לקראת סוף המסע הארוך והמפרך ורב התהפוכות של בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ המובטחת, מתחוללת דרמה קצרה, שהיא כעין אינטרמצו בסגה של המסע ההיסטורי הזה, חורגת מן הרצף הסיפורי המשתרע על פני שלושה ספרים בחומש, ויוצאת דופן מבחינות רבות.

כדאי להזכיר את המתרחש קודם לפרשת בלק: בקדש, במדבר צין, באין מים לשתות, מתלונן העם שוב על משה, “למה הבאת את קהל אדוני אל המדבר הזה… למה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה?…” וכו'; אחר כך בא סיפור מי מריבה והוצאת המים מן הסלע, ובהור ההר, על גבול ארץ אדום, בא סיפור הנחשים והשרפים ונחש הנחושת. לאחר שבני ישראל מביסים במלחמה את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, הם מגיעים אל ערבות מואב, מעבר לירדן יריחו, וכאן אנו באים אל פרשת בלק.

פרשה זו, המחזיקה שלושה פרקים, בנויה כמו ספר איוב פרולוג ואפילוג שהם סיפוריים, וחלק עיקרי הכתוב בסגנון שירי־נבואי, והוא דברי הנבואה של בלעם. כבר בפרולוג ניכרות התכונות הייחודיות של פרשה זו, שאין דומה להן בכל התנ"ך: הסיפור רצוף סתירות, פרדוקסים ועניינים תמוהים.

בלק בן־ציפור, מלך מואב, מבקש את עזרת המדיינים לאחר ששמע על הניצחונות המופלאים של בני ישראל על מלך האמורי ומלך הבשן. הוא מפחד פן “עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה” (וכדאי לשים לב ללשון התיאורית החיה של שבטי רועים במדבר, כמו גם למשפט “הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי”), ומציע להם לשלוח מלאכים אל בלעם בן־בעור, הידוע, כנראה, בכוחו המגי להשפיע על תוצאות מערכות בין אנשים ועמים כדי להביאו אל זירת העימות ולקלל את העם שאותו יש לגרש מן הארץ. “כי ידעתי”, אומר בלק, “את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר”.

כבר כאן מתחילות התמיהות: מיהו בלעם זה, שנאמר לנו כי הוא מפתור “אשר על הנהר ארץ בני עמו”? האם הוא נביא או “קוסם” כמו שהוא מכונה לגנאי בספר יהושע (יג 22)? היש קשר מסתורי בין שמו לבין שמו של אחד ממלכי אדום הנזכר בבראשית, בלע בן־בעור? הלוא השם בלעם הוא כמו בלע, ואולי שניהם נגזרים מבעל? היכן היא פתור זו? האם היא על נהר פרת, וארץ בני עמו היא ארץ בני עמון מאחר שנשמטה הנו"ן? או שמא היא בארם נהריים כנאמר בספר דברים (כג 5), “בלעם בן־בעור מפתור ארם נהריים”? ולמה צריך להרחיק לכת כל כך, מהלך ימים רבים דרך מדבריות כדי להביא נביא או קוסם? ולשם מה דרושה עזרתם של זקני מדיין לשליחות זו, כאילו יש להם פרוטקציה אצלו? (רש"י מתרץ כך את הדבר: הלוא מעולם היו מואב ומדיין שונאים זה את זה, שבאו מדיין על מואב למלחמה, אלא מייראתן את ישראל עשו שלום ביניהן. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדיין? אמרו, מנהיגם של ישראל – כלומר, משה – במדיין נתגדל – כלומר, אצל יתרו – נשאל מהם מה מידתו. אמרו להם, אין כוחו אלא בפיו. אמרו, אף אנו נצא עליהם באדם שכוחו בפיו).

אבל התמיהה הגדולה היא על תיאור המשא ומתן המתנהל בין שרי מואב לבין בלעם ובין בלעם לבין אלוהים, תיאור שהוא מלא סתירות – דברים והיפוכם. בלעם משהה את תשובתו לבקשת השליחים ואומר להם שעליו לשאול קודם את פי אלוהים. אלא שאלוהים עונה לו – בחלומות, כנראה – פעם כך ופעם להפך! לאחר הלילה הראשון, כשבלעם פורש לפני אלוהים את בקשת מואב לקלל את ישראל, הוא עונה לו: “לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא”. בפעם השנייה, כשבאה אל בלעם משלחת מכובדת יותר, כביכול מדרג דיפלומטי גבוה יותר, לא של סגני שרים אלא של שרים, ואלה מבטיחים לו שכר גבוה עבור שירותיו הטובים, והוא לא מתפתה לכך כי הוא איש עקרונות, “אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהי לעשות קטנה או גדולה” – עונה לו אלוהים, בניגוד למה שענה בפעם הראשונה, “אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה”. לא די בכך, אלא שגם לאחר מתן האישור הזה, כאשר רוכב בלעם על אתונו בדרכו למואב לעשות את אשר צווה, נאמר, “וייחר אף אלוהים כי הולך הוא”, ואז מתייצב מלאך אדוני על דרכו וחרב שלופה בידו כדי לעצור בו מלהגיע אל יעדו. האפשר שיהיה אלוהים הפכפך כל כך?

סיפור בלעם והאתון הוא אחד הסיפורים היפים ביותר בתנ"ך, מופת של אמנות הסיפור הקצר, בצמצום התמציתי שבו, בתיאוריו, שהם מזיגה של הטבעי והעל טבעי, ובהצפנת משמעויות עמוקות. אפשר להשוותו לשני סיפורים מקראיים אחרים המצטיינים באותן תכונות: סיפור קין והבל וסיפור העקדה.

האתון רואה את מלאך אדוני ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, והיא נוטה מן הדרך אל השדה. בלעם לא רואה את המלאך והוא מכה אותה להחזירה אל הדרך. הדרך היא משעול צר בין הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, והאתון נלחצת אל הקיר, ועקב כך נלחצת גם רגלו של בלעם. בגלל הכאב שנגרם לו – באשמתה, הוא חושב – הוא מכה אותה שוב, חזק יותר כפי הנראה. אבל המלאך, שבלעם לא רואה אותו, מוסיף לעמוד בדרך, והאתון רובצת תחתיה ובלעם רכוב עליה. שוב הוא מכה אותה. ואז פותח אדוני את פי האתון והיא אומרת, “מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים?” ולאחר מכן, “הלוא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?” ואז מגלה אדוני את עיני בלעם, הוא רואה את המלאך ומשתחווה לפניו. המלאך מוכיח אותו על התנהגותו עם האתון, בלעם מתנצל, לא ידע שהוא ניצב בדרך ואומר, “אם רע בעיניך, אשובה לי”. כלומר, יעשה בניגוד להוראתו האחרונה של אלוהים, אלא שהמלאך אומר לו כחוזר על דברי אלוהים לבלעם, “לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תדבר” (והקורא שואל: אם כך, למה נעמד בדרכו מלכתחילה, להפריע לו ללכת?).

מי שהתנסה אי פעם ברכיבה על חמור בשדה או בין הכרמים עם גדרות האבן שביניהם, וזכור לו איך קורה לפעמים שהחמור נעצר במקומו ואתה מכה בו במקל ומכה שוב ושוב והוא מסרב לזוז, העקשן הזה – חש כמה נכון ואמתי הוא התיאור בסיפור הזה, וכמה הבנה יש בו לאופיה ולהתנהגותה של הבהמה הזאת, העקשנית ותמה בעת ובעונה אחת, וכמה אמפתיה יש בו לסבלה הכנוע מידי בעלה. מה פלא שהמחבר המבין לנפש האתון, כמו לנפש רוכבה, ויש בו רחמים עליה, מוצא לנכון להפליג אל העל טבעי כדי לאפשר לה להביע את התמרמרותה, והוא פותח את פיה ושׂם בו דברים המעוררים חמלה בלב הקורא, “ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?” ואם נרצה להעמיק לפן הפסיכולוגי והסמלי של הסיפור, נמצא שעיוורונו של בלעם, שנאמר עליו שהוא “נופל וגלוי עיניים”, איננו מקרי, והוא ביטוי תת־הכרתי ליחסו האמביוולנטי לשליחות זו, שקשה לו להשלים אתה.

כאן מסתיים הפרולוג ואנו מגיעים אל עיקרה של הפרשה. בלעם נפגש עם בלק, והוא מוכן, ברצונו או בעל כורחו, למלא את המבוקש ממנו ולהתנבא על ישראל כאשר יורהו אלוהים. אלא שגם כאן, כמו לאורך הפרשה כולה, הדבר מתקיים תוך סדרה של עיכובים. התקדמות אל המטרה ונסיגה ממנה, התקדמות ונסיגה, שהן פועל יוצא מן הפקפוקים והספקות המלווים את בלעם בקיום שליחותו. בלעם דורש מבלק להקים מזבחות ולהקריב פרים ואילים (דבר מוזר כשלעצמו כי הקרבנות הם לבעל, והרי בלעם שומע רק בקול אלוהים, הוא האל האחד!) ומחפש עמדות תצפית גבוהות כדי לראות מהן את העם החונה בהמונו באוהליו, ומשם להתנבא עליו, כביכול מבלי שיראה אותו במו עיניו, לא יוכל להשמיע דבר עליו. הוא עובר יחד עם בלק ושריו ממקום למקום, מבמות בעל לשדה צופים על ראש הגבעה, ומשם לראש הפעור הנשקף על פני הישימון, ושוב לראש הפעור, וכך אנו שומעים מפיו ארבע נבואות על ישראל, שלכל אחת משמעות משלה, והדבר המפליא ביותר הוא שנבואות אלו, המושמעות מפיו של נביא נכרי, יש להן משמעות לא רק לזמנן אלא גם לעתיד לבוא, לכל הדורות, עד ימינו. מעטות הן הנבואות של נביאי ישראל שאפשר לומר עליהן דברים כאלה.

הנבואה הראשונה או שמא נאמר המשא הראשון, פותח בהסבר קצר, מעין “התנצלות המחבר”, כיצד הגיע המתנבא לשאת את משלו על ישראל: “מן ארם ינחני בלק, מלך מואב (ומכאן אנו למדים שבלעם הוא ארמי, בעצם), “מהררי קדם. לכה ארה לי יעקב, ולכה זועמה ישראל” (לפועל “קלל” יש בפרשה זו שלושה סינונימים: “ארה”, “קבה”, “זעם”). “מה אקוב ולא קבה אל, ומה אזעום ולא זעם אדוני”. וכאן באים משפטים שהם מן המופלאים מכל הנבואות שנובאו על ישראל בכל הזמנים: “כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” לומר על ישראל כי הוא “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” הוא ראיית כל הדורות מראש! הוא תמצית הגורל היהודי והייחוד היהודי שמאז לפני שלושת אלפים שנים ועד היום! עם שנבדל מן הגויים, בן דת שהיא דתו בלבד, שלא רצה, ואם רצה, לא הצליח, להתערב בעמים שמסביבו ושבתוכם חי, והוא לא “מתחשב” בהם תרתי־משמע: גם לא נחשב בעיניהם, לא נפקד בחשבונם, וגם לא מתחשב במה שיאמרו הם עליו, בבחינת מה שאמר בן־גוריון, “לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים”, או “או”ם שמום” וכיו"ב, אי־התחשבות שיש בה גם מן הבוז. זה משפט שאפשר לחקוק אותו על מזוזות בתינו ובשערינו, כי הוא מבטא את המסתורין של הקיום היהודי, שאין לו הסבר רציונלי.

המשא השני מעל שדה צופים משקיף על העם מזווית ראייה אחרת ומגלה בו קווי אופי שונים. לאחר שמגיד בלעם את תהילת אלוהי ישראל, שלא מצא כל עוון בעמו והוציאו ממצרים, הוא קושר לישראל כתרים של עם הרואי, עם ש"תועפות ראם לו", “עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה”. כלומר, לא עוד עם עבדים, תועה במדבר, רעב וצמא, מלין על מנהיגו שהוציאו ממצרים, אלא עם של גיבורים, אמיץ וחזק, בטוח בניצחונו, דורס את אויביו ללא רחם, באכזריות חייתית. הדימויים מקבילים, לעתים זהים, לאלו שאנו מוצאים בברכת יעקב ובברכת משה. בברכת יעקב נאמר על יהודה כי הוא “גור אריה, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”, ועל בנימין כי הוא “זאב יטרוף, בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל”, ובברכת משה נאמר על יוסף “קרני ראם קרניו ובהם עמים ינגח”, על גד “כלביא שכן, וטרף זרוע אף קדקוד” ועל דן “גור אריה יזנק מן הבשן”. אם נזכור שדימויים אלה לא התגשמו בעליל בתולדות ישראל, לא בימי קדם ולא בימינו, לא בימי דוד ושלמה ולא במלחמת השחרור או במלחמת ששת הימים – הרי יש לראות זאת כביטוי של משאלה שהייתה חבויה בנפשו של עם קטן, שלעתים התכנה גם “תולעת יעקב…”

המשא השלישי, הנישא מראש הפעור הנשקף על פני הישימון, יש בו שני חלקים המנוגדים זה לזה: החלק השני הוא בעצם חזרה על התיאור ההרואי של ישראל כמעט באותם דימויים: “אל מוציאו ממצרים, כתועפות ראם לו, יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו” וכו', אבל את החלק הראשון אופפת אווירה אחרת לגמרי, אווירה אידילית־פסטורלית, אפשר לומר. כאן מופיעים המשפטים שברבות הימים נכנסו לליטורגיה היהודית מושרים ומזומרים, והפכו לניבים השגורים בפי כל יודע עברית: “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל. כנחלים ניטיו, כגנות עלי נהר. כאהלים נטע אדוני, כארזים עלי מים. ייזל מים מדלייו, וזרעו במים רבים, וירום מאגג מלכו, ותינשא מלכותו”. והרי זה תיאורו של עם עובד אדמה, יושב על אדמתו בשלום ובשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואפילו בעיות של מחסור במים אין לו. וכמה מפליא הדבר, שראשון הפסוקים האלה, שיצאו מפיו של נביא שלא מבני עמנו, נאמר בכל בוקר בפי מתפללי שחרית בבתי כנסת בכל רחבי העולם היהודי והוא מנכסי צאן ברזל של התפילה והשירה העברית.

המשא הרביעי, גם הוא מראש הפעור, הוא שוב נבואה לעתיד לבוא. “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא מקרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת”.

ולהלן, כשהוא משקיף ממרום עומדו הן על מחנה ישראל והן על עמי המזרח האחרים, הוא מונה את הניצחונות של ישראל על כל אויביו, על אדום, על עמלק, על הקינים, על צים ועל כיתים ועל עבר.

בכך תמה פרשת הנבואות והיא מסתיימת במשפט לקוני אחד: “ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו”. כל כך לקוני הוא המשפט הזה כאילו הכול חוזר להיות כשהיה, כאילו לא גרם בלעם לבלק אכזבה נוראה כאשר בירך במקום לקלל, ועל ידי כך הביא עליו פורענות של תבוסה שלא יקום ממנה. אף לא מילה אחת על זעמו של בלק על הנביא ששכר אותו כדי שיקלל והוא בירך.

אבל יש גם אפילוג, והוא מחזיר אותנו אל מסלול הסגה של מסעי ישראל במדבר והקורות אותם. האפילוג הוא סיפור החטא הכבד שחטאו בני ישראל בשיטים, כאשר זנו אחר בנות מואב ונצמדו אל בעל פעור. “ויאמר אדוני אל משה, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לאדוני נגד השמש וישוב חרון אף אדוני מישראל. ויאמר משה אל שופטי ישראל, הירגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד”. ואז קם פנחס בן־אלעזר הכוהן ודוקר את שניהם ברומח, “את איש ישראל ואת האישה אל קבתה”, ורק אז נעצרת המגפה שמספר קרבנותיה הגיע לעשרים וארבעה אלף.

מה הקשר בין הסיפור הזה לבין פרשת בלק ובלעם? ומדוע יש לראותו כאפילוג לה?

כי במרחק של שישה פרקים מפרק זה מסופר אחד הסיפורים מעוררי הזוועה ביותר בתנ"ך, המגלה צד של קנאות אכזרית, בלתי־אנושית, היום היינו קוראים לה “גזענית”, בטבע העם, מנוגדת לחלוטין לתואר החנון והרחום של אלוהיו: כתוצאה ממה שאירע עם בנות המדיינים,פוקד משה במצוות אדוני לנקום במדיינים כולם ולעשות כלה בהם. הוא מגייס צבא של שנים עשר אלף איש, ואלה, בראשות פנחס בן־אלעזר, הורגים כל זכר בהם ואת חמשת מלכיהם ושורפים את כל עריהם באש. אך לא די בזה,אלא כששמע משה שבני ישראל לקחו בשבי את נשי מדיין ואת טפם ובזזו את בהמתם ואת כל חילם, הוא קוצף עליהם ומצווה להרוג גם את כל הילדים הזכרים ואת כל הנשים שידעו משכב זכר. וכך עשו. כלומר, היה זה טבח בחפים מפשע.

מעשה זה, יש לו מקביל אחד בתורה, והוא מעשה הטבח בשכם, הדומה לו בנסיבותיו ובזוועתו. לאחר ששכם בן־חמור עינה את דינה בת יעקב ושכב עמה, הוא התאהב בה וביקש את יעקב לתיתה לו לאשה. יעקב היתנה את הדבר בכך ששכם וכן כל בני עירו יימולו את עורלתם. חמור ושכם בנו דיברו על לב בני עירם לקבל את התנאי כי"האנשים האלה, כלומר, יעקב ובניו, שלמים הם אתנו ויישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידיים לפניהם, את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם", ואמנם כן עשו אנשי שכם, הם מלו כל זכר. אך ביום השלישי, “בעודם כואבים”, התנפלו עליהם שמעון ולוי, אחֵי דינה, הרגו את כל הזכרים, בתוכם את שכם ואת חמור, לפי חרב ובזזו את נשותיהם, את טפם ואת כל אשר להם. אלא שמעשה זה גונה בחריפות בפי יעקב, שאמר לשני בניו “עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ”, ולפני מותו, כאשר בירך את כל בניו, אמר עליהם את הדברים הקשים האלה: “שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. (ואגב, יש להתפלא על כך שלאחר מעשה הטבח במערת המכפלה, שגם הוא בוצע, כביכול, מתוך קנאות לאלוהי ישראל, לא נזכרו רבנים בדברי יעקב אלה עד כדי כך, שאחד מהם במקום לכתוב “ארור אפו”, כתב “ברוך הגבר”).

לא כך היה במעשה הטבח במדיינים, שנעשה, אפשר לומר, במצוות האל. בתוך סיפור הדמים הזה יש שני פסוקים הנוגעים לבלעם: באחד נאמר כי יחד עם מלכי מדיין “את בלעם בן־בעור הרגו בחרב” (ולא ברור מה הוא עשה שם, הרי כתוב קודם כי “שב למקומו”, כלומר, לארם); ובפסוק שני – “הן הנה” (כלומר, בנות מדיין) “היו לבני ישראל בדבר בלעם, למסור מעל באדוני על דבר פעור”. כלומר, הוא הסית את הגברים מבני ישראל להיצמד לפעור ולזנות עם בנות מדיין.

הייתכן? שואל הקורא התם. הייתכן שהאיש הזה, שאמר לשליחי בלק כי “לא אוכל לעבור את פי אדוני אלוהי לעשות קטנה או גדולה”, יסית לחטוא נגד אלוהיו? הייתכן שמי שאמר “מה טובו אוהליך יעקב”, ילך לטמא את האוהלים האלה? האם הפך את עורו לאחר שהתנבא על ישראל? האם הוא צבוע? בוגד? מה קרה לו? מה קרה לך? היו אומרים לו היום. ומלבד זאת, מתי הייתה לבלעם הזדמנות להסית את בני ישראל? הלוא הוא לא התערב ביניהם, רק צפה עליהם מלמעלה! ולאחר שסיים למלא את משימתו, שאולי לא ברצונו מילא אותה, מיהר לחזור הביתה, ככתוב, כביכול לשכוח מכל העניין וגמרנו! האם לא הוציאו עליו שופטי ישראל או בורא העולם בעצמו ובכבודו משפט מוות על לא עוול בכפו?

אם כך ואם כך, מי היה בלעם? נביא אמת או נביא שקר מתחזה?

לא רק אנו, הקוראים הספקניים, שאינם מקבלים כל אות בתורה כאילו לא ניתן לערער אחריה, שואלים את השאלה הזאת, אלא שבהערכת דמותו של בלעם נחלקו דעותיהם של בעלי המדרשים בימי קדם מקצה אל קצה. אלה מדברים בגנותו ואלה בשבחו.

אלו דברים גדולים נאמרו בשבחו של הנביא הזה שסופו היה שהוציאוהו להורג!

בבראשית רבה נאמר: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם.

בתנא דבי אליהו רבא: לא הניח הקדוש ברוך הוא דבר בעולם שלא גילה לבלעם, והיה מעולה בחכמתו יותר ממשה. (היתואר? יותר ממשה, אדון הנביאים?!)

וכך גם בבמדבר רבא: היה גדול ממשה, ידע מי מדבר עמו, היה מביט בשכינה.

בתנחומא: בלעם היה מדבר בלשון הקודש.

בילקוט שמעוני נאמר: גדולה ברכה שברך בלעם את ישראל מברכות שברך יעקב את השבטים ומברכות שברכם משה. יעקב ומשה הוכיחו את העם לפני שברכו, אבל בלעם, היו ברכותיו שוות, ואין בהן פגם.

ועוד בילקוט שמעוני: מסמר של ברזל נתן הקדוש ברוך הוא בגרונו של בלעם, רצה לברך – מניחו, רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו. נתן כוח בקולו, שהיה הולך מסוף העולם עד סופו.

בבא בתרא מפרש: “וירא את ישראל שוכן לשבטיו” מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר, ראויים אלה שתשרה שכינה עליהם (כלומר: שיבח אותם על צניעותם, שהם לא מציצים אלה במשכבי אלה, ועל זה האיש נאמר שהדיח לזנות?!).

ובספר “הזוהר” נאמר: אין סיטרא אחרא שאין בה ניצוץ זעיר ודק מסיטרא דקדושה, ובזה היה בלעם יודע.

וגם עניין מגי, המלמד על כוח הקסמים הצפון בבלעם, נזכר ב"זוהר": מעצמותיו של בלעם נתהוו נחשים, ושלושה מיני כשפים בכל אחד ואחד מהם, ושום אדם בעולם ושום כלי זין לא יכול לשלוט עליהם, רק הסוד הזה, והוא שכבת זרע רותחת וזורקים על הנחש, מיד כופף ראשו, ותופסים אותו כמו תרנגולת.

ולעומת זה, דברים בגנותו:

בפרקי אבות (ה, 19) נאמר: עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה (במובן שלילי, של גאווה) – מתלמידיו של בלעם הרשע.

במדרש הגדול נאמר: בלעם התחיל בקוביא ובבלורית (כלומר, גידל שיער כדרך ההיפים), ובנבלות פה ובקסמים… בלעם יעץ לפרעה שיקח את היהודים לשחטן ולישטף בדמן, ובו מתרפא.

בסנהדרין: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, סומא בעינו האחת, קוסם באמתו היה.

ועוד בסנהדרין: בלעם – בלא עם. שבלה עם. בן בעור – שבא על בהמה. – – קיימו בו ארבע מיתות: סקילה, שרפה, הרג וחנק.

ולאחרונה, מין פילפול גרוטסקי של איפכא מסתברא, שגם הוא מצוי במסכת סנהדרין: מברכותיו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות – אמר “מה טובו אוהליך, יעקב”. ביקש לומר לא תהא מלכותן נמשכת – אמר “כנחלים ניטיו”…

במלים אחרות: כוונתו האמתית של רשע זה הייתה שתהיה ישראל מדינה חקלאית מפגרת בבחינת מדינה מן “העולם השלישי” – אוהלים, נחלים, גינות, ארזים פה ושם… נוף יפה, אבל ללא מתקנים מודרניים וללא מרכזי תרבות.

ועלי לציין בצער, שיחסו של רש"י אל בלעם היה רע לאורך כל הדרך. בכל מקום שהוא מזכיר את שמו, הוא אומר “רשע זה”, וכל פסוק בפרשה שכל קורא תמים מבין אותו כמעיד על כוונותיו הטובות של בלעם, רש"י רואה בהן כוונות רעות, כאילו אין פיו ולבו שווים. כתוב “וישא בלעם את עינו וירא את ישראל”. על כך כותב רש"י: “ביקש להכניס בהם עין רעה” כי זו אחת ממידותיו על פי מסכת אבות. וכן הלאה וכן הלאה.

ומהתייחסויות אלה ושכמותן התקבל בפולקלור היהודי תואר הגנאי “בלעם הרשע”, שבחוגים מסוימים הוא בשימוש עד ימינו. זכור לי מילדותי שהיה לנו בבית הספר העממי מורה רשע, ולא מצאנו לו כינוי אחר אלא “בלעם”.

מדוע מגיע לו שיתחברו עליו דרושים המתארים אותו יהיר, מכוער, סוטה, צבוע, ושיידבק בו התואר “רשע” ללא הימחות כאות קין?

והלוא מחבר פרשת בלק חנן אותו בתוארים מחמיאים: אדם אשר “מחזה שדי יחזה”, “יודע דעת עליון”, “נופל וגלוי עיניים” וכמה אנושי הוא בהתנהגותו מיום שבאו אליו שליחיו של בלק ועד תום נבואתו! החששות אם לקבל עליו את השליחות או לא, הציפייה לדבר אדוני שיורה אותו מה לעשות, נימוסיו הג’נטלמניים כלפי השליחים, “לינו פה הלילה”, “שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדע מה יוסף אדוני דבר עמי”, והתנצלותו על הכאת אתונו לאחר שהמלאך מופיע לעיניו, “חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך, ועתה אם רע בעיניך, אשובה לי”. כל הפרטים האלה מעמידים לעינינו אדם הגון וישר המושך אליו אהדה רבה. איך, איפוא, הדביקו לו תוארים שליליים כל כך, וייחסו לו מעשה מכוער כל כך?

הסתירות האלה מקורן באופיה הפרדוקסלי של פרשת בלק מעיקרה, שכולה רצופה סתירות.

כבר הנושא עצמו הוא פרדוקסלי: קללה שהופכת לברכה. אדם מתבקש לקלל, והוא מברך. דבר שלא נשמע כמותו.

הפרדוקס השני הוא הזמנת נביא מארץ רחוקה, שאפילו התארים הידועים עליו הם מעין אוקסימורונים, דבר והיפוכו: הוא נופל – ובה בשעה הוא גלוי עיניים; הוא שתום עין (כלומר, עינו האחת פקוחה, אך לעומת זאת, השניה סתומה), ובה בשעה מחזה שדי יחזה; הוא נביא, אבל גם מפורסם כקוסם, כנזכר בספר יהושע.

והמפליא מכול: נביא ארמי המאמין באל אחד, הוא אלוהי ישראל, ובקולו הוא שומע –, את אשר יאמר לו יעשה ולא יעבור את פיו לעשות קטנה או גדולה!" ועליו אומר בלעם, “לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה? ודיבר ולא יקימנה?” היכן מצאנו שבן לעם עובד אלילים יאמין כך, אמונה שלמה, באלוהי ישראל? אמנם שלושת רעיו של איוב, שלא היו בני עמו, גם הם דיברו בשם אלוהים, אבל על איוב הרי נאמר שלא היה ולא נברא אלא משל היה.

ושוב פרדוקס: אם הוא מאמין באלוהי ישראל שהוא לבדו אלוהי אמת, מדוע הוא מורה לבלק לזבוח זבחים לבעל, ורק כאשר ניצב בלק על עולתו, ובלעם מודיע לאלוהים שערך את שבעת המזבחות והעלה את העולה במזבח, ניתנת לו הרשות לשאת את דברו?

ומדוע משנה אלוהים את דעתו מפעם לפעם בהוראותיו לבלעם? ומדוע משנה בלעם את מקומו מפעם לפעם לפני החילו להינבא, כאילו לא נוח לו כאן ולא נוח לו שם? ומה עניין המלאך הניצב בדרכו?

כל הסיפור הזה הוא בקעה רחבה לפרשנות פסיכולוגית, אם בשיטת פרויד ואם בשיטת יונג.

התת־מודע עובד פה שעות נוספות, אפשר לומר. איך אפשר לא להבחין באינהיביציות הפוקדות את בלעם, שאינן מודעות לו עצמו, כשהוא משהה כל כך את ביצוע משימתו, ודוחה אותה תחילה מיום ליום, ואחר כך ממקום למקום, אינהיביציות הנובעות מכך שאין הוא שלם עם מה שהוא עומד לעשות, ואולי הפנייה שלו לבלק לזבוח לבעל, גם היא נובעת מאי־ביטחונו באמונתו באלוהים, אי־ביטחון שאינו מסוגל להודות בו. וסיפור הרכיבה על האתון גם הוא טקסט המזמין פירושים פסיכולוגיים. האם הרכיבה על בהמה בדרך לביצוע השליחות מלמדת על הסתמכות על הצד הפרימיטיבי הלא מודע שבאדם, המסוגל “לראות” יותר מן הצד הרציונלי שבו? ומדוע על אתון הוא רוכב ולא על חמור? אולי משום שלנקבה יש חושים חדים יותר מלזכר, והיא רואה בחוש גם מה שאדם לא מבחין בו. (ובהקשר זה כדאי לזכור את נבואתו של זכריה, האומר: “הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור, ועל עיר בן אתונות”, פסוק שהוליד את הפולקלור על המשיח שיבוא רכוב על חמור); ואם בלעם לא רואה את המלאך, אין זה אלא משום שבתת־תודעתו אינו רוצה לראותו. דברים הנסתרים מעיניו של אדם הם דברים שאדם מסתתר מפניהם, ודומים הם למעשי כשל שאינם מודעים לו. ואם גם לקדוש ברוך הוא יש תת־תודעה, ר”ל, הרי יש לשער ששלח את המלאך להתייצב על דרכו של בלעם מפני שהוא עצמו לא היה בטוח שעשה נכון כשהרשה לו ללכת לשאת את משלו על עם ישראל. ודבר תמוה מאוד הוא הקשר המסתורי בין הקורות את בלעם בשליחותו כנביא ובין היותו מעורב, על פי הנאמר בפרק מאוחר יותר, בהסתת הגברים הישראלים לזנות עם בנות מדיין, כלומר במעשה בעל אופי מיני מובהק. והלוא בסופה של פרשת בלק, כשמסופר על האיש מבני ישראל שזנה עם המדיינית, ופנחס בן־אלעזר מצאו בקובה ודקר אותו ואת האישה, בלעם לא נזכר כלל!

(ובמאמר מוסגר: תוך כדי עיון בפרשה זו ובסובב אותה, נתקלתי בפרט פיקנטי: השניים שהמקרא קושר את שמותיהם במעשי זימה שתוצאתם נקם וטבח, הם שכם בן־חמור, שהזכרתיו קודם, ובלעם בן־בעור. והנה מסתבר שאבות שניהם בהמות: חמור ובעור – כמו בעיר או עַיִר, שגם הוא חמור, כנאמר בברכת יעקב ליהודה. “אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו”; האם מקרה הוא? והאם מקרה הוא שגם שם אביו של בלק, ציפור, הוא בעל חיים? כך שפרשת בלק נעשית, יחד עם אתונו של בלעם והאריה והלביא והזאב הטורף, מין גן חיות תנ"כי… (אם אפרסם פעם ספר בשם “חידושי אהרן”, אכלול בו גם את החידוש הזה…).

כל הסתירות האלה, שבהן מתייחדת פרשת בלק מכל פרשיות התורה, הן שמשאירות פתח רחב לפירושים ולדרושים הסותרים זה את זה. איך בכל זאת ליישב את הסתירה בין התדמית החיובית של בלעם הנשקפת לנו מן הפרשה עצמה, ובין תדמית “הרשע” שהודבקה לו מאוחר יותר?

ככל הנראה, אותו קטע שאני מכנה אותו “אפילוג” לפרשה, אין לו קשר ישיר אליה, ורק ההשלכה לאחור של מה שנאמר בפרק לא על הנקמה במדיינים, הוא שקושר אותו אליה ומעמיד אותה כנספח המופיע בסופה של פרשת בלק.

הסברה שלי היא, ואין לי הסבר אחר לסתירה, שהסיפור בדבר “המעל” שמעל בלעם באדוני “על דבר פעור”, כלומר, מעורבותו בזנייה אחר בנות מדיין, חובר בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ובעצם הוא נשתל בסיפור הכללי על קורות ישראל במדבר אולי בידי מחבר אלמוני אחד, שהגניב לסיפור שני פסוקים בלבד באותו פרק לא. והסיבה ל"עלילה" זו, ל"תיק" הזה שהפילו עליו, היא לדעתי, שעם ישראל לא יכול היה להשלים עם כך שנבואות כה נשגבות נאמרו מפיו של גוי. כאילו אמר היהודי: מוחל על הטובות שלך! והלוא רש"י אומר זאת במפורש: על הפסוק שבו אומר בלעם “אם כן אברכם”, כותב רש"י: “אמר לו הקדוש ברוך הוא, אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה, לא מדובשך ולא מעוקצך”.

כדאי, אפוא להתעכב על סגנונם הקדום של נבואות בלעם ושל הסיפור המלווה אותן:

כבר בפרשה הקודמת לבלק, פרשת “חוקות”, כאשר מסופר על מסעי ישראל אל מעבר לנחל ארנון, הוא הגבול בין מואב לבין האמורי, מופיעים לעינינו פסוקים שהד קדומים מסתורי עולה מהם: “על כן ייאמר בספר מלחמות אדוני, את והב בסופה ואת הנחלים ארנון” וכו'. מהו והב בסופה, איננו יודעים בדיוק, אבל חשים במילים אלה את הישימון ומוראותיו. ולאחר מכן: “אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה, באר חפרוה שׂרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם, וממדבר מתנה”, שהיא אחת השירות הקצרות היפות ביותר במקרא. ובנבואות עצמן זרועים ביטויים רבים שהם ארכאיים, כנראה, או נדירים בלשון: “הררי קדם” במובן של הרי מזרח; “לכה ארה לי” במובן של קלל; “ומיספר את רובע ישראל”, רבע במובן של זרע, מכאן – “להרביע”; “בלעם בנו־בעור” ו"בלק בנו־ציפור" שהן צורות ארכאיות של סמיכות; “שתום עין” במשמע פקוח עין; “תועפות” במובן של עצמה; “נחש”, “קסם” – המציינים סגולות מגיות שהיו רווחות אז; וביטויים שיש בהם מן ההוד והיפעה, כמו “ראש הפעור הנשקף על פני הישימון”, וביטויים שיש בהם מן האכזריות של שבטי פרא: “לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה… יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחיציו ימחץ” ועוד.

ומה רב מספר הביטויים העבריים השגורים כל כך על לשוננו ואיננו זוכרים כלל שמנבואות בלעם נלקחו: “דרך כוכבה של זמרת פלונית” אנחנו אומרים או כותבים בעיתון, ומקור הביטוי הוא “דרך כוכב מיעקב”; “אפילו את אפס קצהו הוא לא רואה”, והרי זה בא ממה שאומר בלק לבלעם “אפס קצהו תראה וכולו לא תראה”; “הון תועפות” השגור כל כך בימים אלה של הבורסה המתנפחת וצונחת, שמקורו ב"“תועפות ראם”; וכן “הוא עמד כשטן על דרכו” או “היה לו לשטן”; ורבים רגילים לומר בלשון הדיבור “או! סוף סוף פתח אדוני את פי האתון!” (או החמור); ולשם הקוריוז: בתל אביב הייתה פעם חנות נעליים אורתופדיות שבחלון הראווה שלה נראה בובת־אדם של אדם סובל קשה ברגליו וכתוב מעליו “וילך שפי” כנאמר על בלעם, ואם אינני טועה יש גם היום פירמה הנקראת “נעלי שפי”; ובימים שחיפשה האקדמיה ללשון מונח עברי לטלוויזיה, הציע משה שמיר על דרך הבדיחה: “אשורנו ולא קרוב”. ואחד המשפטים השגורים ביותר בפיו של כל אדם מן הרחוב, הלוא הוא, “התכוון לקלל – ובירך” או להפך, “התכוון לברך – וקילל”.

מי שאמון על ביקורת המקרא ורואה בפרשת בלק, כמו בפרשות אחרות בתנ"ך, טקסט ספרותי ולא רק סקראלי, עשוי לשאול לאחר שדש בפרשה כפי שדש: איך עלה בדעתו של מחבר הטקסט הזה, שהיה מספר מצוין ומשורר נפלא, הרעיון הפנטסטי לשים את הדברים הנשגבים שביטאם בכישרון כזה, בהשראה כזאת, בנבואות על ישראל בפי נביא מעם נכר? מדוע לא ברא בדמיונו נביא מתוך עדת בני ישראל החונים במדבר לשים את הדברים בפיו? ואם לא מן הנכון הוא להמציא נביא שיעמוד בצלו של משה, בייחוד לאחר כישלונם של אלדד ומידד מדוע לא בפי משה עצמו? תשובות שונות יכולות להיות לכך, ואחת מהן היא, שהמחבר סבר כי תוקף רב יותר יהיה לדברים אם יישמעו מפי זר מרחוק בא, כביכול יהיו “אובייקטיביים” יותר, בבחינת “יהללך זר ולא פיך”. הלוא גם היום אנו מכבדים יותר שבחים הנאמרים עלינו מפי לא יהודים מאלה שאנו אומרים על עצמנו. שבחים כאלה אנו מסוגלים לבלוע, מלשון בלעם… (בייחוד שבזמן האחרון אנו בעיקר מגנים את עצמנו…) תשובה שנייה: משה לא מסוגל היה לומר על עמו שבחים כאלה, כמו “מה טובו אוהליך” או “עם כלביא יקום וכארי יתנשא”, בשעה שסבל כל כך מן העם הזה, ש"עשה לו את המוות" עם תלונותיו והאשמותיו. אבל השאלה נשארת פתוחה לסברות אחרות, הכול כנטיות הקורא והמעיין.

ולבסוף, אם נחזור לדמותו של בלעם כנביא וכאדם, הרי לדעתי, אף על פי שגוי הוא – זכויות רבות לו בהווייתנו הלאומית, הן מצד לשון נבואותיו והן מצד תוכנן, ולעולם יתקשרו בשמו משפטים שנחקקו בזיכרוננו הלאומי לדורי דורות כמו “מה טוב אוהליך יעקב” ו"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

על כל פנים, אם יעמוד בלעם אי־פעם למשפט ההיסטוריה, אני אצא ללמד עליו זכות, ואקרא בראש חוצות: הוא זכאי! הוא זכאי! הוא זכאי!

וגם היום הייתי מציע לקרוא על שמו מקום יישוב בגליל או בנגב, כמו “מצפה בלעם” או “תל בן־בעור”; ואם לא יישוב, לפחות לקרוא את אחד הכבישים הראשיים בארץ “נתיב בלעם”, כך שהנהגים הנוסעים בו יהפכו את הקללות הנשלחות מפיהם – לברכות.

10 ביוני 2009