כמו כל דבר ‘המתמסד’ עם השנים, גם המד"ב הצמיח מתוכו פרודיות שונות על עצמו, ועל הנושאים שבהם דשו שוב ושוב סופרי המד"ב, עד כדי כך שהחלו להימאס על חובבי הז’אנר. אחת הפרודיות הישנות יותר, שהופיעה בתחילת שנות ה־50 היא זו שלפנינו. כפי שמעיד שמה, נועדה פרודיה זו לשים קץ לכמה וכמה נושאים שחוקים שכאלה, ובזמנו אמר עליה הסופר והעורך אנתוני בוצ’ר שהיא “מכילה די חומר לכמה וכמה אנתולוגיות שלמות…”
צ’רלס בומון הוא כינוי־העט של צ’רלס נאט (שנפטר ב־1967 בהיותו בן 38 בלבד), שפרסם כמה וכמה סיפורים מלאי הומור (בעיקר הומור ‘שחור’), ושיתף פעולה עם צ’אד אוליבר בסדרת ‘סיפורי קלוד אדמס’, ש’המילה האחרונה' הוא אחד מהם. הוא כתב תסריטים לכמה סרטי אימה (ביחד עם ריצ’ארד מתיסון), וכן לשני סרטי מד"ב: ‘מלכת החלל החיצון’ (מ־1958) ו’שבעת פניו של ד"ר לאו' (1964).
סיימס צ’דוויק אוליבר הוא בוגר אוניברסיטת טקסס, (בה היה אחד הראשונים שקיבל תואר מגיסטר בזכות עבודת מחקר אקדמית על המד"ב), ובעל תואר דוקטור לאנתרופולוגיה. בנוסף לסיפורי מד"ב רבים, כתב גם מערבונים.
* * *
קלוד אדמס עמד בין עיי־החורבות של העיר כשהוא משיר חול מבין אצבעות ידיו ומציין לעצמו בסיפוק כי הן עדיין יציבות. הוא הגביה את ראשו והאזין.
דבר לא נשמע.
רוח רפה העיפה חול על ערימות האשפה אשר פעם איכסנו ציביליזציה שלמה.
קלוד קרא בקול רם; הוא לא קרא מתוך יאוש אלא מתוך איזו סקרנות כמעט מדעית, שהיתה נפלאה בעיניו, בהתחשב בנסיבות. “היי! מישהו שומע אותי? האם אני לבד?”
נשמע רק רחש הרוח, והחול.
“אני באמת לבד,” סיכם קלוד, לא בלי הנאה. “טוב.”
הדבר היה ידוע לו כבר. הוא, קלוד אדמס, היה האדם האחרון בעולם. הסימליות שבמילים אלה לא נעלמה ממנו.
הוא ניגש אל המכונה שבנה ובחן אותה בביקורתיות. הגימור היה מרושל במיקצת, עליו להודות. השעונים לא היו מדוייקים במיוחד. בכל זאת, לא היתה זאת מכונה חסרת ערך.
הוא יצטרך להשתמש בה; הגיונו אמר לו לפחות זאת.
אין להסיק מכך שהוא אהב להימצא בהמון או משהו בדומה לכך. למעשה, הוא תמיד נטה לאיזה סוג של קיום מבודד. ומכל מקום, הוא האמין במתינות. היה זה טוב לאדם לחיות על פי יכולתו וכיוצא בזה, אבל היו לכך גבולות.
הוא סקר את המכונה.
הבעיה אותרה בקלות: הוא היה האדם האחרון בעולם, לבדו במידבר של חולות, טינופת והריסות. הוא היה, אם אפשר לומר כך, המחזיק ברסן הזמן. על מנת לפתור את הבעייה הזאת, יהיה עליו להיכנס אל המכונה שלו ולנסוע אחורה בזמן עד שימצא מישהו.
לא סתם מישהו, כמובן.
משהו.
“המהסס,” הגה קלוד, “הוא אבוד.”
הוא כיווץ את כתפיו ונכנס אל המכונה ישרת הזוויות. אצבעותיו הרגישות הונחו על המכשירים. הוא התיישב, לקח לידו מהדורת כיס של “פיזיקה תיאורטית מתקדמת” מאת שוגלי, ספר שבו נהג לשעשע את עצמו בעת המסעות בזמן.
