(דברים בכנס ברית עברית עולמית, פראג, תשרי תשס"ז)

שני חברים בלב ונפש היו בעיר פוצ’פ ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. שניהם למדו שם בישיבה, שניהם עזבו אותה ו"יצאו לתרבות רעה", נעשו חילונים, נסחפו בזרמים ששלטו אז בציבור היהודי: ה"בונד", התנועה הציונית, הסוציאליזם, ושניהם פנו אל הספרות. האחד – אורי ניסן גנסין, והשני – יוסף חיים ברנר. דרכיהם נפרדו, הן בחיים והן בספרות. גנסין נשאר בגולה, עבר מרוסיה לפולין ומת משחפת בהיותו בן שלושים וארבע. ברנר התגלגל באירופה, עלה לארץ ב־1909, הצטרף למחנה החלוצים ולתנועת העבודה ונרצח בידי ערבים ביפו בשנת 1921, והוא אז בן ארבעים.

שני חברים אלה היו שונים זה מזה באופיים ובהשקפותיהם: גנסין היה איש מופנם, שכבש את סבלו בתוכו ולא נטה לפעילות חברתית או ציבורית כלשהי; ברנר היה בעל מזג סוער, חסר מנוחה, שראה עצמו אחראי לגורל האומה, לגורל האנושות כולה.

בהיותו בן עשרים כתב גנסין לידידתו: “אני יודע רק לראות באנשים ולהבין אותם ואת חייהם ולא ללמדם. אולם בראותי חיים צעירים, העומדים על המפתן והנה המצולה המטונפת פוערת עליהם את פיה המעורר זוועה – יבכה בי לבי”.

וברנר בן התשע עשרה כתב לידידו גנסין באותו זמן בערך, ב־1900: "האמנם אנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה?… היודע אתה כי אנו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה כי עמנו הולך למות? היודע אתה כי העולם חולה?…

עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם… נחוץ לתקן את חיי עם ישראל כי יהיו נורמליים.."

וכך, כתיבתם של שני סופרים גדולים אלה, מעמודי התווך של הספרות עברית החדשה, הייתה שונה מקצה אל קצה: זו של גנסין תיארה את עולמם הפנימי של משכילים יהודים צעירים ברוסיה, לרוב סטודנטים, את יחסיהם לנשים, לסביבתם, לעצמם, בסגנון צפוף, מעודן ומדויק, הקרוב לסגנון המונולוג הפנימי של וירג’יניה וולף, ג’ויס, פרוסט; ברנר כתב סיפורים ורומנים שגיבוריהם עומדים בתוך הזרם של ההוויה היהודית המיוסרת בגולה ובארץ ישראל שבעיותיהם הקשות שלובות ללא הפרד עם בעיות הקיום הלאומי הגורליות ביותר.

אפשר לראות שניים אלה כאבות של שתי שושלות של סופרים עבריים, שראשיתן בגולה והֶמשכן בארץ ישראל ובישראל: באחת – ספרות מופנמת המתגדרת במעגל היחסים הצר שבין איש לאישה, בין אבות לבנים, בין אדם לעצמו ולסביבתו הקרובה, מתוך חתירה להעמיק למורכבות יחסים אלה; ובשנייה – ספרות המוטרדת ללא הרף בשאלות הלאומיות הבוערות, ושהדברים הקורים לגיבוריה יש להם זיקה חזקה לאירועים הלאומיים או החברתיים המתרחשים סביבם והם בעלי משמעות עֵבר פרטית.

בין הצאצאים של הראשונה אפשר למנות סופרים כדבורה בארון, דויד פוגל, עמליה כהנא־כרמון, יעקב שבתאי, ורבים מן הצעירים שהופיעו בשנים האחרונות, ובין הצאצאים של השנייה – הזז, ראובני, משה שמיר, חנוך ברטוב, עמוס עוז, דויד גרוסמן ועוד ועוד.

אך למעשה, אם נעקוב אחר התפתחות הספרות העברית בשניים־שלושה הדורות האחרונים, ונתעכב על כל יצירה לעצמה, נראה שהבדלה מוחלטת בין שני סוגים אלה כמעט בלתי אפשרית, והגבולות ביניהם מטושטשים. בגלל אופייה המיוחד של ההוויה היהודית לאורך כל ההיסטוריה שלה, “הזמן האישי” ו"הזמן הלאומי־ההיסטורי" מעורבים זה בזה וקשורים זה בזה ללא הפרד.

בשנת 1885 כתב משורר צעיר, יליד פלך וילנה, חולה שחפת, מרדכי צבי מאנה שמו (“המצייר”), את שירו הענוג, רווי הגעגועים לארץ שאותה הכיר רק מכתבי הקודש ומדמיונותיו, “משאת נפש”, ושנה לאחר מכן נפטר והוא בן עשרים ושבע. השיר מתחיל במילים אלה:

שמש אביב נטה ימה

עד לקצות שמים

זיו חכלילי הוצק שמה

תאווה לעיניים

סביב תשלט שלוות השקט

עלה בל יתעורר

על ראש גבנון, בדד, דומם

יושב לו המשורר, והוא מסיים בשורות אלה:

אייך, אייך אדמת קודש

רוחי לך הומייה

אוויר ארצך חיי נפש

מרפא גם לגוויה…

אייך, אייך אדמת קודש

רוחי לך הומייה

לו גם את גם אני יחדיו

נשוב עוד לתחייה.

השיר הזה כולו הוא ביטוי של הזדהות מוחלטת בין הגורל האישי והגורל הלאומי. המרפא למחלתו האנושה של המשורר הוא תחיית עמו בארץ אבותיו.

ביטוי כזה הוא חוליה בשלשלת ספרותית ארוכה מאז ימי תהלים ועד ימינו. כי בערך שבע מאות שנים לפני כן כתב יהודה הלוי על ציון שחרבה:

"לבכות ענותך אני תנים

ועת אחלום שיבת שבותך

אני כינור לשירייך" או: "איך יערב לי

אכול ושתות בעת אחזה

כי יסחבו הכלבים את כפירייך".

ויותר מאלף שנים לפני כן כתב משורר תהלים את השורות שכל יהודי זוכרן בעל פה:

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון,

על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו…

איך נשיר את שיר אדוני על אדמת נכר,

אם אשכחך ירושלים תשכח

ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי…" וכו'..

וכך נמשכת השרשרת מני דור אלי דור, כדבר המשורר, עד ימינו אלה, כי ברבים רבים מן השירים הנכתבים בידי ילידי הדור האחרון, מובעת אותה אהבה, חושנית, אישית, שורשית, אל הארץ שבה נולדו, צמחו וגדלו. ב־1894 כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בעודו בגולה, באודסה, את שירו הידוע “אני מאמין”, ובו השורות:

"ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור

ברזל כבליו יוסר מנו

עין בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש

דור בארץ אמנם חי

לא בעתיד, בשמים

חיי רוח לו אין די".

כחמישים שנים לאחר שנכתב השיר הזה כבר חי בארץ דור כזה של ילידיה, אשר לו ייחל המשורר, דור שפעל, עשה, שחיי רוח לא היו די לו. מתוכו צמחו סופרים ומשוררים ששפתם מילדות הייתה עברית, לא ידעו שפה אחרת, ושכתיבתם הייתה שונה מזו של קודמיהם, לא רק מאלה שכתבו עברית בגולה, אלא גם מאלה שכתבו עברית בארץ אך שורשיהם היו בגולה, כמו עגנון, הזז, ברנר, דבורה בארון ועוד; שונה בחומרי המציאות, בגיבוריה, בלשון התיאורים והדו־שיח. אפשר לומר שבשנות הארבעים של המאה הקודמת הנץ עידן חדש על הספרות העברית, עידן שניתן לו שם בעקבות שירו של טשרניחובסקי, עידן “דור בארץ”, שהיה כעין סינונים ל"דור תש"ח", “דור הפלמ”ח", “דור מלחמת העצמאות”, ושהביקורת נתנה בו סימנים, הן לטוב והן לרע.

סיפורו של ס. יזהר, שנכתב ב־1949, מתחיל כך:

מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האלות, בבתות ורד ההרים, ואף בגיאיות המתעכסים, שהיו מקציפים אורות, אותם זהרורי דורה מאווששים, בהקים זהובים ירוקים קייציים, שעפרם תחתיהם מרוגבב כאגוזים שנמחקים לקמח אפור למגע רגל, עם ניחוק קרקע עתיקה ובשלה וטובה…

וכן הלאה.

תיאור כזה בלשון עשירה, מעבדת לצרכיה ניבים עתיקים ומדייקת כל כך בפרטי פרטים של טבע, צמחייה ואור ישראלי, לא יכול היה להיכתב אלא בידי סופר שגדל על האדמה הזאת וינק מלשדה.

ובסיפור “חירבת חיזעה” שנכתב באותה תקופה בידי יזהר, לשון הדו־שיח בין החיילים שתפסו כמה ערבים מבין הבורחים מן הכפר, היא זו:

מהו מבלבל?… תפסיק תפסיק, אצלכם זה ככה פשוט, ואני אומר לכם שזה לא בסדר, ועוד תזכרו את דברי! – נבלות, אין להם דם להתלחם… איפה! אין להם שום כוח עמידה! – לטובתך הייתי מחטיף להם כדור וגומר. – זה, עושה רושם של טינופת! – מה הוא מסתובב לו כאן? מכאלה שמסתובבים ככה בין הרגליים יש תמיד צרות. – אני מכיר את הטיפוס הזה, כל זה שהוא עושה לכם זה פוילע־שטיק, ארטיסט! – אין להם דם בעורקים לערבושים האלה. ככה לעזוב כפר כזה? אי־פה! – השד יודע אותם!

ובכן, גם דיאלוג כזה לא יכול היה להיכתב בידי סופרים מדור קודם בגולה או בארץ, וניבים דומים לאלה, רצופים בסלנג מקומי, בעגות לקוחות מן היידיש או מן הערבית, כמו דאחילק, יעני, מא־פיש, יה־אללה, וכו', פזורים בסיפורים וברומנים של יגאל מוסינזון, משה שמיר, נתן שחם, דן בן אמוץ ועוד ועוד, לשון פרחחית, שובבית, שיש לה חן משלה, חן לא ידעו אבותינו:

למה עושים את זה. לא ברור, אבל פאקט שעושים!… אין לו דם! – נשבר לנו מהם. – כמה שהבן אדם יותר עשיר, ככה הוא גם יותר חכם. – הסופר־ידען הזה מוצא מתחת לאדמה כל מיני ביטויים מסובכים… זלזול מעל ומעבר… דווקא בעיניי העברית שלו לא כל כך איי־אי־י־איי. אם הוא היה יודע עברית פרפקט, הוא לא היה אומר מטוסים אלא מטוסים. – הנושא הזה הכניס אותי לקריזה.

הספונטניות הולכת פייפן… בעיה בוערת לאללה! – היא מתעסקת עם כל המי ומי… שיגעה אותו לגמרי!…

בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, עם הופעת ספריהם הראשונים של בני “דור בארץ”, כתב המבקר שנחשב אז לגדול המבקרים הישראליים, ברוך קורצווייל, סדרת מאמרים שבהם טען כי ספרות זו, הנכתבת עכשיו, אין בה המשך לספרות העברית לדורותיה והיא מנותקת מן המסורת היהודית, ובכך גם מן היהדות עצמה. האם היה יסוד לטענה זו?

לא רק שההמשך הישיר, הרצוף, עם מסורת הספרות העברית של דורות קודמים התבטא והתממש בלשון, כאשר זו שנכתבה בפרוזה ובשירה הארץ־ישראלית שאבה למכביר ממעיינות הלשון התנ"כית, התלמודית, המדרשית, הליטורגית, החסידית, אלא שגם בנושאיה התקשרה עם העבר היהודי. משה שמיר כתב לא רק את “במו ידיו”, שבו הגיבור “נולד מן הים”, אלא גם סיפורים על דויד המלך ואוריה החתי, על חוני המעגל, וכמובן את הרומן הגדול, “מלך בשר ודם”, על תקופת הבית השני; אין מספר לשירים שנתלו במוטיבים התנ"כיים של עקדת יצחק, סדום ועמורה, סולם יעקב, חורבן הבית, רבי נחמן מברסלב, הבעש"ט וכו וכו', עד כדי כך שמשורר מרדן ואפיקורוס גמור כדוד אבידן נדרש בסוף דרכו לקבלה דווקא, וכתב סדרה ארוכה של שירים הנאחזים בפסקות רבות מספר הזוהר ומספרי קבלה אחרים כאילו היו גרסת ינקות שלו. היה בזה המשך לעבר, אך בה בשעה גם מטמורפוזה שלו, עיבודו ברוח ההווה.

ולא זו בלבד, אלא שעל פי מסורת עברית־יהודית עתיקה האומרת שמכיוון שכל הנביאים היו משוררים, על המשוררים להיות גם נביאים, בבחינת: שׂמלה לך קצין תהיה לנו! יודע אתה לכתוב יפה – דבר אל בני ישראל ויישמעו!, נעשו גם רבים מן הסופרים והמשוררים בני הדור החדש מוכיחים בשער, בחזקת נביאים. גם אם נתעלם מן הפן הפובליציסטי של כתיבתם (שהרי יש כשני תריסרי סופרים ומשוררים שכותבים בקביעות בעיתונים ומביעים דעותיהם על כל נושא שבמדינה, החל בשחיתות בשלטון ובתוצאות המלחמה האחרונה ועד הטרדות מיניות למיניהן, ואנו יודעים שכתיבה כזאת נובעת ממקור אחר מאשר הכתיבה הספרותית ולעתים קרובות אף סותרת אותה), עם כל זאת, ובהמשך למסורת היהודית הנ"ל, נכתבת גם בימינו ובישראל שירה בנוסח הנבואה הזכורה לטוב, כך שלא גלתה שכינה מישראל. ביאליק, כידוע, היה משורר בחזקת נביא־מוכיח ברבים משיריו, שהיקנו לו את התואר “המשורר הלאומי”. כך בשיר הפותח בשוּרה “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים”, שהפך להמנון של תנועת העבודה או “אכן חציר העם” או “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” או בשיר “דבר”, התובע במפורש מן המשורר להיות נביא, המסתיים בשורות:

"פתח אפוא אתה את פיך, נביא האחרית

ואם יש עמך דבר – אמור!

ויהי מר כמוות, ויהי הוא המוות

אמור!"

ביאליק כתב את רוב שיריו בגולה, אבל גם פה בארץ לא פסה נבואה ממשוררים. אורי צבי גרינברג כתב ב־1930, מיד לאחר מאורעות תרפ"ט, בספרו “אזור מגן ונאום בן הדם” דברים כלפי הנהגת היישוב והתנועה הציונית:

"חבר בוגדים כבויי לב – מנהיגייך מתעייך

אוכלי המשיח יום יום ושותיו בגביעיהם…

לשונם בנאומים על בימות מצלצלת – לשונם העברית המנוולת… ועת את מעמקת חתור ביוון תהומייך

הם אוכלים ושותים ומעשנים וישנים על חופייך". או

בשיר אחר, מאוחר יותר, המכוון כלפי השמאל הציוני, מפא"י, השומר הצעיר,

הקיבוצים: "נבלים מנהיגיו

צחנת יהדות קומוניסטית אשר ביב בגופה

בו נאגר כל המר, הטמא, כל השתן… כל מוגלת המוחין… עם מתועב… צחן

סוטים וסוטות, ממצפון האדנות לצילו של פלביוס על אדמת דויד!"

ודברים אלה, בחמת הזעם שבהם, בפתוס, בשצף הקללות, לא שונים הרבה מדברי ירמיהו שנאמרו אלפי שנים לפניו: “כי מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע, ומנביא ועד כוהן, כולו עושה שקר… גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו, לכן יפלו בנופלים…” או מדברי עמוס: “פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים… והיכיתי אתכם בשידפון ובירקון… ושילחתי בכם דבר, והפכתי בכם כמהפכת סדום ועמורה…”

אם אצ"ג היה נביא מוכיח בשער, נתן אלתרמן לעומתו היה נביא מטיף בשער, לא בחמת זעם אלא בדברי היגיון ומוסר, ולעתים קרובת מאוד באירוניה ובסרקזם שנון וקטלני. יותר משלוש עשרות שנים, כמעט שבוע בשבוע, יצא חוצץ, כלוחם ללא חת, ב"טור השביעי" שלו נגד שונאי ישראל בקרב העמים, נגד שלטון המנדט הבריטי, נגד הצביעות של העומדים על הדם בתקופת מלחמת העולם השנייה, נגד החסידים השוטים של “עולם המחר” הסטאליניסטי בישראל, ולא פחות מכן נגד עוולות שאנו גורמים לערביי הארץ בשוגג ובזדון, כמו בטורים “על זאת”, כאשר “נער עז וחמוש מצבא ישראל ירה בזקן שנלחץ אל הקיר בעיר הכבושה”, או ב"לעניין של מה בכך", כאשר ילד מאום אל פאחם נורה בידי חיילינו, וכן בעוד טורים לאורך השנים הרבות, כאשר הוא תובע “לא לשים חַיץ בין העם לבין קול המשפט והצדק”. וב"שירי מכות מצרים" שלו טבע אלתרמן את אחד המשפטים הקלסיים, שאמתם היא נצחית, ומן הנכון היה לקובעם בשערי כל אומה ואומה: “כי צדיק בדינו השלח / אך תמיד בעוברו שותת / הוא משאיר כמו טעם מלח / את דמעת החפים מחטא”, ומשפט זה אין כמוהו נכון על שני האגפים שבו גם לגבי מלחמת לבנון האחרונה וגם לגבי מלחמתנו בטרור הפלשתינאי בכל גלגוליו.

אבל גם משוררים שבאו אחרי אצ"ג ואלתרמן נקטו את עמדת הנביא ברבים משיריהם, כמו חיים גורי, אבות ישורון, אמיר גלבע, יהודה עמיחי, נתן זך ועוד. ב"שיר מכירה כללית" שנכתב אחרי הסכם השילומים עם גרמניה כותב גלבע:

"פה מוכרים הכול

את שישנו בעין

את שכדי הישג יד

ואת שמקבלים בפשיטת יד.

פה מוכרים הכול

אותי

ואותך

ואותו.

אותי ואת היותי

אותך את כוחך

אותו ואת קשתו.

פה מוכרים הכול

קונים ביוקר ומוכרים בזול

פה מוכרים בזול

והיום לעמוד בו

עוד גדול".

בניגוד לקטרוגים המופנים כלפי הספרות העכשווית, הזיקה שלה אל המציאות הלאומית ובעיותיה לא נחלשת אלא מתחזקת. לא רק סופרי “דור בארץ” כתבו על מוקדי ההתרחשויות בזמנם, כמו המאבק נגד השלטון הבריטי, מלחמת העצמאות, ההתנגשויות עם הערבים וסבך בעיות היחסים אתם, אלא כך, בעשרות רומנים וסיפורים שהופיעו בשנים האחרונות מעֵטם של אלה “שלא ידעו את יוסף”, עוסקים בנושאים “בוערים” שעניינם ההווה או ההווה ביחסו אל העבר. היצירה המקיפה והמעמיקה ביותר בתחום זה היא הרומן רחב היריעה של עמוס עוז “סיפור על אהבה וחושך”, שבמסגרתו האוטו־ביוגרפית הוא מהווה מעין סגה של היישוב העברי ושל הציונות המתגשמת על פניהם הרבות. וקשה למנות את הסיפורים, הרומנים והשירים שעוסקים בסכסוך היהודי־פלשתינאי, כגון “מול היערות” של א"ב יהושע או “חיוך הגדי” של דוד גרוסמן או “ארץ־ אישה” של אייל מגד, שהופיע לאחרונה, מתוך השקפות כאלה ואחרות, מהן הזוכות להסכמת רוב העם, ומהן המעוררות רוגז ומחאה ונחשבות ככפירה בציונות.

קו נוסף של ההמשכיות בין היצירה העברית העכשווית ובין העבר היהודי הוא הפנייה המפתיעה, דווקא בשנים אלה, והרבה אחרי הטרילוגיה הגדולה של משה שמיר המתחילה ב"יונה מחצר זרה", לכתיבה על הגולה ועל תקופת השואה מצד סופרים ומשוררים ילידי הארץ. לא רק סופרים כיחיאל דינור, אהרן אפלפלד, אידה פינק, אורי אורלב, שעברו את השואה על בשרם כותבים עליה, אלא גם יורם קניוק ב"אדם בן כלב" וב"היהודי האחרון", אמיר גוטפרוינד ב"שואה שלנו", סביון ליברכט, נאווה סמל, ולאחרונה הופיע רומן גדול של חנוך ברטוב, “מחוץ לאופק מעבר לרחוב” שהוא תולדות משפחה יהודית בשנותיה תחת הכיבוש הגרמני בליטא והגירושים למחנות המוות ועד עלייתה לישראל אחרי שהתענתה בייסורי גיהנום. ולפני אלה, א"ב יהושע ב"מר מאני", ב"מסע אל תום האלף" וברומנים אחרים שלו, מפנה את הקורא אל הוויית הגלות בדורות קודמים ובדור הזה. עקב יצירות אלה ורבות אחרות, מתקבע מעט מעט יחס אחר לגולה היהודית. לא עוד כניגוד גמור, כאנטי־תזה נחותה או בזויה לישראליות, לפן החדש והמתחדש של היהדות, אלא כמציאות היסטורית שיש לכבדה ולרשת רבים מערכיה. עמוס עוז באחד הרומנים המוקדמים שלו, “מקום אחר”, שׂם בפי אחד מגיבוריו, ישראלי, בן קיבוץ, בוויכוחו עם בן הגולה: “בזכות הכוח הישראלי מסוגלים עכשיו אפילו היהודים הגלותיים להתהלך בראש מורם”, ובן שיחו עונה לו: “מי שמהלך בראש מורם שוב איננו יהודי, ומי שאינו מתכווץ מפחד, איננו אדם” וכו'. זה היה בשנות השישים. טיעונים כאלה כבר אינם שכיחים היום. (ואזכיר כאן את סיפורִי “יד ושם”, שהופיע בשנות החמישים ושמלמד סנגוריה על הגולה כנגד היהירות הישראלית). ועל כך יש להוסיף את “השיבה” (ה"קאמבק" כפי שאומרים בלשון העברית החדשה), אמנם בממדים מצומצמים, של היידיש בארץ, המתממשת בעשרות חוגים של לומדי יידיש ברחבי הארץ, בפסטיבלים ובכנסים על נושאי יידיש ובמופעי זמר ותאטרון. ושלא כבשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, אין היידיש מהווה שום סכנה לגבי נפיצותה או התפתחותה של העברית, להפך ידיעתה רק מעשירה את העברית.

האזכיר בהקשר זה את התופעה המעניינת והמפתיעה של הצמיחה הכמעט פראית של ה"יהדות" בישראל בגרסתה החילונית? כאשר אלפי חילונים נוהרים להרצאות על מסורת וקבלה, ואלפים מצטרפים לחוגים ללימוד היהדות ואפילו נרשמים ל"בתי מדרש" חילוניים? אבל הרי זה כבר לא בתחום הספרות.

מה שמסכן את שלומה ואת בריאותה של העברית הוא התפשטותו ללא מְצרים של הסלנג האמריקאי־אנגלי בגוף השפה המדוברת והתקשורתית. עשבי הבר של ביטויים וניבים אמריקאיים במקורם או בתרגומיהם הפגומים, נפוצו כל כך בשדות העברית והיכו בהם שורשים כה עמוקים, שהם עשויים להשחית בהם חלקה אחר חלקה. ברדיו ובטלוויזיה אתה שומע היום מפי קריינים, חברי כנסת, אנשי ציבור גם אקדמאים, ביטויים כמו “בסופו של יום” במקום “בסופו של דבר”, “על פניו” במקום “לכאורה”, “יש לי הרגשת בטן” במקום “הלב אמר לי”, “להחזיק אצבעות” במקום “לייחל”, “רגליים קרות” במקום “פיק ברכיים”, “לוקח את החוק בידיים”, “מְשׂחק לידיו”, “לא כוס התה שלי”, “הנימוק הזה לא מחזיק מים”, “הספר הזה מכר שלוש מאות עותקים”, “עשית לי את היום” וכו' וכו', ומי יִמְנה את מספר הפעמים ביום שפוליטיקאים ועיתונאים משננים את המילים “אג’נדה” ו"ספין" כאילו אמרו שבע ביום “שמע ישראל”. שלא להזכיר את “היי” ו"ביי".

באחד העיתונים מצאתי ריאיון עם סופרת צעירה, ובו עברית מסולתת כזאת:

יש הרבה בנות שנהרסות על חטיארים. לי היה קטע כזה בחיים. את האטרף הזה אני מכירה. פעם בחיים זכיתי לאהבה גדולה עם ניצוצות ואוונטות. אני לא מוכנה להיות שפוטה מרצון. אני רוצה להיות בקונטרול. היחסים אתו היו חתיכת קריעת תחת. מין סוטול מתמשך. אבל אני חיה בדרייב היסטרי. יש לי קריזים, זה הורס אותי.

ובכתבה זו, בת חמש מאות מילים בסך הכול, זרועות עוד בנדיבות, הפנינים האלה:

לדפוק הופעות. הזמנתי דאייט. הייתי ילדה ברדקיסטית, תמיד היו לי ספונסורים. הייתי גרופית של כמה בוסים. אין לי פאסון, אין לי פוזה. העברתי הרבה אייטמים. כל זה בולשיט, ולמי זה חשוב שאני מתנהגת לפעמים כמו פרחה, כוס אממו, אני לא רוצה להרשים אף אחד בסטייל אני לא פושרית.

וברומן של סופרת צעירה אני מוצא קטע כזה:

מקרוב ראיתי שהוא התבגר, וכבר לא בא לי עליו בכלל. אבל הסיפור הזה על האבא שלו קלט אותי. אמרתי לו, בוא נעשה עסק. תן לי אלף ג’ובות כל חודש, נסגור עניין. אף אחד לא ישמע ולא יידע. ועכשיו לך תביא לי חמש קילו בננות, אבל שיהיו טריות.

זה, לדעתי, סלנג עברי יפה. מחקה שפת דיבור רווחת בשכבות חברתיות מסוימות. והוא טוב יותר ללשון מאשר האידיאל הרווח לאחרונה של כתיבה ב"לשון רזה", מסוג זה השולט בספריהם של סופרים צעירים רבים, המעיד יותר על בורות מאשר על מרדנות, כתיבה שרק מייבשת את העברית ונוטלת ממנה את כל טעמיה. לעומת הקטע הקודם הזרוע בסלנג דיבורי, אני מוצא ברומן של סופרת צעירה אחרת, “מוצרט לא היה יהודי” של גבריאלה אביגור־רותם, ביטויים נדירים ביופיים כאלה:

איבה שיש בה כוח להשתרג ולהיטפר. / קול סמיך ומסומרר־גרגרים. / מרציד אצבע בגבחתו המבליחה. / רעלת האבק המכסיפה על הפסנתר. / מאובלח הבהובים. / מדי פעם מתכדנים שברי ברקים. / בנחיריו מכה ריחו הטחוב של הזמן. / זרוע אשונה (משמע: קשה, לא גמישה).

הספרות העברית בהווה כמו בעבר מרצונה ולעתים קרובות שלא ברצונה, קשורה בעבותות, הן בתכניה והן בלשונה, למציאות הלאומית, יותר מכל ספרות בעולם המערבי, והסיבה לכך היא שעמוק בחווייתם של כותביה קיימת התודעה של הקשר הגורלי, הקיומי, בין חייהם האישיים לבין חייו של העם שבתוכו הם יושבים, שסכנות אורבות תמיד לעצם קיומו. מתח החיים במדינה היחידה בעולם שעצם קיומה אינו בטוח, כי המדינות שמסביבה ומדינות אחרות בעולם אינן מכירות כלל בזכותה להתקיים, ואילו רק יכלו היו משמידות אותה; החיים בתוך עם שהשנאה אליו, מאלף סיבות שונות ומשונות, לא פסקה ואינה פוסקת בכל הארצות ובכל המשטרים, חיים למעשה או בתוך מלחמות או בין מלחמות – מתח זה מוליד ספרות שרובה הגדול אינה טריוויאלית, ספרות שהיא מוטרדת בבעיות אנושיות, מוסריות, אישיות ולאומיות יסודיות, דבר המקנה לה איכות מיוחדת, כך שאצלנו, על פי רוב, הזמן הישראלי הוא הזמן של האני, ולהפך. בלשונו של אלתרמן, אפשר לומר שחיינו הם

"חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים

הכול גלוי!

הכול! קרעת את כל קורייך!

בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין!

כסכינים יבריקו נעורייך!"

ולאותו עניין של האני והזמן הישראלי, צריך להדגיש ולשוב ולהדגיש שאין דבר הקושר כל כך בכתיבתו של סופר בין ההווה לבין עברו ההיסטורי־הלאומי, כמו הדרך שבה הוא אורג את לשונו. באחד משיריה הראשונים כותבת דליה רביקוביץ': בין ארבע הרוחות יש עמוד התיכון / עמוד התיכון לנשמת כל חי / כל הנשמה בצרור החיים / וצרור החיים בעמוד התיכון, ארבע שורות אלו ספוגות אסוציאציות תנ"כיות, מדרשיות, ליטורגיות, קבליות, שאליהן מתקשרת משוררת צעירה ילידת הארץ. וכך גם בשיר “חמדה”:

"חמדת יום השביעי בשבת

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע

ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה".

ובסגנון שונה לגמרי, מאוד “עכשווי”, כותבת משוררת צעירה ממנה, יונה וולך, שהלכה לעולמה עוד לפניה, ושבשעתו עוררה שערוריות בלשונה ה"מופקרת", המחללת את הקודש, בשיר ששמו “עברית”:

עברית מפלה לרעה או לטובה

מפרגנת נותנת פריבילגיות

עם חשבון ארוך מן הגלות

ברבים יש זכות קדימה להם

עם הרבה דקות וסוד כמוס

ביחיד הסיכויים שווים

מי אומר שֶכלו כל הקיצים

עברית היא סקסמניאקית…

העברית היא אישה מתרחצת

העברית היא בת־שבע נקייה

העברית היא פסל שלא פוסל

יש לה נקודות חן קטנות וסימני לידה

ככל שהיא מתבגרת היא יותר יפה.

30 ביולי 2007