בתכנית האחרונה של "קפה תאטרון” בטלוויזיה נשאלו ארבעת המשתתפים נציגים של ארבע אמנויות שונות, מפי המנחה נועם סמל, מה דעתם על הצהרתו של המנצח אורי סגל, שדחה הזמנות של תזמורות ישראליות בנימוק שאין הוא יכול לבוא לישראל כל עוד היא מדינה כובשת, מדכאה, גזענית וכו' וכו'. כך הצטרף אורי סגל, יליד הארץ וחניך בתי ספרה, לחברה הטובה של אמנים, אינטלקטואלים, ספורטאים, בני אומות שונות, כולן חפות מכל חטא, שמסרבים לבוא לישראל מאותן סיבות עצמן. מכל ארבע האמנויות, מוסיקה, תאטרון, קולנוע וספרות, לא נשמעה מילה אחת של גינוי כלפי הצהרתו של אורי סגל. לעומת זאת, הגדילה לעשות סופרת צעירה, שהפגינה אומץ תקני למהדרין, כשענתה שהיה זה צעד אמיץ מאוד של סגל בהגיעו להחלטה זו. איש מהם לא הִקשה, מדוע צריך אמן בעל שם להימנע מלבוא לארצו, שאינה מדינה טוטליטרית, אלא שיש בה חופש הבעת דעה, חופש התארגנות, מחאה, הפגנה וכיוצא בזה, כדי להביע בצורה זו את מחאתו על המדיניות שהוא מתנגד לה. איש מהם לא שאל, גם לא בשם העיקרון הקנטיאני, מדוע מה שרואה סגל כחובתו, לא יחול על כל אמן ישראל”. ואם אכן כך, שמא מן הראוי שכולם יעזבו את ישראל או לפחות יימנעו מלפעול בה.

ערב לפני כן הקדישה התכנית "מוסף” חצי שעה תמימה לחשיפתו של גדעון לוי (“כן, אני שונא את ישראל”, הודה) את העוולות שעושה ישראל לפלשתינאים תושבי השטחים. המצלמה לא שיקרה, ומי שעבד בנעוריו בפרדסים ובכרמים ונטע וזרע, כמו כותב שורות אלה, אי־אפשר שלא יתקומם בו לבו למראה עצים נעקרים ושדות נרמסים תחת שרשרות טנקים ישראליים באדמתו של כפרי פלשתינאי בבקעת הירדן. אבל איך ייתכן שלא ניתנה רשות הדיבור למי מן התושבים היהודים של הבקעה, שיספר לצופי הטלוויזיה על הירי ועל הפיגועים שאירעו לאורך הבקעה, שסיכנו חיי כל נוסע בה, ועל הרס משקיהם עקב ההריגות ועקב פריצות וגנבות בלתי פוסקות, למען נדע שלא מתוך אכזריות לשמה נעשו הדברים? איך ייתכן שלא ניתן פתחון פה לאיש מן הצבא שיסביר, שינמק, את המעשים או שיתנצל עליהם?

ובהתאם לאותה מגמה, הקדישה הטלוויזיה הישראלית לפני כמה שבועות שעה תמימה לעיתונאית האמיצה עמירה הס, וגם היא הלכה בערים ובכפרים של פלשתין והצביעה על מעשי עוול, התעללות, אטימות, קשיחות לב וכדומה. וגם כאן, המצלמות לא שיקרו, על אף היותן סלקטיביות. אבל גם כאן, איש לא הופיע מולה להקשות, לשאול, להסביר, לנמק או להכחיש.

וכך מצטרפות העדויות של הטלוויזיה הישראלית, בבחינת “עדי המלך”, לעדויות הסי. אן. אן. והבי. בי. סי והערוצים הערביים והמוסלמיים וכו' וכו', שערב ובוקר, בכל יום תמיד, מוקיעים קבל כל העולם את מעשיה של ישראל בשטחים כמעשים שהם אכזריות לשמה, כביכול, של השפלים שביצורי אנוש.

במשפט עולמי זה ניצבת ישראל יום יום כנאשמת, ללא סנֵגור שילמד עליה זכות כלשהי. כל חבר מושבעים מבדיל בין רצח לבין הריגה מתוך הגנה מפני הבא להורגך, אך במקרה זה, אין מי שיטען זאת. הדין המרשיע צפוי מראש: ישראל היא מדינה “יודיאו־נאצית”, לא ראויה להימנות בחברה אחת עם ארצות הברית, שבמלחמתה בטרור מוחקת כפרים שלמים מעל פני האדמה על מאות תושביהם; על אחת כמה וכמה שלא ייחד כבודה עם מדינות ערב, הידועות במשטריהן ההומניטריים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65221 יצירות מאת 3935 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!