמידתנו. בעוז החלטתנו. באומץ רוחנו. בנחישות רצוננו. בדרך ביטחוננו. בביטחון דרכנו. בליכוד עמנו. מכאן תבין שלא ניסוג לעולם. הם לא ירתיעונו. הם לא יפחידונו. נגבר ונעלה. נפרוץ ונרחיב. כל קרבן יירצה. כל מתת נאמנה. אין בודקין בשעת סכנה”.
הקהל קם כאחד על רגליו וצרח במלוא גרון “מר – דין! מר – דין! מר – דין! מר – דין!”
כשנשתתקו הקולות, פנה שוב היו"ר אל הנעדר, שפניו היו אילמות, ואמר בשקט: “האויב חורש והניצחון בושש, אך אסור להתייאש. כי גם האין הוא יש, וגם המים הם אש. ארור הפורש ואשרי היורש!”
פני הנעדר היו אילמות. מסכת מוות.
“יש לך מה להוסיף על מה ששתקת?” שאל היו"ר.
שוב, כמו בתחילת החקירה, יצא קול נהי מפי הנעדר:
הציפור יודעת קינה
והעיט על פגרים יעטוף.
ונתיב בים לספינה.
אך לוחם אל ביתו לא ישוב.
הוא ישא על רעיו קינה
כרוח בין קני הסוף.
החכמה מקומה לא תמצא.
ואישה לא ידעה כוחה.
משׂרים אבדה עצה
ואם על בנים בוכה.
תמו. לא עוד ייפצע
ונעדר לא יידע מנוחה.
ברגע זה נכנסו לחדר שלושה אנשי המשטרה הצבאית, והקצין שביניהם שאל אם נמצא פה הנעדר. היו"ר הצביע על האיש ושאל במה העניין.
“פקודת מעצר”, אמר הקצין.
שני השוטרים, אזיקים בידי האחד מהם, מיהרו אל הנעדר, אך ברגע ששמו את האזיקים על ידיו, קרסו ארצה המכנסיים, החולצה, המעיל, הכומתה, המסכה – והפכו לגל של סחבות.
דממת תדהמה נשתררה.
הרב קם ממקומו ושר בקול גדול: “…המצא מנוחה נכונה, על כנפי השכינה. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים…”
19 בנובמבר 1982
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות