(פורסם ב"הארץ" ב־26 במרץ 2002)

א. על אף העובדה שהכיבוש של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לא אירע מתוך כוונה מלכתחילה, אלא נכפה עלינו עקב מלחמת מגן שבה איימו עלינו מדינות ערב לחסל את מדינת ישראל – הכרח לסיים אותו, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות מעשיות. מסיבות עקרוניות, כי זכותם של הפלשתינאים, שהגדירו את עצמים כעם משעה שהתחזקה האחיזה הציונית בארץ ישראל, לעצמאות מדינית שווה לזכותו של כל עם אחר, ואינה ניתנת לערעור במאה העשרים ואחת. מסיבות מעשיות, כי אין אפשרות להביס בכוח את שאיפתם של הפלשתינאים לעצמאות, שמדינות העולם כולו, במערב ובמזרח, תומכות בה, אלא באמצעי דיכוי אכזריים, שפגיעתם בנו, פיזית ומוסרית, תהיה לא פחות קשה מפגיעתם בהם, ושעלולים לגרום להתלקחות מלחמה אזורית כוללת.

ב. זכותם של היהודים לחיות ולהתיישב בכל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, שהיא ערש תרבותם, דתם ולשונם – אינה מוטלת בספק מכל בחינה עקרונית ומשפטית. לא יעלה על הדעת שבמאה הזאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר רשאים יהודים לחיות ולהתיישב בכל מדינה בעולם (פרט לערב הסעודית), יהיו סגורים בפניהם חבלים מארץ אבותיהם, שאליה נכספו לשוב מאז גלו ממנה לפני כאלפיים שנה.

ג. ההתנחלויות קמו ביזמתן ובסיוען של כל ממשלות ישראל, משמאל ומימין, מאז 1967 ועד היום, ואין הצדקה ואין אפשרות לפנותן מן האדמה שעליה הן יושבות, דהיינו, לפנות כמאתיים אלף איש ואישה וילד מן הערים ומן היישובים שהם מעורים בהם: אין הצדקה – מן הנימוק העקרוני המובא לעיל, ואין אפשרות – כי הן לא יתפנו מרצונן, ופינוי בכוח פירושו יהיה מלחמת אחים אכזרית.

ד. כדי לקיים הן את זכות הפלשתינאים לעצמאות והן את זכות המתנחלים לחיות במקום שהם חיים – הכרח למצוא דרך ביניים שלא תהיה בה פגיעה בשום צד מן הצדדים. הפתרון הסביר ביותר הוא: מתן אוטונומיה לגושי ההתנחלויות הגדולים תוך זיקה ביטחונית עם מדינת האם ומעבר בטוח אליה, כאשר על תושביהם חלים כל הזכויות והחובות של אזרחי ישראל.

ה. מציאותה של מדינה פלשתינאית על גבולנו היא סיכוי לדו־קיום בשלום בין שתי המדינות, אך לא ערובה לו. סיכוי – משום שפיתוח יחסי כלכלה, תעבורה, עבודה, תרבות וכד' בין שתיהן יביא תועלת רבה לתושביהן, מזה ומזה, וניתן להניח שהפלשתינאים לא יאבו לוותר על היתרונות הנובעים מהם. סיכוי רב יותר יהיה אם תיווצר מעין קונפדרציה בין שתי המדינות עם גבולות פתוחים ביניהן. לעומת זאת, אין בכך ערובה לשלום בר קיימא, כי השאיפה הלוהטת לחסל את המדינה היהודית ולחזור ל"פלשתין" השלמה, המושרשת עמוק בתודעה הדתית והפוליטית של הפלשתינאים, הרואים אותנו כנטע זר שחדר בכפייה לתחומם, תודעה המלובה ברגשי שנאה ונקם – לא תכבה גם לאחר מכן, וחלקים קיצוניים באוכלוסייה הפלשתינאית יוסיפו לנסות לממש בכוח את השאיפה הזאת בדרכי טרור ובהסתה להשמדה פיזית של ישראל.

ו. בגלל האמור לעיל, הכרח הוא לישראל לחשל ולהגביר את כוח ההרתעה הצבאי שלה. הכרח הוא לה לפתח את אמצעי הלחימה שלה במידה כזאת, שתשים לאל כל תקווה של המתנכלים לה להביסה.

ז. כל אלה אינם ניתנים להגשמה ללא הכרה ואמונה בצדקת דרכה של הציונות, כלומר, בצדקת שיבתנו לארץ הזאת ובצדקת קיומנו בה.