זה יותר ממאתיים שנים שחוקרי ימי הקדם וחוקרי התנ"ך, ברובם הגדול נוצרים, אך בעשורים האחרונים גם ישראלים, מנסים בשקידה רבה, גם מתוך דבקות דתית או מדעית, לאמת את המסופר בכתבי הקודש, ב"ברית הישנה" וב"ברית החדשה", באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים ותעודות כתובות שנשתמרו ונתגלו. ואמנם, ככל שמתרחבת הפעילות של החפירות הארכיאולוגיות בתחומי ארץ ישראל, מן הים עד הירדן, ממורדות הלבנון עד חופי ים סוף, כן מתרבים והולכים האישורים לאמיתותם של מאורעות המוזכרים בפרקים רבים בתנ"ך, בעיקר מתקופת בית ראשון (לרבות שמות מלכים וגיבורים), והידיעה עליהם מעוררת בנו התפעלות: אכן, אין זו אגדה!

אבל יציאת מצרים?

אין ספק, לדעתי, שיציאת מצרים, גם אם תיאורה המקראי עטוף בגוזמאות של דמיון עממי ובמעשי נסים, אכן היה הייתה. אין להעלות על הדעת שעם “ימציא” מאורע כזה, שהוא רואה אותו כמאורע המרכזי בהתהוותו כעם, ושהוא חוגג אותו בטקסים ובמנהגים מדי שנה בשנה, ומזכיר אותו בתפילותיו, ונביאיו ומשורריו קראו בשמו והעלו אותו על נס, ולאחר דורות רבים בעלי הלכה ביססו הלכות על יסודו – יש מאין. ואין להעלות על הדעת שכל תיאור המסע במדבר סיני, שרבות מתחנותיו המוזכרות במקרא, שמותיהן נשתמרו עד היום, הוא פרי דמיון גרדא, ללא בסיס מציאותי. גם אם נקבל את הסברה, שחוקרי מקרא רבים מחזיקים בה ומסתמכים בין היתר, על דברים המסופרים בספר יהושע, שרוב העברים חיו בארץ כנען גם לאחר תקופת האבות – יציאת מצרים בצורה זו או אחרת – אכן היה הייתה.

אבל פרשה זו, המשתרעת על פני שלושה ספרים – שמות, במדבר ודברים – חשיבותה אינה דווקא באמיתותה ההיסטורית אלא בהיותה, גם אם נסכים שהיא מעין תעודה על דברים שנתרחשו, משל מיתולוגי הצופן בתוכו משמעויות עמוקות, אוניברסאליות ולאומיות, על טבע אדם וחברה, על אשליות ועל אמונה, על גלות וגאולה. סיפור הרצף העובדתי הוא מעין “המחשה” של המשל, הלבוש שלו.

מקובל עלינו מדורי דורות, והדבר בא על ביטויו בטקסט של ה"הגדה" ובמנהגים ובשירים של סדר הפסח, שחג יציאת מצרים הוא חג “היציאה מעבדות לחירות”, וקול שמחה וצהלה עולה משולחן הסדר כשהמסובים שרים, עליזים מתרוננים “עבדים היינו ועתה בני חורין”.

האמנם שמחה שוֹרה על סיפור יציאת מצרים והמסע הארוך במדבר לעבר הארץ המובטחת? האמנם זהו סיפור של עבדים שהתקוממו על משעבדיהם, ולאחר שגברו עליהם הם מאושרים להיות “בני חורין”?

הסיפור, כפי שהוא מסופר בספר שמות, מתחיל כך: “וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל אלהים מן העבודה, וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב, וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים”.

ובכן, אלוהים, הוא השומע את זעקתם, לא זעקתם אליו כי אותו אינם מכירים, כפי הנראה, אלא זעקתם הספונטנית מסבל ומעינויים, והוא ה"יודע" והנוטל את היזמה לידיו לעשות דבר בעניין זה.

מיד לאחר זאת בא סיפור הסנה, המתרחש במדבר, לרגלי “הר האלוהים”, הוא חורב, הוא, יש לשער, סיני.

לאחר שמופיע לעיני משה, הרועה את צאן יתרו, המראה המופלא, המפעים, של הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, אומר לו אלוהים: “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני…” וכו'. ובו במקום הוא מטיל על משה ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו שיוציא את בני ישראל ממצרים. מטלה זו מדהימה את משה באי־הסבירות שבה: לא רק שפרעה אינו יודע מיהו ואינו מכיר בו כמנהיג עם העבדים, אלא שהעם עצמו אינו יודע מיהו אלוהים! וכשיבוא אליהם, “ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?” וגם כשאלוהים מנחה אותו לומר להם שאלוהי אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב, שלחו אליהם, אומר משה, וחוזר ואומר, שלא יאמינו לו. מסתבר ש"פער הדורות" בין תקופת האבות לבין תקופת העבדות במרים הוא כה רחב, שבני דורו של משה נותקו מאמונת אבותיהם עד כדי כך, שלקו בשכחה גמורה, ואין הם יודעים אפילו מיהו אלוהים. נדרשים “אותות ומופתים”, שהם, למעשה, פעלולי קוסם (הפיכת המטה לנחש, הסרת הצרעת מן היד, הפיכת מי היאור לדם) כדי להביאם שיאמינו במציאותו.

בהמשכו של הסיפור הולך משה אל פרעה ומבקשו, בתחבולה ערמומית, לשלח את העם לשלושה ימים לזבוח במדבר. פרעה מסרב. אלוהים מאיים שיאחז ביד חזקה נגדו וחוזר באוזני משה על הבטחתו לאבות ועל החלטתו הנחושה להציל את בני ישראל מסבלות מצרים.

ולמקרא הדברים האלה, שכולם למדים על היזמה הבלתי־נלאית של אלוהים, מתחזקת ההרגשה, שיותר משרצו בני ישראל לצאת מעבדות לחירות למרות סבלותיהם, רצה הוא להוציאם מבית העבדים מסיבות משלו.

וכאן מושמעת האמירה שהיא הלייטמוטיב של הפרשה כולה: “ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים, וידעתם כי אני אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.

משמע: העם עצמו אינו מרגיש בשום צורך באלוהים, אך לעומת זאת, לאלוהים יש צורך בעם; כביכול, ללא עם אין הוא יכול “להגשים” את עצמו.

ואשר ליציאה מעבדות, אין כל סימן לכך שאמנם רצו בני ישראל לצאת מעבדות. להפך: כאשר מבטיח להם משה בשם אלוהים כי יבואו אל ארץ אבותיהם והיא תהיה להם למורשה, “ולא שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה”.

אחר עשר המכות הקשות הניחתות על מצרים, לאחר המכה הקשה מכולן, מכת בכורות, שבה לא היה בית שאין בו מת, כנאמר, פרעה נכנע ומשלח את בני ישראל מארצו – “קומו צאו מתוך עמי!” – והעם אכן יוצא בחיפזון, מותניו חגורים, נעליו ברגליו ומקלותיו בידיו. אולם לאורך כל הדרך הארוכה, מים סוף ועד הירדן, ובמשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, אין אף ביטוי של שמחה על “יציאה מעבדות לחירות”, או בשל התקרבותו של העם אל היעד, הארץ “זבת החלב והדבש”, שבה יתנחל ויזכה בעצמאות. פעם אחת בלבד מסופר על פרץ של שמחה, אך גם זו, לא על השחרור מעבדות, אלא על תבוסת חיל פרעה ופרשיו בטובעם בים סוף, למראה “מצרים מת על שפת הים”. אז – ישיר משה, ואז לקחה מרים את התוף בידה, “ותצאן כל הנשים אחריה בתופם ובמחולות, ותען להן מרים, שירו לאדוני כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים”.

לא רק שאין שמחת השתחררות, אלא שכל המסופר בשלושת ספרי התורה מעיד על כך שהעם כאילו “נאנס” לצאת ממצרים בידי אלוהים ובאמצעות משה נביאו. משה מושכו בכוח, בעל כורחו, ללכת לעבר הארץ המובטחת, והוא מושך לאחור, לחזור למצרים. כבר בתחילת הדרך כשראו בני ישראל את המצרים רודפים אחריהם, הם צועקים אל משה: “מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר”. התרעומת על משה, התלונות, ההתמרמרות, הבכיייה – חוזרות ונשנות לאורך כל הדרך, בכל היתקלות בקושי – בצמא וברעב, במגפות, בפחדי מלחמה, למשמע הדוח של המרגלים שבחוזרם מכנען סיפרו כי “ארץ אוכלת יושביה היא” וכיוצא בזה. (ואלוהים, היודע את טבע העם הזה וצופה מראש את תגובותיו, מלכתחילה “לא נחם דרך ארץ פלשתים… כי אמר פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה”).

“ניתנה ראש ונשובה” אומר העם למשה פעמים רבות מספור בלשון זו או בדומה לזו. זה העם, אשר למרבה הפלא, אין לו שום זיכרונות רעים מ"בית העבדים" שממנו יצא! אליו הוא רק מתגעגע: “אל סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע”; אל “הדגה אשר נאכל במצרים חינם”; אל הקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים… והקורא משתומם: אנשים אלה בהיותם עבדים אכלו לחם לשובע? אכלו דגה חינם? האם השתבשה עליהם דעתם מרוב מרירות על המצוקות הפוקדות אותם?

אבל שאלה חשובה מזו עולה למקרא שלושת הספרים המספרים על יציאת מצרים והמסע במדבר: האמנם כל תכליתם היא תיעוד היסטורי של רצף המאורעות כהווייתם או כהשתקפותם במסורת העממית למען הדורות הבאים? או שמא יש בהם משהו שמעבר לתיעוד? משהו המלמד על הטבע האנושי בכלל? ואולי על האופי הישראלי המיוחד הטבוע במהותו?

אולי כל הסיפור הזה אינו אלא משל

משל למה?

אולי משל פסיכולוגי עמוק על תכונה אנושית כללית, זו שאריך פרום כינה אותה “הבריחה מחופש”. שהרי מכירים אנו את התופעה הזאת של העבד הנרצע האומר, “אהבתי את אדונִי”, הן בתחום הפרט והן בתחום הכלל, את הפחד מאחריות ומעצמאות שהחופש מקנה לזוכה בו. ומכירים אנו מן ההיסטוריה ומן הימים האלה את התופעה של חלקים גדולים בקרב מעמדות ועמים ה"מתנחמים" על השתחררותם מעול משעבדים, ומתגעגעים על משטרי העריצות – הנאצית, הפאשיסטית, הקומוניסטית, הקולוניאליסטית – שתחתם נאנקו.

ובמישור היהודי־לאומי שלנו, האם אין בסיפור המקראי הזה, שנתחבר לפני כמה אלפי שנים, משום “ראיית הדורות מראש”? הלא כל ההיסטוריה היהודית, מאז חורבן בית שני ועד ימינו, נגועה במחלה הזאת של עם שגלה מארצו, והוא מיעוט נרדף ומדוכא בין העמים, קרבן לגירושים, לפרעות ולרציחות, ועל אף כל זאת אינו חוזר לארץ אבותיו גם כשהדרך פנויה לפניו? גם כש"משיחיו" או “נביאיו” או מנהיגיו מאיצים בו לשוב אליה?

(ולפיכך, בדורות שלאחר החורבן נתפסת הגלות הן כעונש על חטאים של עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים ושנאת חינם, והן כעונש על הסרבנות ללכת אל ארץ ההבטחה ועל ה"בכייה" על כך: “הם בכו בכייה לחינם, ואני אקבע להם בכייה לדורות”, כנאמר במדרש על פרשת המרגלים.)

זה היבט אליגורי אחד של סיפור יציאת מצרים. היבט אחר נוגע לסוגית היחסים בין עם ומנהיגו. גם בדבר זה ספוג הסיפור במשמעויות כלל אנושיות, החורגות מתחום התיעוד ההיסטורי בלבושו האגדי.

דמותו של משה טבועה בחותם של טרגיות מראשית הופעתה על בימת החיזיון ועד מותה, כמו מנהיגים רבים של אומות ותנועות חברתיות שונות במהלך ההיסטוריה האנושית, הוא לא צמח “מתוך העם” אלא בא אליו “מבחוץ”: מבית פרעה, מבית יתרו המדייני. (כך גם מארקס ולנין לגבי התנועה הקומוניסטית, כך תיאודור הרצל לגבי התנועה הציונית. והסיפור המקראי על חיי משה ועל אפיוניו מעיד על אינטואיציה עמוקה בדבר טבע המנהיג ומקומו בחברה המונהגת.) מלכתחילה נרתע משה מלקבל עליו את השליחות שמטיל עליו אלוהים, הן מתוך ענווה והן בגלל אי אמונה בכוחו למַלאה. ומשעה שהוא מקבל אותה על עצמו, כל חייו הם פרשה רצופת אכזבות, מאבקים נואשים, וסבל; ממעמדו כמנהיג אין לו לא גאווה ולא נחת רוח.

משה הוא נציגו של אלוהים עלי אדמות. הוא “ממלא המקום”, אם להשתמש במושג נוצרי. “הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים”. הוא איש הביניים, “המתווך”, בין העם ובין אלוהים. משעה שהפך למנהיג, הוא מתרוצץ ללא יגע בין השניים, ולבו נקרע בו בין הנאמנות לזה והנאמנות לזה. העם, לאורך כל המסע, מגלה יחס של התנגדות והתמרדות כלפי אלוהים. יחס זה מעיר את “חרון אפו” של אלוהים. פעמים רבות פוקעת סבלנותו עד כדי כך, שהוא שופך עליו חמתו בעונשים כבדים: באש האוכלת במחנה, במגפה הקוטלת אלפים רבים, בנחשים ובשרפים, בהבקעת האדמה הבולעת את המתמרדים אל פיה והם יורדים חיים שאולה. והעונש הנורא מכולם: כל “דור המדבר” “קשה העורף”, לא יזכה לבוא אל הארץ המובטחת, פגריו יפלו במדבר וקללה תרבץ גם על בניו, אשר “יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר… וזרעתם את תנואתי”.

מערך היחסים אלוהים־משה־ישראל מתנהל במחזוריות כמעט קבועה: העם חוטא באי־אמונה ובהתמרדות; אלוהים עומד להענישו על כך; משה, שהוא נאמנו של אלוהים ויש לו “דלת פתוחה” אליו (“פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת אדוני יביט”), מתפלל אליו, מתחנן, מבקש, מפציר, בנימוקים שונים (בין היתר בנימוק של “מה יאמרו המצרים”…) שיסלח לעם; אלוהים (ברוב המקרים) נעתר לתחנוני משה, חוזר בו מהטלת העונש, נותן לעם עוד הזדמנות לתקן את דרכיו, ולפי שעה סולח לו – “ויינחם אדוני על הרעה” וכן – “סלחתי כדבריך”. וכך חוזר חלילה לאורך כל המסע: לאחר מי המריבה, לאחר מעשה העגל, לאחר ההתמרדות בקברות התאווה, לאחר שוב המרגלים מכנען ועוד, ובלבד שיתקדם המסע לאור עמוד האש ועמוד העשן לעבר הארץ היעודה. משה הוא דמות מופת. לוחם צדק מנעוריו (כמו במקרה המצרי המכה את העברי, והרשע העברי המכה את רעהו, והרועים המתנכלים לבנות כוהן מדיין), נחוש ברצונו ללכת בדרך שהוא מאמין בה (“איש אמת” ו"איש הקצוות", כהגדרת אחד־העם), תקיף אך גם רחמן, ענו ובעל גודל רוח (כמו במקרה אלדד ומידד), ועם זאת אין הוא “גדול מן החיים” (בניגוד לרוב גיבורי האפוסים העתיקים), והחולשות, שאין מחבר המקרא מעלים אותן, עושות אותו לאנושי מאוד. הוא הולך עִם העם, בראשו, ובה בשעה הוא נבדל ממנו, איש בודד מאוד. העם, לעומתו, הוא מעין “ילד סורר”, פרימיטיבי, שהולך אחר יצריו ואינו שולט בהם, קטן אמונה, אנוכי וגחמני. יש לחנך אותו הן בשבט והן בדברי נועם, גם להלקות אותו וגם לפתות אותו בהבטחות של חלב ודבש. באחד המשברים הקשים בין משה ובין העם, כאשר בני ישראל התלוננו עליו על שאין להם בשר לאכול (“והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו, מי יאכילנו בשר”), אנו שומעים את הדברים הנרגשים הבאים בוקעים מלבו הפצוע של משה בפנותו אל אלוהים:

למה הרעות לעבדך זה, ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה? אם אני ילידתיו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק? מאיין לי בשר לתת לכל העם הזה… לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני… הרגני נא הרוג…

כמו בסוגית העבדות והחירות, גם בסוגיה זו של יחסי מנהיג ועם ודמות המנהיג – הסיפור המקראי מתרומם אל מעבר לתיאור היסטורי של דברים שהתרחשו (או שהמסורת העממית רואה אותם כאילו התרחשו), והוא מהווה משל בעל משמעות אוניברסלית על היחס האידיאלי של מנהיג גדול לעמו ויחס העם למנהיגו. גם סופו של משה, שראה את הארץ, שאליה הוביל את העם, מנגד, ואליה לא בא, יכול להתפרש כסמל כל־עולמי, כל־זמני, לגורלם של מנהיגים שכל חייהם נאבקו למטרות שהיו קדושות בעיניהם, ולא זכו לראות בהתגשמותן.

מעל כל הדברים האמורים לעיל, סיפור יציאת מצרים הוא האפוס של התלכדות שבטי הרועים להיותם לעם; והמסע הארוך במדבר (מדבר – גם במשמעותו המטפורית) אל הארץ המובטחת הוא מסע אל האמונה (כשבפסגתו, ה"טופוגרפית" והסמלית כאחת, מתן תורה מהר סיני) ואל העצמאות. ולפי התפיסה של המחבר המקראי, האמונה באל האחד, באלוהי ישראל, כרוכה ללא הפרד בהתנחלות בארץ ההבטחה כי היא הארץ שבה “בחר אדוני לשכן שמו שם”.

שלא כאפוסים קדומים אחרים, האפוס העברי אינו אפוס של מלחמות ושל גיבורי מלחמה. למן הציווי הקדמון לאברם, “לך לך!” ועד יציאת מצרים והמסע במדבר – זהו אפוס של “הליכה” ושל נדודים. (ואם לצאת מן האפוס אל ההיסטוריה, הרי גם לאורך כל הדורות, למן החורבנות ועד ימינו אלה, נמשכות הנדידה וה"הליכה" הללו. ומכאן הדימוי הנוצרי השכיח של “היהודי הנודד”). והיעד הוא הארץ אשר בה, ורק בה, יכולה להתגשם מלכות אדוני.

בשלושת ספרי התורה הנ"ל כלולים פרקים רבים (חטיבה מאוחרת, ללא ספק, כמו גם ספר ויקרא כולו), של חוקים ומשפטים המהווים בצירופם תמונת חיים שלמה ברשות היחיד וברשות הרבים – סדרי השלטון, סדרי הפולחן, מצוות הקשורות ביחסים שבין איש לרעהו ובין איש לאישתו ובין אדון לעבד, פרטי מבנה בית המקדש, כלי הקודש ובגדי הכהונה, דיני מלחמה, עבודת האדמה וכו' וכו' – תמונה אידיאלית, “אוטופית” של ממלכה, שהיום היינו מכנים אותה “מדינת הלכה”.

אם נזכור שיציאת בני ישראל ממצרים הייתה מלכתחילה יזמה של אלוהים ולא של עם העבדים עצמו, עולה השאלה הפרדוקסלית, שמא כל עניין היציאה הזאת מטרתה לא הייתה ההשתחררות מעבדות, אלא רצונו ה"אנוכי" של אלוהים להגשים את חזונו האוטופי להקים “ממלכת קודש” שבה ימלוך. שהרי נאמר: “ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים, כי אני אדוני אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם”. ולשכון בתוכם יכול הוא רק בארץ הבחירה שלו. ובמקום אחר נאמר: “והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כוהנים ועם קדוש”. משמע: הוא בחר בעם והוא בחר בארץ.

ובעצם, כל הקיום הישראלי עומד בסימן הפרדוקסליות: אמנם בחר אלוהים בעם אחד ובארץ אחת (ובהר אחד) לשכון בתוכם, אך בה בשעה הוא אל כל העולם; אל מופשט, לא צלם ולא דמות לו (בניגוד לכל אלי העמים בעולם הקדמון), על אף היצמדותו ל"מקום" פיזי, ראלי (ובדורות מאוחרים גם אחד מכינוייו הוא “המקום”); ועשרת הדברות שנתן בסיני (הציוויים המוסריים והסוציאליים המתקדמים ביותר בעולם העתיק, כגון יום המנוחה השבועי לעובד, כיבוד האם והאם, האיסור לדבר שקר וכו') מכוונים לעולם כולו ולאדם באשר הוא אדם. עַם הבחירה וארץ הבחירה הם לפיכך רק מוקדי הקרינה שמהם יופץ האור לתבל כולה. כדברי שלמה בחנוכת בית המקדש, המבקש מאלוהים כי ישמע גם לתפילת הנכרי, “למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל”; וכדברי ישעיהו בחזונו על אחרית הימים, כאשר יעלו עמים רבים אל הר אדוני, “ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים”.

הפרדוקסליות הזאת או הכפילות הזאת מלווה את עם ישראל בכל תולדותיו: הוא “עם עולם”, מפוזר בין כל העמים, לא רק בעל כורחו אלא גם מרצונו, ועם זאת אין עוד עם כמוהו השומר במשך אלפי שנים על זיקתו הנפשית, הרוחנית, הדתית, אל מקום אחד על פני כדור הארץ, אליו הוא נמשך במודע ושלא במודע וממנו הוא נרתע במודע ושלא במודע. “יציאת מצרים” והמסע אל ארץ הבחירה הם לא רק מאורע היסטורי, הם מצב נפשי מתמיד, ללא קץ ותכלה, של עם יחיד ומיוחד.