ג’נין לא נותנת מנוח לאירופה. יום יום וערב מקדישות תחנות הטלוויזיה של אנגליה, צרפת, איטליה, יוון, הולנד, בלגיה, את זמן ה"פריים" היקר שלהן ל"זוועות" שחוללו הישראלים במחנה הפליטים בג’נין, ומזמנות לאולפניהן את כל תועמלני הפלשתינאים להעיד עליהן. לה־פן זוכה בניצחונות בצרפת ומאיים על הדמוקרטיה ברפובליקת החירות השוויון והאחווה; בסרי־לאנקה אלפי טאמילים הורגים ונהרגים; מספר קרבנות הטרור והמלחמה בטרור, המרידות ודיכוי המרידות, באנגולה, בפיליפינים, באינדונזיה, מגיע גם הוא לאלפים רבים – אבל שומרי המוסר ומגיני זכויות האדם באירופה אינם יכולים להירגע מן ה"טבח" בג’נין. כמי שנבראו בצלם, והוא מעיק על מצפונם. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שלא יובאו מבצעיו למשפט העמים ויבואו על עונשם.

מראה של עיר מובסת לאחר קרבות או לאחר הפצצות, הוא מראה מחריד. גם לב אבן ירעד מול תמונת זקן המחטט בין עיי החורבות, מחפש את גוויות בני משפחתו, נושא ידו לשמים וזועק, “אין אלוהים!” באותם רגעים אתה שוכח כי מן המקום הזה פרץ רשע לעולם, לטבוח, “טבח מקודש”, נשים, זקנים וילדים שלא חטאו רק מפני שהם יהודים.

ב־1945, כשכבר נחרצה מפלתה של גרמניה, הפציצו מטוסי בעלות הברית את העיר דרזדן, הרסו את רובה, על כנסיותיה העתיקות ואתרי החמדה שלה, וגזרו מוות בדם ואש, על 135 אלף גברים, נשים וילדים. “העולם החופשי” לא הזדעזע.

אבל הוא מזדעזע מחורבן מחנה הפליטים בג’נין, לא מהפצצות אוויר, אלא כתוצאה מקרבות בית לבית לתפיסת מחבלים שלא פסקו להילחם.

הסטודנטים רודפי הצדק באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה לא הפגינו נגד הפצצות חיל האוויר האמריקאי באפגניסטן, שהרסו כפרים שלמים, קצרו את חייהם של אפגנים שאין לדעת את מספרם (כי נאסר על עיתונאים לצפות בכך), והפכו רבבות מהם לפליטים – אבל הם הפגינו נגד “הטבח” שחוללה ישראל בג’נין.

הצעירים שוחרי החופש של רומא לא הפגינו מעולם נגד ההרג ההמוני של יותר ממיליון בני הטוטסי בידי בני ההוטו ברואנדה – אבל הם מפגינים בחימה שפוכה נגד “הזוועות הנאציות” שמבצעת ישראל בעשרות פלשתינים.

האזרחים הנסערים של פריז, ליון, רובם מוסלמים, כפי שמדווחים עדי ראייה, לא הזעיקו את מצפון העולם כשב"טיהור אתני" בבוסניה נרצחו יותר מתשעת אלפים מאחיהם במחנות המעצר של הסרבים, אלפי נשים נאנסו והומתו לאחר מעשה, וכעשרת אלפים נרצחו בסרברניצה בלבד; גם החרישו כאשר מוסלמים קיצוניים שרפו כפרים שלמים על יושביהם באלג’יריה – אבל הם יצאו לרחובות עם קריאות זעם נגד “שרון הרוצח” עם צלבי קרס על דגלי ישראל, וכיסו את כותלי הבתים ברחובות הראשיים בכתבות נאצה נגד היהודים. שהרי ישראל היא מדינת היהודים, והיהודים הם ישראל.

כדי לבחון את שיעור ה"אכזריות" וה"רצחנות" של החיילים הישראלים בג’נין, כדאי לצרפתים להיזכר איך הרגו בדם קר כשמונת אלפים מוסלמים בעיר סטיף באלג’יריה ב־1945 כעונש על הריגת שמונים ושמונה צרפתים; ואיך חיילים צרפתים, יחד עם ה"פייה־נואר", עינו, אנסו והרגו כ־250 אלף אלג’ירים מוסלמים במשך פחות מעשרים שנה מאז מלחמת העולם השנייה, ולשאול את עצמם אם יש מקום להשוואה כלשהי בין מה שאירע שם למה שאירע פה. וכדאי לאנגלים להיזכר איך נהגו בילידים שתחת שלטונם בהודו, ברודזיה, בקניה וביתר מושבות האימפריה שבה “השמש לא שוקעת לעולם”, ולשאול את עצמם אם אי־פעם התלבטו החיילים בריטים בשאלות מוסריות כמו אם להרוג את האויב הבא למולך או לחוס על חייו. “נניח שישראל היא מדינה איומה, כמו שאומרים לי”, שואל גיבורו של פיליפ רות באחד הרומנים האחרונים שלו, “תרמית”, "אבל יש מדינות הרבה יותר איומות, אז למה כל השנאה הזאת כלפי ישראל?… אומרים לי: זה בגלל ההתנהגות שלהם עם הערבים. זה הפשע הנורא ביותר בכל ההיסטוריה האנושית! אני לא מאמין לאף מילה שלהם… העוינות באה מאלה המכונים ’אינטלקטואלים’, זה השמאל האופנתי. ממש מדכא… אבל כך היה תמיד: אתה מבקר באופן החמור ביותר את אלה שמתנהגים באופן הטוב ביותר… "

27 ביולי 2003