א. בחטיפה    🔗

תחנת רכבת. יום שישי אחר הצהרים. המונים מצפים לרכבת. צפיפות. שעמום. במעקה נשענת בחורה, לפי מראיתה בת עשרים ומעלה. קומה נמוכה, גו מלא קצת, דיוקן חמוד, אהוד, חנין. שיחה מקרית ביני ובינה. גם היא נוסעת לכרך שאני נוסע.

היא: כמדומני, אני מכירה אותך. האין אתה סופר? קראתי כמה ספרים שלך. יפים מאד. אהבתים.

– ואת, מאין שורשך?

– נולדתי בירושלים.

– שם משפחתך?

– חנון. דונה חנון.

– מכיר אני כל משפחות ירושלים כמעט, לא אזכור שם משפחה כזה.

– הורי באו מתורכיה צעירים, נפטרו שניהם באפידמיה בחורף, אני ניצלתי, כביכול, נשארתי בחיים. בת תשע או עשר הייתי כשמתו.

גדלת אצל קרובים?

– לא, לא היו קרובי משפחה ממש… איזו קרובות משפחה, בעצמן היו נצרכות…

– ואיפה גדלת?

– בבית יתומות (בקול ביטול ועגום). אחר כך… אחר כך הרבה גלגולים…

– מה עבודתך עכשו?

– פועלת בדפוס.

– מה טעם בחרת לך דווקא עבודה זו?

– בחרתי? נדחפתי… כך… כמו הכל…

– מותר לשאול: כיצד? כלומר: כיצד נדחפת?

– אתה, אדוני, סופר, בשביל שאשיב תשובה מובנה לשאלתך, צריכה אני לספר לך אולי שעות שלמות, ואני לא מוכנה לספר, לא רוצה לספר – תסלח לי אדוני – בעצם לא יכולה לספר. אני מבקש סליחה, שאני עונה כך… פשוט באמת, כמו שהוא…; אפשר, אם איפגש עם כבודך פעם אחרת אז… אולי…

צפצוף הרכבת! תנועה. מהומה. קריאות. דחיפות. הקהל הרב הפריד ביני ובין הבחורה.

הדוחק בקרונות בערב שבת היה גדול. מן הנמנע היה לזוז ממקום הישיבה. וכשהגיעה הרכבת לתחנתה האחרונה, נסיתי לעמוד, להתבונן בין ההמון שמא אגלנה ואוכל רק לבקש ממנה להגיד לי – אם תרצה – כתובתה – אבל לא עלה הדבר בידי – היא כמו נמוגה ונעלמה.

כמי שנפל ממונו בקרב המון רב, ששוהה תחתיו עד שיתפנה המקום לגמרי, כן נשארתי במבוא התחנה לבדי עד צאת האדם האחרון מהמקום.

אם כי נשאתי בלבי התקוה, שאשוב לפגשה, במוקדם או במאוחר, היעלמה פתאום, ברגע המעניין ביותר בשיחה החטופה, השאיר בי הרגשת ריקנות. לפיכך בקשתי לאחר מכן לעשות לי מהלכים בבתי דפוס שבעיר, תרתי מאחד לשני ושאלתי לשמה, למציאותה ולא נודע לי דבר אודותיה.

התיאשתי ממנה בפועל, לא במחשבה, בפועל: אין עתותי בידי ואין אמצעים ברשותי לעקוב אחר בריות מקופחות בעולמו של הבורא (וכולי האי, רק בשביל לדובבן ולשמוע מפיהן קורות חייהן ותלאותיהן), אבל במחשבה – לא התיאשתי, שכן, לעולם אין אני רואה עצמי פטור מלנסות לעשות כל אשר לאל ידי, לפחות להקל, להועיל כל שהוא – אם יעלה בידי.

אולם במהלך הימים ובמהלך החודשים והשנים הלך ושקע זכרה של אותה דונה בתהום השכחה ולא צץ אלא לעתים רחוקות, מקריות. ומשצץ עורר שוב זכרה פליאה ותהיה: איכה נעלמה זו לחלוטין? אנה פנתה? כיצד לא קרה שאפגשנה שוב בעיר זו או אחרת ולא אשמע עליה דבר כל שהוא?

ושוב שקע זכרה בתחום העבר – כאשר שקע.

 

ב. “ארגז”    🔗

ביום שישי אחר הצהרים, בראשית ימי סתיו, שמונה שנים בערך לאחר אותה פגישה חטופה עם דונה חנון, סרתי אל חנות פרחים באחד הרחובות הגדולים שבעיר. מבין כמה לקוחות שהצטופפו בחנות, ראיתי, התבוננתי והכרתי אותה דונה (אחת משתי הבחורות מוכרות הפרחים). היא חיננית וחמודה כשהיתה ללא שינוי כמעט.

המתנתי עד שמעטו הקונים ופניתי ישר אליה בדרישת שלום. ענתה מופתעת וּשמחה. אמרתי לה מיד: לא זו השעה ולא פה המקום לשיחה. ביקשתי, איפוא, אם יש ברצונה ובאפשרותה, להיפגש לשיחה לשעה קלה, השיבה: ברצון רב, ולכבוד לה להיפגש עם הסופר. קבענו המקום והשעה.

בשעה הנועדה ישבנו ביציע שבבית־הקפה, בזוית הנשקפת על פני הים.

