בשנת 1934 הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של “דר שטירמר”, עיתונה האנטישמי של המפלגה הנאצית בעריכת שטרייכר, ובמרכזו תמונה המראה ילד גרמני מוטל על גבי שולחן, וסביב השולחן יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות כשהם מוצצים את דמו בצינוריות ארוכות ומחוברות אל גופו.

זו הייתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בגריניץ' שבאנגליה במאה השתים עשרה, כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, התעללו בו וצלבוהו, והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה – בטרנטו שבאיטליה ובלה־גווארדיה שבספרד במאה החמש עשרה, בפולין, ושוב בגרמניה במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ועד עלילת הדם המפורסמת של בייליס ב־1911 בקייב שבאוקראינה, ועלילות דם אלה התפשטו גם אל הארצות המוסלמיות: בדמשק ב־1840, בבירות ב־1887, במצרים ב־1892 ועוד.

בכל העלילות האלה הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם – להיות מועלים על המוקד כמו בימי הביניים, או מושמדים בטבח ובגזים כמו במאות הנאורות יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראיים במזרח אירופה ובמרכזה; מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של הגזע היהודי באושוויץ וביתר מחנות המוות.

התמונות המוקרנות בזמן האחרון על מרקע הטלוויזיה של אבו־דאבי, והן מועתקות לערוצי טלוויזיה של מדינות ערביות אחרות, מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה על דפי ה"דר שטירמר", ומאלו של ציורי הנאצה מימי הביניים: ראש הממשלה של מדינת היהודים, הוא בעצמו ובכבודו, שותה בשקיקה מלוא הגביע את דם הילדים הערבים שהוא מצווה לשחוט למענו.

תכליתן של התמונות האלה, המופיעות, על פי עדותו של אהוד יערי, במהדורות הראשיות של תכניות הטלוויזיה בצירוף ליומני החדשות, וכן השפעתן על קהלי הצופים בהן, אינן שונות מאלה של הקתולים בספרד הנוצרית או של הנאצים בגרמניה: את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מתחת פני הרקיע!

הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בארצות הערביות, הן בעיתונות והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה הוא רק במדיום, שהוא נפיץ יותר, יעיל יותר.

מבקר התקשורת של “הארץ”, אביב לביא, מלגלג על ה"זעזוע" שתקף את התקשורת הישראלית למראה התמונות מאבו־דאבי. זוהי “צביעות” הוא טוען, זהו “עיוורון”; שהרי גם אצלנו יצפאן עושה צחוק ממנהיגים ערבים כמו מובארק וסדאם חוסיין – מה לנו להתרעם על אבו־דאבי? המבקר הזה – צעיר יהודי־ישראלי, יליד הארץ – לא שמע, לא קרא, לא ידע, על עלילות הדם בהיסטוריה היהודית, מטרותיהן ותוצאותיהן. לא שמע, לא קרא, לא ידע, על ההסתה הגזענית המתנהלת במדינות ערב נגד היהודים כיהודים. לגביו, אין הבדל בין אותן תמונות של שתיית דם ילדים ערבים ובין חיקויים קריקטוריסטיים של מובארק, שכמוהם כחיקויים של אנשי ציבור ישראליים בתשדירי החרצופים, שכוונתם ללגלג, ולעולם אין בהם הסתה לתקוף, להרוג, לחסל. לגביו, המדינה הגזענית היא כנראה ישראל דווקא, כפי שהוסכם בדרבאן.

המדאיג ביותר בתגובה זו, הוא שהיא משתלבת יפה כל כך במגמה המתפשטת בין אנשי תקשורת ומשכילים ישראלים יפי נפש, שלפיה הערבים צודקים בכל אשר יאמרו או יעשו. כך שניתן לשער שגם כשתהיה חרב מונחת על צווארם, הם יאמרו כנאמר ב"על השחיטה" של ביאליק: “הא צוואר – קום, שחט! ערפני ככלב!” כי אתה צודק תמיד.

21 בינואר 2001