השלג פרוש על פני האדמה לכל מלוא העין, כשמגיע ק., מודד הקרקעות, אל הכפר, והר הטירה, הנראה מרחוק, אפוף ערפל. הטירה עצמה בראש ההר שרויה בחשכה, אין הבהוב אור ממנה, וק. העומד על גשר העץ, “נועץ עיניו בריקנות המדומה למעלה”.

במשך כל הימים הרבים של שהותו של ק. בכפר, ימים שבהם הנוף הלבן, השלגי, סביב סביב, לא משתנה כלל, אין הוא מצליח ליצור קשר עם הטירה, לא כל שכן עם אדונה המסתורי, וכל מאמציו להגיע אליה עולים בתוהו. אף כי נשכר לשמש בה כמודד קרקעות, נאסר עליו להתקרב אליה, וגם שהותו בכפר, שהוא בתחום שלטונה של הטירה, נסבלת בקושי. הוא מגורש מפונדק לפונדק, זוכה בחסדם המפוקפק של זה ואחר למקום לינה ארעי בבית הספר תמורת שירותו כשמש או בפרוזדור של ה"הרנהוף" (“חצר האדונים”), והמסרים המעטים המגיעים אליו מן הרשות העליונה, שפניה לא ייראו, מגיעים באמצעות איגרות סתומות בידי שליחים או רמזים סתומים מפי פקידי הרשות וסוכניה בכפר. בהיררכיה הביורוקראטית הקשוחה, שבה כולם עוינים אותו, שני “עוזרים” למודד הקרקעות, “דומים כשני נחשים”, מופיעים בכפר להפתעתו (הוא לא ידע דבר על קיומם קודם לכן), אך גם עליהם נאסרת הגישה אל הטירה.

כאשר שואל ק. מתי בכל זאת יהיה רשאי לבוא לטירה, הוא נענה: לעולם לא! ובאיגרת המשוגרת עליו הוא מצווה להיות כפוף לראש מועצת הכפר ולמסור לו דין וחשבון על כל מהלכיו. אין לו מושג על מה ולמה מוטלים עליו האיסורים, אין הוא מבין את היגיון הדברים המתרחשים סביבו או, כמו שאומרת הפונדקית, “אינו מבין כלום בענייני המקום”. הוא גם אינו מבין את יחסה של פרידה, המוזגת בפונדק, ש"יש לה קשרים" עם הטירה באמצעות מאהבה קלאם, שק. הציע לה נישואין, והיא נענתה לו ואחר כך “בגדה” בו וחזרה בה. הלקח היחיד שהוא מפיק לגבי התנהגותו הוא – “כל מה שתעשה – תמיד תטעה”.

זהו האושר השלם    🔗

המשמעות האליגורית של “הטירה” של קפקא, שעיקרה הוא נמנעות החסד מצד ההשגחה העליונה והיעדר החוקיות, ההגיונית או המוסרית, ביחסה אל האדם, היא גלויה, כמעט מובנת מאליה, ורוב הפרשנים ודאי ציינו אותה. אך כיוון שאנו עומדים בתחום היחסים שבין בן תמותה ואינסטנציה כעֵין אלוהית, אפשר להבחין ביצירה זו בהקשרים, הנוגעים הן לתאולוגיה הנוצרית והן למיסטיקה יהודית (כאחד האספקטים. אספקט אפשרי אחר הוא ראייתה כביטוי לנוורוזות של האינטלקטואל היהודי־אירופי, שהעולם הגויי נעול בפניו מסיבות שאינן תלויות לא באופיו, לא במעשיו ולא ב"חטא" כלשהו).

הר הטירה מזכיר מאוד את הר הפורגטוריו, כפי שהוא מתואר ב"קומדיה האלוהית" של דאנטה, שראשו, משכן “גן העדן הארצי”, גם הוא אפוף ערפל שרוי בחצי חשכה, והוא ריק (בגלל החטא הראשון ו"הנפילה"). כדי להגיע אליו צריך לעבור דרך שער פטרוס, לעלות מ"מרפסת" אל “מרפסת” בדרך “ירושלים”, אחר כך בדרך “החורשה האפלה” וכדומה כדי לזכות שוב בתום שאבד.

לפי הדוקטרינה הנוצרית מדור הפורגטוריו נועד לנשמות שחטאו בשוגג, או שהתוודו על חטאיהן ברגע המוות articulo mortis ולא היה סיפק בידן לחזור בתשובה; משעה שהן נכנסות למדור זה, הן מתחייבות בכמה דרגות של חזרה בתשובה: הודאה בעובדת החטא, נכונות לקבל את הדין, הבעת חרטה, ריצוי, תיקון עצמי ועוד. זהו תהליך המירוק של כתם החטא, המתגשם על ידי עמל מפרך וסיגופים מטהרים, קתרטיים.

אלא שק., שאינו יודע מה חטאו, בהימצאו בכפר שלרגלי הר הטירה, מצוי בעצם ב"אנטה פורגטוריו", שהוא מעין “חדר המתנה”. בו, לפי דאנטה, עונשן של הנשמות הוא המתנה ממושכת לפני שתיכנסנה לשלב “סיגופי המירוק” בפורגטוריו עצמו, ובזמן זה אין הן יכולות לעזור לעצמן. רק תפילותיהם של הנמצאים בארץ החיים עשויות לקצר את זמן המתנתן.

ק. עומד אפוא לפני “שער פטרוס” שהוא שער הכניסה אל ההר, והוא נעול בפניו; כך שדרך העלייה אל “גן העדן הארצי”, שבו ישתה האדם ממעיינות הלתה והאונואה (השכחה והחזרת הזיכרון) ויקבל את ברכת החסד, גם היא חסומה בפניו.

“השער” הוא בעצם אותו שער שעליו מדבר ישו כמסופר ב"ברית החדשה", שהתמונה המתוארת בו מתאימה בדיוק לתמונת מצבו של ק. ביחס שבינו לבין אדוני הטירה:

ויאמר אליהם: התאמצו לבוא בשער הצר, כי אני אומר לכם, רבים יבקשו ולא יוכלו לבוא. בעת ההיא אשר יקום אדוני הבית וסגר את הדלת, ואתם תבואו ותעמדו בחוץ מתדפקים על הדלת, לאמור, אדוננו, פתח לנו, והוא יענה ויאמר, לא ידעתי אתכם, אי מזה אתם, אז תחלו לאמור: "הלא אכלנו ושתינו לפניך, וברחובותינו הורית לנו תורה, והוא יענה: הן אני אומר לכם לא ידעתי אי מזה אתם, סורו ממני כל פועלי אוון, ואז יהיה בכי וחירוק שיניים וכו' (לוקאס יג).

והרי כך גם אומר, כביכול, אדון הטירה לק.: לא ידעתי אי מזה אתה, סור ממני וכו'

ק. שאיננו איש מאמין, שמושגי החטא, החרטה וסיגופי החזרה בתשובה זרים לו – אין לו שום אמצעי של השפעה בדיבור או במעשה, שבעזרתו יפתח לו “שומר הפתח” (כמו בסיפור אחר של קפקא, “לפני שער החוק”) את השער. דבר זה יכול להיעשות, כנראה, רק מכוח האמונה. ב"הפרחים הקטנים של פרנציסקוס מאסיזי" מסופר סיפור זה, “האושר השלם”:

ביום חורף וקור עז הולכים פרנציסקוס והאח ליאו מפרוג’יה למנזר מרים הקדושה. לאחר כברת דרך שואל האח את פרנציסקוס, כיצד מגיע אדם אל האושר השלם, והוא עונה לו: כאשר נגיע למנזר, רטובים מגשם, קופאים מקור, מלוכלכים בבוץ ומעונים ברעב, ונדפוק על השער ולא ייפתח לנו, והשוער ישאירנו בחוץ, רעבים, קופאים בקור ובשלג – אם נאמין בענווה וברחמים כי השוער אומנם מכיר אותנו, אך במצוות אלוהים הוא מרים קולו נגדנו ־ רשום נא אחי ליאו: זהו האושר השלם.

ואם, דחופים על ידי הרעב והקור, נדפוק שוב על השער ונתחנן שיכניסנו, והוא בגסות ייצא עם מקל עבה בידו, ויגלגל אותנו בשלג, ואנו נישא את כל הייסורים האלה בהבלגה ובשמחה – רשום נא, אחי ליאו: זהו האושר השלם. אושר מעין זה אינו יכול להיות מנת חלקו של הבלתי מאמין, העומד בשלג ובקור לפני השער הנעול של הטירה.

ב"הטירה" כלולה פרשת ביניים, המקבילה לפרשת ק. עצמו: עמליה, אחותו של ברנבאס (הוא בר אבא, השודד, שלפי “הברית החדשה” דרש העם מפילאטוס לחון אותו, ולא את ישו, בחג הפסח. גם שם זה מעיד על האסוציאציות הנוצריות בתשתית היצירה), מקבלת מכתב גס מפקיד הטירה, סורטיני, המצווה עליה לבוא ל"הרנהוף". היא בחורה “יוצאת דופן” באומץ לבה, קורעת את המכתב.

על עוון לא יסולח זה, היא וכל משפחתה נענשים. רישיונו של האב, הסנדלר, נשלל ממנו, הוא מגורש מאגודת מכבי האש, ביתם מופקע, הם מועברים לבקתה קטנה ונאלצים למכור את רהיטיהם, אנשי הכפר מנדים אותם. האב מוכן להשלים עם כל הצרות הנופלות עליו, ובלבד שאדוני הטירה ימחלו לו. אך אדוני הטירה אינם משיבים כלל על פניותיו ותחנוניו. ועורכי הדין שאליהם הוא פונה שיעזרו לו, אינם יודעים על מה הוא מטרידם, שהרי לא נפתח שום תיק אישום נגדו.

בניגוד לתיאורי ההתעללות חסרת הפשר בק., המעוקרים מכל התבטאות רגשית, ותגובתו של ק. עליה היא מבוכה ואי־הבנה בלבד, כתובים תיאורי עינוייו של הסנדלר מתוך אמפתיה וחמלה, ותמונות עמידתו בצד הדרך לטירה, בקור ובשלג כדי לעצור את מרכבות ומזחלות הפקידים העוברות בה ולבקש על נפשו, מזכירות תיאורי סבלותיהם של קדושים.

יחסם הבלתי מובן של אדוני הטירה לק. ולאב־הסנדלר, עשוי להשתמע כניסיונות שמנסה “ההשגחה העליונה” את נתיניה: מעין הניסיונות שמנסה אלוהים את אברהם בצוותו עליו לעקוד את בנו יחידו או את איוב בהמיטו עליו את הפגעים הנוראים. מאז ומעולם חתרו התאולוגיות לרדת לעומק הכוונות של ניסיונות אכזריים ובלתי מובנים אלה (ותשובת ה' לאיוב מן הסערה היא אחת מהן), אך מזווית ראייה מסוימת אפשר לראות את “הטירה” כמעין דיאלוג עם סרן קירקגור, שביקש גם הוא, ב"פחד ורעדה" שלו, לתת תשובה לחידה המזעזעת של פרשת עקדת יצחק.

בין קפקא לקירקגור    🔗

קפקא חש קרבה לקירקגור מסיבות ביוגרפיות ופילוסופיות כאחת. בפרשת הביטול (הכפול) של אירושׂיו לפליצה באואר, ראה הקבלה לפרשת ביטול אירושיו של קירקגור לרגינה אולסן. ביום 21 באוגוסט 1913 הוא כותב ביומנו, שלאחר קריאה באנתולוגיה מכתבי קירקגור, הוא נוכח לדעת כמה דומה המקרה שלו לזה של איש הדת הדני, “למרות כמה הבדלים”, ועד כמה נמצאים שניהם “באותו צד של העולם”. קריאה זו מניעה אותו לכתוב מכתב לאביה של פליצה, מדהים במידת גילוי הלב שבו באשר למצוקה היומית שלו, זו שמשתקפת באופן מטפורי ב"הטירה" וביצירות אחרות. העבודה הפקידותית שלו, הוא כותב, היא בלתי נסבלת לחלוטין, עומדת בסתירה לשאיפתו היחידה בחיים, להתמסר לכתיבה ספרותית, היא עלולה למוטט אותו לגמרי, ואם אינו עוזב אותה, הרי זה משום שאינו מוצא בו כוח לכך. “מוטב שאיהרס על ידה. ואומנם איהרס בקרוב”. את רתיעתו מנישואין עם פליצה הוא מנמק בכך ש"היא תהיה אומללה אתי, אני אדם מסויג, שתקן, בלתי חברתי, לא מרוצה, נוכרי במשפחתי" וכו'. (סבך היחסים בינו לבין פליצה משתקף בכעין מראה עקומה בתיאור היחסים בין ק. לבין פרידה ב"הטירה" ובין יוסף ק. לבין פ. ב"המשפט"). אבל חשובה יותר מן הקרבה באירועים ביוגרפיים מסוימים, היא הקרבה הרוחנית והקרבה ב"מצב הקיומי" של השניים; עד כדי כך, שעולה על הדעת מחשבה משעשעת שמא “ק.” מרמז לא רק על קפקא אלא גם על קירקגור, שיש בו שני ק'… בהיותו מוטל על ערש דווי, כחצי שנה לפני מותו, מציין קפקא ביומנו שהוא קורא את “או – או” של קירקגור.

בדיון על בעיית העקדה מציע קירקגור את התשובה האומרת כי ציותו של אברהם לצו האלוהי, היה בו תחילה ויתור על הממשות, ואחר כך שיבה מן הוויתור אל התקווה מכוח האמונה, שמשהו בלתי צפוי יקרה. ב"פחד ורעדה" הוא מעלה את מדרגת “הדתי” מעל ל"אתי", היות שהצו הדתי חל על כלל בני האדם, ואילו אברהם הוא “היוצא מן הכלל”, המתעלה אל הצו הדתי. קפקא, שאֶל האמונה לא הגיע, לא יכול היה לקבל את התשובה של קירקגור. “הטירה” היא לפיכך יצירה (בלתי גמורה, קפקא לא סיים אותה), שאין בה תשובה; היא מרחפת כולה באווירה של “סוספנסיה”, של “השעיית דין”, שאך גם לאווירה זו יש הד אצל קירקגור.

ביומניו הוא כותב על שתיקת אלוהים: אותה שעה של שתיקה, בה יעמוד אדם גלמוד ועזוב, בה לא יקלוט את קולך, בה ידמה כי פרשת ממנו לנצח… אינה אלא רגע של דממה באמצע השיחה שבין שנינו. תבורך גם דממה זו… שהרי הנך האב, האוהב האבהי, בין שאתה מורה לו דרך בקולך, בין שאתה מייסרהו בשתיקתך.

ערב יום הכיפורים תשנ"ג 6 באוקטובר 1992