כמעט בסתר, כמעט בחשאי, הרחק מעין רואים, בידיעת מעטים בלבד, מתחוללת בברית המועצות אחת הדרמות האנושיות הגדולות של מלחמה לחירות הרוח; מאבקו של אדם אחד ויחיד נגד מעצמה אדירה על זכותו ללמוד וללמד את שפתו.

מקרהו של יוסף ביגון הוא מקרה יחיד בהיסטוריה, גם בתולדות עמנו – ואם אני טועה, יעמידוני מלומדים על טעותי, ואודה להם על כך – של אדם, המוסר את נפשו מתוך ידיעה שיאבד את זכויותיו האזרחיות, יירדף, ייענה, ייאסר, יוגלה, יופרד מעל משפחתו, ינותק מכל חברה למען שפת עמו, שפת אבותיו, שפת מולדת תרבותו.

אנו יודעים על רבים בכל הדורות בכל העמים, שמסרו נפשם על אמונתם, על חזונם, על אמיתותיהם הדתיות, הפילוסופיות, המדעיות, הפוליטיות, נצלבו, הועלו על מוקד, הוצאו להורג בירייה. אנו יודעים על “הרוגי מלכות” שלימדו תורה במחתרת תחת שלטון הרומאים, ועל “מקדשי השם” שסירבו להמיר את דתם או לחדול לקיים את מצוותיה. אנו יודעים בשנים האחרונות גם על מסורבי העלייה, הנאנקים ונמקים בבתי סוהר ובגירוש סיביר, אבל למען השפה, השפה בלבד, למען העברית! למען הזכות לדבר, לקרוא ולכתוב, מילים, אותיות.

אלמלא היינו שקועים כל כך במלחמותינו הפנימיות, הבין־מפלגתיות, בין־עדתיות, בין־כיתתיות, היינו מעלים את האיש הזה, יוסף ביגון, על נס כאחד מגיבורי דורנו, מגיבורי העם, מחנכים את ילדי בית הספר, את חברי תנועות הנוער, את המוני העם, על מופת זה של גבורה מתוך "אהבה שאינה תלויה בדבר'' למען חירות ששום שכר אין בצדה, שום תועלת חומרית, לבד מהזכות לחיות בכבוד, בקומה זקופה, כבן תרבות שאדם גאה בה בהיותה בשורש נשמתו.

אבל הדרמה הזאת, של יחיד במערכה מול מנגנון דורסני של מדינה שלמה, מתחוללת רחוק מן העין, רחוק מן הלב, רחוק מן הדעת. מקרהו של יוסף ביגון הוא זה: הוא נולד במוסקבה ב־1932. אביו היה עובד פשוט ויהודי מאמין. סבו היה לפני המהפכה סופר סת"ם. בהיותו בן שלושים סיים את לימודיו במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה, התקבל כמהנדס במכון הרדיו־טכני והיה מרצה בכיר במכון המוסקבאי לכלכלה חקלאית ומדען בכיר במכון למחקר בבעיות של תכנון כל־ארצי.

ב־1971, לאחר שהגיש בקשה לרישיון יציאה לשם עלייה לישראל, פוטר מכל משרותיו. בקשתו לוויזה נדחתה. זמן מה עבד בעבודות שונות: טכנאי טלפון, שומר־לילה, סבל, ובעקבות רדיפות המשטרה אחריו, פוטר גם מעבודות אלה.

כמי שרכש את ידיעת העברית מתוך לימוד עצמי, ניסה להירשם כמורה פרטי לעברית (הוראה פרטית של לשונות, כמקור הכנסה, היא חוקית ומקובלת בברית המועצות). לאחר שרישיון כזה לא אושר לו, והוא הוסיף ללמד עברית, נתבע למשפט, הואשם בניהול “חיים פרזיטיים”, ב"התחמקות מעבודה מועילה התורמת לחברה", ונשפט לשתי שנות גלות בסיביר. המשפט וגזר הדין היו מנוגדים לחוקה כי ב־1975, בעקבות הצטרפות ברית המועצות לאמנה של ארגון העבודה הבין־לאומי, בוטל סעיף החוק הפלילי הנוגע ל"פרזיטיות", שראו בו מתן תוקף לעבודת כפייה.

בחוזרו למוסקבה אל אשתו ושני בניו, אל חבריו ותלמידיו, נעצר שוב, הואשם ב"הפרה גסה של תקנות הדרכונים הפנימיים" (ישיבה ללא רשות בעיר הבירה) ונידון שנית לגלות בסיביר לשלוש שנים.

כתום תקופת גלותו השנייה התיישב בעיירה סטרונינו, ומצא בה עבודה ככבאי.

בנובמבר 1982 נעצר בפעם השלישית והואשם ב"תעמולה ובהסתה אנטי־סובייטיות". העונש הצפוי לו, אם יורשע במשפט, הוא שבע שנות מאסר ועוד חמש שנות גלות.

כל השנים האלה, שתים עשרה שנים בחופש ובגירוש, נאבק ביגון על זכותו ללמד עברית ולהפיץ את התרבות היהודית. זו סיבת רדיפת השלטונות אותו.

מאבקו הגלוי, האמיץ והבלתי נלאה, למען השפה העברית, מתוך הסתמכות על החוקה הסובייטית ועל עקרונות הכלולים בתורה המרכסיסטית־לניניסטית, נראה כמאבק “דון קישוטי”. אילו עמד מאחוריו מחנה גדול של לוחמי חופש, שהיו רואים בגִזרת חזית זאת חלק מן החזית הגדולה של מלחמה על זכויות אנוש יסודיות בכל אתר ואתר, מה גם זכות “תמימה” כזאת, שאינה פוגעת לא במשטר ולא בשום אדם, כשימוש בשפה!, לא היה מאבקו חסר סיכוי. “סופרים נכבדים”, כותב ביגון, “אני פונה אליכם לא רק משום שאתם מוּכָּרים כסופרים ומשוררים, אלא בעיקר מפני שביצירותיכם ובנאומיכם נגעתם לעתים קרובות בשאלות התרבות הלאומית. אין זה הכרחי להיות עובד ספרות כדי להבין את החשיבות החיונית שיש לעם בידיעת ההיסטוריה שלו, מסורותיו ולשונו, ואיזו משמעות יש לגביו באובדן ידיעה זו… אני אינני סופר אלא מהנדס, עובד מדעי, ובית משפט במוסקבה דן אותי לגלות באשמת ‘קיום טפילי’. אני כותב אליכם רק מפני שהמקרה שלי, בעיקרו, נוגע ישירות למצב התרבות הלאומית של עמי. הנני יהודי, אך בילדותי נשללה ממני האפשרות ללמוד את שפתי. גם מילדיי נשללה עכשיו אפשרות זאת. אני מניח שלא נעלם מכם שלמעשה אין תרבות יהודית בברית המועצות. מטעם זה, שיצירותיכם מלאות אהבה ללשונות המולדת שלכם, שהן המסד לכל תרבות לאומית, אני כותב אליכם”.

אחר כך פונה ביגון לכל אחד ואחד מן הסופרים. ליורי ריתאו, “אבי הספרות הצ’וקצ’ית”, הוא מזכיר שעד לפני חמישים שנים לא הייתה לעם הצ’ו’קצ’י הקטן, השוכן לא הרחק מן החבל הצפוני שבו עושה ביגון את גלותו, שפה כתובה והנה היום – מיטב הספרות הקלסית העולמית כבר מתורגמת לשפה זאת.

כמוך, אני מכונן את השפה ואת התרבות של עמי. שפת הכתב של עמי היא בת אלפי שנים. יצירות כבירות נכתבו בה. היא לא מתה מעולם כפי שמתו שפות רבות. מיליוני אנשים מדברים בה. אך בשביל הרוב המכריע של היהודים הסובייטים היא איננה קיימת. דור שלישי של יהודים גדל כאן מבלי לדעת את הא"ב של שפת אבותיהם, וללא כל סיכוי להכירה. מה אפשר לומר על בתי ספר או קורסים מיוחדים, כאשר כל ניסיון ללמד את השפה העברית אפילו באופן פרטי, מסוכל מיד. בשבתי בבית הכלא המוסקבאי קראתי את סיפורך “שדרות לנינגראד”, שבו הגיבור הצ’וקצ’י אומר שלשכוח את שפת מולדתך או להתכחש לה, הרי זה כמו להתכחש לאמך הורתך. אני מסכים בכל לב לאמונתך זו, אך מצב הדברים הוא כזה שליהודים הסובייטים אין בררה… אני מקווה שאתה, סופר לא רוסי, דמות ציבורית, אדם המגנה בחריפות כל גילוי של אפלייה תרבותית־לאומית בארצות אחרות, לא תישאר אדיש למצבנו.

ברוח זו הוא פונה אל המשורר ראזול גזמאטוב, שרומם וטיפח את השפה האווארית של ה"הרריים" בדאגסטאן, וכותב לו שהיהודים בברית המועצות, מתגעגעים להכיר את שפתם ולדבר בה, כמו אחיהם הדגסטאניים, וכי רצונם זה אין בו שום הפרה של עקרונות הסוציאליזם או החוקה הנוכחית. הוא מספר שב־ 1976 נאספו קבוצות של היהודים במוסקבה ובערים אחרות וניסו לארגן סמינר על בעיות התרבות היהודית והלשון העברית. הזמנה נשלחה גם למיניסטריון התרבות. השלטונות הגיבו על כך בהטרדות, בחיפושים ובמאסרים, בהכריזם שהסמינר הוא “פרובוקציה ציונית”. כך נאסר גם הוא עצמו.

ולאחר פנייה אל סילבה קאפוטיקיאן הארמנית – “את גאה בכך שכל ילד ארמני בברית המועצות יודע את שפתו. בברית המועצות אין גם מורה אחד לעברית, לא מופיע אף ספר אחד ללימוד עברית והבאת ספרים כאלה מארצות אחרות – אסורה”. הוא פונה שוב אל שלושתם ואומר:

סופרים נכבדים, כתבתי אליכם את המכתב הזה כי הרעיונות המובעים בספריכם הם חלק ממני, ומפני שרבים מן הרעיונות הנאצלים שאתם מפיצים אינם מוגשמים בארץ שאתם חיים בה. סופרים מכונים “המצפון של האומה”. תמיד קשה לפעול נגד מי שבידו השלטון, אבל אומות רבות גאות בסופריהן הגדולים שהוקיעו עוול. זיכרו את זולא, קורולנקו, צ’כוב. אני קורא לכם, מנהיגי תרבות, להיענות לפנייתי ולפעול למען תרבות עמי.

מכתב זה לא זכה, כמובן, לתשובה. חמש שנים קודם לכן, משנדחתה בקשתו של ביגון לקבל רישיון הוראה (במכתב אליו, החתום על ידי מנהל מחלקת האוצר המחוזית והמפקח על הכנסות המדינה, נאמר כי “עברית איננה חלק מתכנית הלימודים של המיניסטריון להשכלה גבוהה ותיכונית, ועל כן ממליצה המחלקה המחוזית שתפסיק ללמד את השפה הנ”ל"), כתב מכתב אל מערכת “פראבדה”, שבו הוא מבקש “הסבר” לסתירה מסוימת: בגליון ה־17 במארס של אותה שנה הופיע מאמר ב"פראבדה" מאת פרופסור קלטאכצ’טאן על העם הסובייטי כקהילה היסטורית חדשה, שבו נאמר, בין היתר, כי “היות וקיים שוויון גמור בין הלשונות בחברה הסוציאליסטית, כל צורה של תחרות ביניהן היא בלתי אפשרית. השוויון בין העמים בברית המועצות, משמעו שכל אזרח רשאי ללמוד את השפה בה הוא בוחר”.

והנה בסוף מארס של אותה שנה הוא קיבל מכתב רשמי האוסר עליו להמשיך ולהורות את השפה העברית לקבוצת אזרחים הרוצים ללמוד אותה מן הסיבה המפורשת לעיל. איך ליישב סתירה זו?

להלן מסביר ביגון בקצרה מהי השפה העברית ומה מעמדה בברית המועצות: מציין שחוקת ברית המועצות מצהירה על שוויון כל האזרחים הסובייטים ללא הבדל מוצא לאומי בכל תחומי הפעילות התרבותית, ומבקש להסב את תשומת לב הרשויות, שאסרו עליו את הוראת העברית באופן פרטי, כי הצעד שנקטו מנוגד לחוקה, כי בהיעדר בתי ספר ללימוד שפה זו, נמנע מאזרחים יהודים ללמוד אותה בכלל כתוצאה מאיסור זה.

שלושה מכתבים כתב ביגון ל"פראבדה" בעניין זה. בתשובה על השלישי היפנתה אותו מערכת העיתון אל הוועד האזורי של המפלגה הקומוניסטית. פקיד הוועד דיבר אתו בטלפון והסביר לו שהאיסור החל עליו נובע משני טעמים: א. אין לו דיפלומה של מורה לעברית; ב. אין כל צורך בהוראת עברית כי איש לא זקוק לזה; אילו נמצאו אזרחים הזקוקים ללשון זו, היו כבר נפתחים מכונים להוראתה.

חליפת המכתבים בין יוסף ביגון לבין הזרועות השונות של השלטון (בעיקר עם המחלקה האזורית של המיניסטריון לכספים, כי ביגון ביקש להצהיר על הכנסותיו לשם ניכוי מס כחוק), מכתביו אל נשיאות הסובייט העליון, אל תלמידי מחקר במכונים המדעיים של מוסקבה, אל הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אל מערכות עיתונים ואל אישים שונים, ונאומי ההגנה שלו במשפטים – הם תעודה ושיעור כאחד. תעודה של אומץ נדיר במאבקו של אדם יחיד נגד מנגנון אדיר של מדינה, ושיעור בשורשי תרבותו של העם היהודי ובהבנת נאמנותו לשפה העברית. משפטו השלישי של יוסף ביגון לא נערך עדיין, ובו – ההאשמה היא החמורה ביותר – “הסתה נגד המדינה”, והעונש הצפוי הוא החמור ביותר.

היעמוד שוב לבדו במערכה? עברית, הלא תשאלי לשלום אסירייך!

11 במרץ 1983