את סיפורי השלם הראשון, “מטען של שוורים”, כתבתי בלילות חורף בבקתת שומר של גן ירק, ישוב על גבי שק זבל כימי, המחברת על גבי שרפרף, כאשר טיפות גשם דולפות עליה מלמעלה ועכברי שדה מתרוצצים לרגליי.

השנה הייתה 1939, ואני הייתי חבר קיבוץ שדות ים. היינו פלוגה של כשישים אנשים, צעירים בני 17, 18, 19, יוצאי “הנוער העובד” ו"המחנות העולים", וגרנו בצריפים ובאוהלים בשולי קריית מוצקין סמוך לתחנת הרכבת שעל מסילת עכו־חיפה. מטרתנו הייתה “לכבוש” (כן, כך קראו לזה אז, אם כי רק בעמל כפיים היה מדובר) את העבודה העברית בנמל חיפה, שנכשיר עצמנו לדייג ולספנות; כלומר, שנהיה סווארים, סבלים, ספנים, דייגים, מלחים, מקצועות שרק יהודים מעטים בארץ ישראל עסקו בהם בימים ההם.

בחמש וחצי בבוקר, לאחר שחטפנו על רגל אחת פרוסת לחם בריבה וספל תה, היינו רצים אל התחנה לתפוס את הרכבת, שהתעכבה בה רק לשתי דקות בדרכה לחיפה; ממהרים להגיע אל הנמל, ששתיים־שלוש אנייות כבר עגנו בו, ממתינות לפריקה או לטעינה.

רציפי הנמל ומחסניו היו עולם רוחש תכונה רבה ומתח. מין מסתורין של ציפייה אל הבלתי ידוע, הנישב כביכול ממרחבי הים, מעבר לאופק, היה מרחף באוויר. חורנים יחפנים, קלי רגל, היו מתרוצצים על הרציף, מקווים שישכרו אותם לעבודה על אחת האנייות; סווארים ערבים ותיקים, רחבי גרם, “ראיסים” המכירים בערך עצמם; סלוניקאים עבי מותניים, חגורים בחבלים ובאבנטים הדוקים, אלה עובדי הנמל היהודים מכמה דורות בסלוניקי, שאבא חושי הביאם ארצה; פקידי ולבלרי חברות הייבוא והייצוא, המתהלכים הנה והנה כבעלי בתים; פקידי המכס; שוטרים בריטים; ובין כל אלה אנחנו, קיבוצניקים טירונים, המשתדלים להשתוות אל הערב רב הזה ולא לפגר אחר בעלי הניסיון.

שלא כמו עכשיו, כאשר על רציפי הנמלים בחיפה, באשדוד, דורכים עוז עגורנים ענקיים, מתנוססים מנופים אימתניים, מלגזות זריזות מרימות באפס יד משאות של כמה וכמה טונות ומניפות אותם עד לגובה הסיפון, רוב העבודה נעשתה אז בידיים ועל גב ובזיעת אפיים. בידיים צריך היה לפרוק את תיבות פרי ההדר של “פרדס” ו"סינדיקט" מן הקרונות, כל אחת חמישים קילוגרם ולהעבירן למחסני הערובה, ובבוא השעה לדחוס אותן במעמקי אמברי האנייות שורה על גבי שורה ולהניפן במאמצי זרועות לא אמונות עד למעלה מקומת אדם; ועל גב צריך היה לשאת את שקי האשלג, זה ה"פוטאש" לייצוא ממפעלי ים המלח, מאה קילוגרם השק, לטפס תחת משאם אל מרום הערמה במחסן, ואחר כך להרימם ולהנחיתם זה על זה בבטן האנייה; או לגרוף באת את תפזורת הפחם במעיה של אנייה שוודית או בריטית ולהניפה בחנק נשימה, גודש אחר גודש, אל המכולה שמשלשל המדלה מן הסיפון כלפי מטה, ולאחר אחת עשרה שעות לצאת האוויר העולם, כשכולך אפוף אבק פחם כאילו עלית מן המכרה.

והיה עוד סוג של מטען, שונה מכל היתר, מטען חי. מפעם לפעם הייתה מגיעה אנייה מיוגוסלביה או מיוון או מרומניה, שהביאה מטען של שוורים. הייתה זו חרדת אלוהים: השוורים היו מקימים מהומה על הסיפון, גועים ונוהמים, מתרוצצים, משתוללים, צואים ומשתינים, ומתוך בטן האנייה היה המדלה מעלה כל שור כשהוא עקוד בסבכה ותוך כך מפרפר בה בניסיונו להשתחרר, וכשהוא תלוי גבוה מעל לסיפון, גועה ונוחר ומשווע, היה נדמה כאילו הוא מועלה לגרדום עד שהוא מונחת בחבטה אל הרציף.

אנחנו, תפקידנו היה להוליך את השוורים האלה ארבעה־ארבעה, אחוזים בצוואריהם בחבל או באפסר, אל בית המטבחיים שב"חוף שמן", כשני קילומטרים מזרחה מן הנמל. לא צאן הובלנו לטבח, אלא בקר, ובקר זה היה עיקש וסורר, מתקומם ומתמרד, וכדי להשתלט עליו, צריך היה לחבוט בו במלמד ולדקור בצלעות ולהדוף עד שישוב מדרכו הרעה ויפסע פסוע וטפוף בדרך הנכונה אל סכין השוחט.

ובאותם ימים עצמם, עד שאנו מוליכים להקות בקר לטבח מזרחה, הובילו חיילים בריטים אדומי כומתות, אלה שהיו מכונים בלשון סגי נהור “כלניות”, מאות יהודים, גברים, נשים ותינוקות לבושי סחבות, מתעלפים ברעב ובצמא, פליטי מלחמה, שעל אף גזרות “הספר הלבן”, חצו את הים בדרכם אל חופי ארץ ישראל – מערבה.

ראינו איך גררו ספינות המשמר הבריטיות את ספינתם הרעועה, הנוטה על צדה, אל רציף הנמל, ואיך חבטו בהם החיילים באלות ובקתות רובים וצלפו בשוטים, ובמאבק אכזרי הורידום אל היבשה כדי להוליכם כעדר אל מחנה המעצר בעתלית, כעשרה קילומטר מערבית לנמל. אלה היו העולים ה"בלתי לֵגליים", שכונו אחר כך “המעפילים”.

הנמל היה לי חלון אל העולם הגדול שאותו היכרתי רק מן הספרות. ספינות המשא שהתהלכנו על סיפוניהן והזענו באמבריהן והחלפנו משפטים מגומגמים עם מלחיהן, הביאו אתן לא רק טובין מאוצרות המערב, אלא את ריחותיהן ומשב רוחן של ארצות רחוקות. כאן, ממש במחיצה אחת אתך, היו נורבגיה של קנוט המסון, שוודיה של סלמה לגרלף, צרפת של אלפונס דודה ושל ז’ול וורן, יוון של קזנצקיס, איטליה של ד’אמיציס ושל קרלו לוי, אמריקה של ג’ק לונדון ומרק טויין, אנגליה – לא של חובשי הכומתות האדומות – אלא של דניאל דפו וסטיבנסון וקונראד… ומגוון הטיפוסים האנושיים, השונים כל כך זה מזה – מלחים פיניים ויווניים, יפנים ומצרים, פולנים ופורטוגלים – וביניהם אנחנו והערבים העובדים שכם אחד אתנו, “פרולטרים” אמתיים, כאלה שקראנו עליהם רק תמול שלשום ב"מניפסט הקומוניסטי".

ההוויה הזאת הקסימה אותי כל כך בחידושה, דיברה כל כך אל לבי, למרות עבודת הפרך שהתנסיתי בה, שחשתי תשוקה דחופה לכתוב אותה, להפיח בה רוח, לציירה במילים.

אבל איך ומתי לכתוב? העבודה בנמל לא היו לה שעות קבועות. נכנסת אנייה, ועד שהיא מתקשרת לרציף, אתה כבר נבלע בבטנה ולא יוצא ממנה, פרט לשעת צהריים קצרה, אלא לאחר שגמרת לפרוק את מטענה או לסיים את הטענתה, כך שלעתים קרובות היית עובד עשר, שתים עשרה וגם שש עשרה שעות ברציפות, וכשאתה מגיע הביתה, אתה נופל על המיטה ושוקע בתרדמה עד שלא מעירים אותך לשים אוכל אל פיך.

ביקשתי מן המזכירות שתינתן לי חופשה מן העבודה בנמל לשבועיים ימים. המושג “חופשת כתיבה” לא היה קיים אז בקיבוצים, לא כל שֶכן בקיבוץ צעיר ועני כ"שדות ים", הנאבק קשה על פרנסתו (עשרים ושישה גרוש ליום היה השכר הממוצע של עובד הנמל). אבל חבריי, שהבינו משהו בסוגית “יצר, יוצר ויצירה”, דנו בבקשתי ונִמנו וגמרו שאהיה שומר לילה בגן הירק שלנו בקריית בנימין, לא רחוק מכפר אתא, למשך שבועיים ימים.

לפנות ערב הייתי יוצא ממחנה הקיבוץ רכוב על מין כרכרה רתומה לחמור, ותוך כחצי שעה הייתי מגיע אל חלקת גן הירק הגדול. לאחר שהקפתי אותו סביב סביב לוודא שלא מסתתרים גנבים בשטחו, הייתי מתמקם בבקתה הקטנה שבאמצעו, מאשנבה יכולתי לצפות על הנעשה במרחב. הבקתה הייתה מלאה בשקים של זבל כימי ושל זרעים ובכלי עבודה שונים. את אחד השקים האלה עשיתי למושב לי. קרבתי אליו שרפרף והיה זה לשולחן. על השולחן הנחתי את המחברת שנועדה להכיל את הסיפור שעמדתי לכתוב.

היו אלה ימי חורף. גשם ירד לפרקים וטיפות ממנו דלפו מן הגג, נשרו על המחברת וטשטשו אותיות דיו רבות. נוסף על כך, דבר שלא ציפיתי לו, עכברי שדה התרוצצו לרגליי, מושכים בגנבה גרגרים משקי השעורה, מרשרשים ומצפצפים.

מדי כמה משפטים הפסקתי לכתוב, משוטט במבטי, פעם למעלה כלפי הגג, פעם למטה כלפי הרצפה.

אבל הכתיבה זרמה לה, מילה מילה ומשפט משפט, וחשתי סיפוק רב מזה שהמילים נענות לי, מציירות כרצוני את התמונות, מוסרות הווי בנאמנות ומפיחות בו רוח חיים. הייתה זו הרגשה של הנאה חושנית, פיזית.

כעבור שבועיים חזרתי לעבוד בנמל בהטענת שקי אשלג על האנייה המצרית “זמאלק”, ובשבתות הייתי שוקד על שיפוץ ושיפור הסיפור שכתבתי, שקראתי שמו “מטען של שוורים” (והוא נכלל בקובץ הסיפורים הראשון שלי, “רוח ימים”, שיצא את הקיבוץ המאוחד בשנת תש"י). מונחים רבים שהשתמשנו בהם בעבודה בערבית או באנגלית, לא היו להם מקבילים בעברית, לפיכך לקחתי לי עוד יום חופשה, נסעתי לתל אביב, באתי אל מורי לפיזיקה בגמנסיה “הרצליה”, שהייתי בוגר שלה, המורה ויז’נסקי, והתייעצתי אתו איך לתרגם “וינטש”, “שרשור”, “טומבה”, “באלה”, “סקאלה”, “טרולר” ועוד ועוד, וכך חידשנו שנינו כמה מילים בעברית.

באחת השבתות, יום חורף יפה, זוהר בשמש, החלטתי להביא את הסיפור אל עורך הרבעון של הקיבוץ המאוחד, “מבפנים”, בתקווה כי ימצא חן בעיניו ויפרסמו. “מבפנים” היה אז אחד מכתבי העת המכובדים ביותר, והתפרסמו בו סיפוריהם של יהודית הנדל, יגאל מוסינזון וסופרים אחרים שכבר יצא להם שם. בטרמפ הגעתי לעין חרוד בשעת צהריים ודפקתי על דלתו של העורך. אברהם תרשיש, בן העלייה השלישית, היה איש משכיל, נעים הליכות, בקי גדול בספרות עברית ובספרות רוסית ופובליציסט חריף. אמרתי לו לשם מה באתי, ובראותו את המחברת שבידי, אמר: “ניתי ספר ונחזי”. הושטתי לו את המחברת, כולה בכתב ידי (מכונת כתיבה לא הייתה לי), דפדף בה ואמר: “אני רואה שיש פה ארבעים עמודים, לא הרבה… אני מציע שתסתובב קצת בקיבוץ, תיהנה מן הנוף, תאמר מה נאה אילן זה, מה נאה נייר זה, ותחזור אלי כעבור שעה בערך. עד אז אזין עיניי ביצירה שלך, ואומר לך מה דעתי עליה”.

התהלכתי בשבילי הקיבוץ כמו אב צעיר המתהלך במסדרונות בית החולים ומצפה בנפש חרדה ובנשימה עצורה לצאת הרופא אליו מחדר היולדות.

כעבור שעה וחצי נכנסתי לחדרו של תרשיש, ומארשת פניו המאירות ראיתי מיד שדעתו על הסיפור טובה. “כן… יפה…” אמר, “סווארים עבריים… מעניין… והכול חי מאוד… עשיר בגוונים של הווי וספוג הומור… יפה!” ולאחר רגע: “אתה למדת תלמוד? מאַין לך כל הביטויים הארמיים האלה?” אמרתי שאבי, המורה הראשון במושבה רעננה, לשעבר מורה בגמנסיה “תרבות” בפולין, היה מלמד אותי תלמוד מגיל שתים עשרה, שתי שעות בכל שבת אחר הצהריים, וגם עיינתי במדרשים רבים (אבל לימים, כששבתי וקראתי את הסיפור, ראיתי שהוא מושפע מדי מלשונם של עגנון והזז). הוא הסתכל בי עוד רגע כתוהה על טיבי, אחר כך פסק, חד וקצר: “סיפור טוב. אנחנו נפרסם אותו בחוברת הבאה”.

הייתי נרגש ולא מצאתי מילים להודות לו. כבר כתבתי לפני כן כמה סיפורים קצרים ופיליטונים, אבל אלה ראו אור בעיתוניה של תנועת הנוער, והנה עכשיו אני יוצא לראשונה לאוויר העולם… הסיפור “מטען של שוורים” הופיע ב"מבפנים" באביב 1940. כמה שבועות אחר כך כתב הסופר והעיתונאי מ' בן־אליעזר בחגיגיות בטור שלו ב"הארץ": “זו הפעם הראשונה מאז אלפיים שנה שנכתב סיפור עברי על עובדי נמל יהודים…” כך, בלא משים, נכנסתי להיסטוריה דרך הנמל…

10 במאי 2009