היותי סופר יהודי הוא דבר מובן מאליו שאינו צריך הוכחה. הנני בן להורים יהודים שעלו מפולין לארץ ישראל בהיותם ציונים, אני חי במדינה יהודית ואני דובר וכותב עברית. אי־אפשר שלא אהיה יהודי. אפילו המרתי את דתי, הייתי נשאר יהודי. זהותי היהודית דבוקה בי כעור לגוף. היהפוך כושי עורו? נמר חברבורותיו?
מה פשר היהדות שלי? להיות יהודי אין פירושו לדבוק בפילוסופיה מסוימת שהיא “יהודית” באופיה. אתה יכול להיות אנרכיסט ותהיה יהודי, להיות פשיסט ותהיה יהודי, להיות אתאיסט ותהיה יהודי. גם אין פירושו להאמין בערכי מוסר שהם מיוחדים ליהדות. היהדות היא הוויה דיאלקטית, רוחשת חילוקי דעות והתנצחויות אין סופיות, שמתנגשים בה הפכים מקצה אל קצה. אלוהים שלה הוא חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת, המטיף לעמו: ואהבת לרעך כמוך, אני אדוני, אבל הוא גם אל קנא ונוקם, שלא חס על צריו, והוא מצווה את יהושע הכובש לא להשאיר בחיים כל נשמה, לרבות הנשים והילדים. אין דבר אופייני ליהדות כמו הפרדוקסיות שלה. עצם קיומו של העם היהודי במשך ארבעת אלפים שנים הוא פרדוקס אחד גדול, מנוגד לכל חוקי ההיגיון.
אבל כסופר הכותב עברית יש להזדהוּת שלי כיהודי משמעות מיוחדת. הלשון העברית, שלא השתנתה ביסודה מאז ימי התנ"ך עד ימינו (גם היום אפשר לכתוב או לומר, כמו בספר בראשית, “לך לך מארצך וממולדתך” או “אימה גדולה חשכה נפלת עליו” או “שבו לכם פה עם החמור”; שלא כיוונית החדשה שאינה דומה לעתיקה או כאיטלקית שאינה דומה ללטינית), משמרת בתוכה את ההיסטוריה ואת המיתולוגיה העברית־היהודית בכל מילה ובכל ניב שלה. כשאני כותב מילים עבריות, אני מתחבר עם דורות של אבותי ואבות אבותי עד ימי בראשית. שם הכנס הזה הוא “כיסופים”, והאומר או הכותב את המילה הזאת, נקשרות בו אסוציאציות של כיסופים לאלוהים הנשמעים בתהלים, “אליך נכספה וגם כלתה נפשי” או של כיסופים לציון כמו בשירו של יהודה הלוי, “יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב / לך נכספה נפשי מפאתי מערב”. “כיסופים” היא מילה לא שכיחה בעברית אפשר לומר מילה “פיוטית”, אבל מילים שכיחות ביותר בשגרת הדיבור, כמו “שער”, מתקשרות באופן מודע או לא מודע עם “שערי שמים”, “זה השער צדיקים יבואו בו”, “שערי בינה”, “שער הרחמים” או בפסוק המצמרר מתפילת יום הכיפורים, “פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום”. או “גפן”, שמתקשרת עם “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ודבר זה נכון לגבי רוב המילים והביטויים שאנו משמיעים בשגרת יום יום של חיינו. “קול” מעלה בזיכרון “קול דממה דקה” ואת אליהו הנביא במדבר או “בת קול” מן האגדה או אפילו “קול באישה ערווה” מן ההלכה. כל מילה ומילה מעוררת הדים ובני הדים מהווי של ימים רחוקים מאוד, שטעמם משתמר אתנו, והם קשורים לנוף הארץ הזאת ולהווי העם הזה. וכך גם באשר למילים ארמיות שנטמעו בלשון העברית. כולנו משתמשים במילים כמו “בעיה” או “סוגיה” ובביטויים כמו “איפכא מסתברא”, “אגב אורחא” “בזעיר אנפין”, “אדרבא”, “לית מאן דפליג” וכו' וכו', ומבלי שהדבר מודע לנו. עולות בדמיוננו תמונות מן ההווי התלמודי של תלמידי חכמים מתנצחים בשאלות הלכה וכדומה. פירושו של דבר הוא, שתקופות היסטוריות שלמות קמות לתחייה בזכות המילים ומתחיות בדמיוננו ומשלימות את “הזהות היהודית” שלנו.
יחסו רב הסתירות של סופר עברי ליהדות שלו הוא דבר שכיח למדיי בספרות העברית. אצל ברנר אפשר למצוא רחמים אין קץ על היהודי ולעומת זאת ביטויי שנאה כמעט אנטישמיים. יכולתי להביא כאן שני קטעים משני ספרים שלי, שהאחד כמו בסיפורי “יד ושם” מבטא אהבה גדולה ליהודים, והשני כמו ב"מחברות אביתר", כאשר הסופר ריכטר משמיע דברי שטנה כאלה על העם היהודי:
איזה עם מכוער יש לנו, לויטין! עם מכוער, גס, חסר כל אצילות! כאן כמו בברוקלין, בבואנוס איירס, בוורשה לפנים… תסתכל בפרצופים, בפרצופים עצמם… עם שחצני, צעקני, ראוותני, משתחץ בכספו, בפיקחותו, בנכסיו, בעדייו… הכול וולגרי, חסר כל ענווה, כל בושה… עם מיוחס, שנתן לעולם את עשרת הדיברות, את משה ואת ישו, את איינשטיין ואת פרויד, והוא שירש גם את השואה… את ה"הולוקאסט"…
וכך הוא מונה את כל התכונות המכוערות של העם היהודי על פני שלושה דפים שלמים.
או בספרי “פויגלמן” שחקנית היידיש הינדה־הנרייטה, החיה בפריז ומופיעה לפני שרידי לשון זו בבירות שונות בעולם, כמו בניו יורק, בבואנוס איירס, שופכת את לבה לפני הפרופסור האורח מישראל: יידישקייט ויידישקייט ויידישקייט! אני כבר חולה מזה! חולה! חולה!
חולה!…הבית הזה כבר מצחין מיידישקייט כמו חדר מתים! לכל אשר תפנה! אי־אפשר לנשום בו מרוב יהודים ויהדות! אני נחנקת!.. אצל הפואט שמואל פויגלמן העולם כולו מתחלק לשניים, יהודים וגויים! ותהום ביניהם! היהודים לא כולם טובים, אבל הגויים כולם רעים! תגיד לי פרופסור, כל הגויים רעים?!
האם דברים אלה מעידים על התרחקות מן היהדות? סופר עברי, השׂם דברי קטרוג כאלה על היהדות בפי גיבוריו, הוא פחות “יהודי”?
כל האמור לעיל נוגע לסופרים הכותבים עברית, אבל מיהו “סופר יהודי”, בן בנם של יהודים, שאינו מכחיש את היותו יהודי הכותב בכל לשון אחרת? במה מתבטאת ה"יהדות" שלו? קל לזהות אותה כאשר נושאי ספריו הם יהודים או גיבוריו יהודים, אפילו הם חדורים שנאה ליהדות, כמו אצל אוטו ויינינגר או קרל קראוס או במשנתו של קרל מארכס או ברבות ממסותיה של חנה ארנדט. בסיפורים וברומנים של פרנץ קפקא לא מוזכר כלל היהודי. כך גם במסות הפילוסופיות של ויטגנשטיין, בשירה של הוגו פון הופמנסטאל או ברומנים של הרמן ברוך או ברוב מחזותיו של הרולד פינטר. האם הם “סופרים יהודים”?
בהקשר זה ברצוני לומר משהו על “התת־תודעה היהודית”. כל עניין ההזדהות של סופר עם יהדותו קשור, לדעתי, לזיכרון ההיסטורי. עד היכן מגיע זיכרון זה? האם רק עד טקס הבר מצווה שלו או של בנו או טקס החתונה תחת החופה או אפילו עד זיכרון השואה, או הרחק מזה, עד קידוש השם בזמן מסעי הצלב או גירוש ספרד או ימי התנאים והאמוראים או עד אברהם ועקדת יצחק ומשה ויציאת מצריים. אצל סופר הכותב עברית וחי בישראל, הזיכרון ההיסטורי הארוך קיים בתודעה באמצעות שפתו והמקום שבו נטועים שורשיו. אבל בתת־התודעה הוא קיים גם אצל סופר יהודי הכותב בכל לשון אחרת וחי רחוק מ"ארץ אבותיו".
תת־תודעה זו שוֹרה, לדעתי, במעמקי נפשם של כל הסופרים היהודים, בין שיודו בכך בין שלא יודו, בין שיתכחשו לה, בין שייסתתרו מפניה. משמעה הוא ההרגשה המחלחלת בלב היהודי שהוא נוכרי, לא נוכרי בעירו או בארצו דווקא, אלא נוכרי בעולם; שקיומו בחיים האלה הוא קיום על תנאי; קיום מפוקפק, שעלול להתערער בכל יום ובכל שעה ללא קשר למשטר שבו הוא חי. זהו מעין קול פנימי, חרישי, שלוחש לו: נדמה לך שאתה בטוח במציאותך בעולם, נדמה לך שמעמדך או חכמתך או הונך או המוניטין שלך, מגוננים עליך – אל תהיה בטוח! יש איזה פגם בגנים שלך, צרוב בהם מקדמת דנא, שחושף אותך בפני סכנות שאין בכוחך לעמוד נגדן כי הן חתומות בגורלך. ההרגשה הזאת של אי־ביטחון שיש לה השתלחויות אל רגשי אשמה היוליים, אל זעם אין אונים, אל בקשת נקם, מחד גיסא, ומאידך גיסא, אל כיסופי גאולה – אפשר למצוא אותה בעין בוחנת לעומק ברוב יצירותיהם של סופרים ואמנים יהודים. האם זו פרנויה? זו שהכתיבה למחברי ההגדה של פסח את המשפט “שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”? כן, זו פרנויה. אבל כפי שאומר הפתגם העממי, גם לפרנואיד יש אויבים!
ומאידך, קיימת המודעות התת־הכרתית בייחודו של העם היהודי כעם יחיד שדתו היא רק דתו שלו, היחיד שהוא נרדף ומועמד להשמדה מאז פרעה והמן ועד היטלר, היחיד שהוא שנוא בגלל עצם היותו הוא, שנאה שיש לה אלפי הנמקות ותירוצים, משתנים מעם לעם, מדת לדת, מתקופה לתקופה; והיחיד שמצליח לשרוד למרות כל הרדיפות וניסיונות ההשמדה – מודעות זו צרובה עמוק בתת־התודעה של כל יהודי, והסימפטומים שלה חרותים ביצירותיהם של סופרים יהודים.
צריך להקשיב לרעידות האלה כשקוראים יצירה של סופר יהודי על כל נושא שהוא, לשמוע את רטט החששות או את נעימת התלונות או את ההומור המר או את העמדת הפנים של ביטול עצמי, של לעג עצמי. והפן האחר של אותה תופעה הוא האופי המחתרתי של הספרות היהודית, החותרת תחת המוסכמות ותחת המקובל בחברה במאה דרכים שונות. כדאי להקשיב לאינטונציה של וודי אלן, למשל, בסרטיו, זו שיש בה תערובת של התנצלות, התחטאות ותלונה כלפי יהודים וגויים כאחד. אותה אינטונציה שאתה מוצא מאה שנים לפניו אצל שלום עליכם ומנדלה מוכר־ספרים, שתחת ההומור שלהם מתבכיין הריטון היהודי־גלותי, זה שמחלחל לאורך כל אלף השנים של היידיש.