הוא נופף לשלום.
הוא לחץ על הכפתור האדום.
המכונה נעצרה.
קלוד הניח את הספר, קם על רגליו ופיהק. הוא הציץ במחוון הזמן, תוהה מתי הוא נמצא.
“שני מיליון לפני הספירה”, קרא.
הוא לא נתפס לבהלה, אלא התיישב, פיטם את מיקטרתו והעלה אש. הוא עישן עד שהיה רגוע לחלוטין.
“חומרים פגומים שאחרי המילחמה,” אמר קלוד. “הם ודאי הסירו את התווית.”
הוא הפעיל את השער ויצא החוצה. שמש חמה ורוח נעימה קיבלו את פניו. הוא עמד בשדה ענקי ופורח. הוא נשם עמוקות וחייך.
“המון שנים,” אמר. הוא ניער את מיקטרתו על עקב מגפו. “עכשיו אני, בלי שום ספק, האדם הראשון בעולם”.
הוא התיישב בדשא השופע ושאל את עצמו מה אמור לעשות האדם הראשון בעולם. הוא כבר לא היה בטוח. הסימליות של הרגע לא חמקה ממנו. חוץ מזה, מה היה עליו לעשות בנוסף לזה שהרגיש עצמו מאוד סימלי מול קרני השמש?
זחיחות דעתו הופרעה על ידי רעש שבא מצידה השני של המכונה שלו. קלוד התרומם מתוך הפתעה מוחלטת.
“אלוהים אדירים”, אמר.
יצור עמד מולו. היצור שילב את ידיו בתנועה שאמורה היתה להביע ענווה, וזז שוב, כשפירקי המתכת חורקים בצורה מחרידה.
קלוד התבונן ביצור מתוך עניין. היה זה דמוי־אנוש, הומנואיד, ככל שיכול היה לשפוט.
“אני עדיין האדם הראשון בעולם,” הוא אמר.
ההומונואיד החורק תוכנן להיות יצור נקבי. היא היתה במצב מחריד וחיבורים אחדים בגופה קיפצו בחופשיות. עורה נתלה על מסגרת המתכת. עיניה היו כהות ושיערה סבוך לגמרי.
הוא כרע על ברכיו. “בררקל?” ציפצפה.
קלוד לא התיר לעצמו להישבות בידי רגשות. הוא הקיש במיומנות על מצח היצור והקשיב בתשומת־לב ל’בונג' העמום שנשמע.
“שֶמֶן,” אמר ופכר את אצבעותיו.
הוא נכנס אל המכונה שלו והוציא משמנת מארון השירות. הוא אכסן את השמן לצורך המכונה שלו, אבל שמן היה שמן, חשב, והוא לא יכול להתעלם מגברת השרויה במצוקה.
חוץ מזה, סקרנותו התעוררה.
הוא מצא חור קטן בצווארה שהיה מוסתר בשיערה הסבוך. על פניו הייתה ארשת של רופא מטפל. בעוד היא מצפצפת כאסירת תודה, טיפטף מנה נדיבה של שמן לתוכה. התוצאה היתה מיידית.
היצור התרומם מתוך איזו אצילות נאווה ונעשה אישה. היא חייכה, הוציאה מסרק והעבירה אותו בשיערה. עורה נצמד אל מיסגרת המתכת ועיניה התנוצצו.
“בררקל,” אמרה, מנסה להתרפק עליו.
הוא הרחיק אותה. “הטרנספורמציה טרם הושלמה,” אמר בקפדנות, נותן בה מבט שקורטוב של תיעוב נמהל בו. “נסי לשלוט בעצמך, יקירתי.”
היא נראתה מאוכזבת, אך התאוששה במהירות. היא הצביעה לכיוון מערב, מקפצת מעלה ומטה על איבריה המשומנים מחדש ורומזת לו לבוא בעיקבותיה.
“מה עוד?” קלוד רצה רק את הזריחה ואת הדומיה.
הוא עקב אחר דמותה החולפת בשדה המדושא, וציין לעצמו כי המראה שלה משתפר ככל ששמן־הסיכה חודר אל החלקים הפנימיים.
“שחר האדם,” לחש קלוד.
לפתע, נשמעה מוסיקה. אוזניו המאומנות כהלכה קלטו את הצליל הרך של החלילים, אשר היה נוגה, נוגה מאוד.
הם טיפסו על גבעה – ושם היו כולם. מוסיקאים, בלי שום ספק. אבל, איזה סוג של מוסיקאים? על חופו של אגם שוקט עמדה קבוצת המנגנים המוזרה ביותר שראה מעודו. הם שכבו בתנוחות מוזרות בדשא השופע, כאילו הוטל עליהם להדגים תנועות שונות של התרגעות. “מה זה?” לחש קלוד. “מי כל האנשים האלה?”
“בררקל.” ידי האנדרואידית הונפו אל על (עדיין מתוך איזה קושי בפרק החיבור) ואצבעה רטטה, מצביעה לכיוון מסויים.
קלוד הביט, וכמעט איבד את שלוותו. שם, שעונה בזהירות רבה, היתה ספינת חלל; המתכת העירומה היתה מכוסה אבק וצמחים, הזכוכית היתה מעורפלת, ומה שהיה פעם מבריק דהה בשמש הלוהטת.
דומה היה שהמוסיקה הנוגה גוועת חרישית; הצלילים רעדו באוויר. קלוד התקרב אל קבוצת הנגנים המוזרים. היצורים הללו היו באמת שונים מיצורי אנוש: היו להם רגליים וידיים, במספר תואם. אבל קלוד לא ראה מעודו איברים כה שבירים; כאילו היו עשויים מחרסינה.
הוא נזהר מאוד.
קול חלוש פנה אליו: “איחולי!”
קלוד הינהן. טלפאתים, מה?
היצורים לא רעדו ולא נעו, להוציא את הרטט העדין של אצבעותיהם הענוגות על מיתרי הכסף.
הקול ליחשש באוזנו הפנימית של קלוד. “אנחנו באים מן הכוכב המכונה בפיכם מאדים.” הצלילים הפכו לקינה. אחד האנשים הירוקים חייך בעצב. הוא קטף פרח זעיר ופרץ בדמעות. האחרים נהגו כמוהו.
“עסקנו בחקר השמש כאשר הספינה שלנו נפלה על כדור הארץ. זה היה… נורא. עכשיו, אנחנו כאן.”
קלוד הבין. “קשיים טכניים?” שאל.
“כן. היינו רוצים לחזור, איכשהו.”
קלוד שילב את ידיו ופכר את אצבעותיו. “ייתכן שאיזה מלומד מיושן יוכל לעזור.”
“זה חסר סיכוי, אבל אתה היחיד.”
“בוא נעיף מבט.”
שני מאדימים קפצו מעל התלולית המדושאת. קלוד חשב שהם כמעט שקופים. הם צעדו לעבר ספינת החלל.
“רק תנו לי להסתכל קצת,” אמר קלוד ונכנס פנימה.
בפנים היתה עירבוביה של צינורות, כפתורים, שעונים, חוגות ואנטנות. קלוד הניד בראשו, ואחר־כך הבחין במשהו שהיה במפלס הנמוך.
מובן; זאת היתה ארובה.
לצידה עמדה קורת עץ עבה.
“אה,” הוא אמר. היה זה הפיתרון המחוכם ביותר שהוא ראה מימיו. הספינה פעלה על עיקרון פשוט עד שטניות – ועל כן גאוני – דלק חיצוני, או הצתה ספונטנית!
הפיתרון היה בהישג היד.
המאדימים הביטו בו בעצב. קלוד שלף מארנקו כמה אשראיונים בני עשרה דולאר – חסרי שימוש עכשיו – וקירב את המצת שלו אל השטרות. תוך שניות עלתה הלהבה.
הספינה הרטיטה.
קלוד יצא במנוסה וחשב כי יהיה בטוח יותר למענם אם יסגור את פתח האוויר. “שוטים,” ציחקק.
הוא מצא את האנדרואידית מחכה לו.
קלוד הסתכל אחורה, אבל ספינת החלל המריאה כבר.
הקול שבאוזנו הפנימית היה שליו. “יצור האדמה, עשית לנו שירות. בני המאדים אינם שוכחים לעולם. האנדרואידית היא שלך.”
והספינה נעלמה אפופת אש ועשן.
ידה של האנדרואידית נגעה בזרועו.
הוא הסתובב ונגע בכתפיה. הן היו רכות בצורה מפתיעה.
“אני אקרא לך חווה,” הוא אמר.
הסימליות לא חמקה ממנו.
במרוצת הזמן בא תינוק לעולם.
קלוד אדמס התלבט בין השמות קין והבל ולבסוף קרא לו לבנו בשם בן. הפשרה לא סיפקה את תביעת הדייקנות של מוחו, אבל היה זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לעשותו.
הרמז הראשון לכך שבן היה שונה באופן כלשהו, ניתן כאשר מלאו לו שלושה חודשים. התינוק הרג עכבר בכך שנעץ בו את עיניו המימיות. הדבר גרם לקלוד אי נוחות מסויימת, אבל סקרנותו הגדולה גברה על הכל. הוא החל להתבונן מקרוב בתינוק.
כאשר בן החל לינוק בעוד חווה מצויה במרחק של מאה מטרים טובים ממנו, זה הספיק לקלוד. בן היה באמת שונה מילדים אחרים שראה.
“גורמי פסי,” אמר קלוד לעצמו, כשהוא רובץ על הדשא. “הכימיה המיסתורית של הדם. קרינה פוסט אטומית. חשיפה לזירמי זמן. שינויים בגנים ובכרומוזומים. הילד הוא מוטאנט!”
אכן, כזה היה.
אבל בן היה איתם ובעיקרם היו אלה ימים מאושרים. הם יכלו להתענג על אור השמש ועל השדות הירוקים ועל ימי הקייץ הארוכים.
ועל הלילות.
חווה היתה מסוגלת להטריף את דעתו של גבר, כשהיתה משומנת כהלכה.
עם זאת, הירהר קלוד, יש תווית מחיר בגן העדן. עליך לשלם אותו. שנות האושר חולפות להן, ושום ירח דבש אינו אורך לעד.
דברים קטנים החלו להתגלות.
חווה נעשתה נוחה לרגוז ונהגה לישון עד מאוחר בבקרים ולשוטט בשדות, בלתי מסורקת. קלוד חש באי שקט גובר והולך בקירבו. הוא החל לשפץ את מכונת הזמן שלו, ונהג לשבת שעות ארוכות בתאו, מעשן את המקטרת ומתבונן בשעונים ובחוגות.
לבסוף קרא לבן אליו.
“מסתלק קצת, אבא?” אמר בן, מתוך ידיעה, מרחף בנוחות. “עוזב את אמא הקטנה?”
“במובן מסויים,” הסכים קלוד, “ככה זה. אני הולך אל העתיד, בן. אולי אחזור מאוחר יותר. היית רוצה לבוא איתי?”
בן שוטט לו באצילות באוויר וניגב בברכיו במיצחו. “אתה לך לך, אבא. אני אפגוש אותך מאוחר יותר.”
“אבל אין לך מכונה, בן.”
בן חייך מתוך סובלנות. “אגיע לשם,” אמר.
“נער אמיץ.”
קלוד עשה את הכנותיו בזהירות רבה. ביום בו מלאו שתיים עשרה שנים בדיוק לנחיתתו בשדות הדשא, שב אל המכונה שלו. ליבו היה, איכשהו, כבד עליו.
הוא לקח את שפופרת השמן הארוכה, הריקה למחצה, איתו, והיתה איזו לחות חשודה בעיניו. הוא כיוון את השעונים.
קלוד לחץ על הכפתור האדום בפעם השנייה.
היתה איזו שריקה לחשושית, ואחריה נשמעו חריקות. המכונה נעצרה.
קלוד התקדם אל הדלת. “ובכן,” אמר, “המאה העשרים, אם אינני טועה.” הוא הציץ במחוון הזמן.
הוא טעה.
המחוג האדום, הארוך, ניצב על שנת 3042. קלוד העווה את פניו.
“מוזר לגמרי,” מילמל.
לא היה אפשר להפעיל שוב את המכונה בטרם תתקרר כהלכה, כמובן.
קלוד הפעיל את הדלת. היא ניסטה הצידה תוך זימזום ונתקעה בחפץ חסר צורה שהיה בפינה ואשר, למיטב ידיעתו של קלוד, לא היה שם לפני כן.
“חווה!”
היא קמה סמוקת פנים.
“התגנבתי פנימה,” אמרה. “האם זה היה משגה גדול, יקירי?”
קלוד נאנח. “מהו מישגה? מהי אמת? מכל מקום, אנחנו כאן.”
הם יצאו החוצה.
היום היה המולה של שמש ורוח רפה. קלוד התנשף ובחן את הסביבה.
הוא היה בעיר. בניינים גבוהים ודקים נישאו מסביב. להקות של מטוסים קטנים סבבו על הבניינים וקבוצות של אנשים נעו על מדרכות נעות. קלוד התבונן באנשים. הם נראו דומים בצורה מוזרה, כאילו היו אדם אחד, המשתקף שוב ושוב, אלפי פעמים. הם היו, ללא יוצא מן הכלל, חסרי הבעה. כולם התבוננו בקופסאות קטנות, מצויידות באנטנות, שהיו תלויות באפיהם.
“האם אתה אוהב אותי?” שאלה חווה.
“כן ולא,” ענה קלוד, מתחמק, והמשיך ללכת.
אז נעצר. לרגליו היתה ערוגה של פרחי שן־ארי. הוא קטף פרח אחד. מייד נחת מטוס לידו.
“שֵם.”
“קלוד אדמס. ושמך?”
“כתובת?”
“אני חושש כי לפי שעה אני חסר מקום מגורים קבוע.”
“אתה עצור. אנחנו כולאים אותך לפי סעיף א 703.”
“א 703?”
“נכון. א 703. סקרנות.”
קלוד לא היה מסוגל, לפתע, לשלוט ברגליו. הם הובילו אותו אל התא. הוא התיישב. הדלת נסגרה. המטוס המריא.
“אני אשחרר אותך!” קראה חווה מלמטה. “אל תדאג. אני אדבר עם מישהו.”
קולה אבד במרחקים.
קלוד פיטם את מיקטרתו במנת הטבק האחרונה שנותרה בידו, התמתח וניסה לחשוב.
אין ספק שהיה זה כלא, אף שלא דמה לכלא כל עיקר. לא היו סורגים; רק איזה קו נזירי בריהוט, רמז על תפיסת הכליאה של שוביו.
נשמעה אנחה חרישית.
קלוד הסתובב וגילה כי הוא איננו לבד. גבר צעיר ישב באחת הפינות, לא מנוחם, מסובב את כפתוריו של מקלט טלוויזיה.
“מה הבעייה?” שאל קלוד בצורה דמוקראטית.
“המקלט,” אמר האיש. “הוא לא עובד. אתה מבין? הוא לא עובד!”
באותו רגע נשמע צחוק אדיר.
איש מבוגר התרומם מפינה אחרת. הוא היה מזוקן. “וזה לעולם לא יעבוד,” העיר.
האיש הצעיר פנה אל האדון המזוקן בכעס, וקלוד התרחק משם, תמה. אחרי שהרוגז חלף, הוא פנה אל האיש המזוקן.
“אמור לי משהו על הציוויליזציה הזאת,” אמר. “נדמה לי שאני סובל מאיזו אמנזיה.”
“מה יש להגיד?” המזוקן משך בכתפיו. “כאשר אדוני־העל הגיעו, לפני חמישים שנה, מן המאדים – הם סילקו מעולמנו כל מילחמה, סבל, פשע, מחלה ועבודה. עושה רושם כי הדבר בא כהבעת תודה מצידם לאדם מסויים שעשה להם פעם שירות גדול. מאז אנחנו חיים על משמני ארץ. הממכן הגדול מריץ את ההצ–”
“הממכן הגדול?”
“כן, זהו מנגנון משוכלל ביותר,” אמר האיש המזוקן בהתלהבות.
“קיברנטיקה וכדומה. הוא אוגר את כל נתוני הזיהוי העצביים של כל יצור־אנוש על פני האדמה. חוץ מזה, משמש המנגנון כמטריצה אלקטרונית לכל תצורה על פני הפלנטה. בלא הממכן הגדול, ידידי, לא תהיה כאן אפילו מולקולה מיוצרת אחת שתהיה גדולה עד כדי כך שאפשר יהיה לירוק עליה.”
“המממ,” אמר קלוד.
הוא הוסיף להרהר.
חווה באה לראותו למחרת. הוא הבחין בתנועותיה בשדה הירוק.
“חווה!”
היא עמדה על גדת הנחל ולא הביטה אל על.
