גרשם שלום היה “איש רוח” אמתי במובן זה, שככל שהעמיק לחרוש בתחומו הצר, המוגדר, תחומו של חוקר הדוכן ימים ולילות על כתבי יד וספרים ובוחן כל אות ואות וכל תג ותג שבהם – ראה, בה בשעה, את המרחבים הגדולים שמעבר לתחום עיסוקו, והשקיף, מתוך נקיטת עמדה, על ההיסטוריה היהודית כולה ועל יצירתה הרוחנית בעבר ובהווה. ברשימה קצרה, שכתבתי כאן למחרת פטירתו, הערתי שגרשם שלום, שראה את הציונות כתנועה אנטי־מיסטית ואנטי־משיחית – “כניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי, קבלת אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו” – וכפר בסמכותה של היהדות האורתודוכסית ובקיומה של “יהדות נורמטיבית” בכלל, יכול היה להיות, באופן פרדוכסלי, התאולוג של הציונות החילונית, כיון שהאמין ב"נסתר שבציונות", כ"נשמה היתרה" שלה, שעתידים עוד להתגלות. עכשיו, כשחזרתי ועיינתי בקובץ “דברים בגו” ובכמה ראיונות שהביע בהם את השקפותיו ההיסטוריוסופיות, שיש להן נגיעה לענייני ההווה, ראיתי עד כמה מהוות אלה משנה שלמה, אם כי לא סדורה כי לא טרח מעולם לסדרה, בעלת משמעות עמוקה להוויה הישראלית בימינו אלה. אילו הייתה “מנהיגות רוחנית” לציונות החילונית, או לפחות למה שהיה הלוז שלה, תנועת העבודה – והיא איננה קיימת עוד, לחלוטין! – הייתה רואה חובה לעצמה ללמד משנה זו ולעשות לה נפשות, כשם שהיו מלמדים את משנותיהם של בורוכוב, אחד־העם, סירקין, ברל כצנלסון.

כאיש רוח אמתי ניהל שלום דו־שיח – כדרך שמגדלי שידור, הנטועים במקומות שונים בעולם ואינם רואים זה את זה, מנהלים ביניהם על גלי האתר – עם אישים רבים בעלי שיעור קומה מזמנים שונים ומן הזמן הזה: עם סעדיה גאון ועם יוסף אלבו, עם קרשקש ועם מנדלסון, עם פרנץ רוזנצוייג ועם הרמן כהן, עם ברדיצ’בסקי ועם אחד־העם; ובימיו הוא, עם רבים, בארץ ובגולה, מלומדים, אנשי דת, אידיאולוגים, מנהיגים, סופרים, אם בגלוי באיגרות, בפולמוסים ובעל פה, ואם על גלי המחשבה, שאוזנו הרגישה קלטה אותם. אחד מאלה היה ג’ורג' שטיינר.

ג’ורג' סטיינר היה כעין האנטיפוד שלו. הוא מעבר למרחקים של מקום ושל תחומי מחקר, היה קיים בתודעתו: כשם ששלום קיים בתודעתו של סטיינר בבחינת אישורנו – ומרחוק, סטיינר היה בשביל שלום, אולי מבלי שנתן לעצמו דין וחשבון על כך. התגלמות של כל אותו עולם רוחני שממנו נחלץ מתוך מאבק פנימי בדרכו מן ההתבוללות אל הציונות. הוא היה בעיניו הגרוטסקה של האפולוגטיקה היהודית, העיוות של תסביך ההתבטלות היהודי, המחפש לו פיצוח בהתנשאות אינטלקטואלית ובהתרחקות מן העולם “הצר” של היהדות (והציונות וישראל) אל “המרחב” הקוסמופוליטי. מכאן נבע יחס הבוז שרחש לו, שהיה מעורב ביחס הכבוד של מלומד אל מלומד.

ב־1970 הגיע שלום לאנגליה לשאת הרצאה באוניברסיטת לונדון. בפני אולם מלא וגדוש וקהל של כמה מאות, קרא – באנגלית – את הרצאתו, שארכה למעלה משעה ועשתה רושם כביר, על חסידות ומשיחיות. שימשתי אז נספח תרבות בשגרירות ישראל, וכיון ששלום נשאר בעיר לעוד כמה ימים, החלטתי לזמן פגישה בביתנו בינו ובין כמה מלומדים וסופרים, יהודים ולא יהודים.

שלום נענה ברצון לפגישה, אך היה דקדקן גדול בעניינים של כבוד וכיבודים, וביקש לראות מראש את רשימת המוזמנים. הבאתי אליו רשימה של כארבעים איש הוא התעכב על כל שם ושם, מחק כמה מהם, שאל על אחרים שלא היו כלולים בה, וכשהגיע אל שמו של ג’ורג' סטיינר, נעצר ואמר: “הוא יסכים לבוא?” אמרתי שדברתי אתו, ולא רק שהסכים, אלא ראה זאת לכבוד גדול לעצמו להיות מוזמן. “באמת? כך אמר?” השתאה. שאלתי מדוע הוא מתפלא כל כך. “אתה יודע מה? נבא טורא ביניהו?” אמר, “בינינו הר גדול עומד”. קשה היה לא להבחין בכך, שעל אף מה שאמר, היה מרוצה מאוד מזימון זה.

שום התנגשות לא אירעה בפגישה בין השניים. הקרואים שאלו שאלות ושלום ענה. סטיינר ישב מכווץ בפינה והאזין בדריכות לכל מילה הנאמרת, כאורב. השאלה היחידה ששאל לקראת סוף הפגישה הייתה על סכנת השתלטות הדת על המדינה. שלום השיב מתוך זלזול. שום התנגשות לא אירעה, אך שרר מתח רב, והמתח, מעל לכל הנאספים, היה בין השניים, כמו בין שני קטבים ששדה מגנטי ביניהם. אפשר לומר: “טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע”.

שלום יצא מאוכזב, כמו בהיאבקות שהכין עצמו לקראתה ולא התקיימה או שנדחתה.

נזכרתי בפגישה זו כי עכשיו, במרחק השנים, ולאחר מותו של שלום, היא נראית לי כמעט סמלית. בין שני הקטבים האלה, שלום מכאן וסטיינר מכאן, משתרע היום עולמה של היהדות כולה.

סטיינר עשוי לעורר רתיעה, לעתים קרובות סלידה, בציוני מכל גוון שהוא. זמן מה לפני פגישה זו התקיימה שיחה בינו ובין כמה סופרים יהודים־אנגלים בבית פרטי על תוצאותיה הרוחניות של השואה, שאף אני השתתפתי בה. הוא כבר התפרסם אז במסתו המבריקה “הנס הנבוב” (הכלולה בספרו “לשון ושתיקה”), שנאמרו בה כמה מן הדברים החריפים והבוטים ביותר על התרבות הגרמנית ולשונה בהתייחסות לשואה; על “אחריותה” של הלשון הגרמנית לזוועות הנאציות (בעקבות קרל קראוס), ועל מה שקורה לה היום, ולאחר שנשחתה, כשהיא מנסה “לשכוח” את העבר ונעשית בינונית וולגרית. כמה מן המשפטים במסה זו, שיש בהם תמצות של הבחנות מעמיקות, הפכו כמעט לאפוריזמים, כמו “הכול שוכח מלבד הלשון”, משפט מקברי ופיוטי כמו: “כשהמילים בעיר מלאות אכזריות ושקרים, שום דבר אינו מדבר בקול רם יותר מאשר השיר הבלתי כתוב”, בהארה על משפטו המפורסם של תיאודור אדורנו: “אין שירה אחרי אושוויץ”. גם בשיחה זו השמיע דברים בעלי הארה מקורית ומפתיעה על תופעות רוחניות שהן תולדות של השואה בתרבות היהודית ובתרבות הגרמנית, כמו על אלי ויזל מחד ועל גינתר גראס מאידך. אך כשמגיע סטיינר אל סִפּה של “תופעה” הקרויה “מדינת ישראל”, הוא מתגמד בבת אחת לעיניך ונעשה “יהודון” גלותי עלוב. ישראל לגבי דידו, היא פרובינציה נידחת בממלכת הרוח וגילוי של הצטמצמותה של רוח היהדות האוניברסלית. אי־אפשר היה שלא להזדעזע, כשאמר, לאחר שדיבר על הכיליון הגמור של המרכז התרבותי־יהודי האירופי אחר השואה ועל תוצאותיו, ש"כל מדינת ישראל איננה שקולה כנגד שפינוזה אחד".

דברים ברוח זו, וקשים מאלה – אך כרגיל, באלוקוונטיות מרתקת ומקסימה – שמעתיו אומר לפני ארבע שנים בדיוק בהרצאה שנשא לפני קהל סטודנטים יהודים באוקספורד. בעיקרה, הייתה זו הרצאה בזכות הגולה ובגנות ישראל: ישראל מסתאבת והולכת, מתנוונת והולכת. הציונות כל כולה שבויה בסתירות פנימיות, אך “יצר הקיום היהודי” לא נחלש ולא כבה, והוא ממשיך לגלות כוחות יצירה בתפוצות הגולה: “אנו נמצאים כאן כדי לכתוב את ’המדרש’ שלנו, כדי להוסיף וללמוד, להוסיף ולומר את האמת, להוסיף ולהרגיש לא נוח בין הגויים”.

העיוות הסטיינרי האחרון הוא הנובלה שלו “העברתו של א. ה. לסן כריסטובל”, שעוּבדה למחזה המוצג בימים אלה בתאטרון “מרמייד” בלונדון. במחזה זה (על כל המשתמע ממנו כתב חנוך ברטוב במאמר מצוין ב"מעריב", “ג’ורג' סטיינר וחילול השתיקה”.) שֹם סטיינר בפי א. ה. הוא אדולף היטלר (שלא מת, אלא הוא מסתתר בג’ונגלים של דרום אמריקה, לפי הנובלה), כמה מן הרעיונות שהביע הוא בהזדמנויות שונות: שיש מקור אחד לגזענות הנאצית וליהירות הציונית (המדכאה עכשיו את המיעוט הערבי), שישראל היא מעין פטרייה שצמחה על אפר השואה, ושהיא מנצלת את זכר השואה להצדקת קיומה ולהצדקת מעשי הדיכוי שלה.

תופעה זו של אנשי רוח יהודים המצמיחים כנפיים וממריאים מתוך “הגטו הרוחני” היהודי אל מרחבי האוניברסליות, ותוך כדי כך מעניקים ביד רחבה שמן למדורות של שונאי ישראל (היום, של מדינת ישראל), איננה חדשה, כמובן. היא שכיחה מאד בהיסטוריה היהודית. גרשם שלום עמד על כמה צדדים שלה במכתבו אל חנה ארנדט, במאמריו “יהודים וגרמנים” ו"בגנות המיתוס על דו־שיח גרמני־יהודי", בביקורתו על פיליפ רות ועוד. לא פעם התבטא נגד ג’ורג' סטיינר עצמו, שראה אותו כקוסמופוליט יהודי המנסה לחיות “מחוץ להיסטוריה” ולנער מעליו את האחריות לקיום הרֵאלי היהודי, וכאינטלקטואל ה"מוקסם מן הבדידות שלו".

המיוחד שבגרשם שלום, כקוטב נגדי לג’ורג' סטיינר, הוא בכך, שהוא עשה את הדרך ההפוכה: בא “מחוץ לתחום”, האוניברסלי כביכול, אל התחום “הצר” כביכול, ובחר בכך מרצון, מתוך הכרה ש"ללא ציונות אין לעם ישראל קיום". בכך, שבשנות העשרים עזב את “העולם הגדול” והלך אל ארץ קטנה, שוממה, מזרחית, “בלתי תרבותית”, עם פחות מרבע מליון יהודים, וכאן תקע יתד. בשישים שנות חייו ופועלו בארץ הוכיח שלא היה זה “צמצום” הגניוס היהודי אלא להפך – העמקתו והרחבתו מתוך ההשתרשות אל “העולם הגדול”.

בימים אלה של ירידה, של התקפלות, של הסתתרות החזון הציוני, של נמיכות רוח – עשויים מופת חייו והגותו של גרשם שלום לחזק ידים רפות.

אחד בדורו    🔗

גרשם שלום היה “אחד בדורו” מבחינת היותו איש הרוח היחיד בארץ ישראל, לאחר הסתלקותו של בובר, שהיה בעל עולם מחשבה שלם ועצמאי, ששורשיו העמוקים ונופו עומדים כולם בתוך תחומה של היהדות, ואף על פי כן הפילוסופיה שלו היא חילונית־הומניסטית בעלת גוון אישי מובהק.

