ימין ושמאל    🔗

מי שמאזין לתחנות רדיו אירופיות שם לב לכך איך קוראי החדשות בדיווחים על המצב בלבנון מכנים זה חודשים רבים, בעקביות ובעקשנות, את הצדדים הלוחמים שם, לא “מוסלמים” ו"נוצרים", אלא “ימין” ו"שמאל". כך הבי. בי. סי. כך תחנות צרפתיות וגרמניות וכך במדינות קטנות מהן. אפשר אולי לומר שעל ידי כך הדוברים פוטרים את “המצפון הנוצרי” של עמיהם, אם קיים דבר כזה, מחובת העזרה, ההצלה וההזדהות. אבל יש בכך יותר מזה: יצירת יחס של אהדה חבויה – מרומזת בין השיטין של הידיעה הנייטרלית – לצד אחד, אם “השמאל” בלבנון נלחם נגד “הימין”, משתמע מכך שזוהי מלחמת בני אור בבני החושך, מנוצלים נגד מנצלים, מדוכאים נגד מדכאים, בקיצור – כוחות הקדמה נגד כוחות הראקציה.

האומנם הממסדים באירופה, שהם השולטים בתחנות הרדיו הממלכתיות, הם “שמאליים”? – לא, ודאי לא. אבל יפה הדבר, גם “בון טון”, להעריץ את ה"שמאל" המצוי במקום אחר: כוח עז, צעיר וורילי, אוחז בנשק, מוכן להקרבה, הורס את הסדר הקיים, בז למוסכמות, מסתער על בתי מלון ולעתים גם חוטף מטוסים, בתעוזה בלתי רגילה ויחד עם זה בגאווה אידאליסטית. אשוּרנו ולא מקרוב.

זוהי תופעה סימפטומטית. אחד מאותות “שקיעת המערב”: פיק ברכיים בפני “כוח עולה”, אלים, יראה שיש בה התבטלות והערצה.

האם מיליוני הצעירים בארצות הברית, בצרפת, בגרמניה, בהולנד, בדנמרק, באנגליה – רוצים קומוניזם, שלטון של מפלגה אחת, כבילת הדיבור, הכתיבה, ההתארגנות? לא. הרבה יותר מאבותיהם השמרניים, הבורגנים והזעיר בורגנים, הם אנשי החופש בכל מהותם ונטיותיהם, חופש בכל המובנים: בלבוש, בנימוסים, בלימודים, בעיסוקים, במין, בשאינו מין. הם מתמרדים על משמעת, על סמכות, על חובה ועל משטר. אבל בה בשעה הם קוראים בשמות מאו, צ’ה גווארה, פידל קסטרו. קיימו, ובחלקם עוד מקיימים, פולחן סביבם: שירים, מחזות, כרזות, ססמאות, צעדות, מחולות אקסטטיים. כלומר, פולחן סביב אישים המסמלים משמעת, סמכות, חובה, משטר, שלילת חירויות – היפוכם הגמור של הדברים שלמענם הם לוחמים בתוך המשטרים הדמוקרטיים. שאין בהם די חופש לדעתם.

היכן הוא צד “שמאל” בהוויה המערבית המסוכסכת הזאת? במקום שבו הנטיות לחופש בלתי מוגבל עד כדי אנרכיה, או במקום שבו הערצת הסמכות הבלתי מוגבלת, עד כדי דיקטטורה? או אולי שניהם כאחד “שמאל”? דבר והיפוכו?

המלחמה בלבנון היא, אם כן, לא בין מוסלמים לנוצרים (דבר המוכחש בתוקף על ידי דוברי אש"ף, למשל), אלא בין “שמאל” ל"ימין", לא מלחמת דתות ועדות, אלא מלחמת מעמדות מהפכנית.

וחצי אמת יש בגרסה זו: נכון שרוב העשירים בלבנון נוצרים ורוב העניים מוסלמים. גם נכון הדבר שהעשירים עשו חיים משוגעים על חשבון העם העובד: בנו וילות פאר, רכשו יכטות, בילו בפריז, הבריחו הון לשווייצריה, ספסרו, לא שילמו מסים, הקימו להם צבא פרטי בנוסח פאשיסטי.

