“מי כעמך, עמך ישראל, גוי אחד בארץ” (זמר חסידי ידוע)

ובאמת, האם יש עוד עם אחד בעולם שניתן בכבוד עצמי נעלה כל כך כמו העם היהודי? מישל פרידמן, סגן נשיא מועצת הקהילות היהודיות בגרמניה, יושב ראש הקונגרס היהודי באירופה, בן דור שני לניצולי שואה, כוכב בטלוויזיה הגרמנית, שהטיף מוסר ללא לאות וללא רחם לכל אלה משונאי ישראל הגרמנים שאתרע מזלם להיות מרואיינים על ידו, קטגור מטיל אימה על האנטישמים — נתפס כלקוח קבוע של מכון ליווי ברלינאי וצרכן מכור של קוקאין, ששידל פרוצות להסניף את הסם יחד אתו. עכשיו הוא עומד למשפט בבית דין פדרלי, והשמחה לאיד בגרמניה מרקיעה שחקים. שליטתם של יהודים על תחום בתי הבושת בפרנקפורט ובברלין ידועה מזה עשרות בשנים (והמחזאי הידוע פסבינדר הואשם באנטישמיות משהוקיע את ראשי הקהילה היהודית בפרנקפורט על כך באחד ממחזותיו). מאחר שהמדובר הוא בבתי בושת, לאן נוליך אנחנו, היהודים, את הבושה?

מעניין לעניין באותו עניין”. חברת הוועד להגנת זכויות האדם בארצות הברית, יהודייה, כמובן, כמו רוב חברי הוועד הזה, מצהירה במסיבת עיתונאים בניו יורק, ש”מצב הפלשתינאים תחת הכיבוש הישראלי הוא כמצב היהודים בגטו ורשה", ומשום כך היא ”מתביישת במדינת ישראל". בה העם היהודי, “גוי אחד בארץ”, אומרת את הדברים האלה מתוך שהתקנאה, כנראה, ב”גוי” אמתי, הוא סראמאגו, שהשווה את המצב ברמאללה לזה שהיה באושוויץ, ולאחר שקראתי כמובן, כמו רבים מבני עמה, על רבבות היהודים שגוועו מרעב וממחלות בגטן ורשה באין מושיע, וגופותיהם התגוללו ברחובות, ועל מאות אלפי היהודים שהובלו אל האומשלאגפלאץ להסיעם ברכבות לטרבלינקה, משם לא חזר כמעט איש. כמה משכנעת היא ההשוואה! אבל לאן נוליך את הבושה שלה במדינת ישראל?

נעבור לעניין אחר לגמרי", כמו שאומרת השדרנית במהדורת החדשות בטלוויזיה. ב"סופשבוע" של “מעריב” מן השבוע שעבר מופיעה כתבה המשתרעת על פני חמישה עמודים, מאוירת בתצלומים תאווה לעיניים, שעניינה הוא בברים שמתנהל בהם ציד קל למה שמכונה בלשון נקייה — ”סטוצים”. ”הסטוצים של היום זה לא מה שהיה פעם", נאמר בפתיח. אם כי תוכנה של כתבה ארוכה זו הוא שובה לב מאין כמוהו, וכל מי שרוצה להיות בעניינים ולא לפגר, אסור לו להחמיץ אותה, הרי הדבר שמשך את לבנו יותר מכל הוא העברית החדשה שהכתבה מצטיינת בה, עברית שכולה לשם, שבו ואחלמה. והנה כמה מן הפנינים הזרועות לכל ארכה, אין משפט חסר מהן: הפיק־אפ מניה; המגפה הזיוניסטית; קדחת הקלאאברים; מרחב הסטוצים; הקהל הפיק־אפיסטי; צעירים מלוקקים אסתטית; ניחוחות גוד טיים; חולצת הלייקרה הצמודה; סלבס במשקל כבד; תפקיד הפסיב־אגרסיב; כוסיות שולחות דרינקים; פוסט תקופת הקלאבינג; סיטואציות הפיק־אפ הקלסיות; מגעים דנטליים סוערים; בצעדי סטילטו בוטחים; מחפשת זרבובית; אסכולת הספורט־אלגנט הקלסית; אווירת וול דאן; בליינד דייטים, ולקינוח משפט שלם: שרפתי את החומוס של הצהריים, אבל טרם את הפייב אוקלוק סביח. למקראת העברית המסולתת הזאת אני שואל את עצמי אם אני בין המפגרים ב"הבנת המקרא".

וכיוון שגענו ל”הבנת הנקרא", עלינו לחזור לעניין “גוי אחד בארץ” (הנזכר בדברי הימים א): זה עתה התבשרנו שסקר בתי ספר בין־לאומי מלמד שירדנו כמעט אל תחתית הטבלה בדירוג המוערכים בהבנת הנקרא, במתמטיקה, בפיזיקה ובמדעים אחרים. זו ידיעה מדהימה: הרי היהודים באירופה, באמריקה וביתר היבשות, נודעו מאז ומתמיד כמצוינים ביותר בכל המקצועות הנלמדים בגימנסיות ובאוניברסיטאות; שיעורם בין המצטיינים (וכן בין הזוכים בפרס נובל) היה הרבה יותר גבוה משיעור מספרם באוכלוסייה הכללית, וזו אחת הסיבות לכך שעוררו עליהם את קנאתם ואת שנאתם של הגויים. על אחת כמה וכמה בהבנת הנקרא, שהרי אנו מפורסמים כ"עם הספר”. אם הגענו לידי כך שתלמידי בתי הספר הישראלים הם מן האחרונים בעולם במצוינות, מנקר הספק בלב: אולי כדעת ה"כנענים" לשעבר, הישראלים אינם יהודים? ואי לכך גם אינם מצאצאי ”העם הנבחר" כלומר, אין שום קשר ביניהם לבין ”גוי אחד בארץ”?…