“בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו” אומרים בליל הסדר (אפילו שרים במנגינה עליזה), “אבל הקב”ה מצילנו מידם", אומרים ושרים.
האמנם? האמנם בכל דור ודור? האמנם הוא, כביכול, מצילנו?
שני החלקים של התאוריה – הפותח והמשלים – נשמעים מיסטיים: הראשון – פטלי, השני – אמונה עיוורת. ההגיון מתקומם: מי אומר שהכרח הוא שכך יהיה, שבכל דור ודור ירצו לכלותנו? איזה חוק מכתיב זאת? וכנגד זה – אם אמנם כך הוא, מי ערב שיש הצלה?
אבל העובדות מכחישות את ההגיון. אמנם כך הוא, עובדה: מימי פרעה ועמלק, כלומר, מאז הולדת העם ועד היום, לא היה דור אחד שלא ביקשו לכלותנו, איזה חוק מכתיב זאת? ומנגד זה – אם אמנם כך הוא, מי ערב שיש הצלה?
באיזה שהוא מקום בעולם: אם לא בבבל – בפרס, אם לא בצרפת – בספרד, אם לא בגרמניה – בפולין ואם לא בפולין – בגרמניה, וכך עד עצם היום הזה, כשמדינות מוסלמיות ולא מוסלמיות, ואפילו במדינות אפריקניות, שרגל יהודי לא דרכה בג’ונגלים שלהן – יש מי שקורא לכלות את היהודים. לכלות אותם, אין משמעו להילחם בהם כדי להשיג מטרה כלשהי (שזו תופעה שכיחה, “טבעית”), אלא להשמיד, כשם שמצווה להשמיד את המזיקים, הרציונליסט צוחק. הוא מנסה להסביר כל מקרה ומקרה ללא קשר הכרחי ביניהם מתוך סיבותיו הספציפיות. הוא לא מאמין שיש “חוק” כזה. אבל הדבר דומה ביחסו של הרציונליסט לתופעות “על טבעיות” בכלל, לפרפסיכולוגיה, למשל. פלוני מספר לו שחלם כי אחיו, הנמצא בארץ אחרת, מת, ובאותו לילה, נודע לו למחרת, אמנם מת. “לא ייתכן!” אומר השומע. “מקרה” אומר השומע. “דמיון שווא” אומר השומע. ובכל זאת – עובדה! ועובדות רבות כאילו אירעו לפלוני. הוא לא משקר, יש עדים. “לכל היותר”, אומר המתעקש, המגן בחירוף נפש על מצודת ההיגיון, “אלו עובדות שטרם הגענו לחקרן בדרך ההיגיון. עוד נגיע”.
וההצלה – כלומר, ההישרדות, גם היא עובדה, כך וכל אלפי שנים, שואה על שואה, שואות נוראות – ובכל זאת לא נכחדנו. “בשלכת מצבת בם”, “ועוד בה עשירייה”. כמו יבלית שמנכשים ומנכשים אותה, מדבירים אותה גם בגזים, וזנב של שורש שנותר חוזר ומצמיח זלזל, המבצבץ למעלה, מסתעף, מתפשט שוב “עשב רע”, עקשני מאוד.
“עשב רע”. אין מי שאוהב עשבים רעים, ואת היהודים לא אוהבים. וגם זו עובדה, כמעט “נצחית”, ככל שלא נרצה להודות בה. בכל נפשנו ובכל היגיוננו, מעטים מאוד הם “חסידי אומות העולם”, ואם נפשפש, נמצא שרובם יש להם סיבות יוצאות דופן להיות חסידים כאלה. יש גם צדיקים גמורים, כמובן, בכל דור, בכל עם ודת, אחרת העולם לא היה עומד. אבל אלה, נער יספרם. שנאת היהודים לא כלתה כשם שאנחנו לא כלִינו. האמוציה היא התופעה הרווחת ביותר בתבל ביחסי עמים, גזעים, דתות. אוניברסלית, בלתי משתנה. כשם שיש אחוז מסוים של דו־תחמוצת הפחמן באוויר, כך יש אחוז מסוים של שנאת יהודים באוויר העולם. השנאה הזאת, כאן היא פורצת בלהבות כאש דת קנאית או כאש אידיאולוגיה קנאית, וכאן היא רובצת כגחלים תחת האפר בעולם הנאור של המאה העשרים ולאחר הניצחון על השטן ותחת מעטה התרבות היא מודחקת, נסתרת, מוסווית, מופיעה כבחילה קלה, כאבעבועות, כגרדת. אנשים “תרבותיים” מתביישים בה מאוד, נאבקים בה, בולעים גלולות אנטיביוטיות נגדה, מפריזים בגילוי סימפתיה, כרגיל במחלות נפש. אבל אי־שם, במעמקים, היא אורבת, מצפה לשעת כושר להרים ראש, כשינום שומר הבית. בחברות המפגרות יותר ללא מלבושי התרבות המגוהצים – במוסלמיות, למשל, או במדינות שבהן שולטת פנטיות דתית – היא גלויה וגסה, חמושה בכל כלי הזין של האמונות התפלות והמשפטים הקדומים וקוראת למלחמת קודש, כמו בימי הביניים.
כל זה הוא מחוץ לגדר ההיגיון, אבל כזאת היא ההיסטוריה היהודית: לא הגיונית, מיסטית, “היסטוריה לילית”, כפי שאומר הזז.
ומה שמדהים אותנו כאן, בארץ, יותר ויותר, ככל שאנו משתרשים בה יותר ויותר, הוא שהציונות לא שינתה כלום בחוקיות הבלתי הגיונית הזאת. הציונות, שהאמינה כי תבטל את “סיבות” המחלה וכך תעקור אותה משורש, שהאמינה כי “תחזיר את העם אל המהלך ההיסטורי”, כלומר, אל ההיסטוריה הרציונלית! – והנה, בניגוד לכל התחזיות של פינסקר והרצל – היא לא ביטלה את השנאה, אפילו לא הפחיתה אותה, היא רק שינתה את צבעה ואת כינוייה.
כי שוב, אי אפשר להסביר “בדרך הטבע” את השנאה הפורצת נגד ישראל מכל עבר, מימין ושמאל, מצד הנבערים והפרימיטיביים ומצד האינטלקטואלים לעילא, מצד קנאים דתיים ומצד ליברלים, מצד ראקציונרים צרפתיים או ארגנטינאים ומצד “השמאל החדש” והישן והגווארדיות האדומות למיניהן. מי שרוצה לחיות בשלום עם הגיונו, ימצא, כמובן, סיבות טובות לדבר: ישראל כובשת, מדכאה, מפקיעה אדמות, “מתנחלת”, רומסת זכויות של מיעוט… מה פלא? מה פלא? אבל העולם מלא חטאים כאלה כמים לים מכסים. כצרעת על פני כדור הארץ, אין מקום פנוי מהם. ועומת שפיכות הדמים, רצח של אלפים המתחולל יום יום – גם היום! – במדינות רבות, אפשר כמעט לומר כי חטאיה של ישראל כשלג ילבינו… ובכל זאת, בכל זאת, שום מדינה לא ממקדת שנאה כזו! לא צ’ילה, לא ארגנטינה, לא אל־סלוודור, לא אתיופיה, לא קמבודיה, לא דרום אפריקה. את אירן מכבדים, גם את עיראק וסוריה.
הלוויין הסובב סביב כדור הארץ והרואה כול מכוון את המצלמה הטלסקופית שלו אל נקודה אחת זעירה על שפת הים התיכון ומגדיל את התמונה פי עשרת אלפים, והנה היא מכסה את כל כותל המזרח של עצרת האו"ם: זה האויב! אויב האנושות! והמפה הופכת ללוח מטרה.
אתה פותח עיתון זר של אחד מימות השנה, כל יום, ומוצא בו ביום: מיליון פליטים, שנמלטו מן הכפרים ששרף הצבא, גוועים בחבל אוגדן באתיופיה; הרוסים הורגים אלפים באפגניסטן, משמידים כפרים שלמים; מאות “טמאים” נהרגו בהודו מידי בעלי זכויות היתר, והרוצחים לא מובאים למשפט; בברזיל כלים שבטים שלמים של אינדיאנים ברעב ובמגפות לאחר שנושלו על ידי בעלי ההון; בוייטנאם… אבל הכותרת הראשית, בעמוד הראשון: ישראל מפקיעה אדמות ערביות בירושלים להקמת שכונה יהודית חדשה, טבורו של עולם!
הדיס־פרופורציה הזאת מעקמת את פרצוף העולם עד כדי גרוטסקה, כשבמרכזה החוטם היהודי, היא עובדה. העוינות כלפינו, הסלידה, מורת הרוח, הרגשת אי־הנוחות ואי־הנעימות, כמו במגע עם משהו טורדני מאוד אם לא השנאה הערומה הברוטלית, הן עובדה. אין זה בגדר “כל העמים זאבים זה לזה”. לא. זהו “מקרה מיוחד”, אחד ויחיד בהיסטוריה, ואחד ויחיד גם בדור הקדמה הזה.
בעלי ההיגיון בתוך המחנה ומחוצה לו רוצים להחזיר אותנו אל שפיות הדעת: הלוצינציות של חולה נפש, או מה ששכיח יותר לומר בסלחנות מסוימת בפי אחדים, בבוז בפי אחרים: “תסביך רדיפה”. (ומה לעשות, דוקטור, אם באמת רודפים אותי? – שואל הפראנואיד… ) אבל את העובדות אינם יכולים להכחיש, גם אם הם מנסים להסביר אותן.
הסכנה האמתית האורבת לכוח הקיום שלנו היא לא התמכרות ל"תסביך", אלא ההתעלמות מן העובדות, הכחשתן, האשליה שהאיבה כלפינו (היהודים, ישראל), בצורותיה השונות – מותנית בנו ובהתנהגותנו, שהיא חזיון ספורדי, שהיא מעין “עונש” של חטאים שלנו, על עוול שאנו גורמים לאחרים. ואם נתנהג יפה, לא נרע לאיש ונהיה שקטים וענווים יותר – יוסר העונש מעלינו.
לא, אין כל קשר!
האשליה הזאת (הלוגית מאוד: קשר סיבה ותוצאה) הרדימה כבר פעמים רבות את הרצון ואת הכוח הרוחני והפיזי להילחם על קיומנו. היא מתפשטת בייחוד בתקופות של הפוגה, התפייסות, של שלום מדומה ושלום נראה באופק. קל לה מאוד להתפשט ולהיכנס ללבבות, כי מה טוב ומה נעים לחיות אתה.
ועכשיו, כאן בארץ, עם הסכם השלום עם אחת ממדינות ערב, עם סיכויים לשלום עם אחרות – מי יתן גם עם הפלשתינאים! – שוב היא עושה לה נפשות! אם רק, אם רק נוותר, אם רק ניסוג, אם רק נפסיק לעשות עוול – תשכך השנאה ורוח אחרת תהיה מסביב…
לא כך. עוול צריך להפסיק לעולל, אם לא מטעם זה, מטעמים אחרים, מוסריים, הומניים, אך האיבה בדרגותיה השונות והפיתוי “לכלותנו” – לא ייפסקו בשל כך, ואם ייפסקו – הרי גם אז מטעמים אחרים. ולא מאהבת מרדכי עושים אתנו שלום, והדברים שאמר סאדאת, אחד המדינאים הגדולים בדורנו ואולי החכם והנועז שבכולם!, על היהודים רק לפני שנים מעטות (“אומה של קושרי קשר, רמאים ובוגדים, נולדו לכזב ולמעול מעל”), או שכתב אניס מנסור, או שאמר תוהאמי רק אתמול – משוקעים עמוק מדי בתודעה המוסלמית משיימחקו. הם רובצים במקומם ואורבים, ואם תינתן עצמאות לפלשתינאים – גם זו לא תירבה אהבה, כי תמיד תימצאנה תואנות, ויש כאלה למכביר.
“אם כן מה אתה רוצה?” אומר היודע לשאול, “שנחיה בחברה הפטליסטית הזאת ונצפה לקץ? או נשלים עם מצב של מלחמה שאין לה סוף?”
לא, כי למטבע של “עומדים עלינו לכלותנו” יש גם צד שני, והוא צד הנחמה.
וצד הנחמה הוא זה: השנאה והרצון להשמיד את השנוא ומשפטים קדומים הם רק גורם אחד ביחסים בין עמים. לעומתו קיימים חשבון הרווח וההפסד, התועלת והנזק, הפחד מן המלחמה ומצב יחסי הכוחות.
לחיות בעינים פקוחות, לא לשגות באשליות, להאמין לאותות, לעשות שלום ולדעת שהשלום לא עוקר את האיבה. לעשות ויתורים בידיעה שהם לא באים במקום הכוח, “רק כוח תן לה, אב רחום, רק כוח”, וכוונת המשורר היא לכוח נפשי בעיקר, “למען לא תיפול בטרם עת בלי כוח”.
20 באפריל 1975
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות