צריך לקרוא את ספרו של קאז’ימיר מוצ’ארסקי, “שיחות עם תליין”, אחר כך לרחוץ את הידיים, ולקרוא שנית את ספרה של צביה לובטקין, “בימי כליון ומרד”. אלה הם לא רק שתי הפנים של אותו מאורע היסטורי, אלא גם שתי פניה של האנושות.

קאז’ימיר מוצ’ארסקי, פולני־נוצרי, שהיה פעיל במחתרת הפולנית, ב"ארמיה קראיובה", נאסר אחרי המלחמה על ידי המשטר החדש, נידון למוות באשמת “שיתוף פעולה עם הכובשים”, קיבל חנינה, וב־1956, לאחר מאבק משפטי ממושך, זוכה מכל אשמה. ב־1949 ישב בתא אחד בכלא מוקטוב בוורשה עם שני פושעי מלחמה נאצים, גוסטב לישקה וירגן שטרופ. שטרופ היה מפקד אס־אס והמשטרה בוורשה, ועליו הוטל לדכא את מרד הגטו (נשפט קודם על ידי האמריקנים והועבר אחר־כך לידי הפולנים). מאתיים עשרים וחמישה ימים ניהל מוצ’ארסקי שיחות עם שטרופ עד ערב הוצאתו להורג. בצאתו לחופשי כתב את השיחות האלה בספר, שהופיע בפולין רק לפני שלוש שנים (מוצ’ארסקי נפטר ב־1975 ), ועתה הופיע בעברית בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד.

שטרופ, בנו של שוטר העיר בעיר קטנה בצפון גרמניה, נאצי מראשית הופעתה של מפלגה זו, אדם בעל השכלה מוגבלת וצר אופק, מאמין אדוק בכל הדוקטרינות הנאציות – למן המיתוסים הפאן־גרמניים ועד תורת הגזע – מדבר בגילוי לב גמור עם איש שיחו, אפשר לומר – “בכנות”, ומכיוון שהוא דברן ורברבן, הוא מספר לו הכול ומגולל לפניו את כל פרשת חייו, מילדותו ועד היכלאו, לרבות ענייני משפחה, אהבות ואכזבות, יחסיו עם גבוהים ממנו בהייררכיה המפלגתית והצבאית הם נמוכים ממנו. לעיני הקורא, כמו לאזני השומע, נגלה למעשה, עולמו של “נאצי טיפוסי” על הלך מחשבתו ורגשותיו. אם גם הוא “מייפה” פה ושם את סיפוריו, מגזים לצורך קישוט עצמו, מחליק לצורך ניקוי עצמו (ולישקה, הפסיבי בשיחות, מתקן אותו במקרים אלה ומחזירו למסלול הישר) – יש רושם שאין הוא משקר ואינו מעלים עובדות. אם נזכור שהאיש עומד לפני משפט העלול לדון אותו למוות, ולכל הפחות למאסר עולם, ושבן שיחו אינו מסתיר את יחסו אליו ואל הנאצים בכלל – הרי זה מעורר תמיהה מלכתחילה.

הפרשה העיקרית בסיפורו של שטרופ, והיא תופסת כשליש הספר, היא פרשת מרד הגטו. היא מסופרת בפירוט רב, במתח, מתוארת כדרמה גדולה, וניכר שהייתה החוויה המסעירה ביותר בחייו של איש אפור זה. הוא נסחף בסיפורה כל כך, שאין הוא מודע כלל שהוא מרשיע בה את עצמו בכל פרט ופרט, ונדמה כאילו כאן הוא מצפה לשכר שהיא עתידה להביא לו – עיטור צלב הברזל ממדרגה א וההעלאה בדרגה, שאמנם זכה בה.

צריך לומר שאם כי “מפת הקרבות” של המרד בסיפורו של שטרופ מקבילה בערך למפה ולמהלכים המוכרים לנו מעדויות המשתתפים בו, רחוב רחוב ויום יום (הדיכוי, שאמור היה להתבצע בשלושה ימים, נמשך עשרים ושמונה ימים: מ־19 באפריל 1943 עד 16 במאי, שרפת בית הכנסת הגדול) – הרי הממדים, ההיקף והעצמה על פי שטרופ נראים הרבה יותר גדולים מאשר על פי עדויות הלוחמים ששרדו, הן מפני שכל אחד מהם עקב תנאי הלחימה הנוראיים, הכיר רק כמה גזרות של החזית, והן מפני ששטרופ מנסה, כנראה, להגזים בכוח היהודי כדי להצדיק את אורך מבצע הדיכוי, קשייו ומחירו במספר הנופלים מקרב הגרמנים. הוא מספר על אלפי לוחמים (והרושם המתקבל הוא שכל יהודי הגטו לחמו), על מאות בונקרים ובהם מאות אנשים, על מחסנים עצומים של מזון, דלק, תחמושת, נשק, על תפיסת אוצרות גדולים של רכוש לאחר נפילת הגטו: כסף וזהב, תכשיטים, מטבע זר, כלים יקרים ומכשירים. הוא לא מסתיר את התפעלותו מן העקשנות, הקשיחות, כוח העמידה והסבילות של הלוחמים היהודים, מאומץ הלב של הנשים הלוחמות, ה"חלוצמיידלעך", ומרבה בתיאורים על הזריזות הלולינית והתושייה של הנמלטים מן הבוקרים הנכבשים מן הגזים, מן הדלקות, מהתקפות הטנקים, התותחים והמטוסים.

כל זה מתואר כמבצע, כעין מבצע של הדברת מזיקים על פני שטח גדול: כלבי חוצות, עכברושים, ג’וקים. גם שם יש תמיד סיפורים משעשעים או מעוררי התפעלות על זריזות ותושייה. עניין השמדתם השיטתי של רבבות אנשים, נשים וילדים, הוא עניין של מספרים בלבד. כך וכך ביום זה וכך וכל ביום אחר. “נתפסו ביום ההוא כמעט שלושת אלפים יהודים וכמה עשרות ארים, אבל הרגנו בירייה כאלף איש, יום עמל מעצבן היה יום שלישי זה, 27 באפריל 1943”, הוא אומר. “הרוח נשאה אבק וניצוצות וחרכון”, הוא מספר במקום אחר, "מהלומות, קולות רמים של מפקדי אס־אס, בכי, קללות, גניחות והתפוצצות רימונים. מן הבונקר, מהעשן, מזדחלים ויוצאים יהודים ויהודיות… " “גם ילדים?” שואל לישקה. "גם ילדים. ראיתי מקרה כזה: תחילה משכנו החוצה את האם… " וכו'. עד שמוצ’ארסקי צועק עליו: “שתוק בבקשה! אל נא תאמר דבר… בבקשה”. או “אנשיי ירו ב־1700 יהודים ויהודיות, מהם כ־400 בקרב פנים אל פנים. כבשנו 13 בונקרים”. ובאותה לשון “מבצעית” על הריגת 50,065 יהודים בגטו בסך הכול, לפי חשבונו (לשטרופ יש “חולשה” למספרים מָגיים, וזהו מספר סימטרי), ובאותו רצף הוא מספר על הכופתאות שאכל בערב, תאוות לבו, עם קוניאק משובח, בהגיעו עייף למשרדו.

שטרופ מדבר על “טקטיקה” בלוחמה כה בלתי קונבנציונלית בהתמרדות בגטו, על כישלונות פה ושם, על ההכרח לסגל את היחידות הצבאיות שלו לתנאי לחימה פרטיזנים ולקרבות רחוב, שלא היו רגילים בהם וכד', ומוצארסקי מנסה מדי פעם להבקיע את הקליפה העבה הזאת ולהגיע לאיזה שהוא ניצוץ “אנושי” מתחתה. הוא שואל: “האינך סבור כי המורדים בגטו ידעו גם כי לא המוות עיקר, אלא כיצד אדם מת, כי הגנו על כבוד האדם ועל זכירה בעתיד של חברתם?” והוא עונה: “אין ליהודים הרגשה כזאת. הלא אין היהודי אדם במלוא מובן המילה. היהודים הם תת־אנשים. דמם אחר ורקמותיהם אחרות, עצמותיהם אחרות, מחשבותיהם שונות ממחשבותינו – האירופים, הארים – ובעיקר, ממחשבותינו אנו, הנורדים”. או במקום אחר, בסכמו את מיבצע חיסול הגטו: “היהודים, הצוענים והמונגולים למיניהם הם לדעת המדע האמתי כמעט חיות, או אנשים לא שלמים. לפי דארווין, גם הקוף הוא ראשית האדם, ואף על פי כן אנו יורים בקופים, ואת פרוותם לובשות הנשים האינטליגנטיות ביותר”.

“אני שוקל בדעתי מהי העמדה שעלי לנקוט במשפט שלי”, אומר שטרופ ברגע של “התגלות”. "אם עלי לומר את האמת על המרד בגטו, אגיד כי היהודים והפולנים שעזרו להם היו גיבורים, אבל תמורת הודאה פומבית זו עלי לקבל תשלום בצורת מאסר עולם ולא את הגרדום. אך אם ארגיש כי עלי לשלם בחיי, אודיע כי כל ההתנגדות היהודית הזאת היתה טינופת ומשחק. כי הבחורות מ’החלוצנבעווענונג’ היו היסטריות פחדניות וכי הפולנים הסתכלו באדישות, ואפילו באהדה, על חיסול היהודים… ".

כמה שנים לאחר שהועלה שטרופ לגרדום, פנה מוצ’ארסקי לצורך כתיבת ספרו אל התובע הכללי בפולין בכמה שאלות הנוגעות להתנהגותו של שטרופ ברגעיו האחרונים. בתשובה לאחת השאלות, נאמר:

שטרופ לא ידע כל ייסורי מצפון. ימים אחדים לפני ההוצאה לפועל שאל אותו מנהל בית הסוהר, האם הוא יכול להיות שלם עם מצפונו לאחר שהוא, נוצרי מאמין, רצח בעצמו, והסתכל כיצד פקודיו רוצחים ילדים ונשים בגטו ורשה. שטרופ ענה על כך, שאין לו נקיפות מצפון על רצח יהודים.

“בער הגטו ואוּכל”. כותבת צביה לובטקין בספרה, אחת התעודות הגדולות בתולדות ישראל, “מנותק היה לגמרי מהעולם כולו ונדון למות רעב מתוך גסיסה ממושכת. משך שבועות לא טעמו האנשים טעם לחם. ורק מנת המרק הדליל שהיו מבשלים בשעות הלילה, קיימה איכשהו את הגוף שתשש והלך. בלילות, משיצאו החוצה, נפגשו יהודים שוכני בונקרים שונים וסיפרו זה לזה חדשות, סיפרו על בונקרים שנתגלו ונפלו לידי הגרמנים. מישהו שניצל בנס עמד עכשיו בלב חבורה וסיפר בחשכה סיפור זוועה כיצד עטו הטורפים על הבונקר וצדו תושביו”.

“בלילה ישבנו כולנו מסביב למדורה שבערה בתוך בור חפור”, כותבת צביה לובטקין לאחר יציאתה מן הגטו שבער אל היער, באחת התעודות האנושיות ביותר מעולם, "וההרגשה בלב כשל אחרונים לעם שכלה… לא ידענו מה נשמע ברחבי פולין, אבל חשנו שהכורת עלה על עמנו, ואנו הננו מן האחרונים שנותרנו. אודים דועכים. הבאות היו לוטות ערפל, ואילו אנו, הניצולים, מיותרים, בודדים, עזובים מאל ומעם. מה עוד לעשות ולא עשינו? רבצנו על האדמה וקשה היה להירדם, הלב תהה על כבשונו של עולם ואדם, על רצח העם, על דמויות חברים יקרים וטהורים שנפלו, על ברית לוחמים אחרונה – צרור זיכרונות מגוללים באפר הקלוי של הנפש השרופה, הלב תהה ושאל, ומענה לא בא… "

כחניכי ההומניזם האמונים על ספרות הומניסטית, יש בנו רצון “להציץ לתהומות” כדי “להבין”. אנו מדברים על “תהום האכזריות”, “תהום הרשע”, כך למדנו מדוסטוייבסקי, מסטרינדברג. אתה קורא את דברי שטרופ, כפי ששמעת לפנים את דברי אייכמן, ויודע:

אין תהומות. לשווא תחפש אותם אצלו או אצל כל הנשפטים הנאציים מאז תום המלחמה ועד היום. גם “שעה לפני מיתתם”, כשנדמה שעומדים לתת דין וחשבון לפני בוראם ואין להם מה להפסיד, לא חרטה ולא הרהורי חרטה, לא מצפון ולא ייסורי מצפון, הכל שטוח, רדוד, “בָּנָלִי”, כפי שציינה חנה ארנדט. המעמקים הם במקום אחר.

6 באפריל 1980