קלוד נחפז אליה. “חווה,” קרא, “מה חדש?”
“הלכתי לשם,” אמרה חווה. “דיברתי עם הממכן הגדול.”
“אה! הוא נמצא כאן, בעיר הזאת?”
“כן.”
“טוב, אם כך. האם עומדים לשחרר אותי מייד?”
חווה נראתה נבוכה. סומק עלה בלחייה. “לא,” מילמלה. “הממכן פסק לך תשעים שנות מאסר.”
קלוד נרגז. “את כועסת,” אמר. “אני נטשתי אותך וזוהי נקמתך…”
“לא.” חווה נשאה את ראשה. מבין שתי הבעותיה, לא השתמשה הפעם בהבעת השמחה. “נסה להבין, קלוד. הלכתי אל הממכן הגדול. הכוונות שלי היו מצויינות. ואז… משהו קרה. קשרים כימיים, עירבול מעגלים, אינני יודעת!”
“עירבול מעגלים?”
חווה חייכה, נזכרת. “אני ממוכנת,” אמרה בשקט. “הממכן הגדול הוא ממוכן. זה היה אחד מאותם דברים, אתה מבין… הוא היה בודד מאוד, קלוד.”
“זה מספיק. אל תמשיכי.”
קלוד הניח את ידו על כתפיה. “איפה הוא?” תבע. “בואי הנה, אני יודע שהוא כאן בסביבה.”
“שם. הבניין הכיפתי בפינה. הו, קלוד –”
קלוד נע במהירות. דמו גאה. הממכן הגדול לא נזקק לשומרים, הואיל ואיחסן את הנתונים העצביים של כל אדם על פני האדמה. קלוד נכנס אל הרוטנדה המרכזית ללא קושי.
הממכן הגדול שהיה דומה לדינמו ענק, הימהם.
“ממכן,” מילמל קלוד, “אמור את תפילתך האחרונה.”
קלוד בחן אותו. הוא היה עשוי מחומרים עמידים. דומה היה כי הוא בלתי חדיר. הוא זמזם ואורות היבהבו על צגיו.
במקום כלשהו חייב להיות לו עקב אכילס.
קלוד בחן את הבעייה בצורה מדעית, ולא הגיע לכל תשובה. הוא בעט בממכן הגדול מתוך ייאוש.
אחר כך הבחין במשהו מוזר המרחף ממש מעל ראשו.
היה זה בן.
“התקע, אבא,” אמר בן.
“סליחה?”
“התקע, שלוף את התקע!”
“כמובן!”
הממכן הגדול שיגר ויבראציות קוליות. הוא הימהם והרטיט. הוא ידע פחד, כאשר קלוד התקרב אל השקע.
“מחוכם מאוד!” אמר קלוד ושלף את התקע.
“אומפ!” קרא בן. “תחזיק חזק, אבא!”
העולם החל לאבד את אחיזתו. דברים התפוררו. קלוד חש בחילה. בניינים קרסו תחתם, אחרי שנהרסה המטריצה האלקטרונית שלהם. בני אדם נתקעו בכלי תחבורה, ומוחותיהם חדלו לפעול.
קלוד חש את הנפילה…
היתה אפלה.
כאשר התעורר ראה סביבו חורבותיה של עיר. רוח העיפה חול על האשפה אשר בין העיים, שפעם היו משכנה של ציוויליזציה שלמה.
הייתה דומיה.
בן התעופף ברקיע ונחת לצד אביו. “אמא כאן,” אמר. “היא רוצה אותך, אבא.”
צעד אחר צעד התקדמו השניים לתוך רחבה. חווה ישבה בשקט על לוח שיש. פניה היו רטובים מדמעות.
קלוד אחז בידה.
“חווה,” הוא אמר. “את ואני ובן אנחנו עכשיו הציוויליזאציה. האם את יודעת מה פירוש הדבר?”
“כן.”
“ואינך פוחדת?”
“כן, קצת. זה לא קל להיות האם של גזע חדש.”
“לא,” סיכם קלוד, “לא קל בכלל. העבודה גדולה מדי לי ולך. אנחנו צריכים אישה לבן. אנחנו מוכרחים להביא לעולם בת.”
בן חייך.
קלוד משך בכתפיו.
יחד, הוא וחווה, צעדו אל עבר השיחים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות