פרשת “וישב” מתפרשת על פני ארבעה פרקים בספר בראשית – לז, לח, לט, מ – והיא כוללת שלושה אירועים דרמטיים שיצרים קמאיים עזים ממלאים בהם תפקיד מכריע: מכירת יוסף, בעילת תמר, הפיתוי של אשת פוטיפר.

הפרשה פותחת בפסוק “וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען”, לומר לנו שסוף סוף, לאחר כל התלאות שעברו עליו מאז יצא מפדן־ארם ולאחר בריחתו מעשו והשלמתו אתו, ולאחר המאבק עם המלאך ביבוק, כשנולדו לו כבר שנים עשר בנים ואת אביו יצחק קבר – הוא בא סוף סוף אל המנוחה והנחלה, “וישב”. הפסוק השני מוזר במקצת: “אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן” וכו'. ונדמה כאילו חלה פה איזו טעות עריכה: אם “אלה תולדות יעקב”, איך אפשר להמשיך מיד ב"יוסף בן שבע עשרה שנה" וכו' ולספר את הקורות אותו? ובייחוד תמוה הדבר כיוון שהפרק הקודם פותח ב"אלה תולדות עשו הוא אדום", ומיד מספר הכתוב כראוי לכתיבת דברי הימים את קורותיו וקורות משפחתו, ולאורך כל הפרק הוא מונה את בניו ובני בניו בשמותיהם, האלופים והמלכים, צאצאיו מדור דור, אשר מלכו בארץ אדום. אבל לאחר שאנחנו ממשיכים לקרוא בפרשה, אנחנו מבינים שהעורך אמר: נניח עכשיו לתולדות יעקב, יש לנו משהו יותר חשוב לעסוק בו, קורות יוסף, המובילות אותנו בהמשך הדרך אל מצרים, אל יציאת מצרים, אל הר סיני, ובסופו של דבר, אל הארץ המובטחת.

יוסף הוא אחת הדמויות הססגוניות, המורכבות ושובות הלב ביותר מכל דמויות המקרא. כשליש מספר בראשית מוקדש לו, ואין להתפלא שחייו הדרמטיים, רבי התהפוכות, הכוללים, כמו במיטב סיפורי העלילה והטלנובלות, עלייה מבור תחתיות, פשוטו כמשמעו, אל מרומי קריירה שלטונית מפוארת, ואפיזודות סנטימנטליות, מדמיעות, כמו התוודות יוסף לאחיו – הלהיבו את דמיונם, הן של אנשים פשוטים והן של סופרים ומשוררים, מחזאים ומלחינים, יהודים, מוסלמים ונוצרים למן העת העתיקה עד היום.

יוסף היה בנה הבכור של רחל, אישתו האהובה של יעקב, שילדה אותו לאחר שנות עקרות רבות, עקובות כאב רב וקנאה באחותה הוולדנית לאה. “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי!” היא משוועת מעומק לבה אל יעקב, ורק לאחר ששפחתה, בלהה, יולדת שני בנים, “פתח אדוני את רחמה”, והיא ילדה את בנה הראשון, שקראה אותו יוסף, כי “אסף אדוני את חרפתה”. על יוסף נאמר כי היה “יפה תואר ויפה מראה”, ובאלה המילים בדיוק מתוארת גם רחל – “יפת תואר ויפת מראה”. הייפלא שיעקב אהב אותו יותר מכל בניו, מאחר “שהיה זיו איקונין שלו דומה לשלה”, כמו שאומר המדרש? כלומר, דומה היה בתארו לתואר אותה אישה אהובה שלא חדל יעקב להתגעגע עליה? הייפלא שהעניק לו “כתונת פסים”?

היצירה המודרנית המקיפה והעמוקה ביותר על יוסף היא הטטרלוגיה של תומאס מאן, “יוסף ואחיו”. מאן, שעשה מחקר יסודי על התקופה ההיסטורית של האבות, ולשם כך ביקר בארץ ישראל ובמצרים, מרחיב מאוד את היריעה של הסיפור המקראי ופונה אל המחוזות המיתולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציאליים, כשהוא מתאר את גיבורי העלילה הזאת, ואם כי הוא עוקב צעד צעד אחר המסופר בתנ"ך, הרי בפרשנותו הרומניסטית הוא נותן דרור לדמיונו היוצר. “כתונת הפסים”, על פי גרסתו של מאן, איננה מה שאנו רואים בדמיוננו כעין שׂלמה בדואית, אלא היא צעיף מלכותי, צבעוני, רקום בציורי חיות הקודש המיתולוגיות, שלבן נתן לרחל בתו ביום כלולותיה, והיא נשאה אותו אתה בכל נדודיהם, ולאחר מותה הבטיח יעקב לתיתו לבכור בניו, הוא ראובן. אך יוסף פיתה אותו להעניק לו אותה. בעיני יעקב, יוסף הוא גלגולה של רחל.

יוסף הנער מצטייר הן בסיפור המקראי והן בהרחבה של תומאס מאן כילד מפונק, חנפן, משתדל לשאת חן בעיני כולם ולהיות אהוב על כולם, ועם זאת, פיקח, ערמומי, מתנשא ובעל שיגעון גדלות. כבר בפסוקים הראשונים של הפרשה נאמר שהוא הוציא דיבתם של אחיו רעה אל אביהם. כלומר, הלשין עליהם. ומאן ממחיש זאת בתיאור פלסטי, איך האחים עובדים במסיק זיתים. יוסף, הנזהר מחום השמש, יושב בצל ומסתכל בהם, ואחר כך הולך אל אביו ומספר לו שהם מתעצלים בעבודתם ונחים מדי פעם. מה פלא שנאמר על אחיו “וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום”. וכאן אנחנו נפגשים שוב במקרה הקלסי, העל זמני, של קנאת אחים בתחרותם על אהבת האב אליהם כמו בסיפורי קין והבל ויעקב ועשו; סיפור המסופר במאות דרמות ורומנים לאורך כל ההיסטוריה האנושית עד ימינו כעין תשליל ל"תסביך אדיפוס", והוא סיפור על יצר הקנאה ה"קשה כשאול", כנאמר בשיר השירים, המביא אנשים לידי רצח, בגידה, מרמה ופשעים אחרים. מה גם שבמקרה שלפנינו מצטרפת לכך המגלומניה של נשוא הקנאה, יוסף, הבאה לידי ביטוי ציורי וסמלי בחלומותיו.

בפרשת “וישב” כלולים ארבעה חלומות, דבר המייחד אותה מכל פרשיות המקרא: שני חלומות של יוסף, חלום של שר המשקים של פוטיפר וחלום של שר האופים, שניהם במצרים. מכיוון שכולנו תלמידים ותיקים של פרויד, אנו יודעים שיש כאן פלישה אל תחום התת־מודע, ולעובדה זאת יש השלכה על הפרשה כולה, המצויה כביכול, בכל המאורעות המסופרים בה בתחום שהוא כעין בין השמשות: בין המודע והתת־מודע, בין שלטון התבונה לבין שלטון היצרים.

שפת החלומות היא שפה של סמלים, והסמלים בשני חלומותיו של יוסף הם כה ברורים, שאחיו, וגם אביו יעקב, שלא קראו את פרויד, מבינים אותם יפה. בראשון – מתוארים האחים כשהם מאלמים אלומות בשדה, והנה כל האלומות משתחוות לאלומה שלו, שניצבה זקופה באמצע; בשני – השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. המשמעות המגלומנית מובנת מאליה, ולכן, כאשר מספר יוסף את חלומותיו לאחיו (למה בעצם, הוא מספר להם?) הם מגיבים מיד: “המלוך תמלוך עלינו? המשול תמשול בנו?”, ותומאס מאן כיד דמיונו הטובה עליו מוסיף חלום שלישי, ובו נשר נושא את יוסף לשמים, ושם הוא מרחף בין מלאכים, ומלך המלכים, נוגה ספיר לו כמו בחזון יחזקאל, מלבישו בגדי מלכות ומושיב אותו על כיסא המלכות.

מכיוון שמדובר בחלומות, רשאים אנו לפרשם, ובייחוד את חלום האלומות, לא רק על דרך הנגלה אלא גם על דרך הנסתר, התת־מודע. סימנים שונים מרמזים על אופיו הנשי או הדו־מיני של יוסף היפהפה: לא רק שאביו ראה בו גלגול של רחל, גבר־אישה, אלא שעל הפסוק “והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו” אומר המדרש (שלעתים הוא ניחן בתובנה בלתי רגילה): “שהיו מגפפין אותו ומנשקין אותו”, ובמקום אחר מתאר המדרש איך היה יוסף מסלסל את שערו ומתגנדר כדרך הנשים. האם נרחיק לכת יותר מדי אם נאמר שחלום האלומות המשתחוות לאלומה הנזקפת באמצע השדה יש בו נימה הומוסקסואלית?

בהמשך הסיפור אנחנו מגיעים לאחד המאורעות המרגשים והמקוממים ביותר במקרא: מכירת יוסף. האחים נודדים עם הצאן מעמק חברון אל שדות שכם, יעקב שולח את יוסף אחריהם לראות מה שלומם ושלום הצאן (והקורא שואל: למה שלח אותו אליהם כשהוא יודע שהוא שנוא עליהם?), יוסף הולך לשם ברצון – “הנני!” הוא אומר לאביו כי למרות הכול הוא נמשך אל אחיו, אוהבם ושונאם כאחד, כשהוא לבוש בכתונת הפסים שלו כאילו להתגרות בהם ברצונו או שלא ברצונו; הוא מוצא אותם בעמק דותן, וכשהם רואים אותו מרחוק, הם מתנכלים להמית את “בעל החלומות הלזה”, להורגו ולהשליכו לאחד הבורות. “ונראה מה יהיו חלומותיו?” הם אומרים (כמעט בשפת ימינו: “נראה אותך, אחרי שתקבל כמה מכות טובות!”). ראובן, הבכור, והאחראי ביניהם, מונע מהם להורגו מתוך שהוא חס על אביו־אוהבו, והם משליכים אותו אל בור שאין בו מים (והמדרש אומר: אבל יש בו עקרבים ונחשים). עוברת במקום אורחת סוחרים ישמעאליים או מדיינים על גמליהם, ויהודה מציע למכור להם את יוסף. “מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו… כי אחינו בשרנו הוא”. האחים שומעים לעצתו ומוכרים אותו בעשרים כסף. כאשר חוזר ראובן אל הבור ואינו מוצא בו את יוסף, הוא קורע את בגדיו וקורא במילים שהפכו כבר למטבעות לשון שכיחות מאוד בלשוננו: “הילד איננו, ואני אנה אני בא!” האחים שוחטים שעיר עזים, טובלים בדמו את כתונת הפסים שפשטו מעל יוסף, מביאים אותה על יעקב: “הכר נא, הכתונת בנך היא, או לא?” ויעקב, המכיר אותה, זועק: “חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף!” ומתאבל עליו ימים רבים. בין כה וכה, מסופר לנו, הביאו המדיינים את יוסף למצרים ומכרו אותו לפוטיפר, סריס פרעה, שר המשקים.

כך מתבצעת מזימה זדונית של עשיית כמעט לינץ' באח והונאה שפלה של אב, שהמניע לה הוא קנאה עזה – קנאה במי שהוא היפה, האהוב, ועם זאת גם משתמט מעמל כפיים – ההופכת לשנאה ללא מְצרים, הקוראת לנקמה. הסיפור לפרטיו מתואר בצורה כה ראלית וכה משכנעת באמיתה מבחינת התנהגות כל המשתתפים בדרמה הזאת, מחשבותיהם ורגשותיהם, שהאמפתיה ליוסף הנער והמרירות והזעם כלפי אחיו הולידו במשך שלושת אלפי השנים שעברו מאז מחזות סנטימנטליים רבים בשם “מכירת יוסף”, מהם גם בלשון יידיש, שהיו פופולאריים מאוד בגולה לפני שזו נחרבה. הן רמברנדט והן ולאסקז ציירו את מחזה הבאת כותנתו המוכתמת בדם של יוסף אל יעקב. בציוריו של ולאסקז משנת 1630 נראים חמישה מן האחים, ובידי ראובן כתונת הפסים הזאת, שהיא כמו סמרטוט מגואל בדם, ופניהם מביעות בושה ואשמה לנוכח פני יעקב הזקן, שהיאוש והיגון פורצים מתוכן.

באופן מפתיע לחלוטין נקטע סיפור קורותיו של יוסף לאחר מכירתו לפוטיפר, ובמקום להמשיך ולספר לנו מה קרה אתו במצרים, מביאים לנו סיפור שהוא כעין אינטרמצו בעניין אחר לגמרי: יחסי יהודה עם תמר כלתו, ורק לאחר שאנו מגיעים לסוף סיפור זה, אנו תמהים שמא הוא מובא לפנינו כאן משום שגם הוא, כמו קודמו, עוסק בהשתלטות לא רגילה של יצרים.

מסופר על יהודה שהלך לעדולם, וראה שם בת איש כנעני, שוע, לקח אותה “ויבוא אליה”. לא נאמר שנשא אותה לאישה. “ויבוא אליה”, שהוא יופומיזם ל"ידע אותה" או ל"בעל אותה". היא ילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. ויש לשים לב לשלושה שמות אלה: ער, שהוא רע בהיפוך אותיות, ונמצא בתנ"ך רק עוד פעם אחת בהקשר של חטא ניאוף. במלאכי נאמר על יהודה כי חילל קודש אדוני, בעל בת אל נכר, על כן “יכרת אדוני לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאוהלי יעקב”. אני משער ששתי המילים, “ער” ו"עונה", נוגעות למעשי זימה. השם השני, אונן, מציין צער, אבלות, תלונה (מכאן: התאונן). השם השלישי, שלה, בא מאותו שורש כמו להשלות, להוליך שולל, שלילה וכו'. שלושת השמות מובנם אפוא שלילי. ולא זו בלבד, אלא שנאמר כי בת שוע ילדה את שלה בכזיב, כלומר, שוב יש לנו עניין אם כזב או אכזבה.

בהמשך מסופר כי יהודה השיא את בכורו, ער, לתמר, ואדוני המית אותו כי היה רע בעיניו. לא נאמר מדוע היה רע. יהודה אומר לבנו השני, אונן, לשאת את תמר כדי להקים זרע לאחיו המת כמנהג הייבום שהיה, כנראה, מנהג עתיק מאוד. אונן מסרב לעבֵּר את תמר כנראה מתוך טינה לאחיו המת, והוא “משחת זרעו ארצה”, מה שאנו קוראים “משגל נסוג”, ורש"י מתאר זאת כ"דש מבפנים וזורה מבחוץ" (מתברר שאין חדש תחת השמיכות), ומכאן הביטוי “מעשה אונן”, שנשתרש גם בלשונות אחרות – “אונניזם”. אדוני ממית גם את אונן כי רע הדבר בעיניו, אך יהודה אינו משיא את תמר לבנו השלישי, שלה, לא ברור לנו מדוע, אולי מפני שחשש כי ימות גם הוא אם יזדווג לאותה אישה הממיתה את בעליה, ואולי, לא נעים לומר, מפני שהוא עצמו חשק בתמר, שהייתה כנראה אישה סקסית ומעין פאם־פטאל. על כל פנים, הוא מצווה עליה לשבת בבית אביה. לימים מתה בת־שוע, אישתו של יהודה, וכששומעת תמר שהוא עומד לבוא לתימנה כדי לגוז את הצאן יחד עם רעי אביה, היא מסירה את בגדי אלמנותה מעליה, מתכסה בצעיף ומתיישבת על אם הדרך “בפתח עיניים” לחכות ליהודה. האם “פתח עיניים” הוא שם מקום? ואולי הוא מרמז על פזילה וקריצה אל העוברים על פניה? מה שנקרא בסלנג הישראלי “לעשות עיניים”? היא “עושה לו עיניים”? כשעובר יהודה על פניה, הוא חושבה לזונה, מציע לבוא אליה ומבטיח לה לשלם את האתנן בצורת גדי עזים שישלח לה. היא, כמו כל זונה לא טיפשה בימים ההם ובימינו לא סומכת על ההבטחה שלו ומבקשת עירבון: את החותם, הפתילים והמטה אשר בידו. כלומר, שלושה דברים שהם בבחינת סימני זהות בעלי תוקף משפטי בה בשעה גם סימנים של שלטון, ואם נרצה להעמיק אל התת־תודעה, הם גם סמלי מין. תמר נכנסת להיריון מיהודה, והעניינים מסתבכים: הוא שולח ל"קדשה", כלומר, לזונה, את הגדי שהבטיח לה בידי אחד מרעיו, ומורה לו שיקבל מידה את העירבון שלו. השליח אינו מוצא את ה"קדשה" כי איש לא שמע שהייתה “קדשה” בסביבה. “קדשה” הוא שם תואר לזונה המשמשת בפולחני זימה אליליים כמו לבעל ולעשתורת בימים ההם. ללשון העברית יש תחבולות משעשעות להפוך מובנן של מילים מטוב לרע ומטהור לטמא על ידי היפוך אותיות: כך “עונג” ל"נגע", “עמוד” ל"מעוד", “תפילה” ל"תפלה" ו"קדושה" ל"קדשה". שלושה חודשים לאחר זאת מְספרים ליהודה כי כלתו תמר זנתה והיא הרה לזנונים. ברוב זעמו על חילול כבוד המשפחה הוא מצווה לשרוף אותה. ברגע האחרון לפני שמוציאים אותה לשרפה, היא משלחת אליו את החותמת, הפתילים והמטה להעיד שהוא האיש שממנו היא הרה. יהודה מודה בטעותו, “צדקה ממני”, הוא אומר, ומבין גם את המניע הפסיכולוגי להתחזותה כזונה כי לא השיא אותה לשילה בנו, והיא, כאישה בעלת יצרים, לא יכלה לעמוד זמן רב בפרישותה. סופו של מעשה, שמהיריון זה היא יולדת שני בנים תאומים, שם האחד פרץ, שם השני זרח.

כל הסיפור הזה של יהודה ותמר “מריח לא טוב”, אם לומר זאת בלשון עדינה; כמקרה לא טהור מתחילתו עד סופו הכרוך בזימה, אם לא בגילוי עריות. ראשית, יהודה נושא לאישה בת איש כנעני, והרי אברהם, אבי אביו, שלח את עבדו לארם נהריים לקחת משם אישה לבנו יצחק, רק כדי שלא ישא אישה מבנות הכנעני היושב בארץ, וכבר זה הוא מעשה אשר לא ייעשה. שנית, מדוע ממית אלוהים את ער ואת אונן לאחר שנישאו לתמר. מה רע עשו בעיני אדוני? האם היה הדבר קשור ליחסיהם, אולי הלא טהורים, אולי הסוטים, עם בת זוגם? או בתכונה מעוותת שלה? (בבראשית רבה נאמר, שהקב"ה המית אותם כדי להעניש את יהודה על שנשא נכרייה). שלישית, מה הדבר הזה שיהודה, אדם מכובד כמוהו, הולך לספק את תאוותו אצל זונה? ואין המחבר אומר דבר בגנותו בעניין זה! רביעית, איך לא ידע יהודה שהזונה או ה"קדשה", ששכב אתה היא כלתו? הרי באותה הזדמנות של משגל בוודאי הסירה צעיפה מעליה. ואם כך הדבר, איך הוא מעז להתכחש לה ולהטיל עליה אשמת זימה? ומדוע היה כה לא זהיר, שהפקיד בידה את הדברים שהם סמלי שלטונו וכבודו?

בבקורת הספרות קיים מושג של “מְספר מהימן” או “אמין” ו"מְספר בלתי מהימן". הרושם שלנו בקריאת סיפור זה הוא שנכתב בידי “מְספר בלתי־מהימן”. הוא מסתיר מאתנו דברים, מגלה טפח ומכסה טפחיים, מסיבות השמורות עמו ולא אומר אמת. הוא משאיר אותנו בספקות רבים, ומניח לנו לשפוט את גיבורי הדרמה ללא נתונים מספיקים.

לבסוף, כדאי בהקשר זה לשים לב לעוד תופעה, החוזרת כמה פעמים במקרא: מן השושלת של יהודה, שנשא אישה כנענית, יצא דוד מלך ישראל, שעתיד להיות המלך המשיח. באותה שושלת נושא בועז את רות, שהיא מואבייה, והיא יולדת את עובד, אבי ישי, אבי דוד, שאחד מאבות אבותיו הוא פרץ כמסופר במגילת רות. גם משה רבנו, מנהיג האומה, גדול הנביאים, היה נשוי לציפורה, שהיא מדיינית. האם מרמז הדבר שדווקא נישואי תערובת או נישואי גרות מביאים את הגאולה? “הזוהר” עוסק הרבה בסוגיה זאת של צדיקים שהם צאצאי גרים, והוא טוען שמתוך הנפילה והקושי הנובעים מן הזיקה לגרות והמאמץ להתגבר עליהם, בא אדם לידי תיקון, הוא מזדכך ומגיע למדרגה גבוהה יותר. כך הופך היצר הרע כיסא לטוב, ומזרע הנכרייה עשוי לבוא הצדיק. גם רש"י רומז לכך: הפרק פותח במילים “בעת ההיא ויירד יהודה”, על כך הוא אומר, “ויירד” במובן שהייתה זו ירידה שלו, בעיקר לאחר שלא מנע מאחיו להשליך את יוסף לבור, אך ירידה זו, סופה היה עלייה.

כהערת שוליים לפרשה זו, ברצוני לציין שבשנות החמישים כתב יגאל מוסינזון מחזה בשם “תמר אשת ער”, שהוצג בתאטרון “אוהל”.

פרק לט מחזיר אותנו אל המקום שבו קטעה אותנו במפתיע פרשת יהודה ותמר, כלומר, אל המשך סיפור קורות יוסף. כאן הוא כבר במצרים לאחר שפוטיפר, שר הטבחים של פרעה, קנה אותו מידי הישמעאלים. בבית אדונו זה הוא עולה לגדולה בזכות כישרונותיו ובזכות תכונתו למצוא חן בעיני אנשים, להתחבב עליהם, ולא מעט בזכות היותו “יפה תואר ויפה מראה”, כמצויין פה. אין הוא עוד הנער המפונק, הבן יקיר לאביו, ושנוא נפשם של אחיו הגדולים ממנו; פה הוא לובש דמות של נסיך, בעל מעמד נכבד, המנכ"ל של בית אדונו, ושולט בכל הכפופים לו. ומכאן אנו מגיעים לפרשה הסנסציונית של אשת פוטיפר, המנסה לפתות את יוסף ואומרת לו: “שכבה עמי”.

בהקשר זה ברצוני לצטט כלשונו קטע ציורי נפלא על יוסף הנחשק בבית פוטיפר, מבראשית רבא:

יוסף בן שבע עשרה שנה, והיה עומד בכל חומו, והייתה אדוניתו, אשת פוטיפר, משדלתו בכל יום ויום בדברים, והייתה מחלפת שלוש חליפות בגדים בכל יום ויום, כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום, ובחצי היום לא לבשה בין הערביים. כל כך למה? – כדי שיתן בה עינו.

פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת. ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך – אני, שבכל שעה רואה אותו, על אחת כמה וכמה! ובכל יום ויום הייתה משדלתו בדברים, והוא עמד בייצרו.

ועוד נאמר בבראשית רבא, שבמצרים “היו בנות המלכים מציצות על יוסף בין החרכים ומשליכות עליו נזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, ולא היה מביט”.

מעשה יוסף ואשת פוטיפר הוא לכאורה סיפור בנלי, שכמוהו אפשר לקרוא בכל עיתון פופולרי, וכמוהו מפרנס רומנים וסרטים רבים מאז “מאהבה של ליידי צ’טרלי” של לורנס ועד הטלנובלות של הימים היפים האלה: אישה ייצרית, בת משפחה טובה, שבעלה לא מספק אותה, מפתה את אחד העובדים תחת פיקוחו, בחור צעיר, שהוא חתיך מרשים, לשכב אתה. הוא משתמט ממנה כדי לא לפגוע בבעלה, שהוא מכבדו, וגם אסיר תודה לו על המעמד שהיקנה לו במשק ביתו. היא, ברוב ערמתה, מביאה אותו אל חדרה, חוזרת ומפתה אותו, תופסת אותו בבגדו וכשהוא נמלט ממנה, היא מקימה צעקה שניסה לאנוס אותה, וראייה לדבר שהשאיר בגדו בחדרה. כדי להתנקם בו על סירובו לשכב אתה – פגיעה קשה בכבוד מעלתה ובנשיותה – היא מסגירה אותו לבעלה, בהאשימה אותו במה שאנו קוראים היום “הטרדה מינית” או “מעשה מגונה”. ופוטיפר, שחמתו בוערת בו, נוהג שלא כבימינו, שהיום מעמידים למשפט על אשמה כזאת, והמשפט עלול לפעמים להימשך כמה שנים כי יש עדויות סותרות על המעשה, מטיל אותו מיד, ללא דין ודברים, לבית הסוהר המלכותי.

תומאס מאן בספרו מרחיב מאוד בפרשה זו, וחולק על המקרא בפירוש מעשיה וכוונותיה של אשת פוטיפר. הוא טוען שהטקסט המקראי עשה עוול לאמת כאשר קיצר ופישט את הדברים: ההצעה “בואה ושכבה עמי” לא נבעה מפריצות תוקפנית; אשת פוטיפר הייתה, לפי תיאורו, אישה אצילית מאוד, מאופקת בהתנהגותה, נסיכה. הפנייה אל יוסף הייתה זעקה מאוחרת, שבקעה ממצוקות נפש ובשר לאחר איפוק ממושך, כאשר כלו כל הקיצין, שהרי אין לשכוח שפוטיפר היה סריס. גם את סירובו של יוסף הוא מסביר לעומק: היה זה לא רק מתוך נאמנות ומסירות לאיש חסדו פוטיפר, אלא מפני שיוסף ראה עצמו “מאורש לשכינה”, בעל ייעוד, גאוותו הייתה מיסוד הרוח, והביא בחשבון את הכאב שיגרום לאביו אם ייוודע שנאף עם אשת אדוניו. “דמות דיוקנו של אביו עלתה לעיניו, על כן לא חטא באשת פוטיפר”, אמר המדרש, לא זו בלבד, אלא אם ידע על כך “היחיד והמיוחד”, הוא אלוהי אבותיו, על אחת כמה וכמה. ארשה לעצמי להוסיף עוד סברה לאדישותו של יוסף כלפי האישה המפתה אותו ולסירובו להיענות לה: שמא היה שורש הדבר בנטיות ההומוסקסואליות החבויות בטבעו?

לא במקרה, אפוא, סמוכה פרשת יהודה ותמר לפרשה זו של יוסף ואשת פוטיפר – לעומת נפילתו של יהודה בכניעתו ליצר, באה עלייתו של יוסף בכיבוש היצר ועל כך אומר המדרש: “יוסף הצדיק היה עמוד העולם”. על שום מה נקרא “הצדיק”? ראובן לא כבש ייצרו כששכב עם בלהה, פיגלש אביו; יהודה לא כבש ייצרו כששכב עם תמר כלתו; יוסף, אף על פי שצעיר היה מהם – גבר. “זרעו של יוסף”, נאמר במסכת ברכות, “אין עין הרע שולט בו”.

בחלק האחרון של פרשת “וישב” אנו באים שוב אל מחוז החלומות. צעיר ברוך כישרונות ויפה תואר כיוסף, ההצלחה מאירה לו פנים בכל מקום שהוא נקלע אליו ואפילו בבית הסוהר. הוא מתמנה שם כאין ראש האסירים, שעליהם להישמע לפקודתו. שניים מהם, שר המשקים ושר האופים, שנאסרו כי חטאו לפרעה, חלמו בלילה אחד שני חלומות, והם מספרים עליהם ליוסף. כדי שיפתור להם אותם כי כבר התפרסם, כנראה, כפותר חלומות. שר המשקים ראה בחלומו גפן עם שלושה שריגים, והיא פורחת, מצמיחה אשכולות ענבים, והוא סוחט את הענבים לכוס פרעה שבידו ומגיש את הכוס המלאה לפרעה. שר האופים חלם ששלושה סלי נצרים על ראשו, והעליון מלא מאכלים ודברי מאפה, כמו אלה שנהג לאפות לפרעה, והנה עט עוף על הסל ואוכל את מה שיש בו. פתרון החלום הראשון, על פי יוסף, הוא שבעוד שלושה ימים יוציאו פרעה מבית הסוהר וישיב אותו על כנו כשר המשקים שלו, כבתחילה. פתרון החלום השני הוא שבעוד שלושה ימים ישא פרעה את ראשו של שר האופים מעליו, יתלה אותו על עץ ועוף יאכל את בשרו מעליו. ואכן כך היה: לאחר שלושה ימים, כאשר חגג פרעה את יום הולדתו, הוציא את השניים מבית האסורים, את שר המשקים החזיר על כנו, ואת שר האופים תלה על עץ. מדוע פתר כך יוסף את שני החלומות? אם כי לא קרא מעולם את “פשר החלומות” של פרויד, הבין בחוש, שהחלום הראשון, שבו מגיש שר המשקים את הכוס המלאה לפרעה, הוא ביטוי גם בתת־התודעה, לנאמנותו של החולם למלכו; והחלום השני מבטא רגשי אשמה כלפי פרעה, המזמינים עונש; ונראה שאמנם החטא שחטא לפרעה ראוי היה לעונש.

מכאן ואילך מתחילה עלייתו של יוסף במעלות השלטון של בית פרעה במצרים. בפרשת “מקץ” מסופר איך לאחר שפתר יוסף גם את חלומות פרעה על שבע הפרות ושבע השיבולים, והציע לו מוצא גם מן המשבר הכלכלי הקשה העומד לפקוד את מצרים, הוא מעלה את יוסף למדרגת המשנה למלך, המופקד על אספקת המזון ועל כל ענייני הכלכלה, ונעשה, בעצם, לאישיות החשובה ביותר במדינה. “אתה תהיה על ביתי, ועל פיך יישק כל עמי”, אומר לו פרעה כשהוא נותן לו את טבעתו. ו"הזוהר" אומר: “על ידי חלום נתרחק יוסף מאחיו, ועל ידי חלום התגדל על כל אחיו”.

בסיפורי התורה מצויה תופעה מופלאה – אנו מוצאים בהם את סימני תכונותיו וגורלו של העם היהודי בכל תולדותיו כאילו הם גנים הזורמים בדמו, וכאילו חזה מחבר הטקסט המקראי את הדורות מראש. כך הוא עניין הנדודים ממקום למקום, מארץ לארץ, שראשיתו ב"לך לך" הנאמר לאברהם, והוא נמשך והולך שלושת אלפי שנים; כך המשפט הנבואי בנבואת בלעם, “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, שאנו עדים לאמתותו גם היום; כך סירובם של בני ישראל ללכת אל הארץ המובטחת לאחר יציאתם ממצרים וגעגועיהם על הדגה והבשר שאכלו שם, מה שחזר בצורות שונות בכל הפעמים שעלו הזדמנויות של שיבה לציון לרבות בימינו אלה, וכך גם בסיפור עלייתו של יוסף לשלטון בארץ נכר. בתקופות שונות במהלך אלפיים שנות גלות, ולמרות היותנו מיעוט קטן ונרדף בקרב העמים שבהם ישבנו, יצאו מתוכנו אנשים בני עמנו ודתנו, שזכו למעמד רם ונישא בחצרות השלטון. קשה למנות את מספרם של אלה הן בבבל, הן בספרד של תקופת הזוהר שם, הן באירופה במאות האחרונות. די אם נזכיר את דיזרעאלי, הוא לורד ביקונספילד, בבריטניה, את טרוצקי ברוסיה הסובייטית, את ליאון בלום בצרפת, את ראתנאו בגרמניה הוויימרית, את לואי ברנדייס בארצות הברית. אחת הדמויות מסוג זה שהפכו כמעט לסמל, לטוב ולרע, ובייחוד מטרה להתקפות אנטישמיות וגזעניות בתקופתו של היטלר, הוא “היהודי זיס”, יוסף (שוב יוסף!) בן יששכר זיסקינד אופנהיימר בשמו המלא, שחי בגרמניה מ־1698 עד 1738. זיסקינד היה סוחר אמיד שנתמנה להיות שר הכספים של הדוכס מווירטמברג ואחר כך גובה מסים מטעם הנסיך מהסן. באמצעות מערכת הכספים שיזם העשיר את אוצר המדינה והיה מכובד על שליטיה האריסטוקרטיים. הוא עצמו התעשר מאוד במעמדו זה, חי חיי פאר והדר בסגנון האצולה הגרמנית ולא נמנע מהוללות. ב־1737, כשהתחלף השלטון מקאתולי לפרוטסטנטי, הוא נאסר בעוון מעילה בכספים, בזבוזים, ניאוף, רכושו הוחרם והוא נידון למיתה. לפני שנתלה ב־1738 הוצע לו להמיר את דתו, אך הוא סירב, ולפי האגדה, הוציא את נשמתו ב"שמע ישראל". יוסף, ככל הידוע לנו מן המסופר במקרא, לא דמה ליהודי זיס בסגנון חייו ולא חי חיי הוללות. ואף על פי כן, נשא לאישה את אוסנת בת פוטי־פרע, כוהן אליל מצרי, נהג בגינוני מלכות, והיום יכולים אנו לומר בלשוננו, ששנים רבות היה בבחינת “מתבולל”, אם גם כמתבולל שלא התכחש למוצאו בהכריזו שהוא “מארץ העברים”; לא כל שכן, לאחר שהתוודה לפני אחיו ועשה ככל שעלה בידו להיטיב לבית יעקב אביו, לבניו ולבני בניו. מבחינה זו, יכול יוסף להיחשב כארכיטיפ של יהודים שעלו לפסגת השלטון במדינות מגוריהם בכל דורות הגלות. (ובמאמר מוסגר אוסיף, שאל לנו לשכוח שגם משה רבנו, מנהיג העם, שלו ניתנה התורה בסיני, החל את דרכו כ"מתבולל", כיוון שנעוריו עברו עליו בבית פרעה; ולעניין זה, הרי גם הוגה הציונות, מחבר “מדינת היהודים”, בא מבית מתבולל…).

וכאן אנו רשאים להתעכב רגע ולחזור לתחילת פרשת “וישב”, ולתמוה אם המעמד הזה שאליו הגיע יוסף בצמרת השלטון, כשהעם המצרי כולו “יישק על פיו”, אינו התגשמות שני חלומותיו מימי נעוריו על האלומות המשתחוות לו ועל הכוכבים והשמש והירח המשתחווים לו, כשפשר שניהם אינו רק התנשאות על אחיו, אלא שהם מנבאים את עלייתו לגדולה בקרב המצרים המשתחווים לו, לישראלי שנמכר להם כעבד.

בכל זאת, נשאלת השאלה מדוע נתקדש כל כך יוסף במסורת היהודית, שהוכתר בתואר “הצדיק”, ואיך זה שיהודים חרדים מוכנים ליהרג על היאחזותם ב"קבר יוסף", שגם הוא נתקדש? נראה לי ששתי סיבות לדבר: הראשונה – הקסם האישי שבדמותו הססגונית של יוסף, שמעטות כמוה במקרא; והשנייה – התקבלותו כסמל לגאוות היהודי ולגדולתו גם בהיותו בין העמים.

לבסוף אני מבקש לחזור על דבר שציינתי אותו כבר כמה פעמים בעל פה ובכתב: סיפורי התנ"ך, בניגוד לסיפורי האפוסים הקדומים האחרים – הבבלי, השומרי, המצרי, היווני, הרומאי – אין בהם גיבורים הרואיים, שלמים בכל המעלות, אין בהם צדיקים גמורים, אנשי חיל ללא חת הגוברים על כל אויביהם, וכדומה. כולם אנשים “בגודל טבעי”, שיש בהם חולשות אנושיות, והם נכשלים לעתים קרובות, חוטאים לעתים קרובות, יצרים טובים ורעים נאבקים בנפשם, ועל כן קל לנו כל כך להבינם ולהזדהות אתם. כאלה הם אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, כזה הוא משה, כזה הוא דויד מלך ישראל, שעתיד להיות המלך המשיח לפי המסורה, וכזהו גם יוסף, שראשיתו נער מפונק, ערמומי וגאוותן, וסופו שהוא כעין נסיך, בעל סגולות של מנהיג לעמו, המכשיר את הדרך לבני ישראל ליציאתם ממצרים וללכתם אל הארץ המובטחת.

15 בפברואר 2004