“לכלכה על עראפת”, נכתב אחר ביקורה של הילרי קלינטון בישראל. מילים אלה לא לקוחות מ”אל־קודס" או מ”אל־חיאת" או משבועון הג’יהאד הפלשתיני “אל־אסתקלל אלא מדיווח ארוך המלהג בלעג על הביקור הנ”ל של אשת נשיא ארצות הברית לשעבר, ב"העיר". ואמנם, איך אפשר לכתוב טובות על אישיות אמריקאית המביעה אהדה לישראל, כשכולנו, יחד עם הצרפתים והאנגלים, כל כך לא אוהבים את המדינה הזאת. להערכה הגובלת בהערצה זוכים בביקוריהם בישראל סוזאן זונטאג, למשל, שהואילה לקבל את פרס ירושלים לאחר מחווה של הזדהות ברמאללה, או ג’ורג' סטיינר, שהצהיר כי מוטב היה אלמלא קמה ישראל מלכתחילה. כלפי אישים כאלה, העיתונות הישראלית מתמוגגת מחנופה. “אנחנו יצאנו מן הגלות אבל הגלות לא יצאה מתוכנו”, כפי שאמר מנהיג ציוני ידוע לפני כתשעים שנים.
ובשבועות האחרונים התגייסו סופרים עבריים בזה אחר זה, למלחמת המצווה על הרשעות ועל האכזריות הישראלית, בכל כלי הנשק שבידם, בחצי הסטירה, במחטי האירוניה, באבני הבליסטראות של תוכחת המוסר. עוד טרם סיים קורא העברי לקרוא את מאמריהם, וכבר הם מתורגמים לתריסר שפות, קודם כול לערבית, כמובן, מתפרסמים בעיתונים המכובדים של אמריקה ואירופה, וכבר אנו רואים את פניהם המוכרות בגודל טבעי על מרקעי ערוצי הטלוויזיה של העולם המערבי והעולם המזרחי לצד פניהם, המוכרות לא פחות, של אבו עלא, ערקאת, חנן עשראווי, וראה זה פלא, כמה דומים דברי הקטרוג של הראשונים לדברי האחרונים (אם כי אלה נאמרים באנגלית הרבה יותר טובה), עד כי אין כמעט הבדל ביניהם. שומרי צעדיה של ישראל בצרפת, באנגליה, בשוודיה ובנורבגיה (לא שהם אנטישמים, חלילה, הם רק דורשי צדק לכל עם ולכל אדם) וכן בעיראק ובאירן הנאורות, מצביעים על הידוענים הישראלים האלה ואומרים: הנה, יש גם כמה צדיקים בסדום זו, אנשים אמיצים! הנה ההוכחה החותכת לכך כמה אנו צודקים בכל מה שאנו כותבים על משטר הדיכוי במדינה היודיאו־נאצית הזאת, וכמה ראוים לתמיכה כל הלוחמים נגדה, לרבות המתאבדים על קידוש שם פלשתין.
המבקר הצרפתי הנודע בן המאה התשע עשרה, סנט־באוו, הגיב על מחאותיו הפומביות של ויקטור הוגו נגד שליטי המדינה: “מחאותיהם של אנשי רוח הן אמינות רק כשאין הן מביאות רווח למשמיעים אותו”. קשה לומר שאין כל רווח מבית ומחוץ בצד המחאות הנ”ל של אנשי הרוח הישראלים.
הפתרון שהם מציעים, ואתם עוד רבי רבים, ביניהם גם מאות ”מסרבי השירות", לבעיות הסבוכות של היחסים בינינו ובין הפלשתינאים, הוא פשוט כמו; ביצת קולומבוס”: נסיגה מידית מכל השטחים הכבושים, אל קו הגבול שלפני 67' ופינוי של כל ההתנחלויות. לכשיתקבל הפתרון הזה, תשקוט הארץ לפחות ארבעים שנים ויבוא לציון גואל.
האומנם? נכון ששימת קץ לשליטתנו המתמשכת על עם אחר (כתוצאה ממלחמה שבה הותקפנו, עובדה זו שוכחים ומשכיחים) היא מחויבת המציאות, ותשחרר אותנו מן המלכוד של ההשחתה המוסרית, שהיא תופעת לוואי בלתי נמנעת כמעט של כל כיבוש ושל כל שליטה בעם אחר, אך האם הם מאמינים באמת ובלב תמים שלאחר זאת תשקוט הארץ, שעה שכל ארגוני הטרור וכל כלי הביטוי והתעמולה של העם הפלשתינאי חוזרים ומצהירים ללא הרף, ששאיפתם הנחרצת היא להשיב לעצמם את פלשתין כולה, מן הים עד הירדן, ולחסל את המדינה היהודית, שהיא נטע זר בעולם המוסלמי של המזרח התיכון?
כותבי המאמרים וההצהרות מסתערים על המתנחלים בשנאה עזה, שאין דומה לה בהשוואה ליחסם המבין והסולח למחבלים ולשולחיהם. המתנחלים הם הם אסוננו. הם עילת העילות לכל הצרות הבאות עלינו. אלמלא הם, היינו פטורים מפיגועי הטרור בתל אביב, בירושלים, בחדרה, בעפולה. ואנשי המוסר האלה פונים אליהם בערך בלשון כזאת: אם יש בכם מצפון, ולמצפון בכם נתיב – התפנו מרצונכם ותינקו מן האשמה הנוראה של גרימת הרג כה רב מקרב בני עמכם! בואו נבער את הנגע הממאיר הזה מתוכנו, ותבוא רפואה שלמה לגוף כולו!
כך הם אומרים, למרות שידוע להם שפינוי ההתנחלויות הוא ”פרט קטן” בדרישות הפלשתינאים מישראל, וכלל וכלל לא עיקר בהן. ומכיוון שגם להם ברור לחלוטין שרובם הגדול של המתנחלים לא יתפנו מרצונם, הרי המסקנה המתבקשת מכך היא שצריך יהיה לפנות בכוח בעזרת צבא ההגנה לישראל את רבבות המתיישבים היהודים מגוש עציון, מאריאל, מקדומים, מקריית ארבע (ומדוע לא מגבעת זאב, ממעלה אדומים ומגילה?), ובכך לפסוק הלכה היסטורית, שבמאה העשרים ואחת, כשיש ליהודים זכות בלתי מעורערת לחיות ולהתיישב בכל ארץ בעולם (פרט לערב הסעודית) — חייבים חבלים גדולים של הארץ שהיא “נחלת אבותיהם”, להיות ”יודען־ריין”.
האומנם מאמינים הם כי דבר זה יהיה אפשרי ללא שפיכות דמים? ללא מלחמת אזרחים אכזרית?
אבל לעזאזל המציאות! העיקר שידינו לא שפכו את הדם ומצפוננו טהור!
אשרי הצדיקים, כי להם מלכות התקשורת!
10 במאי 2009
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות