צריך לומר משהו בזכות הדאגה. בזכותה, ובגנות המבטלים אותה והתוקפים את מדיניות האיפוק וההבלגה של הממשלה.

הרבה יש לומר בזכות אומץ הלב והנחישות. גילויי התכונות האלה אצל אנשי ההתנחלויות, המסכנים את נפשם על הגנת יישוביהם ואינם נסוגים ואינם נוטשים גם כאשר יום יום מתנכלים לחייהם, אורבים להם בדרכים, תחת כל שיח ומאחורי כל סלע – ראויים להערצה. בעידן הדוניסטי זה בישראל של המאה העשרים ואחת, כשהאידאל הרווח בחברה הוא עשות כסף הרבה וחיות בטוב מתוך אנוכיות ללא מצרים – זוהי תופעה נדירה, המזכירה את עמידת הגבורה של אנשי המושבות, המושבים והקיבוצים מול הפורעים הערבים לפני קום המדינה. “כמו בימים ההם”, הם אומרים היום – וביניהם אימהות ואבות ששיכלו את בניהם – “הם לא יפחידונו!” ו"אף על פי כן ולמרות הכול, ארץ ישראל!" נוכח העמדה האמיצה והגאה שלהם, רק לחמלה ראויים אלה, בעלי טורים, שדרנים, בדרנים (כולם הומניסטים לעילא ולעילא, שוחרי שלום וצדק) שמלגלגים עליהם,מתקלסים בהם, מאשימים אותם בכל הצרות שבאות עלינו, ולא חשים שום אמפתיה לכאביהם.

ובכל זאת, צריך לומר משהו בזכות הדאגה. כי יש מקום לדאגה עמוקה באשר לצפוי לנו אם תזנח הממשלה את מדיניות ההבלגה, ותשעה לדורשים להנחית על הפלשתינאים מכה ניצחת בכל עצמתו של הצבא, כלומר, להשתלט על הערים הערביות, על הכבישים הראשיים ועל כל הצמתים האסטרטגיים במתקפה משולבת של חיל רגלים, חיל שריון וחיל אוויר.

מי שרואה בעיני רוחו ניצחון “חזק, מהיר ואלגנטי” בנוסח מלחמת ששת הימים, כשאנו כובשים מחדש את כל יהודה ושומרון תוך כמה שעות, ורבבות פלשתינאים נמלטים מפנינו אל עבר הירדן המזרחי – דמיונו אינו מרחיק לכת אל מעבר למשאלות לבו. גם אם יצלח המהלך הזה, תתלקח פה מלחמה אזורית בהשתתפות מדינות ערביות אחרות, שלא תוכלנה לעמוד מן הצד נוכח כיבוש שנראה כמסכן גם אותן. מלחמה כזאת כי תפרוץ, והיא לא תדמה לשום מלחמה שידענו בעבר, עלולה להיות נוראה מכולן ולא ישוערו ההרס ומחיר הדמים שתגבה.

ואם, לחילופין, יקרה נס, והמדינות הסמוכות תירתענה מלהתערב – תבוא מיד התערבות של המעצמות הגדולות ושל הקהילה הבין־לאומית, שהתוצאה היחידה שלה תהיה החזרת המצב לקדמותו, ולשווא היה כל הדם שנשפך.

הכרח הוא לראות את הצפוי בעיניים פקוחות ללא ניסיונות של טיוח.

יש לעשות הכול, אם כן, למנוע אסון כזה. להיות נכונים ל"וויתורים מכאיבים", משמע, לרבות פינוי מאחזים והתנחלויות מבודדות, הן ביהודה ושומרון והן ברצועת עזה, וסיפוחם לגושי ההתנחלויות הצפופים. צעד כזה הוא נכון לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה אסטרטגית, ויש לראותו כמו האילוץ “ליישר קווים” בחזית מלחמה, המחייב ויתור על מוצבים מסוימים למען שיפור ההגנה. המתנחלים עצמם, אם לא יהיו שבויים בידי תפיסות מקובעות, צריכים לתמוך בכך.

ברור ש"קרבן" כזה לא ישביע את תאוות המולֶך. השאיפה הלוהטת של הפלשתינאים “להחזיר את האדמות הכבושות מן הים עד הירדן”, כלומר לחיסולה הפיזי של ישראל, לא תחדל ולא תשכך. על כך מעידים כל ההצהרות וכל ההסתות המושמעות בכל הרמקולים הפלשתינאיים.

מעידים על כך גם הסקרים, המלמדים שכשמונים אחוזים בעם הזה תומכים בהמשך האינתיפאדה עד השגת המטרה הנ"ל. הפיגועים לא ייפסקו, אפוא, גם לאחר “הוויתורים המכאיבים”, אבל כל תולדות יחסינו עם ערביי ארץ ישראל במאה השנים האחרונות רצופים בשרשרת של מאמצים חוזרים ונשנים לעכב את ההתפרצויות האלימות של אויבינו אלה, אם בדרך של התגוננות בנשק ואם בדרך של ניסיונות פשרה. מטרתם נשארת אותה מטרה, ממנה לא יסורו, אבל כל עיכוב כזה, שלאחריו אנו מקדמים עוד ועוד את בנייתה ואת חיזוקה של הישות שלנו, מחדיר לראשם את ההכרה שאת המציאות הזאת אי־אפשר לבטל ואי־אפשר לחסל, והכרח להשלים עמה.

זה הסיכוי היחיד למניעת מלחמה כוללת, אכזרית, שתמיט חורבן והרס על שני העמים, שאחד מהם הוא עם לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב.