כל העולם מלא כבודם, מלא חכמתם, מלא שאיפותיהם, מלא כישרונותיהם, מלא מרצם הבלתי נלאה, מלא חרפתם, מלא עלבונם.
שמונים אחוזים מכותבי המאמרים במוספים הספרותיים של עיתוני ארצות הברית, בכתבי העת האמנותיים, המדעיים, הרפורמיים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, האנתרופולוגיים – הם שמות יהודיים. שמונים אחוזים מבעלי הגלריות, ממנהלי הוצאות הספרים. שמונים אחוז מן החתומים על כרוז להגנת הדמוקרטיה המערבית מפני הטוטליטריזם – כולם סופרים, מדענים, אנשי רוח, בעלי שם עולמי – יותר ממאה יהודים. קיוויתי שמנהל ההוצאה ט. איננו יהודי, לא, גם הוא. סופרת צעירה שזכתה לתהילה גדולה על ספרה הראשון והיא ממדינה דרומית – וירג’יניה – ודאי איננה יהודיה. לא, גם היא.
ואם אין הם עצמם יהודים, נשותיהם או אבותיהם או אבות אבותיהם.
זה מדהים. מפחיד.
מדוע אין זה ממלא גאווה את לבי? מדוע אני מייחל למצוא פחות שמות יהודיים? מדוע אני כובש את ראשי כדי להסתתר? “שלא ישמעו עלינו כל כך?” שיהיה שקט, די, כמה אנחנו בסך הכול? פחות מהסינים, על כל פנים, ש"לא שומעים עליהם".
סופר אנגלי ידוע אמר לי פעם: “אתם אאוטסיידרס? אנחנו האאוטסיידרס! אנחנו לא מקבלים אתכם? אתם לא מקבלים אותנו!”
מגוחך, מפחיד!
לפנות ערב ברחוב 47 בניו יורק, בין השדרה החמישית וברודוויי, יהודים לבושי שחורים במגבעות שחורות, מהם בעלי זקן ופאות ומהם מגולחים, יוצאים מחנות יהלומים אחת ונכנסים לשנייה, מזוודות קטנות בידיהם, בצעדים חשאיים ומהירים, ראשיהם מושפלים, מבטיהם מושפלים, נכנסים, מתיישבים לפני הדלפק, מתלחשים, מקבלים, נותנים, במחתרת על זהב העולם ועל אבניו היקרות, “כוח שחור”, משהו שטני, מפחיד.
מה אני, אנטישמי? אינני מהם?
יהודים. ישראל. יהודים. ישראל.
נהג טקסי איטלקי, עשרים וחמש שנים באמריקה, אומר לנו באנגלית מרוסקת לאחר שמדבר בגנות נהגי הטקסי הרוסים, שהם “גנבים”, “אלימים” (“מאין יש להם כסף לקנות טקסי? הלא הם באו בלי פרוטה!”): “ישראל, ישראל, כל הימים שומעים על ישראל! תמיד בראש החדשות, ברדיו, בטלוויזיה!”
תמיד. כל יתר הלאומים יהגו ריק. ראיתי הפגנות של אירים מול הקונסוליה הבריטית נגד ההתעללות באסירים מהאי. אר. איי בצפון אירלנד, היו שם שבעים־שמונים מפגינים סובבים בעיגול עם כרזות בידיהם. בניו יורק יש יותר אירים מבדבלין. כמה מיליונים. להפגנה יהודית בעד ישראל באים רבבות! כל העיר מהדהדת מקריאותיהם!
סוף סוף רואים גם אישה יפנית בטלוויזיה בתכנית שעשועים של ראיונות מבדחים.
פתאום צוללות האוזניים: היא, בקומתה הנמוכה, בפנים החינניות, מלוכסנות העיניים, בתסרוקתה המגדלית, מדברת על “קניידלאך”, על “בלינצ’עס” – כן, ביידיש! – אומרת “כושר”, “בר מצווה”, “תורה” – כן, בעברית! – ושם בעלה העומד לצדה, יפני גם הוא – מוישה! מתברר: זוג יפני שקיבל את דתנו! גם הם, לכל הרוחות! מארבע כנפות הארץ! אין מנוס!
*
את מאמרו הגדול של גרשם שוקן על הציונות בימינו קראתי בתרגום אנגלי ב"ניו־יורק" רוויו אוף בוקס". מדוע דווקא בעיתון זה, שהוא עיתון ספרותי, שכמעט כל מאמריו עוסקים בביקורת ספרים? מדוע טרח הוא לתרגמו ולפרסמו ולהקדיש לו ארבעה או חמישה עמודים גדולים? פשיטא: רוב עורכיו, רוב כותביו, הם רוב קוראיו, כפי הנראה, יהודים (כאמור לעיל). יהודים מתקדמים, כמובן, שוחרי צדק. כל שיש בו פגיעה בתדמיתה של הציונות כאידאולוגיה, בגדולתה – ייתי ויבוא. ואפילו לזה שום קשר לספרות, מה גם לספרות אמריקאית. על אחת כמה וכמה מפי “עד מלך” כעורך עיתון עברי מכובד. (וכך אתה מוצא גם בעיתון אחר, נפוץ מאוד, העוסק באומנויות, בתאטרון, בקולנוע, בספרים וכד', ה"ווילג' ווייס", הנופל על כל מציאה אנטי ציונית, מתרגם מעברית, מקדיש מאמרים ראשיים, עוקץ, מכה, מביא “עדויות מלך”).
לא שמאמרו של שוקן הוא אנטי ציוני, חלילה, או לא ציוני, אלא שהוא מגמד את הציונות ונוטל ממנה את הבכורה, מעמעם את זוהרה, נותן שוויון ערך לאידיאולוגיות יהודיות אחרות, נותן מכשר לגולה, ושלא במתכוון אולי – גם לירידה. “הציונות”, אומר שוקן, “היא פן אחד של היהדות, אולי הפן היפה ביותר בדורנו (עד שלא נסתאבה), אבל היא איננה פתרון, לא לכל היהודים ולא לקיומה של היהדות. תתקיים ישראל ובה מיעוט היהודים, ותתקיים הגולה ובה רוב היהודים, ונצח שתיהן לא ישקר”.
זהו חשבון נפש היסטורי מעניין ומעורר מחשבה, שאפשר להסכים עם רבות מהשגותיו, ודרושה אמונה גדולה, הן פסימית (בחוסר הסיכוי של הגולה) והן אופטימית (בעתידה של ישראל), כדי לחלוק עליו. לקרוא אותו בתרגום אנגלי, באמריקה, בעיתון ספרותי שקוראיו יהודים ולא יהודים, העילית האינטלקטואלית – עצוב מאוד. עצוב לראות ב"נחמה" כזאת שלהם. עצוב לראות בדעיכת הזוהר. לא עוד “משאת נפש”. לא עוד געגועים וכיסופים. לא עוד “שם תתגשמנה כל התקוות”. לא עוד “לך נכספה נפשי מפאתי מערב”… חולין, חולין.
*
אבל בדבר אחד אין כל ספק כי הוא עובדה: היהודים, ציונים כְּלֹא ציונים, אינם רוצים לעלות. אינם חושבים כלל לעלות. אחד מעיר ושניים מארץ, לא עכשיו, על כל פנים אולי “פעם”, לעתיד לבוא. אתה חכה לו.
במקסיקו – קהילה יהודית “טובה”: מאורגנת, נאמנה, “ציונית”, תורמת. כארבעים אחוזים (!) מכל הילדים לומדים בבתי ספר יהודיים – מגן הילדים ועד תיכון. לומדים עברית ויידיש. יודעים לקרוא עברית, ואפילו לדבר לא רע, בכיתות הגבוהות, רובם הגדול, בגיל תיכון, נוסעים ארצה – כמעט מדי שנה בשנה – לכמה שבועות או לחודשים. עובדים בקיבוצים, לומדים באולפנים. חברי תנועות נוער. כמה מהם נשארים? נער יספרם. כמה מהם חושבים לעלות ולהשתקע? נער יספרם. אישה אחת אומרת: “על הרבה דברים אני מוכנה לוותר, אבל לא על עוזרות הבית שלי”. בכיתה, כמו בכל בית יהודי טוב, כמה שפחות (אינדיאניות): אחת חדרנית, אחת טבחית, אחת אומנת, אחת מנהלת המשק. בזיל הזול.
הם טובלים שם בזהב, היהודים. הווילות הפנטסטיות שלהם הן מוזאונים של חפצי יקר, ריהוט צרפתי עתיק, חמדת יצירות האמנות. כל טפח – שקול במיליון. הילדים בני ה־14 וה־15 באים לבית הספר (יהודי) במכוניות שהם עצמם נוהגים בהן, מתנות בר מצווה. שלא כבארצות הברית ובארגנטינה, כמעט אין ביניהם עובדים שכירים ובעלי מלאכה; שלא כבארצות ההן, אין עניים ביניהם; שלא כבארצות ההן, אין ביניהם “שמאלנים” או “מהפכנים” או אנשי רוח בעלי שיעור קומה. המשטר יאה להם והם יאים למשטר. “למה לחסל את השוחד?” הם אומרים, “כשכל כך נוח לחיות אתו”.
וכשם שהם אוהבים את ארצם, את הבשר ואת הדגה, את השומים ואת הצ’ילי, אין חילוק בין שתי האהבות. אין רגשי אשמה או נקיפות מצפון, ושלום לנפשם. הקשישים שבהם, היודעים יידיש ומבינים קצת עברית, שמזמן שכחו את ימי עוניים ומרודיהם, מדברים עוד בלשון “בונד” (“פועלי ציון”, ימין ושמאל, ויתר מפלגות היהודים במזרח אירופה). בניהם ממשיכים בעסקיהם, נוסעים לחופשות, כמו אבותיהם, למיאמי ביץ' ולתל־אביב ביץ'.
*
הגיבורים אנשי השם! מלכי המילים הכתובות והמוכרות וסוחרי היהלומים, הזהב והכסף! אבק פורח!
פתאום אתה רואה אותם אחרת: כל הירושה ההיסטורית של עם נע ונד, נרדף מארץ לארץ, חתומה בפניהם, עמוסה על חטוטרת גבם!
בדרך חזרה, בשדה התעופה בניו יורק, כשכל הנוסעים ארצה, מהם ישראלים, מהם תיירים, מתקבצים לפני שער היציאה למטוס, יושבים וממתינים שעה, שעה וחצי, עד היפתח השער – הם נראים כולם כקיבוץ של פליטים: המון חבילות, נרגשים, עצבניים, מדברים, שואלים עצות, מתהלכים, נדחקים, מודאגים, קצרי רוח, אין שקט, אין מנוחה.
מה יש להם? מה העצבנות הזאת? מגרשים אותם? רודפים? לפני כן ישב שם ציבור של שוודים שהמתין למטוס שלו. הנה לא נשמע. דממה, פנים רגועות. חיוכים, לחישות. אחר כך קמו בשקט, יצאו בשקט, לפי התור.
עם של פליטים, הישראליות לא מחקה את הפליטות הזאת. העושר של “גלויות הזהב” לא מחק אותה.
“עצבים”, כתב ברנר. הרבה לא נשתנה מאז.
*
ביום ששי אחר הצהריים, בניו יורק, אנו עוצרים טקסי, נכנסים ומודיעים על מגמת פנינו. הנהג אומר: “דרומה – אני לוקח אתכם, צפונה – לא הייתי לוקח”.
“מדוע?”
“כי אני ממהר להגיע הביתה”, הוא אומר, “לפני כניסת השבת”.
“מניין ידע שאנו יהודים, שכבר במשפט השני הוא מודיע לנו זאת?”
“אני מריח יהודים מרחוק”, הוא אומר.
הוא לא בעל פאות וזקן ולא חובש כיפה. יהודי כבן חמישים, מרכיב משקפיים, בעל פנים משכילות ועצובות.
“רק שלוש עכשיו”, אנו אומרים לו, “עד השקיעה עוד כשלוש שעות!”
על כך הוא אומר: “כשאתה הולך לפגוש את הנשיא, האם תלך בבגדים כאלה? בפרצוף כזה? הלא תכין את עצמך שעה ארוכה? על אחת וכמה וכמה כשאתה הולך לפגוש את מלכת שבת!”
המשל נשמע מוכר. חשבנו שהוא מעדת החסידים של רבי זה או אחר. לא הוא לא אדוק במיוחד, אבל את השבת הוא שומר. מכאן ואילך, לאורך כל הדרך סיפר לנו את סיפור חייו: היה בליטא, בזמן המלחמה נדד לסיביר, אחר המלחמה היגר לארצות הברית, הגיע בחוסר כל, עבד כחייט, טיפס ונעשה בעל שופ. עשה עסקים טובים, הפסיד את כל כספו לאחר שהסתבך בקטטה עם פועלת כושית שלו. שכמעט הרגה, נעשה לנהג טקסי. כבר עשרים שנים הוא נהג טקסי, אבל עכשיו – די! הוא גומר! הוא עולה לישראל! מתיישב בבאר שבע! כבר יש לו דירה שם! בתו כבר שם! קץ לחיים חסרי תכלית אלה שבזבזו לריק!
“בוזבזו לריק?”
“כן! בוודאי! מה יש פה? כסף וכסף וכסף! מה טעם בכסף? יהודי דרושה לו נשמה יתרה! רוחניות דרושה לו!”
עכשיו הוא מתבל את דבריו במשפטים עבריים, בפתגמים ובאמרי שפר. לפתע מתברר שהוא יודע עברית, למד פרץ, שלום עליכם, ביאליק, טשרניחובסקי! “עוד אאמינה גם באדם, גם ברוחו רוחו עז’, כך כתוב אצלו, לא?”
“הוי, ללמוד אני רוצה, ללמוד! למלא כל מה שהחסרתי כל השנים! אוי אוי אוי, האמינו לי, כשאני מסיע לקולומביה יוניברסיטי ורואה אותו נכנס בשער – נפשי יוצאת! לבי בוכה בי! מה אני עושה פה בעבודה המטונפת הזאת כשיש עולם מלא תורה וחכמה וסודות טמירים! מה אני עושה פה בין היהודים האלה השקועים במ”ט שערי טומאה! בחומר, רק בחומר! תנו לי מעט רוחניוס! נפשי צמאה לרוחניוס!
אבל די, עכשיו אתיישב בבאר שבע ורק אלמד. מבוקר עד ערב אלמד. כך אכפר על כל חטאיי… "
עם גדול, העם היהודי! עם עולם!
29 במאי 1981
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות