ועכשיו גם האנייות, היום.

הגיבורים, חרבותיהם על ירכיהם, יוצאים את העיר, עטורי תהילה, עולים על האנייות, נפזרים לשבע דרכים על מנת לשוב ולהתאחד ולהמשיך במאבק.

במו ידינו – או במו כלי נשקנו – אנו כותבים את הסָגָה של הפלשתינאים, את ה"איליאדה" שלהם, את “שירת הגולים” שלהם, את “שירת האבירים” שלהם, את אפוס הגדודים והמסעות והקרבות…

לאמתו של דבר, זהו רק פרק נוסף לסגה שאנו כותבים והולכים להם זה יותר משלושים שנה. פרק של שיא דרמטי רווי דם ודמע: הפליטים־הגולים. מחנותיהם נהרסו בראשדייה, באל־חילוה. בדאמור הגברים נלקחו בשבי, כמה אלפים מהם התבצרו בעיר הבירה, עמדו במצור שמונים יום נגד אויב רב ועצום ולו מרכבות ברזל ונשרי ברזל אימתניים, שזרעו הרג רב וחורבן, והנצורים לחמו ולא נכנעו, והנה הם מובלים, גאים, ללא כפיפת ראש, אל האנייות. נפרדים מנשיהם הבוכות, מילדיהם, באומץ. “עוד נשוב נתראה”. נער כבן תשע או עשר, גור לוחמים במדים, מכריו, גלוי עיניים, בקול צלול: “בכל מקום שאהיה, אמשיך להילחם למען מולדתי”.

אפוס לאומי. אם לא בהכסאמטר – במדיום של סוף המאה הזאת: תמונות על המסך. אבל גם שורות השיר עוד תיכתבנה. אולי “עיר היונה” במהופך.

בספקנות, באירוניה,לעתים בלעג – התבוננו מן הצד, מאז מלחמת השחרור שלנו, איך נגנבים מאתנו, אחד אחד, התארים של המרטירולוגיה והגבורה היהודית: “עם של פליטים”, “נרדפים עד צוואר”, “גולים”, “הדיאספורה הפלשתינאית”, “התקווה לשוב לארץ אבותינו” שלא אבדה עוד, לא תאבד, “לא ניכנע”, “בגבנו אל הקיר”, “יידעו נא, אפוא, צוררינו”, “אין בררה” – זו “הציונות הערבית”, שמיכאל אסף, זקן פרשני הערבים, מיטיב כל כך להסבירה ולעמוד על תכונותיה. מנהיגי אש"ף מדברים כבר גם על “מצדה”, על “הפלמ”ח הפלשתינאי" בערבית־עברית.

ועכשיו גם האנייות וה"נודד הנצחי".

“סגה”? “אפוס של גבורה” או של סבל? איך אפשר לדבר במונחים כאלה, אנו אומרים, על ארגוני טרור שרצחו ילדים, שחטפו מטוסים, שהטילו פצצות בשווקים והרגו ללא הבחנה, ושבכל מקום, שבו התבססו, הטילו אימה, כפו את שלטונם, פרעו חוק, רצחו, שדדו ואנסו?

כן, אבל כל הסגות מאז ימי קדם, מאז “בני האכיים” ו"כובשי כנען" וארתור ואביריו והוויקינגים והנורמאנים ומלחמות הסלאבים ומרידות האיכרים ומהפכות הפועלים והפולנים והאיטלקים והאפריקאים בימינו – מלאות סיפורי רצח, ביזה, אונס, שביצעו “הצודקים”, “המשחררים”.

רק הציונות לבדה הייתה תנועת שחרור לאומי שבאה לכבוש ארץ במחרשה, תנועה של אנשי “עבודה ושלום”, שהשתמשו בנשקם להגנה בלבד.

“פליטים”? גולים"? “נרדפים”? ומי אשם בכך אם לא הם עצמם, אנו אומרים, מי אם לא המופתי ו"הוועד הערבי העליון", שציוו עליהם לעזוב את הכפרים ואת הערים ולברוח על מנת לשוב בחרב השמד? מי אם לא מדינות ערב המסרבות, זה יותר משלושים שנים, לקלוט אותם?

כן, אבל ההיסטוריה אינה מתעניינת באשמות רטרוספקטיביות כאלה. היא מזלזלת בהן. הלא גם עלינו אפשר לזמר: “מאשריך – מתעיך”. הייתם נרדפים? סבלתם? מדוע גליתם מארצכם. לא את כולכם היגלו בכוח! מדוע לא עליתם כשאפשר היה לעלות? כשהשערים היו פתוחים לפניכם? מדוע חיכיתם לביאת המשיח? מדוע אינכם עולים היום מן הארצות שבהן גוברת האנטישמיות ומחר תהיינה שם רדיפות? אשמתכם! ההיסטוריה בפעולה הנכתבת יום יום קדימה ולא לאחור – פוסחת על זה. אותה מעניינת “תמונת המצב”: יש פליטים, יש סבל, יש מלחמות – בעיות הדורשות פתרון עכשיו!

משהו השתנה בעקבות המלחמה הזאת בלבנון, משהו שמעבר להשתלטות הטריטוריאלית ול"הריסת תשתית המחבלים", משהו שהיא לא התכוונה אליו כלל, ההפך ממה שהתכוונה אליו! משהו מהותי, ערכי, קובע עתידות: את ה"פליטים" הפכנו לפליטים, את ה"מחבלים" הפכנו ללוחמים, את העם הפלשתינאי העטרנו בהילה של סבל וגבורה.

לתודעת העולם חדר הדבר כבר מראשית המלחמה. מעט מעט חודר הדבר גם לתודעתנו.

הפליטים – אלה של 48' וגם של 67' – כבר החלו (אולי כמו היהודים בבבל, במצרים, באסיה הקטנה, לפנים) להכות שורש במקומם. ה"תשתית שבנו ארגוני המחבלים הייתה לא רק רשת של בונקרים ושל מחסני נשק, אלא גם של בתי ספר, בתי חולים, מוסדות סעד, “מדינה בתוך מדינה”. תהליך ההשלמה עם קביעת מושב מחוץ למולדת הוא תהליך ממושך. עשרות שנים עוברות עד שאומר הגולה: “כאן מקומי!” ועד שהוא מרגיש כך. לעתים שני דורות, שלושה ויותר. לערבים – אלמלא האשליות וטיפוח רגשי הנקם וה"שיבה", היה הדבר קל יותר, כי לא כמו היהודים באירופה או בארצות ערב, בתוך “אומתם” הם יושבים, “האומה הערבית”. הם נמצאו, למרות הכול, בתוך תוכו של תהליך זה, אטי יותר בלבנון מאשר בירדן או בנסיכויות המפרץ. באה המלחמה הזאת והחזירה את הגלגל לאחור, הרסה את “התשתית”. הפליטים הפכו לבני בלי בית, נעים ונדים, שְכול ויתמות ובכי וחירוק שיניים. נושאי צלב הסבל ואות האצילות של הנרדפים: המרטירים.

המרטירולוגיה הפלשתינאית וארגוני המחבלים, שהיו בעינינו – ובמידה רבה גם בתודעת העולם המערבי, הדמוקרטי – ”כנופיות של מרצחים", שכל עלילות הגבורה שלהם היו בשיגור חוליות להריגה מן המארב, להנחת מטעני חבלה או לחטיפת בני ערובה – הפכו, בן־לילה, לצבא של לוחמים לא חתים ולא נרתעים,מעטים מול רבים.

כך פתחה המלחמה הזאת את הפצעים הישנים, שהחלו מגלידים מעט, וחשפה אותם עם כל הדם והמוגלה לאור השמש, ולא ריפאה כלום.

*

כשערפאת בחדר המלחמה שלו, זיפי זקן לחייו מסומרים ושיבה זרקה בהם, מדבר, כמה ימים לפני צאתו מן המצור, במרירות ובסרקאזם על מדינות ערב שלא נקפו אצבע למענו, על העולם כולו שעמד מנגד, ראה את הדם ואת החורבן והחריש או הסתפק בהבעות אהדה וצער – הרי מבחינתו הוא צודק.

אם באמת מצפוּן העולם “הזדעזע” כל כך מן ההפצצות, מהרס המחנות, מן ההרג באזרחים, ממניעת מים ומזון מן הנצורים וכד', כפי שהשתקף הדבר בתמונות על מרקעי הטלוויזיה יום יום וערב ערב, בכל העולם, תמונות מלוות דברי זעם נגד התוקפן, שהושווה לנאצים, וחמלה על הקרבנות החפים מחטא, כפי שהשתקף הדבר ממאות המאמרים והפרשנויות בכל לשון ולשון כמעט פה אחד, ומכל הנאומים וההכרזות של ראשי ממשלות, שרים, כוהני דת, אנשי רוח – מדוע לא מנע זאת? מדוע לא בא לעזרת הנצורים וקרבנות ההתקפה?

שהרי באמת בשום מלחמה אחרת בין ישראל והערבים, שגם בהן הואשמה ישראל בתוקפנות, לא היו האיומים עליה מצד מדינות ערב או הגוש הקומוניסטי, חסרי שיניים כל כך כמו במלחמה זו, ולא היו האזהרות והמאות – אפילו באו"ם ובמועצת הביטחון – בשפה רפה כל כך, בלתי מחייבת כל כך, כמו במלחמה זו, שכל נוראותיה צולמו והוראו לעין כל!

מהו, אפוא, משקלו של “המצפון המזדעזע”? מה משקלן ומה ערכן של האהדה, של החמלה?

כשערפאת בחדר המלחמה שלו, עייף אך לא מובס, משמיע את הדברים האלה במרירות ובסרקאזם של נבגד, הרי צלילם, אם כי הוא נמצא בצדו השני של המתרס, הוא האויב, נשמע מוכר לנו מאוד.

אותו הכתב, באותיות הפוכות – כמו בראי.

שוב אחד הפרדוקסים של יחס הניגודים, התאום והמוזר, שבין שני העמים מאותה הארץ, כשעם אחד תולש את תאריו של העם השני ועונד אותם על עצמו, ועכשיו – גם את המילים ואת האמוציות שמאחריהן.

האם לא כך אמרנו אנחנו פעמים אין ספור? – מה ערך למצפון, לאהדה, לחמלה, כשלא באים לעזרתך?

ואת הלקח המר למדנו מזמן: חכמת המסכן בזויה, “היה צודק – והיה חזק!”, “אם אין אני לי – מי לי!”

גם הם לומדים אותו.

וכשערפאת, בעיניים מצטמצמות מעלבון ומנקם, מבטיח יום גמול ושילם לכל אלה מ"אחיו הערבים, שלא באו לעזרתו בצר – אפשר לשמוע את: “אורו מירוז, אורו ארור יושביה!”

אולי הארץ עצמה, ארץ כנען, ארץ ישראל, היא המצמיחה את הקוצים ואת הדרדרים שלה.

“שלב הלחימה” בלבנון הסתיים, נאמר לנו, אבל יום יום נופלים חיילים בלבנון ומובלים לקְבָרות בישראל.

אילו נפל כמספר הזה מידי מחבלים בתוך תחומי ישראל, קודם למלחמה – הייתה הארץ רועשת, והרי הארץ שקטה, חודשים רבים, קודם למלחמה.

כעשרה אחוזים מכל נפגעי ההפצצות, מצאי מכוני המחקר, היו מארגוני המחבלים, כתשעים אחוזים אזרחים.

ששת אלפים בתים נפגעו בביירות, אלף מהם נהרסו עד היסוד.

הלוחמים בארגוני המחבלים לא סבלו לא רעב ולא צמא. הם היו מחופרים היטב ומבוצרים וצורכיהם סופקו.

מקס הייסטינגס – בעל טור קבוע ב"איבנינג סטנדרד" הלונדוני, סופר צבאי, שכתב, בין היתר, את הספר “גיבור של אנטבה” על יוני נתניהו לפי הזמנה (ונעשו בו שינויים, שלא לרצונו) –כותב בחוברת אוגוסט של “אנקאונטר” על הוויכוח שהתנהל סביב ספרו “מפקדת המפציצים”, העוסק בהפצצות חיל האוויר הבריטי על גרמניה ועל ארצות הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הספר, שזכה לתפוצה גדולה, עורר תגובות רבות בעדו ונגדו, בהן גם נועמות (בעיקר מצד מפקרים ותיקים בחיל האוויר). הייסטינגס, לאחר מחקר יסודי שערך על פי החומר הארכיוני וריאיונות רבים עם הנוגעים בדבר, מגיע בו למסקנה שהישגי ההפצצות מ־1942 ועד סוף המלחמה יצאו ב"הפסד טרגי", בשל המחיר הכבד ששולם בחיי אדם, בממון ובאיבוד העליונות המוסרית על האויב. על אף העובדה שהן לא הצליחו לשבור את המורל של הגרמנים ולהביאם לידי כניעה, מפקדת המפציצים של חיל האוויר “הקדישה מאמץ עצום והקריבה 56 אלף אנשי צוותי אוויר, כדי להוכיח שהיא יכולה לעולל לגרמנים מה שלא עלה בידם לעולל לנו” (בבְּליץ־קריג על לונדון ועל ערים אחרות בתחילת המלחמה). המתנגדים להפצצות בבריטניה עצמה טענו אז כי “אם נתנהג כמו הנאצים, נערער את עצם היסוד המוסרי שהמאמץ המלחמתי שלנו בנוי עליו”. ובסופה של המלחמה ברור היה גם לאנשי חיל האוויר עצמם, שאם כי ההפצצות גרמו הרס עצום בערי גרמניה, הן לא פגעו באופן רציני ביכולת הלחימה של היטלר.

מאז השתכללו מאוד המפציצים, הפצצות, ואמצעי הלחימה האלקטרוניים מאפשרים פגיעות מדויקות ובעלות עצמה פי כמה וכמה מבמלחמת העולם השנייה.

מה גם, שבמלחמת לבנון היה ל"מעצמה הצבאית הרביעית העולם" יתרון על האויב הנצור.

אך ההיסטוריון שיכתוב את תולדות המלחמה הזאת לאחר שתשככנה הסערות הפוליטיות הפנימיות, יגיע בוודאי לאותן מסקנות כשל הייסטינגס: ההפצצות על ביירות גרמו הרס רב, הרג רב בקרב האזרחים, אך לא שברו את רוח האויב.

ייתכן וגם יוסיף ויאמר משהו על איבוד העליונות המוסרית על האויב, ועל פגיעה חמורה ביסודות המוסריים שעליהם עומד הבניין הציוני.

27 באוגוסט 1982