האם היֹה היָה אי־פעם, עלי גבעה, שם בגליל, “גיבור חידה, לו זרוע יחידה”? האם היו אי־פעם השמונה שעליהם נאמר ב"יזכור" שכתב ברל כצנלסון, “הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם כבוד ישראל ועל אדמת ישראל”? אלה השמונה שעל שמם נקראת קריית שמונה? אלה שעליהם כתב י"ח ברנר, “עוד לא פסה גבורת נואשים מישראל”?

בספר הלימוד “המאה ה־20”, היסטוריה לכיתות ט', מאת אייל נווה, שיצא זה עתה באישור משרד החינוך, המאורע של הגנת תל חי, שמזה כשמונים שנים הפך לסמל ולמופת של גבורה ועמידה על הנפש, נושא לשירים רבים, לערך חינוכי לטקסים ולעליות לרגל, מתואר במילים אלה:

באחד במרס 1920 (י"א באדר תר”פ), צרו הבדווים והערבים על תל חי וביקשו לבדוק אם יש צרפתים ביישוב. הם קיבלו רשות להיכנס ולבדוק זאת, אך בגלל אי־הבנה בינם לבין התושבים היהודים, פתח מישהו [מישהו! מי?], ובמקום התפתח קרב שבמהלכו היו כמה הרוגים [כמה, בכל זאת?].

אחר כך נאמר בשורות אחדות שיוסף טרומפלדור נפצע אנושות במהלך ומת בדרך לכפר גלעדי. אף לא מילה על המשפט, שנאמר או לא נאמר מפיו של טרומפלדור, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”, שהיה לאגדה והדהד בארץ מאז ועד עתה. לדברי הרופא שטיפל בו כשנפצע בקרב, אכן אמר את המשפט הנ”ל, וכך העיר גם הרצפלד. לדברי אחרים, פלט קללה רוסית. אבל לא זה שחשוב. תלמידי בית ספר לא צריכים לדעת דבר על כך?

ובכן, תלמידים חביבים, כל העניין היה איזו טעות של מישהו שפלט ירייה מאקדחו. לא היו התנפלויות של ערבים על היישובים המבודדים בגליל: לא הייתה שם שום גבורה של קומץ מתיישבים המתגונן בפני פורעים, לא נשיר עוד שירים על “גיבור יוסף נפל”, לא נקיים טקסים ולא נעלה לרגל לתל חי בי”א ובקרוב בקרוב ננפץ את ”הארי השואג" הניצב שם על גבעת בית הקברות כמו שהרוסים ניפצו את אנדרטאות לנין וסטלין. תחי ”ההיסטוריה החדשה"!

מאורע תל חי הוא קטע קטן בהיסטוריה החדשה הזאת, מדווח ב"אובייקטיביות" לעילא ולעילא, כאילו על קרב בין הבאנטו והזולו בדרום אפריקה במאה הקודמת. מה שהוא משמעותי יותר הוא הדיווח (כן, דיווח, לא תיאור ולא סיפור!) על מלחמת העצמאות. שם אתה מוצא קטע כזה:

כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב. מוסדות “המדינה בדרך” פעלו טוב יותר מהמוסדות המרכזיים של הערבים. ההגנה, ובעיקר יחידות הפלמ"ח שלה, פעלו כיחידות מיומנות והצליחו להתגבר על יחידות הגרילה הערביות [גרילה? והיכן צבאות המשלוח של מדינות ערב?], שרמת לחימתן הייתה ירודה ואירגונן היה לקוי. וגו'.

ובכן לפי הגרסה מבית מדרשם של “ההיסטוריונים החדשים”, שקיבלה כאן את הגושפנקה של משרד החינוך (עוד בזמן הממשלה הקודמת), המלחמה הזאת, שנפלו בה יותר מששת אלפים איש ואישה, גופותיהם מוטלות שורה ארוכה ארוכה, כנאמר בשיר, אחד מעשרה ביישוב העברי הקטן, שמנה אז שש מאות ושלושים אלף נפש, עם קרבות הדמים הנואשים בגוש עציון, בדגניה, במשמר העמק בכפר דרום, בנגבה, כמעט בידיים ריקות מול תותחים, טנקים, מטוסים — בדפים האלה התנהלה מלחמת הדמים הזאת בקלי קלות, חלק ואלגנטי, כאשר לנו ה"יתרון" מבחינה כמותית ואיכותית מול חמישים מיליון ערבים שאיימו בהשמדת הישות הציונית.

במאמר בשם “אף על פי כן, מעטים מול רבים” מאת מאיר פעיל (הארץ, 17.8.1999), היסטוריון צבאי שאין בקי ממנו בתולדות מלחמת העצמאות, המלחמה שהוא נטל בה חלק כאיש פלמ"ח, ואינו חשוד על “ימניות”, הוא מוכיח, בפירוט מספרי הלוחמים וכלי הנשק משני הצדדים איזו עדיפות כמותית ואיכותית, באנשים ובכל סוגי החימוש, הייתה לערבים עם חילות המשלוח שלהם מחמש מדינות: טנקים, תותחים (200 כנגד 0 בראשית הקרבות), תותחי שדה, מטוסים (32 כנגד 2) וכיו”ב ומסקנתו, הידועה היטב למי שחי כאן באותם הימים, היא שניצחוננו בא לנואך ורק בזכות העדיפות במורל, במשמעת הלאומית, באחווה היהודית, בתחושת הצדק.

תלמידים שילמדו את תולדות מדינת ישראל על פי ספרו של אייל נווה, לא רק שיקבלו תמונה מסולפת ומעוותת של המציאות ערב הקמת המדינה ובשנותיה מאז ועד היום (לפי ספר, אש”ף, למשל, לא נוסד ב־1964, אלא לאחר מלחמת ששת הימים מתוך התנגדות לשלטון הכיבוש), אלא שיהיו גם משוללים מכל “תחושת צדק” על קיומנו כאן. כאשר ילמדו את הטקסט ה"נייטרלי" הזה, שלמען האיזון המוחלט הוא מדגיש, הן בפרקים עצמם והן בתרגילי העבודה, את העוולות כלפי הערבים, יצאו בהרגשה שהם חיים במדינה שלא ידעה גבורה, ושאין בה לא גאוה, לא תהילה לא כבוד עצמי, לא תקווה. הם יחיו בה מלווים ברגשי אשמה על עצם קיומם. והרי לכך בדיוק התכוונו ה”היסטוריונים החדשים" בחיבוריהם.

בכתבה של עמוס נבו על ספרי הלימוד הפלשתינאיים (ידיעות אחרונות, 23.7.1999), הוא מוסר את תמציתו של סקר שנערך מתוך עיון במאה וארבעים ספרים הנלמדים בגדה המערבית ובעזה בכל המקצועות. בספרים אלה, ללא יוצא מן הכלל, מתואר היהודי כרמאי, גנב, בוגדני, אויב האסלאם, והציונות מושווה לפאשיזם ולנאציזם. הילד נקרא לשנוא את היהודים ולהיות נכון לצאת לג’יהאד להשמדת המדינה הציונית. כל זה בחסות משרד החינוך הפלשתינאי.

אוי לנו אם ננקוט במידה כנגד מידה ונחנך את התלמידים לשנוא את הערבים. אבל אם בא לקראתך אדם שאקדח שלוף בידו מול פניך ואתה אומר לו איזה עיניים יפות לך, כמה אתה נחמד — הרי אתה אידיוט גמור. הצרה היא שאידיוטיות זו, יש להניח, תעלה לך בחייך.

20 ביולי 2003