להיות יהודי הוא לחיות בתוך מלכודת מסוימת. להימצא בתוכה, ובה בשעה לרצות לצאת מתוכה, או להתגעגע אל מה שמחוץ לה ולדעת שלעולם לא תגיע אליו, אפילו אם תמיר את דתך, או תנסה לחקות את אלה שאתה רוצה להיות כמוהם. אלבר ממי בספרו “נציב המלח”, כותב: “הנני בן תרבות צרפת, אולם תוניסאי, הנני תוניסאי, אולם יהודי, כלומר, נידח מבחינה מדינית וחברתית… יהודי, אבל יהודי שניתק עצמו מן הדת היהודית ומן הגטו, אינו יודע את הדת היהודית ומתעב את הבורגנות היהודית הכוזבת…”. זה מצב שאפשר לקרוא לו “המצב היהודי” כשם שיש “המצב האנושי”, “קונדיסיון הומן”. מצב זה מצמיח תופעות פרברסיות, שאחת הבולטות בהן היא השנאה העצמית. אין מספר ליצירות הספרותיות שנכתבו בידי יהודים שבהן מתואר היהודי כיצור מכוער, מעורר מיאוס לא פחות משיילוק של שקספיר או מפייגין של דיקנס; בסיפורים וברומנים של מנדלה מוכר־ספרים, שלום אש, ברנר ועד יוזף רוט ופיליפ רות ומרדכי ריצ’לר והרולד פינטר ועוד ועוד. בעשרים או בשלושים השנים האחרונות נוספה על אלה השנאה למדינת ישראל, הפושטת בעיקר בחוגים יהודיים־אינטלקטואליים, שביטוייה מתחרים בהצלחה בביטויי שנאת ישראל בקרב הלא יהודים, והם משליכים עוד קיסם ועוד קיסם למדורת השנאה, שהלהבות שלה עולות עוד ועוד ומגיעות כמעט לגובה הלהבות של ה"קריסטל נאכט" בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה. אם בסקרים בעולם המערבי ישראל מצוינת כמדינה המרושעת ביותר, הבלתי אנושית ביותר, הגזענית ביותר מכל אומות העולם – באים המשכילים היהודים האלה ומוסיפים על כך עוד ראיות בבחינת “עדי המלך”, עד כמה המדינה היהודית מרושעת ואין לה זכות קיום.
תפיסת עמדה כזאת מצד אינטלקטואלים יהודים היא ניסיון נוסף לצאת מתוך המעגל של “המצב היהודי”. אבל זה ניסיון עלוב, מעורר רחמים כי הוא אשליה. חומסקי לא יהיה אהוב יותר בעולם, מכובד יותר, אם יתקע בשופר שהיהודים בישראל דומים לנאצים. מה המוצא מן המלכודת של ה"מצב היהודי"? היה זמן שחשבנו שהגשמת הציונות משחררת אותנו ממנו, אבל ככל שעוברות השנים וסבך היחסים בינינו ובין הערבים הולך ומתעבה, חוזר אצל רבים מאתנו אי־הביטחון בהמשך הקיום הלאומי עד עד כדי פקפוקים המסתננים פה ושם אצל “רכי הלבב” בעתיד קיומה של המדינה היהודית. המוצא היחידי הוא האמונה ב"אף על פי כן" המיתולוגי, שביטויו הדתי הוא “נצח ישראל לא ישקר”, או אם להשתמש במשפט קלסי של אלתרמן –
"חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים.
הכול גלוי! הכול! קרעת את כל קורייך!
בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין! / כסכינים יבריקו נעורייך!"
דברים בכנס בין־לאומי של סופרים יהודים, ירושלים, 16־14 באפריל 2007
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות