את נבואת בלעם בספר “במדבר” זה הנביא ששלח לקלל את ישראל וסופו שבֵּרכו, קראתי עשרות פעמים מאז ימי בית הספר העממי ועד היום, ובכל פעם, שהייתי מגיע למילים “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, הייתי מתמלא פליאה: איך כבר לפני שלושת אלפים שנה הושם משפט כזה בפי נביא, ונכרי דווקא, ארמי כנראה, המאפיין בצורה כה מובהקת את ייחודו של עם ישראל בין העמים, ומה שמדהים עוד יותר: כאילו הוא “רואה את הדורות מראש”, שכן מאז ימי קדם ועד היום דבר זה לא נשתנה: העם “שוכן לבדד” – נבדל בגורלו ובאופיו מכל יתר העמים; ובהם “לא יתחשב” תרתי משמע – הוא לא נחשב כמוהם ולא מתחשב בהם.

וכשאני מגיע לדיון ב"במצב הישראלי" הנוכחי, אני תמה אם אין זה המשכו – מוטטיס מוטנדיס – של “המצב היהודי”, בגלגול קצת אחר.

אינני איש דתי וגם לא מיסטיקן, אבל כשאני משקיף לאחור על תולדות עמי ועל תהפוכות גורלו, איני יכול להתעלם מתופעה ייחודית לו שהיא אי־רציונלית: המיתוסים הקדומים שלו, דומה שהם מהווים מעין גֶן ברקמת גופו, או שמא DNA, המכוון את מהלך חייו מקדמת דנא עד היום. הציווי האלוהי לאברם היוצא מחרן, " לך לך!" למשל, שבו נפתח האפוס הישראלי, הוא מעין חץ מכוון לעתיד, שעל פיו אמנם בניו ובני בניו של אבי האומה “הולכים” כל הדורות הבאים, כלומר, נודדים ונודדים מארץ לארץ, מכנען למצרים וממצרים לכנען ומאוחר יותר שוב למצרים (יב) ולבבל ולרומא ולאסיה הקטנה ולחצי האי האפניני וכן הלאה וכן הלאה במרוצת הדורות, לאו דווקא עקב רדיפות וגירושים, אלא מפני שבדמו של העם בוער יצר אטאוויסטי כזה, מכוון על ידי ה"גן" הנ"ל; אך הקשר האמביוולנטי של העם הזה אל “הארץ המובטחת”, בהיותו נמשך אליה ומסרב להגיע אליה, בעת ובעונה אחת, “ניתנה ראש ונשובה… זכרנו את הדגה… " וכו' כי הוא רואה את עצמו הן כעם של ארץ אחת, שבה שוכן אלוהיו, והן כ”עם עולם", כפי שכינהו ההיסטוריון שמעון דובנוב. ויותר מכול: עצם הקיום שלו במשך אלפי שנים, הישרדותו והתגברות כוח חייו, למרות כל האיבה סביבו, הרדיפות והפוגרומים וההשמדות – גם הם אין להם הסבר רציונלי; וכך גם אין הסבר רציונלי לסיטרא אחרא של מטבע ההישרדות הזאת, האנטישמיות, שעם כל אלף הסיבות לה, הדתיות, הכלכליות, הפסיכולוגיות וכו' וכו', היא אי־רציונלית בהיותה על זמנית ועל מקומית.

הציונות, בתפיסת הוגיה, כאילו אמרה להסב את גלגל הגורל ההיסטורי לאחור, לפעול “בניגוד לחוקי הטבע”, והייתה מעצם טבעה שלילתו של “המצב היהודי” כפי שנטבע במשך אלף ושמונה מאות שנות גלות: הפיכתו ממיעוט נרדף שאינו שולט בגורלו, להיותו עצמאי בארצו ואדון לגורלו. ובה בעת, הגשמתה של הציונות בארץ ישראל היתה כרוכה גם בשינוי האופי של “היהודי הגלותי” ובעיצובו של אדם חדש, “ברזל כבליו יוסר מנו, / עין בעין יראה אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים – / חיי רוח לו אין די”, כדברי שאול טשרניחובסקי.

קיתונות של בוז ולעג נשפכו על “היהודי הגלותי” הן בתקופת ההשכלה והן בתקופת לבלובו של הרעיון הציוני. בשנת 1914 כתב י"ח ברנר את מאמרו הגדול על מנדלי מוכר־ספרים, “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, שכולו קטרוג מר על נלעגותו ועל חידלונו של היהודי התלוש מן האדמה ומעבודת הכפיים. הוא מצטט קטעים שלמים מ"ספר הקבצנים" להראות כמה עלוב הוא יהודי זה לעומת הגוי. עגלתם של מנדלי ואלתר יקנה"ז טובעת בבוץ, אבל מי שמחלץ אותה מן הבוץ הם הערלים. “כשהיו דוחפים, היינו אומרים: ’דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה’, ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים… " כלומר, “הקול קול יעקב, והידים ידי עשו”. וכך גם בעניין המנטליות ה”סרסורית" של היהודי: “יהודי, אפילו שהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי עסק, מיד דעתו מתיישבת עליו”, כותב ממו"ס בלשונו הסטירית. וברנר אומר: “נקלים אנו, נקלים ומגוחכים אנו מפני שאנו חלשים, ולפיכך בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי מוסריים… אין לנו פנאי להסתכל בנוי… יהודים אנו, סוחרים אנו, חנוונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה”. וכלפי אחד־העם הוא כותב: “לא מיוחסים אנו, תעודתנו היא להכיר באי־הייחוס שלנו, מימות עולם ועד עתה, בפסול האופי שלנו – ולהתעלות, ולהתחיל הכל מחדש…. כדי שישתנה אופיינו, דרושה לנו סביבה משלנו, ובכדי שניצור את הסביבה הזאת בידינו – דרוש שישתנה אופיינו תכלית שינוי.”

ואכן, מאז ימי המושבות הראשונות בארץ־ישראל – גדרה, זכרון יעקב, ראש פינה וכו' – ואחר כך הקיבוצים הראשונים – דגניה, עין חרוד – והמושבים הראשונים – נהלל, כפר יהושע – דומה שנשתנה האופי ה"יהודי־גלותי" “תכלית שינוי”. אדם עברי חדש קם בארץ, עובד כפיים, אוחז במחרשה, במעדר ובפטיש וגם ברובה ואקדח, זקוף קומה ואמיץ, דובר, כותב ושר בעברית רעננה, עתיקה ומחודשת כאחת – כל זה לא היה בגולה. ועם זאת, הוא מצטיין בענייני רוח לא פחות מאשר בענייני חומר: מקים בתי ספר ואוניברסיטאות, יוצר ומחדש במדעים ובמחקרים, מפתח חקלאות מתקדמת ותעשייה, יוזם וממציא.

בכל עשרים שנות המנדט הבריטי היינו מיעוט בארץ ישראל, מטרה להתקפות חוזרות ונשנות של הערבים, שגבו מאתנו קרבנות רבים – בתרפ"א ובתרפ"ט ובתרצ"ו־תרצ"ט ובין לבין – אבל לא חשנו עצמנו כמיעוט, אלא כעם עצמאי, גאה, הבונה את מולדתו ומגן עליה. וכך התייחס העולם הדמוקרטי אלינו: בביקורת, לעתים קרובות בעוינות ובטינה, אך תמיד היו אלה מלוות בהערכה ובהתפעלות.

ה"כנענים", בראשותו של יונתן רטוש, שאפו לגבש בארץ “גזע עברי” חדש, מחובר לעמים ולמיתולוגיות הקדומות של “הסהר הפורה”, שיהיה מנותק לגמרי מן הגולה עצמה ומתרבותה היהודית הבתר־מקראית. בשנת 1944 הכריזו במנשר שלהם: “אין עברי כי אם עברי בן ארץ עבר, ארץ העברים, וכל מי שאיננו בן הארץ הזאת ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי….”וכל הבא מן הפזורה היהודית, הוא יהודי ולא עברי….היהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים לעולם".

כעבור שנה, ב־1945, כתב נתן אלתרמן את שירו “מריבת קיץ”, שבו הוא מתפלמס עם “תפיסת ה”כנענים" וכותב על ה"נערה מקורדובה, מגנצא ופראג" שהיא נכנסת לארץ “בפסיעה יומיומית ומורגלת” – “כי עמק באומה תו ספרד ומגנצא/ לא פחות מתוון של קדש והעי”. ולכן, “לפוסלים את הכול עד ברנע,/ לאומרים נדלג על דורות עד יבוס,/ אַת עונה כמציאות המראה ציפורניה/ ואותם מורידה בלי משים מן הסוס”.

כעשר שנים לאחר מלחמת העצמאות, ב־1957, הופיע ספרו של אלתרמן “עיר היונה”, שהוא מעין סגה של הולדת המדינה היהודית וחבלי התגבשותה מתוך כאוס של המלחמה עצמה ושל העלייה ההמונית שבאה אחריה, ממזרח וממערב, מקיבוצי היהודים ניצולי השואה באירופה ומן הרבבות הרבות שעלו לציון מארצות ערב. בשיר “צלמי פנים” הכלול באותה סגה, תוהה המשורר “מה תואר ודמות” יהיו לחברה האנושית שתצמח פה מתוך הערב רב שנקבץ למדינה הצעירה מכל קצוות תבל. "אל מהותה נדרוש למצוא לה תו – הכר, להכלילה היא חומקת/ לא נתפסה. ייחוד־לשון־וכתב/ לא יכילנה… " ובהמשך: “היהפוך בם מהותו? האם/ יקהה דין המשוף והמפסלת/ של כלי ההוויה הטבעיים/ את ייחודו העז שאין דומה לו / עד זה היום בכל קורות גויים?” והתשובה על כך היא היסטוריוסופית ואופטימית, חדורה אמונה בכוחו של העם לברוא בארצו בריאה חדשה, שתמזג בתוכה את סגולות הפאר הרוחניות, הייחודיות, של העבר עם כישרון היצירה של ההווה. “ישות־לאום פלאית וחדשה / ולא נשנית. אומה אשר פניה / קמים בפני האיש והאישה / ולא כפני מלכות והמוניה. / אומה אשר טיבה ופירושה / ומשאה וכוח מניעיה/ שונו מכול: נמחה מנה כליל / צלמם של המכונה והאליל”.

בהוויה ההיולית החדשה של תקופת המעברות, של המוני יהודים ממחנות העקורים, ממרוקו ומתימן, נטולי אידאולוגיה ציונית־חילונית, נאבקים קשה על קיומם, ואשר בה בשעה זוהי תקופת התגבשות “כלי הממלכה”, הצבא וזרועות השלטון – בטל בשישים הטיפוס ה"חלוצי" של הימים שלפני המדינה, ולא הטביע עוד את חותמו על דמות החברה המתהווה בארץ כשהיא מגששת את דרכה אל גיבושה.

מיהו, אפוא, ה"הומו־ישראליס" של העשורים הראשונים של המדינה? מיהו ה"יהודי החדש" שצמח בתוך האנדרלמוסיה של “כור ההיתוך”? האם הוא ה"אנטיתזה" של היהודי הגלותי כמו הדור החלוצי שלפניו וכמו שחזתה הציונות לראותו? או שמא הוא מוטציה מטושטשת שלו, שיש בה מרכיבים “גלותיים” מובהקים עם משהו שלא עוצב עדיין? הוויה שמרחפים בה בערבוביה רוחות רפאים מזיכרון השואה עם חלומות לעתיד של קיבוץ כל הגלויות בארץ הנבנית? בימים שקיבלה ישראל את השילומים מגרמניה ראה זאת המשורר אמיר גלבע כהשפלה, וכתב: “פה מוכרים הכול: / את שישנו בעין / את שכדי הישג יד / ואת שמקבלים בפשיטת היד. // פה מוכרים הכול: / אותי / ואותך / ואותו – פה מוכרים הכול. / קונים ביוקר רב / ומוכרים בזול”. וגיבור ספרי “מחברות אביתר”, הסופר יוסף ריכטר, אומר, בשעת גילוי לב: “איזה עם מכוער יש לנו, לויטין! עם מכוער, חסר כל אצילות! כאן כבכל הגלויות, כמו בברוקלין, בבואנוס איירס, בוורשה לפנים… חוסר כל חוש אסתטי, כל ביישנות טבעית, כל ענווה… עם שחצני, צעקני, ראוותני, משתחץ בכספו, בפיקחותו, בנכסיו, בעדייו… איזו וולגאריות! קיבוץ גלויות? קיבוץ כל הכיעור שבגלויות!… זכור מה שאני אומר מה שאני אומר לך, לויטין, בעוד עשרים־שלושים שנים לא יישאר גם ממעט היפה שיצרנו כאן עם ’השומר’ ו’גדוד העבודה’ והחלוצים והקיבוצים, וממעט היפה שהבאנו משם – נישאר רק עם הכיעור, וכולנו נשתחץ בו!” (הספר הופיע בשנת 1982 ).

הניצחון הפלאי, המדהים, במלחמת ששת הימים, העניק במכת אור אחת תדמית חדשה, מפתיעה, לבן הארץ הזאת, כאילו נברא ה"יהודי" החדש ונהיה “עברי”, וכאילו התנערו מעפר גיבורי התקופה החלוצית ושבו להזדקף במלוא קומתם כשהם מקרינים מאורם אל כל העם שמסביבם, והנה הוא עם עזוז מלחמה, דוד המכה את גולית, וארצו היא הארץ מספרי שופטים, שמואל, ומלכים, והיא מלאה גבורה ציונית־חילונית וגאולה דתית־לאומית, וכאילו הדהד בה שירו של שאול טשרניחובסקי “מי אתם דמי רותחים בי? דמי דור המדבר? כך! / דם כובשי כנען דמי הוא, קולח ואינו נח. / שוב קורא לי השיר העז, מנגינת דם ואש: / עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה – רש!”.

ו"המצב הישראלי"? “המצב הישראלי” בעולם באותם ימים היה בכי טוב! עמים מכל קצות תבל התפעלו מניצחונה הנסי של ישראל הקטנה; רבים מאוד, נוצרים כבודהיסטים, כיהודים מאמינים, ראו בזה מעין “אצבע אלוהים”, התגשמות של נבואות תנ"כיות.

אבל מצב זה לא ארך הרבה. חדשים מעטים לאחר אותו ניצחון, התברר ל"עולם" שישראל לא מתכוונת כלל להיפנות מן השטחים שכבשה, ונשכח לחלוטין שכבשה אותם במלחמת מגן, כאשר איום של השמדה ריחף על ראשה. ומכל עבר פרצה איבה קשה כלפיה ודרישה שתחזור לממדיה הקודמים, בהתאם לתדמיתה “הטבעית” מאז ומעולם. מה עוד, שהייתה זו תקופת “הסער והפרץ” של הפגנות הסטודנטים בארצות הברית, בצרפת וכמעט בכל ארצות המערב, ופריחת “נוער הפרחים” הבז לכל המוסכמות ולכל הממסדים, ובהפגנות, שבהן נצעקו בהתלהבות הססמאות המהפכניות “מאו! מאו!”, סמל החופש והקדמה, יחד עם פולחן צ’ה גווארה, התערבו בהן גם הקריאות נגד ישראל הכובשת והמשעבדת. כך שאפרים קישון מצא לנחוץ להשיב להן בלשונו הסטירית: “סליחה שניצחנו”.

ואז חל גם המפנה החד בתודעה העצמית הישראלית, שתופעות הלוואי שלו התפשטו והלכו, והדיהן גברו והלכו משנה לשנה עד עצם הימים האלה.

באה עת ההכאות על חטא, הסיגוף העצמי, נקיפות המצפון על אשמותינו ב"היבריס" וב"סופרביה", ביוהרה ובהתנשאות, בדיכוי העם הנכבש ובהשפלתו – אלה ההאשמות העצמיות, שאחד הביטויים הראשונים והמרשימים שלהן היה הופעת “שיח לוחמים” (שהיה מתון יחסית), וביטוי תוקפני יותר, זועם יותר, קנאי ו"נבואי" יותר, ניתן לו מפיו של ישעיהו ליבוביץ, שכבר זמן קצר לאחר המלחמה התנבא כי “ניצחון זה הוא תחילת התהליך של שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל”; כי מדינה זו לדבריו, הופכת בהכרח ל"מדינת משטרה", קולוניאליסטית, משחיתה את אישיות השולט והנשלט גם יחד, גורמת בהכרח לכך שכל העמים הערביים, ממרוקו ועד כווית, יכריזו עליה מלחמה, וכל העולם יתן גיבוי למלחמה זו כי ישראל השניאה את עצמה על כל העולם.

ואז באה ההתפלגות הגדולה, הצנטרופוגלית, לשתי קיצונויות אויבות זו את זו ללא פשרה ביניהן: מכאן – התנועה ל"ארץ ישראל השלמה" ו"גוש אמונים" עם חזונו המשיחי להתנחל בכל שטחי הארץ המקראית, ומכאן – תנועות ההתנגדות לכיבוש, שפָּרו ורבו ועשו חיל בעיקר בקרב הנוער ה"צפוני" והאינטלקטואלים, אלה שהקיצוניות שבהן, כמו “יש גבול” ו"מצפן" הטיפו כבר בשנות השבעים לסרבנות לשרת בצה"ל מ"טעמי מצפון". “מי שלא מתנגד לכיבוש”, הכריז אחד מראשי הסרבנים של אותם הימים, “הוא שותף למדיניות של אפרטהייד, אלימות, זיכוי, ליבוי שנאה, גזענות. הוא משתף פעולה עם הכיבוש, ולא ראוי להיקרא אדם!”

מכאן ואילך, ובמשך יותר משלושים שנים, מתחולל – בקרב שכבה גדולה של “אליטות”, אקדמאים, סופרים, אמנים, אנשי תקשורת – תהליך גובר והולך של התערערות האמונה בצדקת הציונות. כאילו “הכיבוש” שלאחר מלחמת ששת הימים “הושלך לאחור”, לימי ראשית הציונות, מאז סוף המאה התשע עשרה.

הכפירה בצדקת הציונות הייתה קיימת, למעשה, מתחילת התגשמותה, ולא רק בגולה, אלא בארץ ישראל עצמה. היו החרדים, אנשי היישוב הישן ב"ארבע הערים הקדושות", ירושלים, חברון, טבריה וצפת, שמלכתחילה ראו בציונות כעין פלישה של מחללי השם – אלה עם הדיבור העברי החילוני, עם החינוך המודרני המעורב, עם המעדר על השכם במקום גמרא תחת בית השחי – המהווה סכנה לעצם היהדות; והיו הקומוניסטים על גלגוליהם השונים, שראו בציונות, לרבות הציונות הסוציאליסטית על קיבוציה ומושביה, מזימה ריאקציונית, אימפריאליסטית, שמטרתה לנשל את העם הערבי מאדמתו ומזכויותיו כדי לחזק את שלטונה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון, ובפרעות הערבים נגד היישובים היהודיים בתרפ"ט ובתרצ"ו־תרצ"ט ראו ביטוי לגיטימי של התקוממות נגד הציונות המתנכלת לעצמאותם; והיו – מאז שנות הארבעים – “הכנענים”, שגם הם כפרו בציונות וראו בה תנועה יהודית־גלותית.

התמורה שחלה מאז שנות השבעים באשר למגמות אלה, התבטאה בכך ששלושת ענפי הכפירה, שבעבר נמצאו בפאתי השדה שלך היישוב, כמעט מנודים על ידו – זזו אל מרכז התודעה והפעילות הציבורית, פרחו ושגשגו. החרדים פשטו בכל רחבי השדה, נגסו חלקים מן החברה החילונית בהפנותם אותם אל נתיב ה"חזרה בתשובה", הקימו מפלגות גדולות, והם מהווים גורם חזק ומשפיע במדיניות הפנים והחוץ הישראלית. (לפני כמה שנים הצהיר הרב לפידות כי “הציונות פשטה את הרגל. ואולי נמשך תהליך הגשמתה זמן רב, היה זה איבוד לדעת גמור. היינו מגיעים לכך שתוך דור, שניים או שלושה, לא היו פה יהודים”). ה"כנעניות", שקיבצה סביבה רק מתי מעט מבין הסופרים והאמנים, עברה מטמורפוזה ולבשה לבוש אידאולוגי־פוליטי של שאיפה שישראל תהיה “מדינת כל אזרחיה” בִמקום היותה מדינה יהודית.

אך לגורם הרעיוני־התאורטי המשפיע ביותר בתודעה האינטלקטואלית הישראלית, הפכה הכפירה השמאלנית, זו הבת הבלתי חוקית של הקומוניזם הארץ ישראלי שלפני קום המדינה, שירשה ממנו את רוב קטרוגיו נגד הציונות ללא הבדל גדול. לפתע צץ ועלה מן האדמה הישראלית המעונה צמח פורה של מה שכונה “ההיסטוריונים החדשים”, שהסתעף והלך לכיוונים רבים, שמגמתם האחת, – ניפוץ כל ה"מיתוסים" הציוניים. גם הם, איש איש בחלקת אלוהים שלו, התאמצו להוכיח באותות ובמופתים (כמו המפלגה הקומוניסטית בשעתה, כמו הקומינטרן), שהציונות הייתה מראשיתה תנועה “קולוניאליסטית”: “הפרחת השממה” והקמת יישובים חקלאיים עבריים – התפרשו כגזלת אדמה מן הילידים; “העבודה העברית”, זו שהציונות ראתה אותה כחלק מהפיכת היהודי הגלותי, ה"לופט־מענטש", לאדם העובד עבודת כפיים – התפרשה כשאיפה לדחוק את הפועל הערבי מפרנסתו; החינוך להגנה עצמית וההתאמנות בכלי נשק – התפרשו כחינוך לפולחן הצבאיות בנוסח הפאשיזם; השירה והספרות העברית היו חדורות רעיונות לאומניים והסתגלו לדרישות הממסד הציוני; ובעיקר – מלחמת העצמאות, היא שהמיטה, לגרסתם, על הפלשתינאים את השואה הגדולה, ה"נאכבה", כי המלחמה הזאת (כלומר, כשהיישוב היהודי היווה כשליש מן היישוב הערבי, וכאשר צבאות סדירים של חמש מדינות ערביות התקיפו את ישראל שזה עתה קמה ואיימו להשמידה) – לא הייתה כלל “מלחמת גבורה של מעטים נגד רבים” כפי שהיה מקובל לראותה, על פי הגרסה הציונית הרשמית, אלא מלחמת חזקים נגד חלשים מהם, וכך גורשו רוב הערבים מכפריהם ומעריהם, אדמתם נגזלה מהם, והם עצמם הפכו לפליטים… כללו של דבר, והמסקנה המתבקשת מעבודתם האקדמית החרוצה והשקדנית של “ההיסטוריונים החדשים” האלה, היא, שלידתה של המדינה היהודית הייתה בחטא, וכל מה שנולד בחטא וחי בחטא – סופו שנענש על חטאו.

ובד בבד עם הפצת הגרסה ה"מדעית" החדשה הזאת על מהות הציונות ועל פשעיה של מדינת היהודים, הוצפה הארץ במאות מאמרים, סטירות, מחזות, סרטים, שירים ופזמונים, שביטאו הזדהות – רגשית,מוסרית, פוליטית – עם איבתם של הפלשתינאים לישראל, ועיקר המסר הצפון בהם: בדרמה המתחוללת במזרח, בין הים והירדן, ישראל ממלאת את תפקיד הנבל, והערבים – את תפקיד הקרבן החף מחטא.

תופעה זו של יהודים המזדהים עם שונאיהם (ובמקרה דנן: עם אלה המצהירים במפורש, בנאומיהם, בדרשותיהם, בשידוריהם, בספרי הלימוד שלהם, שאין ליהודים זכות לחיות בארץ “פלשתין”), אינה חדשה בתולדות ישראל. מאז האמנציפציה באירופה היו שכיחות בין היהודים, הן ה"זעלבסט האס", השנאה העצמית, והן ההשתדלות לשאת חן בעיני השונא מתוך תקווה להיות מקובלים עליו. המפורסמים ביותר הם אלה שכתב עליהם מחקר חשוב פרדריק גרינפלד בספרו “נביאים בבלי כבוד” (ביניהם קרל מרכס, אוטו ויינינגר, קרל קראוס, ארנסט טולר, אריך מיזאם, קורט טוכולסקי, אלפרד דבלין ועוד). ובימים אלה מן המפורסמים בין האינטלקטואלים היהודים שהם אנטי ישראלים במוצהר ותומכים בפלשתינאים הם נועם חומסקי, ג’ורג' סטיינר, סוזאו זונטאג, הארולד פינטר ועוד רבים כמותם בארצות הברית, בצרפת, בבריטניה. בהיותי בקונגרס פא"ן בווינה בשנת 1975, הכריז ראש הממשלה האוסטרי, היהודי קרייסקי, שרגז הן על גולדה מאיר והן על צייד הנאצים ויזנטל כי היהודים הם “מיסע פאלק”, עם מאוס, ולמחרת כיכב התואר הזה בכותרות ראשיות בכל עיתוני וינה.

דברים אלה נכתבים בעיצומה של “אינתיפאדת אל־אקצה”, העקובה מדם חללי הפיגועים הרצחניים של המתאבדים בכל אזורי הארץ מן העבר הזה של “הקו הירוק” ומעברו השני, ובעוד נמשך המבצע לביעור תשתית הטרור, המכונה “חומת מגן”.

תגובת העולם המערבי, אירופה ואמריקה, למתחולל במבצע זה, היא מדהימה: לפתע פרצו מן האדמה האירופית גזי רעל של האנטישמיות העתיקה, האל־זמנית, שהיו מודחקים בתוכה כחמישים שנה בגלל “רגשי אשמה” מפוקפקים על השואה או בגלל “אי־נעימות” בורגנית. שדים ורוחות של שנאה מיתולוגית פרחו מתוך תיבת פנדורה, השתלחו לחלל והשתוללו בו ללא מעצור. באפגניסטן הורס חיל האוויר האמריקאי כפרים שלמים וקוטל אלפי אזרחים ב"מלחמה נגד הטרור"; בצ’צ’ניה, שלחמה על עצמאותה, נהרגו רבבות אנשים מהפצצות ומהפגזות הרוסים, ומאות אלפים הפכו לפליטים; באפריקה, בבוסניה, בהודו ובארצות אחרות על פני כדור הארץ מתרחשים “טיהורים אתניים” זוועתיים, אבל רק נגד ישראל, שבמלחמתה נגד הטרור, מתוך זהירות מרבית לא לפגוע באזרחים החפים מפשע, אכן נהרגים עשרות אזרחים, ובתים רבים מפוצצים ונהרסים תוך כדי קרבות קשים – ורק נגדה מפגינים שוחרי השלום והצדק ממלבורן וג’קרטה ועד פריז וסן־פרנציסקו, ומשווים את מעשיה למעשי הנאצים; רק נגדה עומדים להטיל אמברגו ולמנוע ממנה אמצעי לחימה; ורק כלפי מרדפי ההתגוננות של מדינה זו אחר מרצחים המתנכלים לקיומה, ניתן כיסוי מרושע כל כך ומוטה כל כך בכל כלי התקשורת המערביים.

באחד הרומנים האחרונים של פיליפ רות,Deception, אומר גיבורו:

נניח שישראל היא מדינה איומה כמו שאומרים לי. אבל יש מדינות הרבה יותר איומות, אז למה כל השנאה הזאת כלפי ישראל מצד כל אלה שאני פוגש?… אומרים לי: זה בגלל ההתנהגות שלהם עם הערבים. זה הפשע הנורא ביותר בכל ההיסטוריה האנושית! אני לא מאמין לאף מילה שלהם…. העוינות באה מאלה המכונים “אינטלקטואלים”, זהו השמאל האופנתי. ממש מדכא.. יש אנשים שהם כל כך נעולים על רעיונות לא מציאותיים של צדק וזכויות אנוש, שאינם מסוגלים לעשות הנחה לשום הכרח מכל סוג שהוא. במילים אחרות: אם אתה ישראלי, אתה חייב לחיות לפי קנה המידה המוסרי הגבוה ביותר, על כן אינך רשאי לעשות כלום, מלבד להגיש את הלחי השנייה, כמו ג’יזוס כרייסט…. אבל כך היה תמיד: אתה מבקר באופן החמור ביותר את אלה שמתנהגים באופן הטוב ביותר.

אני חוזר ונזכר בפסוק מלפני כשלושת אלפים שנה, “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, ואומר לעצמי, אין חדש תחת השמש. סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. יחסו של העולם ליהודי, אם בהיותו בארצו ואם בהיותו בגולה, לא השתנה מאז אפיון וטקיטוס, בני המאה הראשונה לפסה"נ, ועד ימינו. התחזיות האופטימיות (התמימות?) של פינסקר, הרצל והוגי הציונות האחרים כי קיומה של מדינת היהודים עצמאית יביא לקִצָּה של האנטישמיות – התבדו. היא מוסיפה לקנן כמו וירוס בדמם של נוצרים ומוסלמים ובני דתות אחרות; לעתים שוקעת לזמנים קצרים וארוכים, ואחר כך חוזרת ומתפרצת כמגפה. ישראל היא היום המדינה היחידה בעולם שמדינות רבות אינן מכירות בה, והיחידה שמדינות גדולות במזרח מאיימות להכחידה. בקרב עמים רבים השנאה למדינת ישראל והשנאה ליהודים באשר הם שם, הן היינו הך. שורפי דגל ישראל הם גם המציתים אש בבתי כנסת, והם גם המכחישים את השואה. תופעה זו היא מעבר לכל הסבר רציונלי. “המצב הישראלי” הוא אפוא “המצב היהודי”, בהבדל יסודי אחד: פה אנו אדונים לגורלנו, עומדים על אדמתנו וידינו לא ריקות. האם יש בכך ערובה להישרדותה של ישראל מול האיומים להשמדתה? – יש, אם השטן לא יכהה את מוחנו עד כי לא נשכח כי אתנו הצדק, ואם לא תאכל בנו שנאת חינם של עצמנו, ואם לא תכה בנו הקנאות מכל הקצוות, המערערת את יסודות ביתנו השלישי, שאחריו אין לנו בית.

30 ביולי 2007