הקדמתי בקרוּב כך: ראי נא, דונה, מוצא אני צורך להגיד לך, שאני רוצה לשוחח אתך לא מתוך סתם סקרנות, או לשם איזו פנייה, או תכלית לעצמי, אלא כוונתי לתת לך אפשרות לשוחח, לדבר – אם את רוצה בכך, כמובן, – ובמידה שאת רוצה, ועל מה שאת רוצה. ובקיצור: אני איני תובע דבר ממך, איני שואל דבר ממך ואיני לוחץ עליך, בעקיפין או במישרין, שתדברי, אלא את הקובעת, את השוקלת ואת הפוסקת. אני רק שומע. אולי אשאלך משהו, אם לא אבין דיי. ועוד: כשם שאינך חייבת לענות לי כלל, כן את יכולה, אם תרצי, לדחות את שיחתנו לגמרי, או לשעה אחרת, כי, סוף סוף, אין ברצוני אלא מה שברצונך.

ברגעים שהקדמתי דברים אלה היתה קשובה בכל מאודה. בתחילה היה תלוי חיוך קל בין שפתיה – לאחר רגע נמחה. פניה כמו הביעו עגמומיות. רגע ארוך החרישה, כשעיניה צופיות דרך החלון הצר אל מרחבי הים. אחר ניערה ראשה כמתעוררת, האירה פניה כל שהוא ואמרה: טוב, אני רוצה לדבר. הבט. הדיבורים שלך מרככים אותי. אני באמת נתרגשתי בִפְנים. אני, אמנם, לא יכולה לדבר יפה כמו סופר. אבל הבנתי יפה, כל מה שדיברת. היו גברים, כמה גברים, שדיברו אלי כמעט כמו אלה הדברים, אבל לא היו לדיבורים ההם נשמה… היו קרים… כמו מתים… אתה – אחרת… אולי מפני שאתה סופר… אתה היית מדבר – ואני כמו היו מתהפכים אצלי חלקים חלקים ממני. משל: כמו “בּאוּל”… ארגז גדול, רחב, מלא שמלות, בגדים, חצאיות, והנה מוציאים לעינַי מהבאול חתיכות, שמלות, לבנים ויש גם דברים משומשים… גם קצת לא נקיים… הבאול – זה אני – תמיד סגור. כמה פעמים, גברים ביקשו לפתוח אותו, נגעו, דפקו; לא יכלו לפתוח, לגנוב, אבל קשקשו, קלקלו – אתה מבין? זה משל, שאני אומרת… וזה התחיל מילדותי… הייתי שלוש שנים בבית־היתומות, עד היותי בת אחת־עשרה – שתים־עשרה.

– סיפרת לי, כשנפגשנו בתחנת הרכבת בפעם הראשונה, לפני שמונה שנים בערך.

– כן, אני זוכרת עתה… אז הזכרתי רק “הקליפה”, עתה שמע “התוך”… היה שם אחד “אדון סדרן” – כך קראו לו – שהיה מחבב אותי הרבה. נתן לי בסתר סוכריות ודברים טובים. ואחר כך היה מנשק אותי בסתר ומתעסק עמי במגעים חיצוניים והיה גורם לעצמו – כפי שידעתי אחר שנים רבות – גירוי מיני. אני זוכרת: לא אהבתי, אבל גם לא שנאתי, את ה"אדון סדרן". בראשונה הייתי מפחדת ותוהה מאד, כשהיה נוגע בי, ופעם מלאתי אומץ ואמרתי לאיש: זה לא נקרא “דברים רעים”? אמר לי: “עם כל אדם אחר – זה רע, אבל לא עמי. אני יודע הכל. רק עמי – זה לא מעשה רע”.

ופעם, ביום שבת, כשכל הבית היה ריק מאיש (הילדות היו הולכות אחר הצהרים לקרוביהן), השאיר אותי הסדרן בחדרו, והשאיר, או שכח, הדלת לא נעולה. פתאום נפתחה הדלת והמנהלת נכנסה, כשהוא מתעסק ב"מעשה לא רע" שלו.

אותו פיטרו מהמוסד ואותי חקרה המנהלת ברוב חפץ: איך ומה ומתי וכמה וכו' וכו'… ואחר זאת מסרו אותי לבית משפחה נכבדה, מיוחסת, למשרתת. הייתי בת שתים־עשרה. בבית היתומות הספקתי ללמוד עד סוף הכתה השישית בבית־הספר העממי. בעל הבית היה “חכם” (רבי). המשפחה קטנה, רק שתי בנות בחורות. שם הונח לי שנה שלמה, אבל החכם עבר לשמש רב בעיר אחרת ומסרו אותי למשפחה אחרת וממנה – למשפחה אחרת. אחר כך נתקבלתי בבית משפחה מיוחסה, האיש והאשה ובני הבית הנערים היו טובים אלי. היה לי טוב עמם. אבל היה להם בן גדול נשוי, שגר סמוך להם. הוא היה יפה־תואר, פיקח, תמיד היה עליז. הוא אהב להתעסק עמי קצת בסתר. אני אהבתי מגעיו ונשיקותיו כילדה (בת חמש־עשרה הייתי אז), אבל גם בהיותי צעירה ידעתי בהרגשה טבעית, שעלי להיזהר מאד, שלא יקרני אסון; לכן לא הסכמתי לו אלא ל"פירורים", אבל הוא היה מעניק לי מפעם לפעם מטבע כסף. במרוצת הימים נאסף אצלי סכום קטן, אולי שתים או שלוש לירות בערך.

עתה שמע “הסוף” של המערכה הזאת: המשכורת הקטנה שלי היו שומרים לי בחשבון כל חודש בעלי הבית. וידעתי, כפי שהגידו לי כל חודש, סכום הכסף שבידם. וקרה פעם, בהעדרי מן הבית, שהגברת חיפשה משהו בארוני הקטן, חיטטה לפני ולפנים ומצאה ארנק, שבו החבאתי הכסף שהייתי מקבלת מהבן. אז חקרו אותי, מאין לי כל כך הרבה כסף – הלא לא היה לי שום מקור־הכנסה אחר – הם דרשו רק שאגיד “מאין כל זה”, ואני לא יכולתי, לא רציתי לגלות, את חרפת “הבן היקר”. שתקתי. אז החליטו, שאני גנבתי קמעה קמעה במשך שנתים ימים את הכסף מהבית. מחיתי בכל כוחי, אבל כיון שלא הוכחתי – פיטרו אותי. היה לי מר מאוד, אבל אתה יודע מה היתה הנחמה שלי? – שלא הבאתי עליו “השפלה”. לא היה מגיע לו זאת ממני. הוא לא עשה לי שום רעה. אני יודעת: הוא היה כמו שיכור ממני. איך אני אגרום לו בזיון?

אבל היתה צרה אחרת עלי: עם הפיטורין כאילו תלו עלי “מין תעודה” (כמו תעודת זהות בזמננו), שאני גונבת. וכך נסגר לפני כל בית הגון לשרות. ואני אז בת שש־עשרה, ללא קרוב וללא משען.

אחר כך, אחר כך – לא, לא אספר, לא אספר בפרטות. הלא לא יספיקו לי שעות רבות, אעבור רק בקיצור על שלוש־ארבע שנים: במשך שנים אלו, עד שנתי העשרים, הספקתי לעבוד בבית־חרושת לכלי מטבח (שמלבד חיזורי בחורים אחרי, שאף אחד מהם לא משך אותי ולא התאים לי ועוד כמה תקוות־שוא), יצאתי מבית החרושת – הנה, בחצי אצבע הקטנה בידי, חציה קטועה, וברגל סדוקה הושכבתי תקועה בגבס חודש וחצי. עבדתי זמן־מה במכבסה – עד שגעלה נפשי בעבודה זו. אחר כך – עבודה בבית דפוס. אבל לפני זה נפגשתי עם בחור ממצרים, בן עשירים גדולים, שהתאהב בי, נדבק אלי והבטיח לי חיים מאושרים. אבל הוא היה מכוער, אם כי הכרתיו כאיש טוב־לב ונאמן. אך פחדתי להתקשר עמו, כאילו הולכת אני למכור עצמי בשביל כסף. פחדתי שאבגוד בו לרוב, שאהיה אשה רעה, פחדתי, שכל ימי אחטא בסתר, כמו שפחדתי בימים הראשונים בילדותי “מהמעשים הרעים” של “האדון הסדרן”, אבל, מובן, פחד גדול לאין שעור. בכל זאת הסכמתי לנסות ולקחני למצרים. בליתי שם בבית הוריו חודש ימים. אבל כשהוריו חקרו ודרשו על יחוס המשפחה שלי וגם ביקשו ממני ניירות ותעודות ולא היו לי כאלה כלל – ביקשתי ממנו שישלחני תכף בחזרה לארץ.

חזרתי שוב אל המחסור, הריקנות וה… והמבוכה.

– סלחי נא, דונה, את רואה, שלא הפסקתיך כלל אף בהגה קל. עתה הרשי־נא לי רק שאלה אחת: את כיום כבר אשה צעירה, אהודה, נחמדה – ואם גם לא רכשת לך השכלה, הרי רואה אני שאת נבונה ובעלת מחשבה ישרה – ולא יכולת בכל השנים האלו למצוא לך מחזר ראוי ומתאים לך?

היא חייכה במנוד ראש, שיהתה דברה בפיה רגע ארוך ולבסוף אמרה: אני רואה, שיש לסופר לב רגיש יותר מאשר לכל אדם ולבו בוחן ורואה ללב זולתו. חדרת ונגעת בשאלתך זאת עד למעמקי הלב… אבל, תסלח לי, אדוני, אני מרגישה ש… שהתגליתי מדי היום. תן לי שהות להתחשב עם עצמי… אולי נשוחח פעם אחרת… הפעם לא אוכל עוד… אתה מסכים, אדוני?

מסכים ברצון רב.

והוספתי: בהזדמנות זו אני מזמינך לסור אלינו בליל שבת לסעודה משפחתית – מסכימה?

– מסכימה בכבוד וברצון רב.

 

ג. שני משאות כבדים    🔗

דונה חנון היתה אורחת קבועה לסעודה בכל ליל שבת בביתנו. היא סרה אלינו גם בימות השבוע. כל אימת שבאה, שלחה ידה לאשר בבית לעזרה, להקלה, לתועלת, ללא אומר ודברים, לא מפינו ולא מפיה, דמו ביקוריה אלה כעין תשלום פרעונות קטנים להלוואה גדולה שלוותה מביתנו. גם אז לא גליתי כל כוונה, שרצוני לשמוע דברים שהם מפיה.

מעורבת היתה עם בני הבית ובנות הבית. מרבה לשמוע ולהשמיע. עירנית בשיחה. בקול רם קצת דיברה. קוראת ספרים עברים למדי. אבל חסרה כל ידיעה בשפה זרה (אפילו לא קריאת אותיות). מרבה לבקר בתיאטרון, בקולנוע, מביעה דעתה על ספרים וסרטים בשטח, ברפרוף, במוגבל, אבל ברגש וכדברה תמיד: “באמת ובתמים” או “כך לפי דעתי”. (“שמעתי בתיאטרון מה שאמר שלמה המלך: אדם אחד בין אלף מצאתי ואשה בין אלף לא מצאתי. ואני חושבת להיפך: אשה אחת בין אלף יש, אבל גבר – אף אחד לא יש, כך לפי דעתי”).

עם זאת לא פעם הפליאתנו הכרתה המוסרית הטבעית, כפי שנהגה ביושר־לב וביחסי־אמת עם הזולת בקטנות ובגדולות. ידענו למשל, שהיא, באמצעיה המוגבלים, מעניקה גמילות חסד בקביעות לאשה אלמנה נצרכה ולאיש בעל־מום. כן נוכחנו לדעת, שהיא מדקדקת בחשבונות בחנות הפרחים עד לפרוטה קטנה ועל כך יודעים לה אמון גמור.

ואילו במרוצת הימים, לאחר שנה ומעלה מאז סרה אל ביתנו, היו הליכותיה נראות כיוצאות דופן: יש ראוה מהלכת תכופות עם בחור או עם גבר הליכה של קירבה בשילוב יד, או זרוע, והיא צוהלת ופניה מאירים; ולאחר מכן נעלמת לזמן קצר או ארוך ומופיעה שוב עם חבר חדש וגם זאת לזמן עראי ושוב מופיעה ושוב נרתעת ונסגרת בתוך עצמה. בבוקר באה לחנות ובערב שבה לחדרה הקטן. לגבי הבריות, דיין “עקומות” אלו, כדי לתלות תלי תלים של רננות ולזות שפתיים עליה, בפיהן נהפכו הקלות לחמורות והמשונות – למגונות. ואילו למי שהכיר טיבה־אופיה מקרוב, דמתה במהלכיה אלה למי ששולח ידו לחטוף ערמונים ממוקד גחלים, שנכווה ומשמיט ידו, מנסה שוב לחטוף, נכווה ונסוג – וחוזר חלילה. משום כך, כנראה, היתה נרתעת ומסתגרת בפינתה כפעם בפעם. בעיתות כאלה לא סרה גם לביתנו. לא הכבדנו עליה בדברים. יש והזמנוה ביום ששי ונענתה ויש – ומיאנה.

ופעם כשנפקד מקומה בביתנו למעלה מחודש ימים – והימים קרובים לפורים – נפגשתי בה, כאילו במקרה, בשעת חזירתה לחדרה בין 7–8 בערב. אמרתי והדגשתי, שרצוני ורצון בני הבית לראותה בליל פורים אצלנו ולאחר הסעודה נצא יחד לרחובות העיר בין ההמון החוגג.

נענתה ברוב התרגשות. ותוך כדי שיחה נעצר קולה מבכי חרישי, חנוק, וכל שקרבנו לחוף־הים גבר בכיה יותר. ניסיתי ככל שעלה בידי להרגיעה. בינתים קרבנו לבית קפה. ביקשתי שניכנס, תשתה משהו ותשקוט. עלינו ליציע. ישבנו בזוית. ביקשתי למלא חלל־הדממה בדברים מן הפה ולחוץ.

החרישה, כאילו מקשיבה, ואחר רגעים מספר אמרה: באמת אין לי מלים להגיד לך, אדוני, איך נרעד לבי מהזמנתך ומיחסכם אלי, תודה עמוקה – זה לא מספיק. זה יותר מתודה… משום ש… איך לאמר זה?…

– מה פה המעשה הגדול? הפסקתי דברה – מה העלילה הגדולה כאן? שואלים פשוט לשלומך, רוצים לראותך אצלנו לפעמים – זה הכל.

היא אמרה, כאילו שקטה־מתונה, זה הכל? ושמועות “יפות” ו"מפתיעות", למשל, עלי לא הגיעו כלל לביתכם?

לא הופתעתי ביותר ואמרתי מיד: הגיעו. ובכן מה?

– ובכן… לא איכפת לכם שאחת כזאת… נכנסת לביתכם?

– “אחת כזאת”, שאנו מכירים ודאי נכנסת לביתנו, אבל “שמועות כאלו” שאין אנו מכירים, אין להן מקום בביתנו. אבל אגיד לך יתר על כן – וכמו שאת אומרת: “באמת ובתמים” אגיד לך: – אפילו לו הכרנו את השמועות, לא היה איכפת לנו דבר; את בעלת עצמך, את רשאית לנהוג בעצמך כרצונך, כל זמן שאינך נוגעת לרעה כלל בשום בריה.

– אתה באמת אדם נפלא. גם רעיתך. כנראה, כך הם סופרים. ואם כך, שמע ואגיד לך את האמת: זה אחת עשרה שנה שאני נאבקת וכושלת… נאבקת ונופלת… אני סוף סוף בן־אדם… אני אשה… ואני אומרת בפירוש, באמת ובתמים, אני רוצה מאד בחור, גבר, אבל בקשר ישר בנישואין, אני נכספת, אני עורגת למיטה נקיה, נקיה… לחדר־משפחה שלי, לפינה שלי, ואלה שמתקרבים אלי, או שאני מתקרבת אליהם – הם רוצים בי לתענוג שלהם ואני בורחת… יש שמבטיחים לי באמת ואחר כך הם בורחים, כי… יש עוד סיבה. אני רוצה עתה לספר לך. אין לי ולא היה לי כל חיי קרוב או קרובת משפחה; עתה אתה כמו אבי ואני צריכה לגלות לך, כדי שהלבבות יהיו קרובים ממש. וכמו ששמעתי פעם בהרצאה אחת: "דרך הקצרה בין שתי נקודות הוא הקו הישר"… ברור… והדרך הישרה בין שני לבבות היא דרך הגלויה. וזהו. אז כשנפגשנו לפני שנה וחצי בקרוב, סיפרתי הרבה, אבל לא הכל. אני חושבת, שאני אחת הנשים הכי אומללות בעולם. למה? – יען האלהים נתן על כתפי שני משאות כבדים, נורא כבדים, עד לכרוע תחתיהם. האחד – הבדידות. כמו זרק אותי אלוהים לעולם לבדי, לבדי. (קרובי משפחה רחוקים שהיו לי היו אנשים פשוטים, נצרכים). המשא השני – הסוד. זה הסוד שאני נושאת בחובי אחת עשרה שנה. האלהים התאכזר עלי מאוד. אני חושבת: האלהים רואה הכל, שומע הכל, יודע הכל, אבל לא מגיב על הכל. למה? – איני יודעת, אפשר, גם לאלהים יש איזה סוד גדול, כמו שיש לבני אדם. אבל בקיצור אומר לך: החיים מגלגלים את בני האדם, אפילו את הגיבורים, כמו שזרם הנהר מגלגל אפילו אבנים כבדות כמו כלום… כמו קש… זהו. ואני, כשחזרתי מקהיר, אחרי היותי קרובה קצת לאותו בחור – הופיע בעירנו דוֹד, מין דוֹד. בן דודה של אמי. הוא בא מבירות והתיישב בעירנו. קירב אותי, סיפר לי הרבה דברים על אבי ואמי, שאני זכרתי מילדותי. אז נתעוררו אצלי געגועים גדולים על אמי גם על אבי. והיה לי סיפוק הרבה כמו נחמה, ממה שהזכיר לי. באום הימים עבדתי במלון לא גדול בעיר. ארוחות אכלתי במלון וגרתי בחדר קטן אצל הדוד הזה. הוא היה סוחר קטן בדברי סידקית. הוא היה כבן 35–38, גבוה, חזק, לא נאה ולא מכוער. היו לו ילד גדול וילדה. הוא התקוטט לרוב עם אשתו, היה מקלל ומבזה אותה. לי היה מראה חיבה. נשק לי לפעמים בגלוי. “הלא אני דוֹדךְ”, היה אומר.

ובחג הפורים, כמו עכשיו לפני “אחד עשרה שנה”, הייתי בסעודת פורים אצלו. היה שמח. שתה הרבה. אני מעודי לא שתיתי. איני אוהבת לשתות כלל. אז, כנראה שתיתי ברצון. או שהיה היין חזק, או שהוא שׂם משהו ביין. גם אשתו נרדמה במהרה. אני זוכרת אותו לילה כמו חלום. הוא הוליך אותי אל חדרי הקטן. כל שעשה בי – היה נוח ונעים לי… לא עלה ברצוני כלל לעצור בעדו…

כשהודעתי לו אחר כך – שאני הרה, אמר: הס. שקט, שום דיבור; הכל יהיה טוב. הוא אמר: יתן גט לאשתו, ישא אותי לאשה, אהיה עטרת ראשו. ילחך האדמה במקום שתדרוך רגלי ועוד ועוד. בחודש הרביעי או החמישי להריוני יוליכני לבירות, שאלד בבית חולים. אז אמסור את התינוק למוסד עד שיגדל. בארבעה או חמישה חודשי הריוני חייתי עמו כרצונו. והוא מילא את הבטחותיו. אבל לאחר שמסרתי את התינוק למוסד – כיחש הכל. גילה את עצמו כרוצח… איים עלי, שאם אלך לבית־דין הוא יוכיח (בעדים שיש לו) שהריתי מבחורים שהיו לנים כל לילה אצלי. לרשעותו לא היה גבול. שפלותו הגיעה עד כדי כך, שלא רצה לתת לי סכום כסף קטן, שאוכל לעזוב את העיר – לחפש לי דרך אחרת. והנה פרי אסוני: כשאני מתקרבת לאיזה בחור או שהוא מתקרב אלי, הוא רוצה לדעת עברי – והצדק עמו – ואני, לספר איני יכולה, משום שאיני יכולה לזהות את אבי הילד (עכשיו הילד בן עשר); להסתיר איני יכולה – כיצד ארמה? והאפשר להסתיר והמותר לרמות? וכך אני הולכת וכושלת, הולכת ונופלת, נופלת וקמה – ולא אדע מה יהא סופי – – –

– את אשה חזקה, את גיבורה, ואת עוד צעירה ונחמדה. המשיכי לחיות בתקוה, שתפגשי באיש דומה לך, שלא יהא איכפת לו עברך או תמולך, אלא את כמו שאת – ויתכן שתגיעי לחיי טובה ושלוה.

– מפיך לשמים.

 

ד. תמורה    🔗

אם תמורות־חייה הרבות של דונה הגיעו לה, כדבריה, מדחפי גלי־החיים, הרי לתמורה האחרונה הגיעה מרצונה: בראשית האביב של אותה שנה הפסיקה עבודתה בחנות הפרחים ועברה לעבודה חקלאית באחד המושבים הסמוך לעיר הגדולה.

כשסחה לי בבית, עוד בשלהי החורף, על תוכניתה החדשה, ציינה, שמתוך אהבתה לפרחים והרגלה בטיפולם – גדול רצונה לדעת ולהכיר בקרקע צמיחתם: כשהם נובטים, עולים, גדלים ומזדקפים… (עבודתה תהיה בגן־ירק ובשדה פרחים לנוי). הבינונו אז לרוחה: יתכן שכיסופיה ליחסי־רוך ועדינות, למגעי־ליטוף וחיבוק, גרמו לכך, שטיפולה בפרחים יהיה כפולחן ליפי הפרחים. ואמנם כל אימת שנזדמן לה בחנות לקוח בעל אוזן קשבת, רוממה וסילסלה דונה כל פרח בגינוני־דיבור ובעיטורי־דימוי, ככל שעמד לה אוצר לשונה. וכמעט תדיר הוסיפה לאוזן כל קונה שבח ל"פרח הנהדר" והגדילה פאר ל"שושנה החיה".

באחד הימים בעיצוּמו של האביב נזדמנתי בעת ערב מוקדמת, ללא התכוננות מראש, בסביבה שעבדה דונה. והסביבה חציה מישור וחציה בת־גבעה עד לגבעה גבוהה. השדות עדיין מוריקים למלוא העין. האויר ממוזג, מבושם מריח אדמה לחה וירק רענן. נגוהות שמש כובשות ראשי גבעות ופסגותיהן ואילו מדרונותיהן ושיפוליהן חבויים בדוק אפלולי.

שאלתי לדונה והורו לי השביל לגבעה הגבוהה, כמקום שרגילה להימצא שם בשעה זו.

חיפשתי אחריה, עד שנתגלתה מרחוק קצת, ניצבת על ראש הגבעה, כצופיה לאופק או ממתינה למי. כשהבחינה בי, אצה אלי בירידה דילוגית, כשהיא צוהלת וזוהרת. ממראה פניה הטובים, המאירים ניתן לשער ששפרה מנת חלקה פה. מיד האיצה בי לעלות להשקיף ל"שקיעה" במערב ול"תגובה" במזרח. יש לך, כנראה, זכות של סופר: לא בכל יום יש “שקיעה” נהדרה כזו, יש להמתין מעט עד שתשקע השמש לגמרי – ואז אולי נזכה גם לתצוגה במזרח.

השקיעה היתה, לדברי דונה, מן היפות ביותר: גושי עבים ועביבים למכביר השתהו נפוצים־מפוזרים למלוא האופק במערב, מרביתם מוארים אור־שמש עז וחלקם אפורים.

כל שעמדנו בפנינו למערב, עינינו צופיות בהימוג השקיעה ובמראות הנוף במרחביה ובפינו דברים על דא ועל הא – הלך הזוהר הלוך ושקוע עד רדת השמש כולה מעבר לקו האופק בים. ואז כבר החלה נערכת “התצוגה” באופק ממזרח; ותוך חמישה־שבעה רגעים – נמתחו שלושה־ארבעה פסים רחבים כצבעי הקשת, מעובים־מעוממים, כאילו מכחולו של היוצר הגדול עבר על האופק אחת שתים, שלוש וארבע, כדוגמא לפועלו של מכחול אלוהי.

ברדתנו מן הגבעה, בטרם אספיק לדבר או לרמוז אל דונה על ענינים שבלב, צעד לקראתנו בחור כבן שלושים. היא הציגתו לפני כפועל ותיק וטוב בפרדס. שמו צבי.

צעדנו לאטנו אל חדרה. החדר נאה. מואר באור גדול. לאחר ישיבה קצרה ביקשה מן הבחור להביא משהו לשתיית התה.

אז פנתה אלי ואמרה: אני צריכה לספר לך. התכוננתי זה שבוע ימים ללכת העירה, או לכתוב לך ולהודיעך שזה הבחור – אם איני טועה, הוא, כנראה, האחד בין אלף. הוא מרומניה, עלה לארץ לפני שנה ומעלה. בחר מרצונו בעבודה חקלאית. עובד בפרדס. בעל הפרדס קרוב לו קצת קרבת משפחה. הוא נאמן, מסור ואחראי לעבודתו. גן הירק והפרחים שלי סמוך ממש לפרדס. התידדנו. אני מוצאת עצמי בטוב עמו. כל הימים, זה חודשיים ומעלה, אני בודקת־חוקרת אותו. אני מרגישה, שאוהב אותי אהבה אמיתית. אף אני אוהבת אותו. אם תתמיד הרגשתי־אמונתי עד סוף הקיץ – אאות לו ואז מהרה נעמיד חופה.

כשנפרדתי ממנה, היתה בי הרגשת סיפוק רב כסיפוקו של אדם, שרואה את ידידו מהלך על רגליו בריא ושלם, לאחר התענותו במחלה ממושכת שנים רבות…

לאחר מכן נמשכתי מעצמי לדעת משלום דונה והבחור. בכוונה נזדמנתי, חודש ימים לאחר פגישתנו הראשונה, סמוך לגן הירק של דונה. היתה שעה לפני חצות יום. פגשתי את דונה בבגדי עבודה, מעדר קטן בידה ומספריים לגזימה באבנטה. בזוקפה קומתה היתה עמידתה בין עשרות הערוגות של ירק מזה ושל שלל פרחים מזה כעמידתו של יוצר קוסם, השולח מבטו בגאווה על המון יצוריו… היא סחה לי, שמגדלת ירקות שאינם מן העונה, כגון: מלפפונים, חסא, צנון ושאר ירקות. בשפע מים ובטיפוח קפדני ואולי (אמרה בחיוך), באהבה מיוחדה היא מצמיחה אותם, והם נענים לה. וכשהופיע הבחור, הוליכנו גם הוא אל “פינת טיפוחיו”: בקצה הפרדס, בין מספר־עצי אקליפטוס רמים, כמו נדחפו ביניהם כמה פיקוסים רחבי־צמרת ועוד סוג אילנות בעלי צמרת ענפה והיוו יחד כעין קמרון ארוך, ירוק־אפלולי, קריר ומשיב נפש. ספסלים “טבעיים” עשויים מחוטרי־עצים שימשו לישיבה נוחה.

בין סיבוב לסיבוב מצאה דונה רגע מתאים להגיד לי, שהיא כבר מאושרת עם הבחור: לא יכלה עוד לתת לו לחכות עד סוף הקיץ (או עד אמצע החורף, כי עליהם לחסוך קצת ממון למען סידורם) ולכן נענתה לו מרצונה. והוא מנעים ימיה ומרנין לילותיה. אבל מיד כשיתמלא הסכום הדרוש להם – יעמידו חופה. ואולם בחורף, כשבועיים לאחר חנוכה, הגיע פתק מדונה: היא מבקשת פגישה בקפה פלוני בשעה מיועדה.

בקרבה אל מקום מושבי הבחנתי, שפניה נפולים, מבטה ריק ובהחילה לדבר – היה קולה שבור. הוא, צבי, הודיע לה כמעט פתאום בלא רוגז, בלא שאון, אפילו כאילו בצער, שהוא נסוג. לחלוטין. אף נכון הוא לעזוב את המקום לזמן מסויים, עד שתסתדר היא במקום אחר.

בקשתה ממני: שאנסה אני לפנות אליו ולהסביר לו, להוכיח לו, שטעות בידו: היא תהיה לו נאמנה כשפחה, תעשה עשר אצבעות ידיה נרות להאיר נתיב־חייו; היא תשרה על ביתם הקטן שלוות־אושר של ארמון־מלכות. ישים נא אל לבו כי את נפשה הוא קובע.

לא נמנעתי מלקבל עלי שליחות זו. ביקשתי בכל מאמצי לדעת מפיו על מה זה הפך לבו לפתע והפך חייה לחרדה. הוא סירב והתחמק מלגלות את הסיבה, עד שלבסוף, מתוך לחצי הכבד עליו, ענה קצרות: נאמר לי, שעם “כאלו” אין להתחתן. לחלוטין. דיבתה הרעה, שהביאו הבריות אליו, נפלה על לבו הצר כעופרת מותכת כבדה, שנופלת בסדק צר, שאין להזיזה.

לא מסרתי, כמובן, נימוקו לדונה, אלא אי־הצלחתי לשנות דעתו. בו בשבוע הגיע אלי מכתב קטן מדונה, שסגנונו לא היה ספרותי כלל, ולא היה נקי לגמרי משגיאות כתיב, אך תוכנו היה ברור, בהיר ונכון. והרי תוכנו מקוצר־מסוגנן:…לא, לא אאבד עצמי לדעת. לא חטאתי, לא אשמתי. לא הריעותי לאיש. איני ראויה לעונש. לכל הפחות, לא מידי עצמי. אני רוצה לחיות למען עצמי, למען ילדי, למען מראה־צבע הורד בזוקפו ראשו לרום, למען צהלת פלאי הפרחים לקסמי צבעיהם. אלה, ועוד כאלה מספיקים לי להניא את ידי משפוך דמי. וכל עוד יעלו באופק־המזרח לעת ערבים הילת ההוד ורוך הזיו – לא אעזוב את החיים, אבל יוצאת אני, לדאבון לבי, ממקום עבודתי לאי־שם – לא אדע בעצמי לאן.

 

ה. יום שישי אחר הצהרים    🔗

שבועות, חודשים חלפו ללא ידיעה כל שהיא הימנה, לא שורה בכתב ולא דרישת שלום מפי שליח.

מחמת טירדות יום־יום ודאגות “שוטפות” הלך זכרה של דונה הלוך והידחק אל מעבר לתחום ההווה… ונוסף לכך, קבענו מגורינו בסוף אותה שנה באיזור אחר, רחוק, במדינה. ואז הוסחה מציאותה של דונה ממציאותנו. ורק לפעמים רחוקות, נדירות, עלה זכרה בפינו במשך שבע־שמונה שנים מאז פרידתנו, כמהות מפוקפקת, ספק קיימת, ספק נעדרת…

ואירע, שלימים באתי לכרך הגדול לענין מה והתאכסנתי במלון, שנבנה מחדש סמוך לבית שבו גרה בזמנה דונה חנון בחדרה הקטן. אין תימה, שהתעוררו זכרונות ואירועים מסביב לדונה ולחדר מגוריה: שמא בין השכנים הרבים שבבית ידע מי שהוא על אותה אשה צעירה, (שעכשיו היא בת ארבעים וחמש – ארבעים ושמונה), אם חיה היא אם לא, אם נמצאת בארץ או אולי נסעה מזה?

ביום שישי לאחר הצהרים, משנפטרתי מטירדות ענייני גמרתי אומר והלכתי לאותו בית. דפקתי על דלת חדרה לשעבר. ענה לי קול זקן חולה. סרתי אל שכנה שניה, שלישית ורביעית – אינן יודעות דבר, אינן זוכרות אותה. גברת לבושה הדורות, שירדה אותה שעה מהקומה השלישית, ענתה שהיא זוכרת אותה “אל נכון”, אבל זה שנים רבות שיצאה מפה, רבים השכנים שנתחלפו במרוצת השנים בבית הזה. יש לנסות ולשאול את החנווני ממול הבית, שמצוי בחנותו כל השנים, אולי הוא זוכר משהו.

החנווני, לפי דיבורו, פּרסי או קוּרדי, ענה: “אה, זאת, דונה חנון, כן… עכשיו שמה גברת דונה קנטרוביס”.

– היא התחתנה? מתי?

– “לפני חמישה־שישה שנים… ככה… כמו זה”…

– מי בעלה? מה עושה?

– אחד סוחר. איש טוב. “טוב טוב”. (מילא פיו בהדגשת “טוב”).

– אולי אתה יודע איפה היא גרה?

– כן. “פה…, בסוף הרחוב, בית שלושה קומות, בקומה שלוש; אף גם היא טובה הרבה” – סיים החנווני הודעתו.

הייתי רגע כמי שעברו יין. אכן, הגיעה זאת סוף סוף – ל"סוף טוב". ברם, כמו נפגעתי מעקיצת פתאום: היאך לא הודיעה לי על מאורע זה בחייה, לי, שדאבתי על כל תלאות חייה וביקשתי ככל שיכולתי לכונן צעדיה? מה פשר חידה זו?

סילקתי מעלי פקפוקים והיסוסים, הלכתי ועליתי לביתה.

על כל רגישות ההפתעה וצהלת השמחה נצמד מבטי למראה שובה־לב: לפנַי עמדה אותה דונה, בדמות ובחן אשר לאשה בגיל העמידה, בשמלת עבודה מרושלת; ועצם עמידתה כמו אוצלת סביבה נחת… שלווה… קבע… אווירת־משפחה…

עברנו בדירה מרוּוחת – ארבעה חדרים מרוהטים כראוי. בבית נמצאת החמות ועוד אשה.

שיחה מרפרפת, מדלגת על פרקי־זמן עברוּ – ואילו אני נעצרתי והתעכבתי בגלוי על העלימה ממני דבר חתונתה: זאת לא אוכל להבין, מדוע וכיצד?

האיטה דברה והסבירה: לחתונה לא הזמינה משום שאז עדיין חששה… שמא…. שוב תקום אכזבה… אם כי היא לעצמה היתה בטוחה, שעם האיש הטוב הנפלא הזה – בעלה – נעצר גלגל חייה בסוף מבטחים. אבל היה עוד גורם מר מאד, שהביך אותה מאד: שנתים בערך לאחר חתונתה עוד נמצאו אנשי שפלות ומירמה, שהביאו דיבתה רעה לאזני בעלה, בשם הסופר עצמו, שכאילו אמר: שהוא התאכזב בזמנו ממנה, מדונה, שנוכח לדעת שהיא קלת דעת… אמנם, בעלה – איש חכם וטוב לב להפליא – לא שם לבו ולא היטה אוזנו לדברי המלשינים. אבל היא אזרה חייליה וכתבה מכתב לסופר, אבל לתמהונה ולצערה הרב לא קיבלה כל מענה עד היום. ומשום מה, רדוּפת הגורל, חששה, פחדה, לברר ענין כזה בחליפת מכתבים.

– וכלום אַת יכולה להעלות על דעתך, שאני עלול לאמר עליך כזאת וכזאת?

– לא, לא האמנתי, וכאבתי מאד. אבל אמרתי בלבי, אחכה ליום, אם קרוב או רחוק, שאסע בעצמי ואדבר אליך פה אל פה. והנה באת אתה בעצמך ובכבודך, וזאת ההוכחה המכרעת, שאתה האיש הנפלא (והוסיפה שבחים ועיטורים למכביר), שפגשתי בימי חיי. ואני מבינה עתה בלא שתגיד כל מלה, שהדברים המורעלים־המעופשים, שהשמיעו הבריות לאוזני בעלי, הם שריד מן הימים הרעים ההם… עתה אני מאוּשרה. ואני מרגישה בכל חושי ועצמותי, שאתה מאושר באושרי – האם לא די לך בזה?

– די לחלוטין.