א. עד לקלסה    🔗

לא יהיה משום גוזמה כל עיקר אם נניח שהבנקיר הירושלמי הגדול בשעתו, סיניור דוד פוֹרילוֹ, היה האיש הנודע (הפופולרי) ביותר מכל איש אחר בירושלים. וזאת לאו דוקא בגלל עשרו הרב, אלא בעיקר בגלל שתים: בגלל מראיתו הדוחה וכילאותו הנלעגה.

מראיתו – פרצוף בעל עינים קטנות, טרוטות, שעפעפיהן מרופטות־אדומות (בידו, לרוב, מטפחת אדומה לקינוח עיניו), פנים מוקפים זקן קצר זרוע שערות שיבה, המביעים תדיר מרירות וקדרות; ראשו, תקוע בצואר נמוך חבוש תרבוש אדום לא מהמין המשובח וכל תלבושתו כשל אחד־העם.

וכילאותו – כאילו היתה מוצגה לראוה בראש חוצות, שכּן יום יום בבוקר היה יורד הבנקיר ברגל מביתו, בקצה רחוב יפו, לבנק הנמצא בעיר העתיקה (בין חנויות מוכרי הירקות); ובערב שב ועולה ברגל אל ביתו. בימים ההם (לפני 50–60 שנה) היו נוסעים במרכבות משער יפו לשכונות שמחוץ לעיר במערבה של ירושלים. המרכבות רתומות, כרגיל, לשני סוסים ושכר הנסיעה בהן שני “מטליק” (אגורות) והיתה מרכבה קטנה, אחת יחידה לעגלון יהודי זקן, רתומה לסוס אחד ושכר הנסיעה בה אגורה אחת. הבנקיר פורילו היה נוסע בהזדמנות רק במרכבה הקטנה. ואם יש וראהו עגלון, בעל שני סוסים והזמינהו שיעלה אל מרכבתו, היה הגביר מרים ידו מרחוק ומראה אצבע אחת כלומר: אם יאות לקבל שכרו אגורה אחת ולא – היה ממשיך דרכו ברגל.

ופעמים היו כמה מן המהלכים לעבודתם בבוקר ברחוב יפו – מכוונים להלוך אחרי הבנקיר כדי לראות, אם יוזמן הבנקיר לעלות במרכבה של שני סוסים, כשירים ידו ויזקוף אצבע אחת, רמז על תנאוֹ: אגורה אחת! ואם היה העגלון שהזמינו “גוי” והגביר סירב לו, היו היהודים מצטערים ורוגזים מעלבוֹן ומחילול “השם” (השם “יהודי”).

ועסקנים ועסקניות בצרכי ציבור, בעניני צדקה וחסד, כל אימת שסרו אל הבנקיר, אם בבנק או בביתו לבקש נדבת ידו – היו יוצאים מלפניו תפוסים לצחוק ולרוגז כאחד: כי לא זו בלבד שהיה ממעיט תרומתו עד תכלית המיעוט ומוריד כבודו עד לדרגה תחתונה, אלא שהיה מקונן באוזני העסקנים על יוקר השערים וההוצאה המרובה, שהנה “הקמח עלה טרינטה פורסיינטו” (שלושים למאה) והשמן – ארבעים למאה, וכן השעועית והאורז; והבשר, הבשר – חמישים למאה! “בכל שתשלח ידך – אש להבה, ומה יהיה בסופו של דבר?” והוסיף והשמיע אנחה ממעמקי לבו על גזרה רעה זו – על המחירים העולים – שהיא “ממש” כמחלה מסוכּנה…

והבנקיר, הפיקח והמפוכח במשאו ומתנו בעסקיו הבנקאים, לא חלה ולא הרגיש כל פחיתות כבוד בדבריו הנלעגים לאוזני הבריות; וכשם שהשיכור מיין לא ירגיש כל עיקר בדברי הבאי שמעלה בפיו, כן לא הרגיש הבנקיר, השיכור מכילאותו, בדברי לעג וקלסה שבפיו.

וכל שעברו הימים וחלו תמורות מתמורות שונות במהלך חייו, כן גדלה וגברה מידת כילאותו, כפי שתוכיח סקירה קלה בתולדותיו.

 

ב. אלה תולדות    🔗

יש לשער, שבלב הגביר סיניור דוד נשתרשה מעודו אמונה תפלה עמוקה, שהוא נולד במזל עליון נוצץ (כזהב)…, שמן השמים מסייעים בידו תדיר שיהא משכיל ומצליח בכל אשר יפנה, כדי שירבה עושר ויגדיל הון. ואם כך, אין עשרו אלא כעין פקדון מידי שמים בידו, ועליו איפוא לשמרו כבבת־עינו…

ומסתבר, שאמונה תפלה זו, שאבה עידוד ועצמה מעצם הקוֹרוֹת בבית פורילו בכללן, שתוך שתים־עשרה או שלש־עשרה שנה נפטרו לעולמם כל היורשים במשפחה ונמצא הוא, סיניור דוד פורילו, היורש היחידי.

אבי המשפחה לבית פורילו, שהיה מייסד הבנק היהודי הראשון בירושלים, (באמצע המאה התשע־עשרה) נהג בעשרו כגביר בעל עין יפה; גם שלח ידו לעני ואביון, גם תמך בידי תלמידי־חכמים וגם החזיק בביתו המפואר, אחד הבנינים היפים הראשונים מחוץ לעיר העתיקה, (בבית הזה נתאכסנו בשעתם שרים וטפסרים מארצות אירופה) בית־מדרש לעצמו. לאבי המשפחה היו שני בנים (הצעיר בהם הוא אישנוּ סיניור דוד) ושתי בנות. כשהגיעה שעתם של הבנים להקים להם בית, בנה להם אביהם בית מהולל בהדרו, בן שני אגפים, שוים בכל מכל לבלי הפלות ביניהם (גם בכתב הירושה חילק הכל ביניהם שוה בשוה). את שתי בנותיו השיא בחייו והעניק להן חלקן.

ובטרם יגיע לשיבה נפטר אבי המשפחה ונשארו שני האחים היורשים הגברים היחידים. וכשהיו שניהם לאנשים – כבר התחילה להיגלות הבחירה משמים בדוד הצעיר: בני האח הגדול היו נקבות (שלש) ובני הצעיר זכרים (ארבעה).

אבי הבנות הספיק להשיא שתים מבנותיו ונפטר בדמי ימיו. נשאר עתה סיניור דוד היורש היחידי לכל ההון הרב (זולתי אלמנת אחיו ובתה הצעירה דונה).

עם תום שנת האבל מכר סיניור דוד את הבית הגדול בן שני האגפים ועבר לגור יחד עם אלמנת אחיו ובתה בבית פחות גדול ופחות מפואר משום שהבית הגדול – הסביר טעמו לנשים – גרם לו כל הימים צער גדול, שחוטא הוא בבזבוז ועובר על “בל תשחית”, שהרי מחציתו של הבית הגדול היתה מיותרת ודומה כמי שזוֹרק ממוֹנוֹ לאשפּה; וכיון שאין רצוֹנוֹ להשכיר לשכנים, הרי מכירתו של הבית – תקנתו.

לא עברו אלא שנים מועטות בבית החדש וגברת הבית, רעית הגביר סי' דוד בעצמה, שנודעה כאשת־חיל וטובת־מראה, שמאוֹר פניה הואר ערפל הבית הזה – נפטרה אחר מחלה ממושכה בדמי ימיה; ויש אומרים, שמהיותה מטבעה בעלת לב רחב ועין טובה ובעלה היה ההפך ממנה – קצה בחייה ומתה בדמי ימיה. והבנים אז עודם צעירים (הגדול, אהרן, בן חמש־עשרה, בנימין – בן שתים עשרה, רפאל – בן עשר ונפתלי – בן שבע).

לאחר הדמעות הרבות כסדרן ותפילות־קדיש כהלכתן ולאחר שלושים ימי האבל, באחד הימים, כששב סיניור דוד מהבנק, מבעוד יום, פקד בחסדו את אלמנת אחיו ואת בתה דונה בחדרן, ודונה אז כבת עשרים וארבע (לא נלקחה עדיין לאיש, כיוון שלא חוננה לא ביופי, לא בחן ולא בברכת־לב יתרה, ובחורים לא רדפו אחריה, ובעיקר משום שהדוֹד לא הרבה עליה מוהר ומתן ושדכנים יגעו לשוא למצא חתן לה). ועתה הואיל הדוד דוד לבאר לאזני האם והבת מערכי לבו כדברים האלה: “שמענה, אחיותי, קלארה (אשתו) הלכה ועזבתני אלמן גלמוד. ברוך דיין האמת. ואני בשום פנים ואופן לא אכניס גוף זר למשפחה. חלילה לנו. קלארה הלכה – דונה נשארה. היא מטפלת עתה בבנים בידים נאמנות ובלב רחמן. היא אוהבת אותם והם יאהבוה. והיא תהיה אמם כדת וכדין והכל ישאר בפנים. ההון יכפל בהון וקרן הירושה יגדל…, אין אנו רוצים עין זרה בתוכנו. גברת הבית ואם הבנים תהיה דונה – והכל על מקומו יבוא בשלום. מובן? האין נראה הכל טוב בעיניכן? גמרנו?”.

האם והבת, שהיו מופתעות – מותקפות – נבוכות, החרישו רגע, כיוון שגם האם וגם הבת לא הבינו ולא ידעו מימינן לשמאלן בעניני ממונות וירושה; אבל הרגישו בכל מאודן וידעו, שלא רק הדוד דוד מדבר כאן, לא רק האב הדואג לבנים, אלא הפוקד, השליט על הבית, על הממון על הירושה – על הכל.

האם גמגמה ואמרה, שאם זה רצונו וכך עצתו, ברכת שמים תחול עליו. וכשהפכו פניהם אל דונה, והבעל לעתיד שאלה ברור ומפורש: איסטאס קונטינטי? מי קירס? (את מרוצה, את רוצה בי?), בעינים מושפלות הנהנה בראשה פעמיים (לאות הן).

ולאחר חצי שנה לפטירת אֵם הבנים היתה דונה לבעלת הבית. והבחורה שלא הספיקה ליהנות מעושר אביה, ולא זכתה במתנות גו מידי שמים, היתה בקרב הימים אסירת תודה לדוד, לבעל, לשליט – לאוֹסף חרפתה, חרפת בתולה זקנה. דברו שמרה מכל משמר. את רצונו מילאה בתודה ובכניעה. ומידת כילאותה השיגה את מידת כלאותו – ושלום ושקט וחשבון שררו בבית כל הימים.

 

ג. זוועת עשרים אלף הנאפוליונים    🔗

וימים רבים נקפו כאשר נקפו בהיות הילדים נערים, עלמים, בחורים. ואין עתה מעניננו לספר על ימי גידול הבנים לקורותיהם ולאירועיהם לתומם, אלא על קורות הבן הגדול אהרן, שהיה לבחור נאה, חסון מלא־גו ויפה־תואר. פניו עגלגלים מלאים; תלתליו צהבהבים, סמיכים, שפמו מזוקף־מסולסל אל על, ועיניו, אם כי היו יפות – שרידי מחלת־גרענת, מימי ילדותו, ניכּרו בהן.

בשעתו גמר לימודיו בבית־ספר (יסודי של כי"ח) בלא הצטיינות יתרה, אם משום חולשת עיניו או חולשת תפיסתו.

כשהיה בן עשרים, נכנס כפקיד עוזר לבנק אצל אביו ומשכרתו שלשה נאפוליוניס לחודש. וכל אימת שביקש הוספה על משכרתו, לבש אביו קפדנות ודקדקנות כשריון וטען כנגדו: אינך שוה יותר… מלאכה שאתה מוציא מידיך היה יכול נער זריז לעשותה בשני נאפוליוניס לחודש והיה גם מנשק ידי.

– אבל – טען הבן מתון ועצור – אני בן סיניור פורילו…

– כן, ודאי, אבל “בעוונות” לא ירשת ממני, מרוחי, ולא כלום. היופי שלך – ירושה היא מאמך, אבל ביופי בלבד – לא סגי…

העֵז הבחור ואמר כמגמגם: הרי חולשת עינים ירשתי מחסדו…

– זה דבר אחר… מחלת עינים, לדאבון, זה מידי שמים… ואולם… בדבר הוספה שאתה מבקש – אדרבא, צא ובקש לך “פוסטו” (משרה) בבנק אחר, כמה שישלמו לך שם, אשלם לך אני נאפוליון יותר לחודש…

ותדיר בסיום דבריו על “הוספה”, היה מוסיף האב: ובכלל למה לך כסף ביד? הכל, כל מחסוריך ניתנים לך בבית, אלא מה? קצת מעות־כיס, הרי יש לך די והותר; ואילו היית בחור מבין דבר – יכולת לחסוך כמה עשרות נאפוליוניס ממשכורתך.

ובעצם הימים האפורים ההם, בשנה השלישית לעבדו כפקיד בבנק אביו, תחת ידו הקמוצה של האב ובבית – בחסות ידה הקרה של “אמא” חורגת, בראשית ימי הקיץ, כשבא “סניור פאדרי” (אדון אבא) לפנות ערב מהבנק, הודיע לנשים בבית, בקול לא כבד ולא קשה, אפילו קצת רך, שיש עליו לנסוע לרוסיה (כפי שנסע לפני שנה) בעניני עסקים והוסיף: הפעם אקח עמי את אהרן.

נפל דברו בחדר בתמיהת־הלם־דומיה, מפיקפוקן של הנשים אם שמעו נכונה. אחרי רגע פרץ אהרן מתוך היסוס ושאל: אותי?

– כן, אקח אותך הפעם אתי.

– מה? באמת? – ולא ידע מה יוסיף ומה יגיד.

– תראה עולם – אפשר תשכיל מעט. מה שלמדת ב"אליאנס" (בית־ספר כי"ח) לא החכימך ביותר, ויתכן שמראות העולם יועילו לך, לפתח שכלך…

לאחר מכן עמד האב והורה לנשים פרטי פרטים על אשר להן להכין למסעם.

היה הענין בעיני בני הבית לחידה מחודדה. מה נתחולל בלבו של האב? האומנם הוא, השוקל בפלס כל פרוטה לכל הוצאה, יוציא כמה עשרות נאפוליוניס לנסיעה לבחור?

והנשים, הסקרניות מטבען ואהרן בעצמו עמן לא ידעו השקט, עד שגמרו אומר לפנות בחשאי, מאחרי גבו של הסיניור, אל המזכיר של הבנק, שהוא אולי יגלה להם כל שהוא מהענין התמוה.

המזכיר – “הקוֹרספונדנט” בלשון הצרפתית, מוסיה אלעזר גיאָת – היה אולי האיש היחיד האהוד באמת על אדוניו. הוא זכה בחסד זה מאדוניו בגלל כמה מעלות טובות שלו:

אחת – בין שלושת הפקידים ב"סך הכל" שבבנק היה המזכיר הותיק מכולם; הוא נתקבל עוד בימי אבי הבית ומשמש זה שלושים וחמש שנה בבנק (ביחוד תחת הנהלתו של סניור דוד).

שנית – הוא נאמן ומסור בתכלית לתפקידו, שכן במרבית השנים נבחן ונוּסה בכמה נסיונות (ובכוונה תחילה למשכו למעילה, לקנוניה או לשגיאה) ויצא טהור ולבן כשלג מסבכי המבחן.

שלישית – הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה אם גם לא מתוך ידיעה מספרי הדקדוק, ומעולם לא נמצא פגם קל בסגנונו.

רביעית – ואף זו חשובה למדי – הוא היה עשיר בבדיחות (אנקדוטות) והיה מיטיב להשמיען בחן באזני כל. ואילו באזני אדוניו הקפדן, הרגזן והממורמר, סיפר בדיחה בשעה שידע שהשעה ראויה לכך, ואדוניו עשוי לשבוע נחת הימנו ואף בקשו שיספר עוד, בפרט בדיחות שמנות, שמנות מאד. ולשמע בדיחה מלוחלחת־מפולפלת היה סיניור דוד עשוי גם לטפוח על גבו טפיחה הגונה רבת משמעות…

אולם תקות הנשים ואהרן היתה לריק. הוא הודיע להם, באמת ובתמים, שאף הוא היודע דבר נסיעתו של הסיניור, לפי חליפת המכתבים בענין, תמוה לו דבר נסיעתו של אהרן.

והחידה נשארה סתומה ועומדת כל ימי מסעם – ששה שבועות בקרוב.

*

עת שובם, בבואם הביתה לפנות ערב, ומוסיה גיאת עמם, לפי הזמנת אדוניו, הרגישו בני הבית, שלבו של סיניור פאדרי טוב עליו. בדברו כה וכה ניכר חיוכו גם בעיניו הקטנות הטרוטות. לאחר מנוחה קלה אף חילק מתנות (פשוטות, לא יקרות) לנשי הבית ולבנים רפאל ונפתלי (הבן השני בנימין נסע אותה שנה ללמוד משפטים בחוץ לארץ). ובשעת סעודת ערבית, תוך שיחה על אירועים ומראות בנסיעות ועל ביקורים ופגישות בפטרסבורג, אמר סיניור פאדרי כלאחר יד: ואהרן יש לו כלה של “מזל נוצץ…” בת מליונר… עשרים אלף נאפוליוניס “קונטאנטי” (נדן, מוהר שנותנים לחתן).

תמיהות וקריאות מפי הנשים. ו"אמא" היתה כמעתירה דברים לבעלה: יספר לנו, כן יחיה, בארוכה: איך נארג “אריג” מופלא זה? מי היו השדכנים? איך היה? מה היה?

– חכמה שכמותך! כלום אני צריך לשדכנים? ראוי לך לדעת, שדכן לעולם לא יוכל להיות בנקיר, אבל בנקיר יכול להיות שדכן… וכל שכן בנקיר מסוגי… במסעי הראשון, לפני שנה, כשהזמינני באחד הימים, המליונר פ־נוב לארוחת צהרים בביתו, הכרתי את כל משפחתו: שני בנים לו ושתי בנות. שני הבנים והבת הגדולה נשואים. הצעירה, היא אולגה, היתה אז כבת שמונה־עשרה או תשע־עשרה.

אחר כך, בשיחותינו יום יום עם גוֹספוֹדין פ־נוב, הזכרתי בדרך שהיתה ראויה להזכיר ובצורה נאה ככל הדרוש שיש לי בן גדול, בן עשרים, בערך, ומובן, שהללתי את “הסחורה” שלי. אבל כדי שלא ייראה כאילו אני להוט אחרי “העסק” – התאפקתי והחזקתי עצמי כבצבת ברזל, שלא אשוב אני לדבר על הענין, אלא אם יתחיל הוא. וכמובן, הוא התחיל, לאחר שהראיתי לו צלום של הבנים, שהיה עמי, ואהרן מצא חן מאד בעיניו. ואז גלגלתי הדברים בכל הזדמנות בכיוון כזה, שהאב מעצמו השמיע לי מה המחיר, כלומר: כמה קבע נדן לחתן־בתו? וכששמעתי מפורש יוצא מפיו: חמישים אלף רובל, שהם עשרים אלף נאפוליוניס זהב, אז אמרתי בהזדמנות מתאימה, שמן ההכרח בכל זאת שהבנים יכירו עצמם מקרוב, יראו איש את רעהו. אני מוכן לבוא עם בני כתום השנה.

והנה, שבח לאל, הדבר הצליח בידי. החתן מצא הרבה חן בעיני הכלה ואהרן, באמת, התנהג יפה מאד, טוב יותר ממה שפללתי.

– וכבר נגמר הכל? ודיברו על החתונה? מתי? – שאלה “אמא” ברוב סקרנות.

– “סיגוּרוּ, קלארו” (ודאי, ברור) אני איני עושה לעולם שום דבר לחצאין או למקוטעין. כבר בימים הראשונים לבואנו הודעתי, שזמני מוגבל מאד. ואחרי שגמרנו עניני העסקים הגדולים והתחלנו לדבר על השידוך קבענו, שאני אבנה בית מפואר, במקום הכי יפה בעיר וארשום אותו על שמם של החתן והכלה ובקשתי שיגידו אם יש ברצונם להתנות עוד איזה תנאי – וגמרנו בזה. אז רשמנו “הסכם כבוד” וחתמנו אני והוא וגמרנו, שבעוד חודש ימים ישלחו טלגרמה ויקבעו את יום החתונה. זהו.

כל אותה שעה ישב מוסיה גיאת מהצד מחריש כבול עץ. ו"אמא" אמרה: שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, אמן. ואיך הכלה? היא יפה?

– ודאי, היא יפה… ככה, צחה…, מלאה…, חסוֹנה…

– ואיך היא בעיניך? פנתה “אמא” לאהרן.

– סיניור פאדרו אומר שהיא יפה… אמר נחפז כרוטן והחריש.

– אבל מה אתה אומר? זה לא ענין של כבוד לאב, זה ענין של חיים, זה תלוי בלבך. מה אומר לך לבך?

האב בלא להזיז עצמו ממושבו, הטה אזנו לעבר הבן להקשיב לתשובתו, וזה השיב: לבי לא אומר לי כלום… איני מרגיש אליה כלום, גם כשנגעתי בידה פעמיים, אפילו שלוש פעמים – לא הרגשתי כלום. היא אפילו לא מושכת את עיני, אין צורך לומר את לבי…

– ולא אמרת זאת לסיניור פאדרו שם?

– הוא אפילו לא שאל אותי… הוא היה מספר לי לפעמים איך הוא מסדר את הענינים… ואף אם היה שואלני לא הייתי אומר לו שם שום דבר, כי איך אגרום לו בושה כזו בין ה"אדונים הנכבדים" וצער גדול? אז שתקתי, אפילו שנחנקתי, אבל פה… אני.. אני מוכרח לאמור: לא אוכל, jamais de la vie. (לעולם לא).

האב שהקשיב, כשעיניו בוהות ופיו פעור, אבל מתאפק כדי לשמוע בשקט דברי הבן עד סופם – ודמה בישיבתו לצייד שיושב במארב ומכוון קשתו לאטו לפגיעה מוחצת בטרפו – כמו ניתר ממקומו וקרא? מה? מה לא תוכל? איך זה?

השיב הבן בקול דכא, כשעיניו מושפלות: לא אוכל לאהוב אותה, לא אוכל לעולם.

– איזו דיבורים אלו? כאן 20 אלף נאפוליוניס… זהב.. זהב… השומעות אזניך מה פיך מדבר?

– כן – אמר בקול עצור – אבל בלי אהבה… בלי שמחה… בלב ריק… בלב מר כל החיים – איך יתכן?

האב הנמיך קולו, כאילו נגעו דבריו ללבו ואמר: אל תקח הדבר בלבך כל כך בכבדות.., תתרגל…, תחשוב בדבר, תתבונן היטב ותיוכח בעצמך שאתה מגזים… שאתה טועה…

– הלא חשבתי אלף פעמים מן הרגע שראיתיה ועד עתה; ושם, בפטרסבורג, כשישבתי ודיברתי עמה, ניסיתי בעצמי ליעֵץ לעצמי, לנצח את עצמי; ובדרך, באניה יום יום, נשען על המעקה, חשבתי כל מיני מחשבות להכריח את עצמי וגם כמה פעמים חשבתי להחליק בלילה מהמעקה לים – ודי… אבל בסוף חשבתי: אולי יקרה נס והשידוך יתבטל – למה אאבד חיי? והנה אני רואה – לא נתבטל… ועתה אני אומר: אם סיניור פאדרו ירצה להכריחני, אני… אירה בעצמי באקדח!

– מה? מה? – גער האב – אוי לאזנים שכך שומעות (קרא האב בעברית) אני… אני אעשה קריעה…קריעה על בן כזה!

ו"אמא" קראה בקול: על ראש האויבים! יעשה קריעה על הזהב ולא על אהרן! הטה בעלה ראשו כלפיה ואמר בתמהון: אַת עמו? עמו? אותו את מצדיקה? כ־כ־ה?" – הוא צנח תחתיו, גנח והתעלף.

היתה מהומה גדולה. מעולם לא ראוהו בני הבית בחולשה כזאת. הוא היה עלול להביא את זולתו לידי התעלפות – אבל הוא מעולם לא הגיע לחולשה כזו…

לאחר רגעים ארוכים, שטפלו בו להשיב רוחו, אמר בכל דכא: שיצא מפני, שילך מהבית, לא אוסיף עוד לראות פניו.

ומוסיה גיאת אמר בקול מרגיע: הוא יצא. אני אקח אותו מכאן.

– מה נעשה – דיבר תחנונים סיניור פּורילו – כשיבוא המכתב מרוסיה? מה אומר ומה אגיד? חרפה כזו! מפּלה כזו!

– אל יקח אל לבו, אדוני, אנחנו נכתוב מכתב כזה, ברוב טעם, ברוב הגיון – ויראה אדוני שיצא זכאי בתכלית הזיכוי.

 

ד. ההתפיסות    🔗

ואמנם שבוע ימים היה האב עדיין עומד בזעמו והבן – מגורש מהבית. וגם כשהעביר האב אחר־כך על מידותיו (בכוח שיקוליו־תכסיסיו ופקחותו וזהירותו כאחת של מוסיה גיאת) ושב הבן אל בית אביו, עם זאת המשיך האב ה"רוגז" כל אותו הקיץ (כשלושה חודשים): בבית לא דיבר אליו, ברחוב לא התלוה הבן אל אביו, בלילות שבת לא ניתן לו לגשת לאביו לנשק ידו, כנהוג. בבנק – לא פנה אליו כדי לגעור בו על מגרעת או טעות שמצא בו. וכן כל ימות החורף היו היחסים והמגעים בין האב ובין הבן קרים כימי החורף.

לאחר שבעה חודשים בערך מעת ה"משבר", באחד מימי הקיץ נתלוה מוסיה גיאת לעת ערבים אל אדוניו בלכתם לאטם במעלה רחוב יפו אל ביתם. וזאת עשה לאחר שמצא, מתוך בדיקה מדוקדקת וחקירה מפורטת, שהיום הזה טוב ונכון ובטוח להצלחה, הן מבחינת הנגלה והן מבחינת הנסתר. הנגלה – כגון: שהיום בוצעו בבנק עסקים רבים מרובי רווחים, עיסקות חשובות, גדולות, וכיוצא באלו; והנסתר – לפי המזל של החודש, לפי מעמד הירח העולה, לפי היום – שלישי – יום שהוכפל בו כי טוב. לפיכך, כשם שיש לחשל את הברזל בעודו לוהט, כן מצא מוסיה גיאת את היום הזה נכון וכשר לבצע זממו. בדרך הילוכם פתח מוסיה גיאת ואמר: יראה נא, אדוני, החלטתי להגיד לחסדו דבר, שאולי ברגע הראשון יכעס עלי, אבל כשאסיים דברי, בטוחני, שינעם לכבודו דברי מאד.

– מה חדש? דבּר, נראה.

אהרן גילה לי בסוד, שראה בתולה אחת – וגם אני ראיתי אותה – ממש יפה כלבנה, ברה כחמה, כמו אחת “דונזייה” (נסיכה, אצילה) איזו קומה! איזו “פיג’אדורה”! (חזה) ועתרת שער שחור כעטרה – עין לא ראתה, דבר להלל.

– מי היא? מאיזו משפחה?

– ככה… לא ממשפחה עשירה…; אביה רב.

– אתה מכיר רב שיש לו בת כזו?

– לא, הוא רב אשכנזי מרוסיה, היא באה לעת עתה לבדה.

– אשכנזיה? עוד אשכנזיה? אולי מאלה המהגרים החדשים… הציונים…

– מי יודע דרכי אל? יתכן שמזלו של אהרן באשכנזיה מרוסיה, אבל לא ההיא מפטרסבורג…

– אתה מתחיל להרגיזני… אחת גלמודה, אשכנזיה, ציונית – זה מה שחסר לי. “דישאמי איסטאר” (הנח לי לחיות), בחיי אביך.

– הלא אמרתי לחסדו מראש, שברגע הראשון אפשר יתרעם עלי, אבל כשיראה חסדו אותה, יסכים עמי, שיש לברך את הבורא על שכך דיוקן־אשה ברא בעולמו…

– האומנם כל כך יפה היא? אפשר בעיניך נראית כך…

– לא, לא רק בעיני, היא מהוללה בפי כל רואיה.

– ואיפה היא? איך ראית אתה אותה?

– היא במושבה פתח־תקוה; באסרו־חג שבועות נסעתי יחד עם אהרן לראותה.

– טוב, הוא בחר לו כלה בעצמו, שפיר, שיתחתן, אני אוסיף לו חמישים אחוז על משכורתו – ויותר איני רוצה לדעת עליו.

– מחילה רבה מכבודו. מחובתי כלפי חסדו להגיד מה שידוע לי. ואני יודע, שלפני אמר אהרן בפירוש לבתולה, שאם כי הוא אוהב אותה מאד, אינו יכול להבטיח לה שום דבר, בטרם ידע אבא ויסכים מרצונו. בפירוש אמר לה כך ונהג, כפי שהוא, כבחור הגון, ישר, נאמן וטוב לב מאד.

– כן, טוב לב יותר מדי, לוּ היה לו שכל קצת יותר…

– אחלה פני חסדו – ניסה האיש להתבדח כל שהוא – אם הוא ידע לרכוש לב בחורה כזו, זה מוכיח שיש לו שכל טוב…

– זו אולי נאותה לו בשל פניו היפים, אבל נראה אם ידע להקים בית בשכל שלו…

– מנהגו של עולם, אדוני, שאבות עוזרים לבנים. וסוף סוף אהרון הוא בן הבנקיר סיניור פורילו. אם הבן לא יתחתן לפי כבוד האב, הפגם יפול על המשפחה. ומי יסתום פיהם של הבריות?… הן המשל אומר: מוטב ליפול במי־תהומות ולא בפי הבריות…

– ומה אתה רוצה ממני? לשם מה שלחך ה"כילופוּר" (“התכשיט”) אלי?

– לא כלום… רק שיואיל חסדו לקבל את הבחורה לביקור קצר בבית, שיראה אותה חסדו. ואז… כפי שיחליט חסדו – אם לשבט אם לחסד – כן יהיה. זה הכל, אדוני.

לאחר הרהור כדי רגע ארוך – הסכים להצעה דרך ותרנות ואדישות וקבעו את מועד הביקור.

ביום שבת לפני הצהריים עמדו בבית סיניור פורילו לקבל את האורחת בחדר האכילה. אין מקבלים בבית פורילו אורחים בסלון אלא אם הם רמי מעלה או אנשים מכובדים־עשירים, ואילו בני אדם רגילים – מתקבלים בחדר האכילה, חדר מרווח וגדול למדי. שני “מינדיריס” (ספות ממלאכת־בית, עשויות כסתות וכרים, מכוסים לרוב בד לבן) ארוכים, סמוכים לקיר ממש; לפני “המינדיר” הארוך ביותר – המרכזי בחדר – שולחן גדול. בשעת האכילה מקרבים כסאות ליד השולחן מעברו השני, ואילו עתה הכסאות פזורים סביב לחדר.

בעל־הבית ישב, בתלבושת בית מרושלת במקצת, בזוית המינדיר הגדול. לידו רעיתו; בזוית השניה – אם הרעיה; במינדיר השני ישבו עוד ארבע נשים בגיל העמידה; שני הבנים ישבו על כסאות. המשרתת והמשרת ישבו על שרפרפים סמוך לפתח.

כשעה לפני הצהרים נכנסו הבחורה, אהרן ומוסיה גיאת אל החדר. ברגע הראשון להכנסם נשארו כולם יושבים במקום, כפי שחשבו בתחילה, כנראה, שאין לקום לפני אחת בחורה לא ידועה; אולם תוך כדי צעדה לאטה בחדר הגדול פנימה לקראת הסיניור, כשחיוך טוב על פניה הקורנים, הניעו עצמן הנשים קצת ממקומן – בחצי קימה…

מוסיה גיאת, שראה עצמו במעמד זה כרב חובל העומד לנהוג ספינתו במים עזים, הוליך את הבחורה, הוא משמאלה ואהרן מימינה, אל הסיניור ואמר בצרפתית: הריני מציג לפני כבודו המדמואזיל היקרה הדסה גולדמן.

היא הושיטה ידה אליו לשלום והוסיפה כמה משפטים דברי נימוס, כנהוג. וכבוד מעלתו הספיק, כנראה, ברגע ארוך זה לסקור מכלול יפי פניה וחמודות גווה וראה הכרח לעצמו לקום להושיט ידו ולאמר לה (בלשון צרפת): ברוכה הבאה. והרב החובל, מוסיה גיאת, העבירה אל עבר הנשים והציגה לפני כל אחת ואחת כמעלתה והחזירה למקום שבתה בכסא ממול הסיניור.

אותו רגע חלה דומיה במושב, כמו חדרה רוח נעלמה וסתמה פי היושבים. הסיניור שהיה עלול להרבות בדברים בלא מעצור, דומה נתפס להרהוריו, אם מתוך הפתעה אם מתוך התרגשות, ולא מצא דברים ראויים להישמע; והבחורה – אין מלה בלשונה, כיון שכל שראתה בחדר הזה על סדריו, רהיטיו ועל נשותיו ותלבושתן – הכל היה זר לה ולא ידעה נפשה. והנשים ודאי אבד להן אורח דיבור כנשים, כיון שהאשכנזיה אינה מבינה לשונן – איספניולית – והן אינן שומעות צרפתית. ושוב ראה עצמו מוסיה גיאת חייב להיות שליח ציבור, פתח ואמר לאזני הסיניור בצרפתית: מדמואזיל הדסה הצטערה מאד, שמא גורמת הפרעה וטרדה לכבודו ולבני הבית, שאחרנו מאד לבוא, כי היה החום גדול והלכנו לאיטנו.

מיד כמו נחפז הסיניור בדבריו ואמר אף הוא בצרפתית: לא, לא גרמה שום טירדה ושום הפרעה, אורחים טובים רצויים בכל עת…

– אני מודה מאד על המחמאה – ענתה מיד הבחורה – ואני אומרת, שאף־על־פי שלכבוד גדול מאד הוא לי הביקור בבית סיניור פורילו המפורסם, קשה היה לי לבוא בראשונה לבית הבחור; אבל ראיתי את מוסיה גיאת כשליח אישי מטעם כבודו, שפנה אלי, ולכן באתי, אני מאושרה מביקורי…

– אני מבין… אני מבין… – השיב הסיניור – איני מכחיש… זה נכון. (ובספרדית העיר כדרך אגב למוסיה גיאת: הצדק עמה. יש לה, כנראה, שכל…) ועכשיו – פנה אליה – אם רצונך, תספרי לנו משהו על הוריך, על עברך, על מעשיך כעת וכדומה – ותוך כדי כך קירב מושבו ליד הבחורה, כאדם שמגיש סחורה שבידו סמוך לאור השמש לבודקה מקרוב…

הבחורה הכירה למדי, שעתה מכוון הבנקיר לגשת “לבדיקה יסודית”, והיא עומדת לבחינה אם לחסד או לשבט.

בלשון פשוטה, מתוך שלות־נפש, סיפרה (בצרפתית רהוטה) על משפחתה: אביה רב העיר ס־ק. הוא לא אמיד ולא נצרך. מכובד ונערץ על בני קהילתו; הזכירה את אחיה ואחיותיה הגדולים והנשואים ואת אחיה הצעיר ממנה, שעתיד לבוא לארץ בקרוב, בגמרו לימודיו בגימנסיה.

– סליחה, מדמואזיל, אביה רב ובנו לומד בגימנסיה?

הסבירה שאביה רב משכיל רחב־דעת וכל בני טובים, בעצם, לומדים בגימנסיות שם, אף היא גמרה את לימודיה בגימנסיה.

– ומה הכריחה, בעצם, לבוא הנה צעירה, בודדה, בלי משפחה…

– ההכרח לזכּוֹת באותה זכות שלכם: לחיות בארץ־ישראל, ארץ עתידנו.

– היא ציונית אם כן…

– ודאי, כמו כל המשפחה.

– וכמה זמן נמצאת בארץ?

– שמונה חודשים.

– איך היא מתקיימת – האם אביה שולח לה כסף?

– לא, אין ביכולתו, ואף לו היה ביכולתו לא היתה רוצה בכך, אבל היא עובדת. ארבעה חודשים עבדה בתפירה אצל תופרת בפתח־תקוה, וזה שלושה חדשים שהיא מורה שעורים פרטיים בצרפתית ומשתכרת דיה.

(כאן פנה הסיניור פאדרי לנשים, כמוסר ידיעה חשובה, באיספניולית): היא יודעת לתפור… משתכרת גם כמורה לצרפתית…)

ושוב פנה לבחורה: המספיקה לה הכנסתה למחיה לכל צרכיה?

– היא יודעת להסתפק במועט.

אותה שעה פנה פתאום הסיניור לבני־הבית ואמר בספרדית: היינו צריכים לקבלה בסלון – ומיד פקד: נעבור לסלון…

ואל הבחורה אמר בצרפתית, בעברם לסלון: Vous me plait vraiment par votre intelligence et votre franchise (את מוצאת חן בעיני באמת בגלל תבונתך וגילוי־לבך) בואי, נשב ונדברה בארוכה…

חילוף המושב לפתע אל הסלון נתקבל בלב הכל לא רק כחדירת זרם אויר חדש במושב, אלא כמפנה המסמן חיוב… הסכמה… מאת הסיניור פאדרי.

בסלון, המרווח גם הוא למדי, עמדו רהיטים כבדים, יקרים. ספות וכורסאות מרופדות אריג עבה, כמה שולחנות קטנים מעבודות דמשק; בקירות שלוש תמונות־נוף דקורטיביות ממין רגיל בעלות מסגרות מוזהבות. בתקרה תלויה נברשת גדולה, בעלת מנורות נפט, עדוייה ברוב אצבעות־זכוכית ממנסרות משולשות – הכל נראה לפחות לעיני הבחורה, כגדוש יקרוּת בתוך קרירות…

הסיניור ישב על כורסה רחבה בזוית ליד החלון והגיש לבחורה כסא לשבת סמוך לו.

בינתיים הגישו כיבוד כנהוג: המשרתת נושאת בידיה מגש גדול ובו מיני מרקחת וכוסות משקה קר; היא עוברת עם המגש מאיש אל איש שיטעם מה שיטעם וישתה מה שישתה…

משתמה “חובה” זו – היה הסיניור כשקוע בשיחה עם הדסה. עתה היה מכביר שאלות על שאלות מחיי עיר מולדתה (מה המסחר שם? ואיזו תעשיה ומה מספר היהודים וכיוצא באלו), מתוך כוונה לתת שהות לעצמו להזין עיניו מתוי־דיוקנה השופעים חן ועדינות, מחמודות גווה הקוסמים ולהקשיב עוד ועוד לצליל קולה הרך בדברה; ולא חלה ולא הרגיש שמבטיו דבקו בה, בפניה, בגופה, כמו הפכו חומר דביק, סמיך…

ו"החתן" בעצמו, בכל שעת הביקור, לא זו בלבד שלא נתערב כלל בשיחת הסיניור עם הבחורה, אלא גם לא קרב לעבר מושבם: הוא “התעסק” כאילו בשיח שבענין פעם עם האחים הצעירים, פעם עם הנשים או עם מוסיה גיאת; ורק הטיל לרגעים מבט חטוף, זהיר, אל עבר מושב־האב־והבחורה ודמה לאיש המסתכל בכליון נפש, כמו במרוץ סוסים, לגורל סוסו, שתלה גורלו בו, היגבר סוסו כוח ויגיע לנצחון או – לא יבוא ולא יהיה – יקרה מכשול מה – ואבד…

והבחורה בבקשה לפרוץ לה מוצא מעומס מבטיו של הסיניור ומכוֹבד סבך דיבוריו, ביקשה סליחתו באמרה: צר לי על הגברות… האם אין ראוי שנתרגם להן מה שדובר כאן בצרפתית למען תדענה גם הן? (כי אמנם כל אותה העת היו הנשים, שישבו דוממות כאילמות, מעוררות רחמים).

בעוד מוסיה גיאת מבקש להשיב לה, מה שהספיק הוא לתרגם לנשים, הפנה עצמו הסיניור לבחורה וּשאָלה כמתבדח: מה דאגה לך על הנשים? הן די לך שאני מבין יפה כל שדיברת ואיך דיברת…

כדי להוכיח לו, כנראה, שאין היא מופתעת מדבריו ואין היא מצפה לרחמיו ולחסדו, ענתה לו בבת צחוק קלה: מובן, שהדעה וההכרעה לכבוד מעלתך; ודאי אשמח מאד, אם תהיה דעתך עלי טובה, חיובית; אבל אם אולי תהיה שלילית – ואני, כמובן, לא אשוב שנית לבית הזה – רוצה אני לפחות, שביקורי ישאיר רושם טוב בין הנשים, כלומר: הרושם – כמו שהנני…

הירהר רגע, כשוקל דבריה, ואמר לה: שפיר… שפיר… פנה למוסיה גיאת, רמז לו, שיקרב אליו ואמר לו בספרדית: בתחילה חשבתי, שידרש זמן ארוך, פחות או יותר, עד שאקבע דעתי. אבל אני רואה, שאין צורך באריכות דברים. בעצם, אם צריך לבחור בחבילת־אריג גדולה, אין צורך לסחוב אותה כולה, די לגזור קטע ואפשר להבחין בטיב האריג. אני רואה: זו סחורה משובחה. הבחירה של אהרן הפעם טובה. אבל צריך, שהיא גם־כן תדע מה בחרה…

ומיד פנה אל הבחורה וסח לה בינו לבינה: אני חייב להגיד לך הכל בגלוי. אמת: אהרן הוא בחור ישר, טוב, נאמן, אבל עליך לדעת שאין הוא בחור מצליח. מעודו ועד היום לא הראה לא פיקחות ולא עירנות כדי להצליח באיזה עסק שהוא. מוטב שתדעי זאת ואל תקוי, שהוא יובילך לחיי עושר ותפארה. שמחתי מאד, שאַת מסתפקת במועט, כפי שאמרת. זה עיקר גדול אצלי. אני… כן… כמובן… אני אעזור לכם… אבל לא עלי לספק כל צרכיכם… ומוטב שתדעי מעתה, שאין לו לסמוך עלי. אַת באמת ראויה ליחס טוב, לאהדה. בשבילך, בעיקר, אני נכון לסייע בידו… אבל שוב אני אומר: רק לסייע… ואם אַת מסכימה למצב כזה, הרי טוב הדבר.

מסתבר, שהבנקיר מתוך שריכז מחשבתו להגדרת ה"עסק" ולהבהרתו – לא השגיח, שעל פני המדמואזיל עלה חיורון קל. ברם גם היא, כנראה, ביקשה להתאושש, כיון שידעה שתשובתה עתה תהיה מכרעת לחלוטין; ואחר דומיה קצרה נשמע קולה לאטה כשוקלת ומונה בדבריה: ברור לי בהחלט, שהצדק עתה, בשעה זו, עם כבוד מעלתו. אני מקבלת דבריו ומסכימה להם מרצוני, כי אני אוהבת את אהרון ואני נכונה לחיות עמו כמו שאומרים על “לחם לאכול ובגד ללבוש”. אבל ירשני להגיד גם אני דעתי בגלוי: אני יודעת, שמחר־מחרתיים ישנה כבודו את דעתו ויעשה למען בנו, לא למעני, הרבה יותר ממה שחושב היום. הייתי אפילו יכולה להישבע על כך, אלא שאין אני צריכה לזאת.

– במה את בטוחה כל כך? אמר ספק מתוך הפתעה, ספק מתוך רוגזה.

– אני בטוחה מדרך הטבע… מאהבת אב לבניו… והרי גם בתורה כתוב: כרחם אב על בנים. וכבודו לא ירצה לגזור על בניו חיי מרירות ועלבון ולהכרית העתיד מבניו. הן העתיד עוד לפני אהרון להמשיך ולהרחיב המשפחה בבנים, נכדים, ונינים… וסוף־סוף למי צפוּן עושר האבות, אם לא לבנים? ואם כן, האין אפשר שישנה כבודו דעתו למחר?

חלה דומיה רבה. דומה, דבריה שנאמרו בטעם, בהגיון, ובקול רועד ברוב התאפקות נגעו ללב הסיניור; הוא קם ממקומו ונראה כנרגש, כנבוך, נפנה אל מוסיה גיאת ואל הנשים ואמר בספרדית: בחיי שהיא חכמה, היא יודעת לקחת הלב… ואחר פנה לבחורה ואמר: צדקת. אני מודה על האמת. אני מגיש לך איחולי ו"סימן טוב" (אמר בעברית). פתח זרועות, חיבקה, נשקה ואמר לאזני כל: השבוע נערוך האירוסין.

לאחר סידור האירוסין בצורה פחות או יותר פומבית, היו ביקורי הכלה במשפחה תכופים. נשי הבית הסבירו לה פנים, כיון שמהרה החלה לגמגם משפטים קלים באיספניולית; ודרך ביטויה ורוב שיבושיה בלשון היו חביבים על הנשים והביאו לידי צחוק וצהלה בבית, שצלילים כאלה לא היו מהדהדים ביותר בבית הזה. וה"פּפּה" (כינוי החותן בפי הכלה) היה מעורב במושב בכל עת הופעתה של הכלה, היה שבע־נחת בחברתה ונהנה מחן שיחה וטוב טעמה.

ומאחר שלא היתה שום סיבה לאחר את זמן החתונה (הכלה לא רצתה במנהגים המקובלים: הכנות רבות בתלבושות, שמלות, לבנים, וכיוצא בזה), הוחלט לקיים את החתונה בסוף אותו הקיץ.

בהתקרב זמן החתונה, כשבוע ימים לפני החופה, קרא הסיניור פאדרי לכלה לשיחה בינו לבינה:

– שבי הדסה – אמר מתוך כובד ראש – ונסדר ענין חשוב. כיוון שאין הוריך עמך, רוצה אני לקבוע דמי הכתובה שלך כראוי… כמה את רוצה, שנרשום דמי הכתובה?

– לא חשוב, פפה, ירשום כמה שראוי לפי כבוד בית פורילו… אבל לי עצמי – לא חשוב הדבר…

– איך לא חשוב? זה, במידה מסויימה, עסק. אני ארצה, מדרך הטבע, לרשום פחות ואַת, גם כן מדרך הטבע, תרצי, כמה שאפשר, יותר…

– פארדון פּפּה, לא כך אני סוברת…, משום שלי ברור, שלעולם אהרן לא יפרד ממני, לא יתן לי גט, ומה צורך איפוא לרשום סכום גדול? ואם אולי יהיה ספק, אחד מני אלף, שיקרה דבר משונה ואהרן ירצה להפרד ממני, אדרבא יהיה רשום סכום קטן, שיהיה קל לו להפטר ממני. אני אמצא תמיד דרכי בחיי.

– לא, בתי, בזה את טועה, אבל…

– אבל ירשני להביע את דעתי: אני הייתי מבקשת, במקום סכום גדול בכתובה, שייטיב להכין לנו בית נאה, כפי שראוי לבנו של סיניור פורילו, כי כל הדירות שראינו אינן נוחות ואינן נעימות כלל. ואף זאת: איני מבקשת לרשום דוקא את הבית על שמנו, אלא יהיה כנכס של הסיניור פפה ורק כבית מגורים לנו.

– אני רואה, שיש לך שכל טוב… אני מקוה, שתהיה השפעתך טובה ומועילה על אהרן. שפיר. איזה מן בית היית רוצה?

– ככה: דירה בקומה שניה, ארבעה חדרים מרווחים (לאכילה, לשינה, לאורחים – סלון קטן – וחדר לילוד שיבוא (ושיבואו, בעזרת האל), חדרי־שירות הגונים ואיזה סידור טוב של מים.

לאחר שיחה שניה, שכבשה לגמרי את לב הפפה, ניתנה פקודה לבנות באחד המגרשים שלו, ברחוב הראשי, בית נאה כרצונה של הכלה החביבה.

ובראשית הקיץ של השנה החדשה עמד הבית שלם, מרוהט, וכלול בהדרו.

 

ה. הקץ    🔗

אחריתם של פרקי חיים אלה, אחרית עקובה מיגון, מדאבה ומשבר, לא קמה אלא כתוצאה, כפרי עועים, ממידת הכילאות המרושעת של אבי הבית, הבנקיר דוד פורילו.

בית הזוג החדש בלט בהידורו במקומו, ברחוב הראשי, רק תקופה קצרה – כעשרים שנה. מרבית ימי אותה תקופה היתה אווירת הבית ספוגה חדוות־חיים ותומת לב מאור פניה כלילי היופי של גברת הבית ומחסדי בינת לבה. באותם הימים נודעה בעיר גם כאשת חיל, המטה שכמה כפעם בפעם לצרכי הציבור. ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופיעה לא פעם כמושיעה בעצה, בהמלצה ובשתדלנות לפני השלטונות התורכים, שהיו כמשתוללים לפעמים בגזרותיהם. וזאת עשתה כשעמדה כל הימים כמעט במאבק פנימי מיגע, ולפעמים מרעים, עם הסיניור פאדר כדי להתיר ידו הקמוצה למען כל סכום להוצאה בלתי צפויה בבית או לתוספת במשכורת, כל שגדלה המשפחה בקרב השנים (שלוש הילדות שנולדו תוך שבע־שמונה שנים). באותם ימי מאבק של הדסה עם הסניור, תהפוכותיו – שטויותיו, כעסנותו והתפיסותו, על גילויי החיבה שלו להדסה בלטיפות ובחיבוקים – יש אשר היו לה לזרא ויש אשר שמו אותו בעיניה למוקיון נלעג…

וככל שגדלו הילדות ועברו מגיל אל גיל (תרתי משמע), הוסיפו לבני הבית חדוה ואושר והגדילו אהדה והילה לו מבחוץ. (בעודן עלמות צעירות כוּנוּ בפי כל בעיר: שלוש הגרציות הפורליות).

שורש הרע והזדון נבט בבית הבנקיר, כשהחלו האחים מתנגחים בגלל הירושה העתידה. הללו שבינתיים גדלו לאנשים (האח השני בנימין היה עורך־דין, השלישי – רופא, הרביעי – פקיד בבית־מסחר גדול) גילו עין צרה ורוע לב כלפי האח הגדול אהרן. במיוחד בנימין עורך־הדין עמד, בכל ידענותו במשפטים, ושכנע את האב, שלא מגיע לאהרן ירושה שלמה, באשר ילודיו כולם נקבות, ואלו עתידות לסחוב הון רב מאד לחתונתן. ולמה יעבור הון פורילו לידים זרות, לחתני הבנות? הוא דרש מאביו להפחית חלקו של אהרן בירושה בשלושה רבעים. ולא נח ולא שקט, עד שביצע זממו והאב רשם וחתם זאת בצואתו.

כשנודע הדבר לאהרן ברחובה של העיר, נפל במקום שעמד והתעלף.

לשוא נמשכו הנסיונות, ההתלבטויות וההתרפסויות לפני הסניור פאדרי לבטל את רוע הגזרה. הוא עמד בכל תוקפו על גזר־דינו. דומה, מתוך תאוות־נקם בבנו, על אשר נכשל ונפתה לו בשעתו וגרף ממנו ממון רב, מצא עתה “תיקון” לכסלותו.

באותם ימי ריב ומדון פּיעפּע ארס הקנאה והאיבה של האח, העורך־דין, גם בין הנשים בבית, עדי הבאיש ריחה של הדסה במשפחה. ובבואה בעת מצוקה לבקש ישע מידי ה"פאפה" התלחשו וזעמו הנשים, שהנה כל פעם שבאה ה"מכשפה הרוסיה" אל הסיניור פדרי, היא מהממת אותו, מבלבלת ראשו וגורפת שוב ממון, ואין סוף ואין קץ לתאוות־רעבונה לממון בשבילה ובשביל שלוש “הבובות” שלה.

באותו הקיץ, שבועות מספר אחר קיפוח הירושה, תקפה את אהרן דלקת בעיניו החלשות (הירושה הודאית של אבא שלו). הנזלת החזקה גרמה במהרה תבלול (קטרקטה) בשתי עיניו. אם מחוסר רופא־עינים מומחה בירושלים, אם מקמצנותו של אבא, שחס מאד על ההוצאות הגדולות להסיע אותו ואת רעיתו לחוץ־לארץ אל רופא מומחה – הניתוח שעשה בעיניו רופא מקומי, לא עלה בידו, ואור עיניו אבד לגמרי תוך שבועות מספר.

המאפליה שקמה בבית כמארה אכזרית מידי גורל נעלם, הממה את הרעיה. והבנות העלמות הצעירות, שעמדו כל הימים לפני האב העיוור, המוטל תמיד בקרן זוית כצל מדאיב־מבעית, שיוה אותן בעיני עצמן כשבויות־רדופות בידי כוחות שטניים נוראי תעלולים.

אבדן אור עיניו של הבן לא הכמיר את רחמי האב; אף לא סר לפקוד את הבן העיור אלא לעתים רחוקות ובבואו – עדיין היה מתרעם ומרגן על כל סכום שנאלץ לתת לבן האומלל (במשך ארבע שנות מלחמת־העולם הראשונה).

חיי חרפה ודאבה כאלה לא חדלו מכרסם ומהרוס את בריאותו של אהרן, ובשנה השלישית לעורונו נקטף מחיים משבץ־לב תוך רגעים מספר.

ואולם שנים אחדות אחר מלחמת העולם הראשונה כמו השיגה סוף־סוף נקמת הגורל את אבי אבות הזדון והכסל – את הבנקיר הגדול בעצמו: תוך שנים מעטות התערער־התמוטט הבנק על נכסיו ועסקיו הרבים. כנראה, מוסדות כספיים גדולים (חברות מסילות ברזל, אניות, חשמל), שבנק פורילו היה שותף בהם, באו עד משבר עם תהפוכות מלחמת העולם, ובגלל כיבוש הארץ על ידי שלטון חדש – בריטי – נמצאו, כנראה, הרבה עסקי קרקעות וכנסים דלא־ניידי – פסולים. משום כך ההון הגדול, המנופח, התכווץ והתמעט – ככדור שניטל מתוכו מרבית אוירו.

הזקן – נשבר עוזו עם שבר הונו ונפטר לעולמו.

הבנים – עוד המשיכו לרגוז ולהתקוטט ביניהם על שארית הירושה, אולם תוך עשר–חמש עשרה שנה לא נשאר לבית פורילו ולבניו בעיר לא שם, לא יד ולא זכר.

האלמנה, אם לשלוש הבנות הצעירות, נתלבטה במצוקתה וביסוריה והספיקה בשארית כוחותיה להשיא את הבת הגדולה, ואילו השתים האחרות נשארו בחסותם של קרובי האם אחרי מות האם – גם היא בדמי ימיה.

והבית ההדור של הזוג הצעיר, המאושר בשעתו, עומד היום גם הוא בחורבנו (לאחר שעבר לכמה בעלים). מדלקה שנפלה בו, באחת מתמורותיו, נשארה עד היום הקומה השניה נטולת גג וחללה פתוח כולו לחלל של מעלה, כרשות הפקר של מעלה…; החלונות קרועי המסגרות, מפוייחי הטפחות מעשן הדלקה, ידמו לפיות פעורים של יצורים שטניים טמירים, אשר חוללו בבית הזה מעללי זוועות בלעגי זדון לא ישוערו…

הגזוזטרה הרחבה, ההדורה, מקום בו הופיעו לרוב אותן דמויות קורנות אור, עומדת עתה רעועה, רפויה, נפסדה כסמל לגורל חייהם של דרי הבית הראשונים.

ומי שהכיר את הבית הזה מראשיתו, משתאה לפני מראהו היום ושפתיו לוחשות מלים… מלים…: גורל? מקרה? השגחה? – מלים ריקות…

ונפשו דואבת ולבו ריק כשלוש המלים הללו גם יחד…