אלמלא הקדיש שלום את מיטב חילו ושנותיו למחקר, לעבודה ראשונית וחלוצית מאין כמוה בחקר תורות המסתורין בישראל והשבתאות וספיחיה, יכול היה לרשת את מקומו של אחד־העם כפילוסוף של הציונות החילונית, גדול ומעמיק ממנו מבחינת היקף הראייה ההיסטורית ועושר הידיעות והתחושה. על דרך הפרדוקס אפשר לומר, שיכול היה להיות התאולוג של הציונות החילונית.

כי הן במחקריו ההיסטוריים הקולוסליים, הן במאמריו הפזורים על פני השנים הרבות בשאלות חכמת ישראל והקבלה ובשאלות ימינו, והן בפולמוסיו ובזיכרונותיו – משתקפת דיאלקטיקה של כפירה ואמונה. הוא כפר באורתודוכסיה כ"יהדות נורמטיבית", כפר באפשרותה של סמכות רוחנית בימינו, היונקת מהתגלות אלוהית או מן הקָנון של התורה שבעל פה או מתורות המסתורין, וראה במשיחיות תולדה של חולשה יסודית של ההיסטוריה היהודית, אך בה בשעה האמין, כפי שביטא במאמריו “הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו” ו"הגיגים על תאולוגיה יהודית", שהגלגול החדש של היהדות בהוויה הארץ ישראלית, הציונית־החילונית, צופן בתוכו פוטנציה של התגלויות חדשות, לא משוערות, של סגוליוּת יהודית, המעניקה לה משמעות מיוחדת בדברי ימי העולם. “אני משוכנע”, כתב, “שמאחורי כל החזית החילונית של בניינה, מקפלת הציונות בתוכה בכוח, תכנים דתיים, ושפוטנציאל דתי זה הוא חזק הרבה יותר מאותם תכנים שבפועל, הבאים על ביטויים בציונות הדתית של מפלגות מדיניות”.

שלום שלל את הגולה תכלית שלילה, שלל את ההתבוללות כפתרון, שלל את האופי האפולוגטי של זרמים רוחניים שונים ביהדות שלמן האמנציפציה ועד ימינו, וראה בהתגשמות הציונית את הסיכוי היחיד להמשך קיומו של עם ישראל. “ללא ציונות – אין לעם ישראל קיום”, כתב, לא בהקשר פוליטי או אקטואלי. הציונות, לגבי דידו, היא הנסיון האציל ביותר להתמודדות עם הבעיה הטרגית של היהדות, נסיון לא משיחי, אנטי משיחי, בהיותו הניסיון האמיץ לפעול בתוך ההיסטוריה, לא במישור האוטופי, ולקבל אחריות היסטורית לגורל הלאומי.

מתפיסה זו נבע יחסו לבעיות אקטואליות. בהשקיפו על היהדות כעל הוויה רוחנית דיאלקטית, לא מאובנת, משתנה, בעלת פנים רבות, התנגד לכפייה הדתית ולהשתעבדות לחוק הלכתי של “מיהו יהודי”. בהיותו “ציוני מעשי”, כפי שהעיד על עצמו, ביקש פתרונות של פשרה מדינית עם ערביי הארץ. בראותו את היהדות כ"דיאלקטיקה של רציפות ומרד", התנגד לכנעניות מחד גיסא ול"קפיצה מעל לגולה" נוסח בן גוריון מאידך גיסא, בראותו את התחייה הרוחנית כעניין מרכזי מתוך זיקה חזקה לספרות העברית ולאמנויות המתהוות.

גרשם שלום לא היה “מנהיג” ולא הקים לו כיתות של חסידים, אך כאיש רוח אמתי, נצר לגזע שהצמיח אישים כרמב"ם, שפינוזה, מנדלסון, רוזנצוייג, אחד־העם, בובר, הוא היה נון־קונפורמיסט לעילא, הלך לא במוסכמות, הקים עולם מחשבה שלם, ששורשיו באוצרות הרוח של העבר והתכוונותו לעתיד, ובנה משנה שאורָהּ יאיר לדורנו ולדורות הבאים.

26 בפברואר 1982