אך האם זו היתה סיבת ההתקוממות? העמלים הרעבים ללחם התקוממו על מנצליהם כדי להרוס עולם ישן עד היסוד ולהקים עולם חדש תחתיו של צדק, שויון, אחווה?

בהבחנה זו, שבין “שמאל” ו"ימין", השאלה העיקרית היא זאת: מהו השינוי שיחול אם ינצח ה"שמאל"? איזו לבנון תקום אז במקום לבנון הקפיטליסטית, הראקציונית, הדמוקרטיה היחידה בכל ארצות ערב עם מפלגות חופשיות, עיתונות חופשית, חופש דיבור, חופש תנועה, שלטון חוק, זכויות אזרח, ו… אמנם כן: גם ניצול, גם עושק, גם ספסרות ושחיתות.

אם ינצח ה"שמאל" – ישרור בלבנון משטר “סוציאליסטי” כדוגמת ה"סוציאליזם" השורר – ביד חזקה, בזרוע נטויה ובטרור גדול – בסוריה, בעירק, במצרים. אל ה"סוציאליזם" הזה הייתה לנו הזדמנות להציץ לראשונה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ולהשוותו עם המשטר המלוכני, “הראקציוני” של ירדן, למשל, להשוות את מצב “העמלים” כאן וכאן, את מצב הכפרים, הכבישים, השירותים הציבוריים וכו' וכו'. למדנו משהו ממראה עיניים, אם לא האמנו למשמע אוזנינו.

את יתרון המשטר המתקדם שיקום בלבנון אם ינצח בה ה"שמאל" של אש"ף ובעלי בריתו, על פני המשטר הראקציוני ששרר שם בכל תקופת שלטון ה"ימין", אפשר לסכם בערך כך:

אמנם העשירים יהיו פחות עשירים, אך לעומת זאת, העניים יהיו יותר עניים; אמנם יישללו חופש הדיבור, הכתיבה והתנועה, אך לעומת זאת, תשלוט רק מפלגה אחת ויחידה;

אמנם המצב בהווה יהיה רע, אך לעומת זאת, גם העתיד לא יהיה מזהיר יותר, או כפי שאמר השדכן הפיקח: “אמנם הנערה לא חכמה ביותר, אך לעומת זאת יש לה חטוטרת”.

המוזג “שמאל” מחולל עכשיו בעולם כולו, כשם שהמושג “סוציאליזם” חולל כשֶכינה היטלר את מפלגתו “נציונל־סוציאליסטית”. ערפאת הוא “סוציאליסט” וגם “דמוקרט”, ג’ורג' חבש הוא “מרכסיסט”. זה וזה שייכים ל"אינטרנציונל סוציאליסטי־מרכסיסטי־טרוצקיסטי־מאואיסטי־מהפכני", שיש לו סניפים בגרמניה, ביפן, בדרום אמריקה.

בשעה שנכתבות שורות אלה ג’ורג' חבש הוא “שמאל”, אידי אמין הוא “שמאל”, חוטפי המטוס מאיימים לרצוח אנשים חפים מפשע וחסרי מגן, הם “שמאל”, גם ערב הסעודית וכווית הן “שמאל”, בכל המזרח התיכון רק ישראל והנוצרים של לבנון הם “ימין”, ויצר העולם הצופה במחזה ולא יודע בין ימינו לשמאלו, נושא שמות לשווא.

*

לברוח מעצמך    🔗

אחת התעודות האנושיות המרשימות ביותר, המאלפות ביותר, מתקופת גרמניה הנאצית, היא קובץ המכתבים “לציפור אין כנפיים”, שהופיע בצרפת לפני זמן מה בעריכת קלוד לנצמן, ושקטעים ממנו מתפרסמים עתה בירחון האנגלי “אנקאונטר”. מוזר שהקובץ המופיע קודם בלשונות אחרות ולא בעברית, כי אין כמוהו ממחיש את הקוטביות הטרגית של בעיות הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין כמוהו משמעותי לישראל.

אלה הם מכתביו של צעיר גרמני בן 21 בשם פטר שוויפרט, שהיגר מגרמניה לפורטוגל בשנת 1938, וחזר אל אמו היהודייה שנשארה בגרמניה. האם נישאה שלוש פעמים לאנשים גרמנים, ששניים מהם לא ידעו כי היא יהודייה. אביו של פטר, פריץ שוויפרט, היה משורר ומחזאי. משגברו הרדיפות נגד היהודים, נקלעה המשפחה לסבך של זהות לאומית. האם והבן, שאהבה עמוקה שררה ביניהם, ושכל אחד מהם היה אישיות אינטלקטואלית ורגישה, בחרו בדרכים הפוכות זו לזו לפתרון הסבך, כביכול – “ממך ואליך”: הבן – לכוון האם, והאם – לכוון הבן. פטר, שהיה נוצרי, ראה הכרח לעצמו לצאת מגרמניה הנאצית, רודפת גזע אימו, ובהגיעו לפורטוגל חיפש דרך להתייהד, נימול, הלך אל הקונסוליה הגרמנית, הצהיר על יהדותו ודרש כי יירשם כיהודי. האם, כדי להימלט מן הגורל הצפוי לה כיהודייה, נפרדה מבעלה, נישאה נישואים פיקטיביים לבולגרי, דבר שאפשר לה לצאת מגרמניה, ובבולגריה קיבלה את הדת הנוצרית־אורתודוכסית. לכתחילה עשתה זאת מטעמים תועלתיים, אך בהשפעת הכומר שניצר אותה, הגיע לאמונה דתית כנה.

מכתביו של פטר, החדורים אהבה בלתי רגילה, כמעט חולנית (אולי אדיפאלית) אל אימו, הרצופים הצהרות נרגשות וסוערות של מסירות, הפצרות, דברי עידוד, לעתים גם תוכחות, הם בה בשעה ביטוי עז של חיפוש אחר “הגשמה עצמית” אינטלקטואלית, נפשית ומוסרית, שאחד מגילוייה היא הבחירה ביהדות.

למרות הקשר הרגשי החזק של האם, מצטייר פטר כאישיות עצמאית, בעלת אופי חזק ורצון נחוש. בפארו שבפורטוגל – רחוק מכל משפחתו, מן האב, משתי אחיות למחצה (שגם הן לא ידעו דבר על יהדותה של האם), מאהובה ממוצא רוסי שהשאיר בברלין – הוא חי בבדידות, בעוני, מתפרנס ממתן שיעורים פרטיים ואחר כך ממשֹרת פקיד נמוך בבית עסק, ובבדידות. הוא מחליט על דרכו, הוא נאסר לאחר הידוק היחסים בין גרמניה הנאצית ופורטוגל של סאלאזר, משתחרר ולאחר מכן מתגייס לצבא צרפת החופשית ונופל במלחמה. האם והבן לא נפגשו.

כדאי להוסיף כאן כמה קטעים הנוגעים לבחירתו ביהדות, שכתבם לאחר הזעזוע שפקד אותו כשנודע לו שאימו התנצרה:

“הפקודה היא: הכה ביהודי! והוא מוכה. היהודי יכול להניח שיכוהו, יכול להשיב מכה, או יכול הוא לחייך ולשאול: “מה אתם עושים לי?”. הוא יכול למחות; הוא יכול להתפלל; הוא יכול להיות פיקח ולהתחמק; הוא יכול להיות זהיר ולא להיראות כלל ברחוב; הוא יכול להגיב בהתאם לכל מגוון התגובות האנושיות. דבר אחד הוא איננו יכול לעשות. הוא איננו יכול לומר: “אני אינני מה שאתם חושבים שהנני”. כי הוא הנו ויהיה, כל עוד הוא חי, בין שהוא יהודי בדתו, בין שהוא קתולי, בין שהוא קוסמופוליטן, בין שהוא פטריוט גרמני נלהב, בין שהוא לורד ביקונספילד, בין שהוא משה מושזון מרחוב פרנקפורטר; אם הוא אוהב את יהדותו או שונא אותה, מקבל אותה או מתהלל בה או סולד ממנה, אם יש לו עשרים אבות יהודים או… שהוא חצי־יהודי – הוא תמיד יהודי ותמיד קריאת ה”הפהפ" המכוונת רק אליו, תצלצל באוזניו. הוא יכול לשאול מסכה ממישהו, להחליק לתוך עורו של מישהו. אבל העיקר נמצא במקום אחר, העיקר הוא שאנו נשארים יהודים בכל התמורות שיעברו עלינו. יש משהו בתוכנו, משהו שאינו ניתן לביטוי במילים, איזה משקע במעמקי נפשנו, אולי לא יותר מאשר זיכרון לא מודע או מודעות מוזרה, תת־קרקעית. משהו שלעולם לא נוכל לבטא, אבל שכולנו חשים אותו, את, אני, כל היתר, אשר פועל בתוכנו ללא הרף ובהתמדה. אפילו תטשי את יהדותך, אפילו תרצי להשיל אותה מעליך כשם שנחש משיל את עורו, אותה שארית של משקע תישאר בתוכך, ואני יכול להיות בלתי יהודי ככל שתרצי, בלונדי בתוכי כמו “גוי”, אבל המשקע יישאר בי כפי שהיה, מבחינה זו יש בינינו שוויון גמור".

ובהמשכו של אותו מכתב:

… אני פשוט אינני יכול להבין אותך. אבל אוֹמר מה שאומר ותעשי מה שתעשי. דבר אחד יישאר. את יכולה להיות הקתולית האדוקה ביותר בעולם, את יכולה למאוס בכל מה שהוא יהודי, אבל דבר אחד יישאר, אלא אם כן תצליחי להשליך מעליך כל מה שהנך ולחדול להיות את, אבל להיות את, ובה בשעה לומר, לא, אני אינני אני – צר לי, דבר זה הוא בלתי אפשרי.

ובמכתב אחד (מ־19 במארס 1939 ), באותו עניין:

… איש לא דורש ממך לחוש שמחה במקום שאינך חשה אותה, או לאהוב מה שאינך אוהבת. אף על פי כן, יש נאמנות שעלינו לקיים אותה בכל מחיר. זוהי חובתנו הנעלה, והיא נוגעת גם אליך. קיימת העובדה האלמנטרית של היותנו מוכים והצורך להגיב. וכן המילה הנפלאה “אחווה”. מילה זו לא אומרת לך כלום בהקשר זה. אינך חשה דבר. ניחא, אי אפשר לעשות כלום נגד זה, כי אין אדם דומה לרעהו, אבל יש זכות לבקש ממך נאמנות.

ולאחר כמה חודשים בתשובה על מכתב שבו מספרת האם כי שתי בנותיה חיות “באושר” בגרמניה, הוא כותב:

רע הדבר, חשוד הדבר, מסוכן מאין כמוהו הדבר, להיות מאושר בגרמניה, יש פורענות בגרמניה, וכל צריך להיות וכך נכון שיהיה, עלינו לשנות את דרכי המחשבה שלנו, עלינו להיות חד־צדדיים, גם אם אין הדבר לרוחנו. אובייקטיביות היא רעל בזמן ששורר סבל. אסור לנו להחשות. שעה שילדיך מבלים בנעימים ונהנים מן החיים, מאות יהודים נמצאים על סיפונה של אנייה ליד חופי דרום־אמריקה, וכל מדינות היבשת מסרבות להרשות להם לנחות בתחומן, והם חותמים על הצהרה כי יתאבדו אם יחזירום לגרמניה, רק על כך עלינו לחשוב ולא על שום דבר אחר.

זוהי תעודה שחריפות משמעותה לא פגה מאז ועד היום.

2 ביולי 1976