מציאות מול דמיון, מקריות מול גזירת גורל, ו’מציאות חליפית' הם מקצת ממרכיביו של סיפור מוזר ומופלא זה, בתוספת תבלין של פרדוקסים של מסע בזמן…

אל דימון נייט התוודענו לראשונה באמצעות סיפוריו ‘בארץ הסומים’ ו‘תחנת מפגש קדמית’ (גליונות מס' 1 ו־2). הוא נולד ב־1922, היה פעיל מאוד בקרב חובבי המד"ב של שנות ה־30, והחל לכתוב ב־1941. בשנות ה־40 וה־50 עסק רבות גם בעריכת כתבי עת ואנתולוגיות וכן בביקורת ספרותית. קובץ מאמריו בשם ‘החיפוש אחר הנפלאות’ זכה בפרס ‘הוגו’ בשנת 1956.

* * *

היה זה יום־שבת אביבי וחם, וג’וני בורניש בילה את שעות הבוקר בסנטראל פארק. הוא רשם את המלחים ששכבו על הדשא וחיבקו את נערותיהם; הוא רשם אנשים זקנים שחבשו כובעי קש ואת מוכרי הגלידה והפירות מאחורי עגלותיהם. הוא עשה שני רישומים מהירים של ילדים המשחקים בספינת צעצוע, ועמד להפוך את הדף ולעשות רישום נוסף, כאשר כלב דלמטי גדול התנפל עליו והפילו לתוך המים. אדון מבוגר, שב־שיער ובעל עיניים נוצצות סייע לו לקום על רגליו. ג’וני נכנס לבית השימוש של הגברים, סחט את מיכנסיו, לבש אותן ועמד פשוק איברים, ככוכב ים, בשמש. מיכנסיו התייבשו לפני פינקס הרישומים, כך שעלה אל האוטובוס הנוסע אל מרכז העיר. הוא ירד ברחוב ארבעה עשר ונכנס אל החנות של מאייר.

המוכר היחיד שנראה לעין, הציג בפני גברת לבושה חליפת טוויד לוח־ציור מסובך ודומה היה כי היא איננה מבינה כיצד משתמשים בו. ג’וני לקח מעל אחד השולחנות פינקס רישומים כזה שהיה נחוץ לו, והעיף מבטו על המכחולים, הצבעים והאביזרים הנוספים שנועדו לציירים חובבים. הוא הבחין בנייר מיוחד על מדף סמוך וניסה להגיע לשם. הוא שגה, שוב, בחישוב הכושר המוגבל של סיבוב ברכיו, וגרם למפולת של קופסאות צבע קטנות. הוא ריקד על רגליו כדי להתאזן, דרך על אחת הקופסאות והתיז צבע אדום על הכל.

ג’וני שילם תמורת הצבע, בלא להוציא מילה, ויצא. הוא גילה כי שכח את פינקס הרישומים באיזה מקום. היה ברור לו כי האלוהים לא קבע שהוא יצייר משהו במשך היום.

בלכתו הותיר עקבות צבע אדומים על המדרכה. ג’וני הוציא עיתון מפח אשפה, ניקה את נעליו ככל שיכול וניגש לשתות קפה.

הקופאי הציץ בשטר הדולר שלו והשליך שורה של מטבעות בנות עשרה סנטים, אשר זימזמו על השיש כחרקי מתכת רגוזים. הם היו חיים בכף ידו של ג’וני; אחד מהם נשמט, אבל ג’וני תפס אותו לפני שהגיע אל הריצפה. שמח בניצחונו, עשה את דרכו בהמון אל מכונת הקפה. הוא העמיד ספל מתחת לפייה והכניס מטבע לחריץ. הקפה החל לזרום, מילא את כוסו והוסיף להישפך.

ג’וני הביט בכך לרגע. הקפה המשיך להשתפך מסביב לספל, חם מאוד למגע, ונעלם מתחת לרשת מחוררת.

גבר בעל שיער לבן סילק אותו הצידה, לקח ספל ריק ומילא אותו מתוך שלווה. מישהו אחר עשה כדוגמתו ועד מהרה היה שם תור. ככלות הכל, היה זה המטבע שלו. ג’וני לקח ספל אחר וחיכה לתורו. גבר כעוס בחלוק לבן נעלם בתוך הקהל, כשהוא צועק משהו. כעבור רגע החלו האנשים להתפזר.

זרם הקפה פסק. האיש בלבן לקח את ספלו הראשון של ג’וני, שפך את הקפה והניח את הספל הריק על אחד ממגשי השירות.

היה ברור, אם כן, שלאלוהים לא איכפת גם אם ג’וני שתה קפה היום או לא. ג’וני יצא מן המקום, שורק, מזכיר לעצמו כי עליו להישמר מפני צרות.

עגלה עמוסת בננות ותפוחי עץ ניצבה בפינת הרחוב. ג’וני נעצר. “הו, לא.” אמר, ציווה על עצמו להסתובב והתרחק במורד השדרה, ידיו בכיסיו, מרפקיו לצידי גופו. ביום שכזה, מה יוכל לעשות בעגלה עמוסת פירות?

מה בקשר לציור של העגלה מופשט למחצה – ‘טבע דומם נע’. מנדרינות מעופפות, בננות ירוקות, אשכוליות מאובקות – הכל מוקפא במבטו של האמן. שיגעון סזאן, שונה לגמרי מזה של הנרי מור. אלוהים, זה לא היה גרוע בכלל.

הוא יכול לראות את הציור, רחב מידות וסר טעם, שלושים ושישה אינץ' על שלושים (נייר ציור; יהיה עליו לגשת שוב לחנות של מאייר או לחנות אחרת), גוונים אפורים על רקע סגול, זועקים אלה אל אלה כמקהלת תוכים. הדגשות שחורות פה ושם, היוצרות צורה של שטיח. בלי עומק, בלי אור־צל, פשוט צבעים רגילים של ביצים לחג הפסחא, מסתוריות כמו כומר מבותר לחתיכות. מסגר את זה בצבע לבן כמו יען – והישר! המוזיאון לאמנות מודרנית!

הבננות, הוא חשב, יצטרכו ללכת בדרך הזאת ולהתעקם כלפי מעלה. העיקר להרגיז את הגבירות הזקנות של אושקוש. הצהוב, השומני והרווי הזה, המוחלף בירוק ארסי… הוא נגע באחת הבננות, ממשש את הקימורים החלקים והקשים,

“כמה, חבר?”

לרגע חשב ג’וני כי הוא הלך סביב גוש בניינים וחזר אל עגלת הפירות הראשונה, אך הוא ראה כי על העגלה שמולו מונחות בננות בלבד. הוא עמד בפינת רחוב אחד עשר, הוא עבר על פני שלושה גושי בניינים, עיוור וחרש.

“לא בננות,” אמר בחיפזון וניפנה משם. צעקה פגעה באוזנו. הוא הסתובב; מולו ניצבה אישה בחליפת טוויד, שהחזיקה בידיה תיק כביר מימדים.

אתה לא יכול להסתכל איפה –"

“מצטער גברת,” אמר, מנסה בכל כוחו לשמור על איזון גופו. הוא נאחז בעגלה. משהו נשמט מתחת לרגליו; הוא נפל, החליק כמו בולעץ במישחק כדורת, רגלו גוררת את תמוכת העגלה…

הדבר הראשון שהבחין בו, בעודו יושב שם שקוע עד צוואר בבננות, היה שיערו הלבן של איש אשר ניצב בראש הקהל והביט בו.

אותו איש ש…?

ואם כבר חושבים, האישה הזאת בחליפת טוויד –

מגוחך.

אותם אנשים. משהו החל להתבהר בזיכרונו. כעבור עשר דקות של מבוכה, הוא כרע, חנוק־אסטמה, מול ארונו כשהוא מוציא החוצה ציורים בלתי ממוסגרים, קופסאות נעליים ממולאות מכתבים, שפופרות צבע מיובשות וסחוטות, גרזן צופים, סודרים ישנים וכתבי־עת ישנים, עד שגילה מיזוודה מעוכה.

בתוך המיזוודה, מתחת לרישומים וציורי צבע בלתי גמורים, היה תיק קרטון קטן. בתוך התיק היו שני גיזרי עתונים.

אחד היה מה"פוסט', התאריך היה מתישהו לפני שלוש שנים; בצילום נראה ג’וני בתנוחה מוזרה, מתגונן מפני סילון מיים שפרץ מברז שריפה, שנפתח בידי פרחחים. בתצלום השני, מ’הג’ורנאל', שנעשה לפני שנים, נראה ג’וני כאילו מטפס על קיר, כמו מתוך חלום.

למעשה הוא החליק על רחוב מכוסה קרח.

הוא הסתכל בחוסר אימון. בתצלום הראשון נראו ברקע כשש דמויות, רובן ילדים.

ביניהם היתה אישה בחליפת הטוויד.

ברקע הצילום השני נראתה רק דמות אחת. היה זה האיש בעל שיער השיבה.

ג’וני חשב על כך וגילה שהוא מבוהל. הוא מעולם לא נהנה להיות הלא־יוצלח שחולצתו נתפסת בחוט תיל, שנלכד במעליות ובדלתות מסתובבות, שמחליק על חצץ. הוא קיבל את הדבר מתוך השלמה, ראה כך את גורלו, ובין האסונות די נהנה מן החיים.

אבל נניח שמישהו גורם לכל אלה?

הרבה דברים מאלה שקרו לו לא היו משעשעים כל עיקר. פעם סגר נהג של אוטובוס דלת על רגלו של ג’וני, הוא נגרר כך על המדרכה מרחק הגון. הוא יצא מכך רק בשריטות קלות – אבל מה היה קורה אלמלא אותו נוסע שהבחין בו?

הוא הסתכל שוב בגיזרי העיתונים. הם היו שם, אותם פנים – אותם בגדים, להוציא את העובדה שהאיש הזקן לבש מעיל. אפילו בתצלום המטושטש ניתן היה להבחין במבט המטורף אשר ניצנץ מעבר למישקפיו חסרי המיסגרת. מקורה החד של האישה בטוויד היה מאיים כשל עיט.

ג’וני נכבש באיזו המייה של בהלה, הוא דמה עצמו לאדם הממתין ללא כל עזרה לקיצה העגום של בדיחה ארוכה ובלתי מוצלחת; או לעכבר שחתול משחק בו.

משהו רע עמד להתרחש.

הדלת נפתחה; מישהו נכנס פנימה. ג’וני נרעד, אך היה זה רק דיוק, בחולצה חומה, סיגריה נעוצה בזווית פיו. לדיוק היה שפם בסיגנון ארול פלין, שהרטיט בעצבנות על זקן בן יומו. היה זה איש בוגדני, פיכח, הגיוני, נחמד, בעל כושר המצאה, מפתה נשים גדול – בקצרה, ממש צ’ליני, להוציא את העובדה שדיוק משולל כל כישרון.

“מסתתר?” שאל דיוק, חושף את שיניו.

ג’וני נעשה מודע לכך שכריעתו וישיבתו אצל הארון עושה רושם כאלו הוא מבקש להתחבא בפנים ולכסות עצמו במעילים, הוא קם, ניסה לתחוב את ידיו בכיסיו והבחין כי הוא עדיין מחזיק את גיזרי העיתונים, היה זה מאוחר מדי. דיוק לקח אותם בעדינות, בחן אותם בעין מנוסה ונתן מבט חמור בג’וני. “לא מחמיא,” אמר. “מה זה, יש לך דם על המצח?”

ג’וני בדק; אצבעותיו הוכתמו במשהו אדום; לא יותר מדי, “נפלתי,” אמר באי־נוחות.

“בחורי,” אמר לו דיוק, “אתה מוטרד. תן אימון בדודך הזקן.”

“אני ממש – שמע, דיוק, אני עסוק. אתה רוצה משהו?”

“רק להיות יועצך המהימן,” אמר דיוק, מושיב בכוח את ג’וני על כיסא. “כך, הישען היטב, אמור את הדבר הראשון שעולה במוחך.” הוא ציפה.

“הוף,” אמר גוני,

דיוק הינהן בהתחשבות. “”תגובת־מיאוס קיומית. אתה רוצה להיפטר מעצמך – להסתלק מהכל. אמור לי, כשאתה הולך ברחוב, האם אתה מרגיש כאילו שהבניינים הגבוהים נסגרים עליך? האם דומה רודפים אחריך אנשים קטנים וירוקים שבאו מהיערות? האם אתה מרגיש איזה צורך לעזוב את העיר?"

“כן,” אמר ג’וני בכנות.

דיוק נתן בו מבט מופתע במיקצת.

“ובכן?” שאל, פותח את זרועותיו,“לאן אלך?”

“אני ממליץ על ניו־ג’רסי שטופת השמש. לכל הערים שמות שונים – ממש מדהים. מיליוני שמות. בחר אחד, במיקרה. האקנסק, פרת' אמבוי, פאסאייק, טיאנק, ניוארק? לא? אתה צודק – מלחיץ מדי, תן לי לראות. משהו יותר צפונה? פרובינסטאון, ענבי מרתה – ממש בעונה, או פלורידה, כן – אני ממש יכול לראות אותך, ג’וני יושב בשמש, זורק את החכה למים, שליו, רגוע, לא מודאג…”

אצבעותיו של ג’וני מיששו את המטבעות שבכיסיו. הוא לא ידע מה יש לו בארנקו – מעולם לא ידע – אבל היה בטוח כי אין זה מספיק. “דיוק, האם ראית את טד אדוארדס השבוע?” שאל מתוך תקווה.

“לא. מדוע?”

“הו, הוא חייב לי קצת כסף. זה הכל. הוא אמר שישלם היום או מחר.”

“אם זאת שאלה של כסף,” אמר דיוק כעבור רגע.

ג’וני הסתכל בו באי־אימון.

דיוק הוציא ארנק מזוהם מכיסו. למשך רגעים אחדים שתק, ואחר כך: “האם באמת רוצה לעזוב את העיר, ג’וני?”

“כן, כמובן, אבל –”

"ג’וני, בשביל מה יש לו לאדם חברים? באמת, אתה פוגע בי. “חמישים דולר יעזרו לך?”

הוא ספר את הכסף ותחב את השטרות אל ידו המשותקת של ג’וני. “אל תאמר מלה. תן לי לזכור אותך כפי שאתה עכשיו.” הוא הציב, את את זרועותיו כמיסגרת והביט בג’וני, נאנח, הרים את המיזוודה והחל להשליך, בקפידה רבה, חפצים מתוך הארון. “חולצות, גרביים, תחתונים, עניבה, ממחטה נקייה, אתה מוכן.” הוא סגר את המיכסה, אחז בידו של גו’ני והחל לדחוף אותו לעבר הדלת. “אל תחשוב שזה לא היה גדול, בגלל שזה לא היה גדול. כך, באוקיינוס החיים אנחנו חולפים ומדברים זה עם זה, רק קול ומבט; אחר כך אפלה ושקט.”

ג’וני דידה על עקביו ונעצר. “מה העניין?” שאל דיוק.

“רק עכשיו הבנתי – אינני יכול ללכת. אצא בלילה. אקח את הרכבת האחרונה.”

עפעפיו של דיוק התקשתו. “אבל, למה לחכות, ג’וני? כאשר השמש זורחת תגיד לה שלום. כאשר הברזל חם, הכה בו. החסד איננו מחכה.”

“הם יראו אותי כשאני אצא,” אמר ג’וני במבוכה.

דיוק העווה את פניו. “אתה מתכוון להגיד שהאנשים הירוקים הקטנים האלה הם ממש בעיקבותיך?” הוא התבלבל. “ובכן, זה – סלח לי, פיזור דעת מיקרי. אבל אתה לא מבין ג’וני, אסור לך לבזבז אף דקה. אם הם עוקבים אחריך, הם בוודאי גילו איפה אתה מתגורר. איך אתה יודע שהם לא יבואו לכאן?”

ג’וני הרטיט ולא היה מסוגל להשיב דבר. הוא רצה להסתלק בחסות החשיכה. אבל פירוש הדבר שיהיה עליו לחכות חמש שעות נוספות, לכול הפחות.

“שמע,” אמר דיוק לפתע, “יש פיתרון. ביף פלדשטיין – הוא עובד בצ’רי ליין, אפילו אמא שלך לא תכיר אותך, חכה כאן.”

הוא חזר תוך חמש עשרה דקות, והביא עימו ערימה של בגדים ישנים וכן איזה חפץ שהתגלה כזקן מרוט וחום.

ג’וני הדביק את הזקן באי רצון. דיוק עזר לו ללבוש מעיל חסר צבע מוגדר, מטונף, ולחבוש כובע בארט. התוצאה – לאימתו של ג’וני: משוגע זקן מאיזור הוילאג' או קבצן מגלויות צרפתיות. דיוק בחן את הופעתו, “זה נפלא, אבל אין מילחמה.” אמר. “מבל מקום, תמיד אפשר לטעת כרמים. Allons! אני העשב; אכסה הכל!”

הם הלכו לעבר רחוב שישה, אשר ידו של דיוק נחתה על כתפו של ג’וני. “הו!” אמר דיוק. הוא נרכן קדימה, התכופף והרים משהו.

ג’וני מתן בחפץ מבט זגוגי. היה זה שטר של חמישה דולר.

דיוק הכניס אותו בשלווה לכיס. “זה קורה לך לעיתים קרובות?” שאל ג’וני.

“שוב ושוב,” אמר דיוק. “זה בעיקר עניין של הסתכלות במוקד.”

“מזל” אמר ג’וני.

“לא חשבתי על זה.” אמר דיוק. “שמע לאיש חכם וזקן. בעולם הזה אתה יוצר את המזל שלך. תחשוב על ניוטון. תחשוב על או’דוויאר. היד נתקעת בצינצנת ריבה? אתה אשם. הצרה איתך –”

ג’וני ששמע את התיאוריה הזאת פעמים רבות לפני כן, לא הקשיב. שמע, חשב, כל הדברים האלה שהיו צריכים להתרחש כדי שדיוק ימצא את החמישיה! נתחיל מזה שמישהו היה צריך לאבד אותה – נגיד בגלל שהוא פגש חבר והיה צריך להכניס את הכסף פנימה כדי שיוכלו ללחוץ ידיים, אחר כך הוא שכח מזה והוציא את הממחטה – בסדר גמור. כמו כן צריך להניח כי כל האנשים שעברו במקום הזה מאז ועד עכשיו, הסתכלו על משהו אחר או שהיו שקועים במחשבות. לבסוף, כל מה שדיוק היה צריך לעשות, היה להביט למטה ברגע הנכון. הכל נראה בלתי סביר בצורה מוחלטת, אבל זה קרה, במקום כלשהו, כל יום.

איכשהו, מדי יום, אנשים נפגעים מאדניות הנופלות מהקומות העליונות, נופלים לתוך בורות, נפגעים מכדורים שיורים שומרי החוק במפיריו. ג’וני משך בכתפיו.

“הו־הו,” אמר לפתע דיוק, “איפה יש מונית? אהה – מונית!” הוא קיפץ אל הפינה, שורק ומנופף בידיו.

ג’וני הביט על סביביו בסקרנות והבחין בדמות המתקרבת אליהם במהירות ממורד הרחוב. “הנה מרי פיניגאן,” אמר והצביע לעברה.

“אני יודע,” אמר דיוק בקוצר רוח. המונית נעצרה לידם, הנהג נשען במושבו כדי לפתוח למענם את הדלת האחורית. “אנחנו הולכים, ג’וני –”

“אבל אני חושב שהיא רוצה לדבר איתך,” אמר ג’וני. “אנחנו לא –”

"אין זמן, " אמר דיוק, דוחף אותו פנימה, "כשהיא פותחת את הפה שלה היא שוכחת לסתום – ולכן הייתי צריך להתעלם ממנה.

“קדימה!” אמר לנהג, והוסיף אל ג’וני: “בין היתר, זה… זה יהיה ניצול לרעה של סובלנות האל ושל השפה האנגלית המלכותית.”

בעוד הנהג משתלב בתנועה, הישהה ג’וני את מבטו על הנערה שעמדה בפינת הרחוב והביטה בהם. שיערה השחור התפזר על מצחה. היא נראתה כאילו היא בוכה.

דיוק דיבר בקול מנחם: “כל אדם, כפי שאומרים, יכול לאלף רק את הסוררת שהוא שונא. שמע נא, ג’וני נערי, זה עתה קיבלת שיעור מעולה. האם רק במזל הסתלקנו ממנה? זה לא היה…”

אבל, חשב ג’וני, זה היה. ומה היה קורה אם המונית לא היתה באה ממש בזמן?

“– במיקרה, נערי. אם יש לך מזל מחורבן זה רק בגלל שאתה מחפש את זה.”

“זאת לא הסיבה.” אמר ג’וני.

הוא הניח שוב לקולו של דיוק להפוך למוסיקת רקע פרימיטיבית, כליחשושי הרקע בסירטי טרזן, כאשר אנשי קאלאומבאס עומדים להשליך את הנערה היפהפיה לגוב האריות. זה עתה ניצנץ בו הרעיון, הוא היה המום נוכח הגילוי, כי כל מהלך חייו של אדם נקבע על פי תאונות מקריות. הנה הוא – 170 סנטימטר ושישים ושלושה הקילוגרם – ביליונית אחת של המלה ‘ללכת’. (מה היו הסיכויים כנגד כל איחוד של זרע מסויים עם ביצית מסויימת? יותר מאשר מיליון לאחד – לא ייאמן.) ומה היה קורה אילו התפוח לא היה נופל על ראשו של ניוטון? ומה היה הקשר בין הרצון החופשי ובין החלטה לא להעשות, נאמר, רועה כורדי, אם במיקרה נולדתי באוהיו?

– פירוש הדבר, חשב ג’וני, כי אם אתה מסוגל לשלוט על הגורמים המיקריים – האופן שבו נופלת צלחת בבר בסקרמנטו, מיזגו של דוד עשיר בקיאוקוק, תכולת העננים מעל סיוס־פולס בשלוש אפס שלוש זמן מזרחי, גולה של אבן חצץ בגרב של נער שליח בוול־סטריט – אתה יכול לעשות כל דבר. אתה יכול להביא לכך שצייר אלמוני בשם ג’וני בורניש יפול לתוך ספינת צעצוע בסנטראל פארק ולכך שצבע אדום יותז על נעליו ולכך שיפיל את עגלתו של רוכל…

אבל מאיזו סיבה תרצה לעשות זאת?

חדר ההמתנה בנמל התעופה כאילו נלקח מתוך הסרט ‘הדברים שיבואו,’¹ להוציא את העובדה שהאנשים לא לבשו גלימות לבנות והם לא היו קפואים.

כל מקומות הישיבה היו תפוסים. דיוק מצא מקום פנוי על הריצפה, מאחורי עמוד, והושיב שם את ג’וני על המיזוודה שלו.

“עכשיו אתה מסודר,. קנה את הכרטיס שלך. קנה לך איזה שבועון. בסדר.” דיוק עשה תנועת יד חדה, על מנת שיוכל להסתכל בשעונו. “חייב לרוץ. זכור נערי – שלח לי את הכתובת שלך כאשר תהיה לך כתובת, כך אוכל להעביר אליך את הדואר וכן הלאה. הוי, כמעט שכחתי,” הוא רשם משהו על פיסת הנייר והושיט אותה לג’וני. “משהו רישמי לגמרי. ניתן לשלם בכל הזדמנות. חתום כאן,”

הוא כתב: “א ח ל $50.” ג’וני חתם, והוקל לו.

“מצויין, הכל בסיידר.”

“דיוק,” אמר ג’וני לפתע, “מרי בהריון, לא?” הבעת פניו היתה מהורהרת.

“זה היה צפוי,” אמר דיוק; ניכר היה שמצב רוחו משופר.

למה אתה לא עושה משהו?" שאל ג’וני בקושי רב.

דיוק לא נפגע. “איך? למען האמת, ג’וני – אתה רואה אותי בתור חתן מאושר? טוב –” הוא לחץ את ידו של ג’וני. “המלה חייבת להיאמר לפני צאתך – אף שהמאמץ לומר זאת שובר את ליבי – לכן בדומיה, במשהו אחרוט – שפתיים שנגעו ביין לא יגעו עוד בשפתיי!” ובעווית שהזכירה את חתול צ’שייר הוא נעלם בהמון.

 

ב    🔗

ישוב באי־נוחות על המזוודה, בודד בהמון, הירהר ג’וני הרבה יותר משהיה רגיל להרהר. בדרך כלל נהג לחשוב על מה שהיה מצייר, או על מה שצייר, או על מה שהתכוון לצייר; היו ימים שבהם לא חשב על שום דבר. היה לו כישרון, גו’ני בורניש. כישרון מוגדר לעיתים כמתנת אלים; רוב האנשים אשר לא ניחנו בו, חושבים בטעות שכמוהו כמתנה המונחת לרגלי עץ חג־המולד.

זה לא היה כל כך כל עיקר. כישרונו עינה את ג’וני ועינג אותו; הוא תפס מקום כה גדול במוחו, עד שפרטים שימושיים לא נקלטו כלל. ניתן היה לומר ללא הגזמה כי כישרונו העסיק את כולו לעיתים. כאשר היה רגוע, כמו עכשיו – היתה על פניו של ג’וני אותה הבעה קומית של אדם המתעורר משינה ומגלה כי נשדד.

הוא חשב על המזל. היה זה הוגן לדבר על כך שכל אדם עושה לעצמו את המזל שלו, ועד גבול מסויים הוא שיער כי הדבר אכן נכון, אבל דיוק היה טיפוס כזה שמוצא כסף ברחוב, דבר כזה אירע לג’וני רק פעם אחת בחייו, ואפילו אז לא היה זה מטבע עובר לסוחר, אלא מטבע יפני – קשה, גודלו כשל חצי דולר; כריזנטמה היתה מצויירת על צידו האחד ועל הצד השני הוטבעה איזו דמות. הוא התייחס אל המטבע כאל אות המזל שלו; הוא מצא אותו ברחוב, בשנתו האחרונה בבית־הספר התיכון, והנה – הוא הוציא את המטבע מכיסו – הוא עדיין כאן.

… וזה, אם אתה חושב על כך, מוזר לגמרי. הוא לא היה קשור במיוחד למטבע ולא ייחס לו שום כוחות. הוא ראה במטבע את אות המזל שלו, משום שהמלה קמיע כבר לא היתה כל כך אופנתית. והוא חשב כי מזלו בעשר השנים האחרונות, לא היה זוהר. המטבע היה החפץ היחיד שנשמר אצלו זמן כה רב. בשנים אלה איבד שלושה שעונים, אינספור עטים נובעים, ושני כובעים. שלשה או ארבעה מצתים ומלוא חופניים של מטבעות אמריקאיים טובים ותקילין. והנה, המטבע היפני נמצא כאן.

איך, איך אפשר להתייחס לדבר כזה, אלא אם כן מדובר כאן על מזל… או על התערבות?

ג’וני קפץ על רגליו. היתה זו הרגשה מטופשת, שמקורה ודאי בכך שלא אכל ארוחת צהריים; אבל הוא היה במצב רוח שבו כמעט לכל דבר נודעה איזו משמעות מסמרת שיער.

הוא כבר ידע כי האיש הזקן והאישה בחליפת הטוויד מתערבים בחייו מזה חמש שנים, אולי אף יותר מכך. איכשהו, הם אחראים ל’תאונות' שאירעו לו – ובזה אכן היה משהו מסמר שיער, אם לא איכפת לך. אם האמין בזאת, כיצד יוכל שלא לדאוג ביחס לדברים האחרים, המוזרים, שקרו אותו; דברים קטנים… כמו למצוא ולשמור מטבע יפני?

עם הגיון כזה, אתה יכול להוכיח כל דבר. עכשיו הוא לא היה יכול להיפטר מן הרעיון.

בתנועות עצלות השליך את המטבע היפני לפח האשפה הקרוב ביותר. הוא התיישב מחדש על המזוודה שלו, הרבה יותר רגוע. אם, בדרך כלשהי, ימצא המטבע את דרכו חזרה אליו – תהיה לו הוכחה מוצדקת לכך שחשב על הרע מכל; אם לא, כפי שסביר שיקרה, זאת אבידה קטנה.

“סלח לי,” אמר איש רזה, לבוש כמעט ככומר, “אני חושב שהפלת את זה. מטבע יפני. נחמד מאוד.”

ג’וני בלע את לשונו, “הו, תודה לך, אבל אינני רוצה בו – שמור אותו לעצמך.”

“הו, לא,” אמר האיש הקטן והתרחק.

ג’וני הסתכל בעקבותיו ואחר כך הביט במטבע. מטבע מוצק, בצבע חום מלוכלך, מעוגל. ממש מגוחך!

טעותו היתה, בלי ספק, בכך שנהג בצורה גלויה מדי. הוא הניח את המטבע בכף ידו וניסה להֵרָאות אדיש. כעבור זמן מה הצית לעצמו סיגריה, הפיל אותה, וכאשר התכופף להרימה, תחב את המטבע מתחת לרגל הספסל.

הוא נשף מסיגריה שהרים, כאשר גבר חסון, בחליפה אפורה, כולו שרירים ועיניים עצומות למחצה, כרע על צידו ושלף את המטבע. האיש התבונן בו בתשומת לב, מאחור ומקדימה; הוא שקל אותו בכף ידו, גילגל אותו על הריצפה ולבסוף הושיט אותו לעבר ג’וני. “זה שלך?” שאל בקול חמור.

ג’וני הינהן. האיש לא הוסיף דבר, ורק התבונן עד שג’וני החזיר את המטבע לכיסו. לאחר מכן התרומם, הסיר את האבק מעל מכנסיו ונעלם בקהל.

ג’וני חש רטט של צינה בקיבתו. העובדה שראה דברים מעין אלה בחצי תריסר סרטים גרועים, לא ניחמה אותו כלל. הוא לא האמין בסידרה שלמה של מקרים, שימנעו ממך להיפטר מאשפה אסופה היטב, מגרבי נילון מרשיעות או מכל דבר אחר.

הוא קם. כבר עברו עשרים דקות אחרי המועד שהוכרז לעליה למטוס. הוא היה חייב להיפטר מהדבר. היה זה בלתי נסבל לחשוב שהוא איננו מסוגל להיפטר ממנו. מובן מאליו שהוא מסוגל.

הגגון הנמוך של הדוכן לבדיקת המיטען נראה מבטיח מאוד. הוא לקח את המיזוודה שלו ופנה לעבר הדוכן, כאשר שירות ההודעות לנוסעים קירקר: “טיסה מיספר כך וכך לבוזנקוויל, העליה למטוס עכשיו בשער מספר תשע”. בחסות הרעש הזה, מיהר ג’וני לשלוף את המטבע ולהניחו על הגגון.

עכשיו מה? האם מישהו עומד לטפס לשם ולחפש את המטבע כדי לרדת ולתת לו אותו?

דבר לא אירע, להוציא את קול שירות ההודעות, שהשמיע שוב את המילמול הטורדני שלו, אך הפעם הצליח ג’וני לקלוט כי מדובר על טיסתו, לג’קסונוויל.

הרגשתו היתה טובה בהרבה. הוא עמד ליד דוכן העיתונים וביקש סיגריות. הוא שילם במטבע של חצי דולר שהכין קודם לכן והחזיק בכף ידו.

“טיסה מיספר שש עשרה לזגנוול, העליה למטוס עכשיו בשער תשע.” אמר השירות לנוסעים.

כעבור רגע החזיר ג’וני את הסיגריות, עדיין נועץ את מבטו במטבע היפני אשר היה מונח, ממשי להרגיז, בכף ידו… היה לו מטבע של חצי דולר בכיסו; לא נראה שהמטבע נמצא שם עכשיו; זאת אומרת שהוא השליכו אל גגון הדוכן. טעות מיקרית. רק זאת: במשך עשר השנים שהמטבע היה בכיסו, מעולם לא טעה בו במטבע של חצי דולר או להיפך. עד עכשיו.

“טיסה שש עשרה…”

האשה בחליפת הטוויד – ג’וני ראה אותה וכפור זחל בחוט השידרה שלו – עמדה לפניו בחנות למימכר חפצי אמנות, ודיברה עם המוכר. היא לא יכלה לעקוב – באוטובוס, במכונית, בכל צורה אחרת; לא היה אפשר להספיק. היא ידעה לאן הוא הולך, ומתי הוא אמור להגיע. זה היה, חשב, כאשר היה נדמה לו שהמטבע נעשה קר כדג וחלק בין אצבעותיו; זה היה כאילו שניהם, האישה או הגבר הזקן, שתלו בו משהו לפני עשר שנים, כך שהם יודעים תמיד לאן מועדות פניו ומה הוא עושה. זה היה כאילו הם מסוגלים להסתכל באיזה מכ"ם, כאשר מתחשק להם, ולראות את כל חייו…

מובן מאליו שלא היה כל מוצא, אם פני הדברים כאלה. השידור עובר ממנו דרך חדר ההמתנה אל מטוס פרטי ומשם שוב למטה, כאשר המטוס נוחת. אל חדר פרטי ומשם אל מסעדה פרטית, כך שבעבור יום, חודש, שנה, עשר שנים מהיום– הם יוכלו לגלות היכן הוא ולגעת בו.

לא היתה כל אפשרות לברוח, משום שמשהו מיוחד נשתל במטבע היפני הזה, איזו קומבינציה של אירועים מיקריים שהצטרף יחד לתוצאה, על־פיה הוא פשוט איננו יכול לאבד את המטבע.

הוא העיף מבטים סביבו בפראות, חושב מכת מקבת, נקע קופי, לפיד הלם. אבל לא היה שום דבר. היה זה חדר המתנה רגיל של נמל תעופה ולא נמצא בו שום מכשיר מיוחד.

נערה יפהפיה יצאה מאחורי הדוכן שלימינו, כשהיא מרימה את הלוח הקיצוני על הדוכן ומחזירה אותו למקומו. ג’וני הסתכל בה מתוך טמטום, ואחרי זה עקב אחרי הדרך שבה יצאה החוצה. ראשו הידהד. הוא צעד אל הדוכן, הרים את הלוח העליון.

איש קירח שעמד בקירבת מקום, הפסיק לדבר בטלפון ונופף לעברו של ג’וני “אין כניסה לכאן, אדוני, אין כניסה!”

ג’וני הניח את המטבע היפני בנקודת החיבור של הלוח העליון אל הדוכן. הוא וידא שזה אכן המטבע היפני. הוא טרק את הלוח בחוזקה.

האיש הקירח השליך את מכשיר הטלפון ובא לקראתו, מנופף בידיו. ג’וני טרק את הלוח העליון, שמע את קול החבטה עמום; תחושה של מתח עברה בו. דומה היה כי האורות מהבהבים. הוא ניפנה משם ורץ. איש לא עקב אחריו.

המטוס היה כלי תעבורה דו־מנועי שנראה כמו איזה שריד מהתקופה הוויקטוריאנית; הוא דמה למערה אפלה שאליה הוכנס מספר מדהים של כיסאות. המקום נראה כאולם כספות זעיר. ג’וני שרך דרכו ברווח הצר שבין המושבים אל מה שנראה ככיסא היחיד שעדיין פנוי, לצידו של כושי רחב־גוף.

הוא התיישב, מבוהל במיקצת. היתה לו הרגשה מוזרה אף שנפטר מן המטבע שם, ליד הדוכן, והדבר הגרוע ביותר היה שהוא לא היה מסוגל להשתחרר מזה. היתה זאת תחושה גופנית לא נוחה, כאילו קיבתו מקולקלת, או שלא ישן דייו, או כאילו הוא עומד לקבל חום – אבל למעשה שום דבר מאלה לא היה נכון. הוא היה רעב, אבל לא עד כדי כך. הוא חשב כי יתכן שמקור הצרה בעיניו, אבל כשלקח איזה חפץ וערך לעצמו מבחן, אמר לעצמו שהכל נראה בהחלט כרגיל. הצרה היא אולי, בעורו? איזה דבר שהוא לא ממש גירוד אלא… לא, לא היה זה עורו.

זה היה כאילו הוא שתוי במיקצת, כמו באותו שבריר שנייה שבו אתה מבין עד מה אתה שתוי ואתה מצטער על כך… זה היה משהו כזה, אבל לא לחלוטין. והיתה הרגשה חזקה יותר אף מזאת שידע קודם, איזו תחושה מוקדמת.

– משהו רע עומד להתרחש.

הטייס והנווט עשו את דרכם אל תאם, הדלת נסגרה; הדיילת – בקצה המטוס – עיינה בניירותיה. כעבור זמן מה הופעלו המנועים; ג’וני, אשר טס רק פעם אחת לפני כן, היה להוט לגלות איך תתבצע ההמראה. היתה עוד ציפיה אינסופית, ואז המטוס החל לדהור, מחליק על מסלול אינסופי, נוסק לאיטו, סנטימטרים ספורים, מותיר למטה את המסלול, רועד ורוטט – והם למעלה, גבוה מעל הערפל שעל המים, כמו ערסל המתנועע לקצב האחיד של המנועים.

מישהו השמיע רישרוש – פליפ – לידו. ג’וני הסב את ראשו. “פלופ.”

היה זה עיגול מתכת שנע – “פליפ” – על השטיח, כמו צעצוע או שעועית מכסיקנית, קיפץ, נעצר לרגע, והמשיך להתדרדר, “פלופ.” לבסוף נעצר על השטיח, לרגלי ג’וני.

היה זה עיגול מתכתי חום, שעליו ציור של כריזנטמה, הוא ניסה לסלק את זה. החפץ קיפץ וניצמד אל כף ידו כמתכת אל מגנט.

“אלוהים אדירים!” רעם קול באוזנו.

ג’וני לא היה מסוגל לשים לב לשום דבר. הוא ניסה לסלק את המטבע בידו השניה – אבל החפץ היה מהודק לעורו; הוא שיפשף את כף ידו על הבד של ציפוי הכיסא, בנסיון להיפטר מן החפץ, אך היה זה כאילו הוא מנסה להיפטר מעורו הוא. הוא ויתר על כך והחל להניע את ידו בזעם.

“היי, חבר, אל תעשה את זה!” האיש הכהה בכיסא הסמוך קם, היה רגע של מבוכה. ג’וני שמע צילצול חד, וחשב כי הוא רואה משהו המציץ מכיס מעילו של האיש. ואז, לרגע, הוא החזיק בידו מטבע יפני וזוג מצבתים. אחר־כך שני החפצים התערבבו יחד ויצרו משהו שהכאיב לעיניו, מרטיט וזע; התפרדו כעבור רגע, אך לא היה עוד מטבע יפני ולא היו מצבתים – רק נרתיק עור זעיר לנשיאת כסף קטן. האם המטבע היה באמת מטבע? האם הנרתיק העור היה באמת נרתיק עור?

“עכשיו תראה מה שעשית! הוף!” האיש הכהה, פניו מתעוותים, שלח אצבעות רוטטות אל הנרתיק. “אל תזוז, ידידי. תן לי –”

“מי אתה?” שאל ג’וני.

“אפ. בי. איי.,” אמר האיש בחוסר סבלנות. הוא העביר מחזיק מסמכים מול עיניו של ג’וני; היה בפנים משהו שנראה כתעודה רישמית. “עכשיו הפכת את זה, אלוהים! החזק את זה בשקט – ממש כך. אל תזוז,” הוא קיפל את שרווליו ונגע בזהירות רבה החתיכת העור שנתלתה מכף ידו של ג’וני.

הדבר רעד בין אצבעותיו, האנשים סביבם החלו לקום; עמדו במעבר וחיכו להיכנס אל חדר הנוחיות היחיד שבקצה המטוס.

המטוס רעד. ג’וני שמע כיצד הדיילת צועקת: “איש איש לפי התור! שבו בינתיים – כולכם, אתם מפרים את איזון המטוס.”

“יציב, יציב,” מילמל האיש הכהה. “החזק את זה בלי לזוז.”

ג’וני לא היה מסוגל; אצבעותיו רטטו שוב, ולפתע כל הנוסעים שבמעבר אצו אל קצה השני של המטוס, כנרתעים מזנבו. הדיילת הזדנבה בעקבותיהם והשמיעה הוראות חסרות שחר.

“אני עושה את זה?” לחש ג’וני, מביט באימה בחפץ שבידו.

“זה המכשיר. אחוז את זה חזק, חבר –”

אבל ידו זזה שוב, ולפתע כל הנוסעים היו ישובים במושביהם, קטנים מאוד, כאילו דבר לא התרחש. ואז פרצה מקהלה של צווחות. ג’וני הסתכל מבעד לחלון וראה ים מטיל אימה של עצים, ממש תחתם, מקום בו לא היה דבר מלבד אוויר, לפני רגעים אחדים. המטוס ביצע תפנית חדה וידו זזה שוב –

הצווחות התחזקו; מעליהם נראתה חומה סגולה, ענקית, אינסופית, של הרים.

אצבעותיו נעו; ושוב, המטוס עשה את דרכו בשלווה בין האדמה והשמיים. הנוסעים היו משועממים או שישנו. לא היו הרים ולא היו עצים.

זיעה ניגרה על מצחו של הגבר כהה העור, “עכשיו…” הוא אמר, מהדק את שיניו ומנסה שוב.

“חכה רגע,” אמר ג’וני. “חכה, זה משהו סודי לגמרי, מה, שלא אמור בכלל להיות אצלי?”

“כן,” אמר האיש הכהה, חמת טירוף בוערת בקולו, “אני אומר לך, חבר, אל תזיז את זה!”

הנרתיק שינה את צבעו לאיטו, וקיבל סגלגלות של צבע מים בקצותיו.

“ואתה מהאפ.בי.איי?” אמר ג’וני והישיר את מבטו באיש.

“כן! החזק את זה בכוח, יציב!”

“לא,” אמר ג’וני. קולו נטה תמיד לרעוד, אבל הפעם היה יציב.

“שכחת את האוזניים שלך,” אמר, “או שכל כך קשה לשנות אותן?”

האיש הכהה חשף את שיניו, “על מה אתה מדבר?”

“האוזניים,” אמר ג’וני. “ועצם הלחיים. אין אוזניים זהות. ולפני כן, כאשר היית האיש הזקן, הצוואר שלך היה עבה מדי. זה הטריד אותי, רק שהייתי עסוק מכדי לחשוב על זה.” הוא הזיע. “אני חושב על זה עכשיו. אתה לא רוצה שאני אזיז את הדבר הזה?”

“אכן ידיד, אמת.”

“אמור לי אם כך מה כל העניין הזה.”

האיש הניע את ידיו בחוסר ישע, “אינני יכול לעשות זאת, חבר. באמת שאינני יכול. הבט –”

החפץ שבידי ג’וני הזדעזע. “–החוצה!” צעק האיש הכהה.

ניצוצות נראו באוויר סביבם. השמיים הבהירים נעלמו. ג’וני ראה את צילו של ענן גדול, אפור. גשם היכה בחלון והמטוס הזדעזע כאילו רוח חזקה אחזה בו.

צעקות עלו מקרב הנוסעים. אצבעותיו של ג’וני זזו, ושוב נראו ניצבות.

הענן והגשם נעלמו. השמיים היו כחולים ובהירים כמקודם, “אל תעשה זאת!” אמר האיש הכהה. “שמע, הבט, אתה רוצה לדעת משהו? הסתכל בי כשאנסה להסביר לך.” הוא ליחלח את שפתיו והתחיל, “כאשר יהיו לך צרות –” אבל דומה היה כי גרונו נאטם אחרי המלה הרביעית. שפתיו המשיכו לנוע, עיניו איימו לצאת מחוריהן בשל המאמץ, אבל דבר לא נשמע.

אחרי רגע הוא חזר אל עצמו, התנשם בכבדות. “ראית?” הוא אמר.

"אתה לא יכול לדבר על זה, " אמר ג’וני. “בפירוש.”

“אמת! עכשיו, חבר, אם רק תרשה לי –”

“לאט. תגיד לי את האמת: יש איזו דרך שבה אתה יכול לעקוף את זה, את הגוש הזה, או מה שזה לא יהיה?” אצבעותיו זעו כשדיבר. “איזה מכשיר, או מה שתוכל להשיג?”

האיש הכהה הביט בעצבנות אל מחוץ לחלון, שם שקעה השמש והירח הופיע. “כן, אבל –”

“מה?”

גרונו של האיש נאטם שוב כאשר ניסה לדבר.

“ובכן, לא חשוב – מוטב שתשתמש בזה,” אמר ג’וני. הוא ראה את פניו הנחושות של האיש וסילק את ידו ממש בזמן בעוד האיש הכהה תפסו בכוח –

 

ג    🔗

היה רגע אחד שבו הכל התערבב, ואחר כך העולם התייצב, ג’וני נגע בכיסא בידו הפנוייה. המטוס וכל הנוסעים נעלמו. הוא והאיש כהה העור ישבו על ספסל בפארק. היתה שמש. שתי יונים התעופפו.

פניו של האיש הכהה היו עגומות. “עשית את זה! הו, מה השעה, בכל אופן?” הוא הוציא שני שעונים מכיסו והביט בהם. “יום רביעי, חבר, הכי מאוחר! הו, הו, הם –” פיו נע בלא להשמיע צליל.

“יום רביעי?” תמה ג’וני. הוא הביט סביביו. הם ישבו בכיכר יוניון; הם היו בגפם. היו הרבה אנשים ברחובות, ממהרים, נשים ברובם. זה נראה כמו יום רביעי, בסדר.

הוא פתח את פיו וסגר אותו במהירות. הוא הסתכל בחתיכת העור והמתכת שבכף ידו. נתחיל מהתחלה. מה הוא ידע?

המטבע – שהוא, כפי הנראה, איזה מכשיר אלקטרוני או מה, התחבר, אחרי שג’וני גרם לו נזק, למכשיר אחר שהיה בידי האיש הכהה – כנראה, המכשיר שאיפשר לו לשלוט על המקריות, לנוע מזמן לזמן ועוד עבודות קלות כאלה.

במצבם הנוכחי, שני המכשירים היו בלתי ניתנים לשליטה, מסוכנים – כך חשב האיש הכהה – ולא טובים לאיש.

וזה היה כל מה שידע.

הוא לא ידע מניין בא האיש הכהה, מה הם מבקשים לעשות – שום דבר שיהיה מועיל לדעת. והוא לא גילה הרבה.

משהו ניגר מקצה לשונו הכהה של האיש. סמים לא באו בחשבון – משקה –

טוב, חשב, כשהוא מתיישר, אין שום סכנה בניסוי. אולי זה לא הוא יעבוד, אבל היתה זאת המחשבה הנעימה ביותר שחלפה בראשו במשך כל שעות אחר הצהריים.

הוא אמר: “בוא הנה,” וקם בזהירות; אבל נראה שתנועתו היתה חדה מדי, משום שכל מה שהיה סביבם – נעלם, והם ניצבו על אי תנועה בכיכר שרידן, ניו־יורק.

דומה היה כי זוהי שעת אחר הצהריים מוקדמת, העיתונים בדוכן נשאו את התאריך של היום.

הוא חש עצמו מבולבל. נאמר שהשעה היתה בערך אחת בצהריים; אם כך, הוא עדיין לא יצא לנמל־התעופה, הוא היה בדרכו לשם עכשיו, עם דיוק, ואם הוא יוכל להשיג מונית עכשיו ייתכן שהוא יספיק לפגוש את עצמו להזהיר את עצמו לבל ייסע…

נדרשו ממנו מאמצים כבירים כדי לחשוב. יש לו – אמר לעצמו – בעייה אחת בלבד, בעייה פשוטה: למצוא בר. הוא עשה צעד זהיר לעבר קצה אי התנועה. הדבר שבכף ידו נע; העולם התנועע והתייצב. ג’וני עמד באולם הזוחלים במוזיאון לתולדות המדע; האיש הכהה ניצב לידו. למטה היו דגמים ענקיים של לטאות כבירות מימדים אשר חלפו מן העולם.

ג’וני חש קוצר רוח. היה ברור לו כי העולם לא יגיע למקום שהוא רוצה לגשת אליו, משום שכל צעד משנה את החוקים. בסדר, אם כן, אם מוחמד לא בא אל ההר –

האיש הכהה, הביט בו, השמיע צליל רפה של מחאה.

ג’וני התעלם ממנו. הוא היפנה את כף ידו כלפי מטה. וכלפי מעלה. וכלפי מטה.

העולם התעורר סביבם כמו שעון קיר, רוטט ומסתובב. יותר מדי! הם ניצבו בפינת רחוב בפאריס. היה זה מקום אפל והם הקשיבו לרעש של מכונות. הם היו באמצע סופת חול רועדים, עיורים –

הם ישבו על סירה ששטה בנהר שקט. האיש הכהה לבש בגדי פלאנל וחבש כובע קש.

ג’וני ניסה להזיז את החפץ בידו בעדינות רבה יותר; דומה היה כאילו זה ניחן בחיים של עצמו; היה עליו להחזירו אחורה.

זיפ!

הם ישבו על דוכן עשוי שיש. ג’וני ראה משקה בננה־ספליט שזבוב צף בתוכה.

זיפ!

ספריה, מקום ענקי, נמוך, שג’וני לא ראה מעולם קודם לכן.

זיפ!

אולם הכניסה לתיאטרון האמנותי; צופה נתקל בג’וני והפיל את ספל הקפה שבידו.

זיפ!

הם ישבו זה מול זה, ליד שולחן אחורי בבר של דורי. כוסות של ויסקי בסודה ניצבו לפניהם.

ג’וני הידק את שיניו והחזיק את ידו יציבה לגמרי כאשר הוריד אותה, בזהירות כה רבה עד שבקושי ניתן להבחין שהיא זזה, עד שהיא הונחה על לוח השולחן. הוא נאנח בהקלה. “שתה,” אמר.

האיש הכהה שתה, בלי להסיר את מבטו המודאג מן החפץ שבידו של ג’וני, אשר קרא לאיש מאחורי הבר. זה התקרב, הבעה של התשוממות על פניו. “כמה זמן אתם כבר נמצאים כאן בחורים?”

“זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך,” אמר ג’וני. “עוד שניים.”

האיש התרחק וחזר, נושא את המשקאות מתוך עויינות. הוא שב אל הבר, היפנה את גבו אל השניים והחל לנגב כוסות.

ג’וני לגם מכוסו. “שתה,” אמר לאיש הכהה. האיש הכהה שתה. אחרי המשקה השלישי, נראה האיש הכהה די מרוצה. “איך אתה מרגיש?” שאל ג’וני.

“מצויין” אמר האיש. “ממש מצויין.” הוא הכניס שתי אצבעות לכיסו, הוציא קופסה שטוחה, שלף ממנה כדור זעיר מאוד ובלע אותו.

“מה זה היה?” שאל ג’וני בחשדנות.

“כדור קטנטן.”

ג’וני הסתכל בו היטב. עיניו היו בהירות ויציבות; הוא נראה בדיוק כאילו לא נגע במשקה. “בוא נשמע אותך אומר ‘גנן גידל דגן בגן’,” אמר ג’וני.

האיש השמיע את הדברים.

“אתה יכול להגיד את זה כשאתה שתוי?” תבע ג’וני.

“אין לי מושג, חבר. מעולם לא ניסיתי.”

ג’וני פלט אנחה. איך שלא תבחון את הדבר, האיש הזה היה שתוי מאוד, עד שהוא לקח את הכדור הזה. ועכשיו הוא היה פיכח לגמרי, הוא היכה על כוסו במקלון ערבוב, עד שהמוזג ניגש אליהם. ג’וני הזמין עוד שני משקאות. “כפולים,” אמר אחרי הרהור נוסף. כאשר המשקאות הובאו, בלע האיש הכהה את תוכן כוסו; עיניו נעשו זגוגיות, והוא הוציא את קופסת הכדורים שלו.

ג’וני נרכן קדימה. “מי זה עומד שם?” לחש באימה.

האיש הכהה נרעד, הביט מסביב, “איפה?”

“מאחור,” אמר ג’וני. “אל תפסיק להסתכל.” הוא הכניס את ידו החופשית לכיסו, משם הוציא שפופרת קטנה של כדורים נגד הצטננות, אותם נשא עימו מאז חודש פברואר. הם היו גדולים פי שישה מאלה של האיש הכהה, אבל זה היה כל מה שהוא יכול היה לעשות. הוא רוקן את קופסתו של האיש הכהה, הכניס פנימה את הכדורים שלו והחזיר את הקופסה.

“אני לא רואה אף אחד, חבר,” עמר האיש הכהה הכהה בקוצר רוח. “האם זה היה אדם או –” הוא לקח כדור מקופסתו, בלע אותו ונראה מופתע.

“שתה עוד אחד,” אמר ג’וני מלא תקווה. האיש הכהה עדיין נראה מופתע, וחייך. עיניו נעצמו באיטיות ונפקחו שוב. הן היו זגוגיות לגמרי.

"איך אתה מרגיש עכשיו? שאל ג’וני.

“יופי, תודה. Vad heter denna ort?” – חיוך מטופש פשה על פניו של האיש.

ג’וני חשש שמא הגזים. “איך זה היה?” זה נשמע כמו שבדית, או איזה שפה סקנדינבית אחרת…

“Voss hot ir gezugt?,” שאל האיש הכהה והיכה בידו על ראשו פעמים אחדות. “Favor de desconecter la radio.”

“אבל עדין לא –” אמר ג’וני. האיש הכהה הפסיק אותו. הוא קם לפתע וטיפס על השולחן, פשק את זרועותיו והחל לשיר בקול רם, היה זה שיר הטוריאדור מתוך “כרמן”, אך האיש השמיע שוב ושוב אות מילים, מפרי עטו:“Dovè e il gabinetto?”

המוזג התקרב אליהם, הבעה של אי־שביעות רצון על פניו. “חדל!” לחש ג’וני, “אתה שומע? שב. או שאני אזיז שוב את הדבר הזה!”

האיש הכהה הביט בחפץ שבכף ידו של ג’וני. “אתה לא מפחיד אותי, חבר. קדימה, תזיז את זה. Me cago en su המשקה הזה.” ושוב החל לשיר.

ג’וני הוציא שלושה שטרות של חמישה דולר מארנקו – כל כספו – והראה אותם למוזג. האיש התרחק.

“אם כך, ממה פחדת קודם?” שאל ג’וני בזעם.

“פשוט,” אמר האיש הכהה. Vante et ogenblick, זה יחזור אלי. בלי ספק." הוא נגע בגבת עינו. “Herr Gott im Himmel!” אמר, והתיישב לפתע.

“אל תזיז את זה,” אמר, הוא היה חיור מכוסה זיעה.

“מדוע לא?”

“אין שליטה,” לחש האיש הכהה. “המכשיר מופנה אליך – במוקדם או במאוחר אתה עומד לפגוש את עצמך. שני גופים זהים אינם יכולים להימצא באותו חלל, חבר.” הוא משך בכתפיו. “בוּוּוּם!”

מרפקו וידו של ג’וני נטו לרעוד מחמת עייפות. הוא הניח אותה על השולחן אבל זה לא עזר במיוחד. ג’וני היה קרוב לייאוש. דומה היה כי השפעת המשקאות על האיש הכהה הביאה אותו לכך שימלמל בשבע לשונות. הכדורים נגד השתכרות היו בטוחים בכיסו. הם היו שווים הון, בלי ספק, תוצאת לוואי של הרפתקה זאת אם אי פעם ייצא חי מכך – מה שנראה מוטל בספק.

הוא הבחין בנסיונו הרפה של האיש הכהה לזוז לעבר החפץ שבידו. קולו רעם.

“תגיד לי עכשיו או שאני אזיז את הדבר הזה עד שמשהו יקרה. אין לי יותר סבלנות! מה אתה מחפש? מה כל העניין הזה?”

“Un autre plat des pets de nonne, s’il vous plait, garcon.” לחש האיש הכהה.

“ותפסיק את זה!” אמר ג’וני. “אני מתכוון לכך!” במתכוון או לא – ידו זזה, והוא חש כיצד השולחן חומק תחתם.

זיפ!

הם ישבו ליד שולחן צר ב’ביקפורד' בשדרה השישית. סביבם נשמעו נקישות של כלי חרס.

“ובכן?” אמר ג’וני, קרוב להיסטריה. הכוסות שעל השולחנות היו מלאות חלב, לא ויסקי. עתה היה זקוק לכך. או שיצליח לשבור את האיש הזה לפני שהוא יתפכח – או שהם ינחתו בבר אחר –

“אז ככה זה, חבר,” אמר האיש הכהה. “אני אחרון הצאצאים לגזע למוריאן ואני אוהב לרדוף בני אדם. אני מלא מרירות, משום שאתם השתלטתם על העולם. אתה לא יכול –”

“מי הגברת שהיתה איתך?” שאל ג’וני בקשיחות.

“היא? היא אחרונת הצאצאים של האתלנטים. יש לנו הסכם עבודה, אבל אנחנו שונאים זה את זה יותר מאשר –”

אצבעותיו של ג’וני היו מיוזעות מסביב לחפץ העור שהיה תלוי בהן.

הוא הניח לידו לזוז, לא יותר על המידה.

זיפ!

הם ישבו, זה מול זה, על מושבי־עץ קשים של קרון ריק למחצה ברכבת תחתית, אשר חצתה איזו מינהרה, כאילו עשתה דרכה אל הגיהינום. “נסה שוב,” סינן מבין שיניו.

“זה ככה,” אמר האיש הכהה. “אומר לך את האמת. כל היקום הזה איננו ממשי, תופס? זהו רק הדמיון שלך, אבל יש לך כוחות שאינך יודע כיצד לשלוט בהם, וניסינו להשאיר אותך בתוך המבוכה, מבין, כי אחרת –”

“אחרת לא איכפת לך אם אני עושה את זה?” אמר ג’וני, איגרף את כף ידו סביב נרתיק העור והיכה על ברכו.

זיפ!

רוח נשבה באוזניו ונשימתו נעתקה. הוא יכול היה בקושי לראות את הגבר הכהה, מבעד לענן, בוהה כמוהו באינות. “אנחנו משקיפים מהאיגוד הגאלאקטי,” אמר האיש הכהה. “אנחנו נמצאים כאן כדי להשגיח על האנשים שלכם ועל פצצות האטום שלהם, בגלל –”

“או את זה” קרא ג’וני ואיגרף שוב את ידו.

זיפ!

הם עמדו על מישור קרח, מביטים איש ברעהו באור הקפוא. “אני אגיד לך!” אמר האיש הכהה. “אנחנו נוסעים בזמן, עלינו לדאוג לכך שלא תתחתן עם פיפר לאורי, בגלל –”

בעדינות, אמר ג’וני לעצמו.

זיפ!

הם החליקו מטה בבית השעשועים על חוף ג’נטון בפורטולנד, אורגון. “שמע!” אמר האיש הכהה, “אתה אדם עליון שמסוגל להזיז הכל, רואה? אל תתרגז – אנחנו חייבים לבדוק אותך לפני שנוכל להוביל אותך אל האוצר המופלא של –”

כאשר ג’וני ניסה להתייצב על רגליו, ידו זזה ואז –

זיפ!

הם עמדו בתצפית שבמרומי האמפייר סטייט בילידינג. היה זה יום קר. האיש הכהה רעד – מקור, או שהיה מבוהל מכדי לדבר, מבוהל מכדי להשתכר! קולו הרטיט: “בסדר, זהו זה, חבר. אתה לא אדם – אתה אנדרואיד, אבל חיקוי כל כך טוב, עד שלא ידעת. אולם אנחנו המצאנו אותך, אתה מבין –”

בעדינות: הקפיצות הזעירות הן המסוכנות, הזכיר גו’ני לעצמו.

זיפ! הם עמדו באיזו דלת מסתובבת, וזיפ! ג’וני עמד בחדר המדרגות של בית מגוריו, צופה מטה אל האיש הכהה, שמילמל לעברו, מנסה לומר דבר מה, ואז, זיפ! הם עמדו לצידה של עגלת בננות הפוכה, רטט של צינה עובר בחוט השידרה של ג’וני ואז –

“בסדר!” צעק האיש הכהה. היתה נימה של כנות בקולו. “אני אומר לך את האמת, אבל בבקשה…”

ידו של ג’וני נעה בניגוד לרצונו.

זיפ!

הם היו בתוך אוטובוס בקצה השדרה החמישית. גו’ני הניח את ידו, בזהירות רבה, על המושב. “דבר,” הוא אמר.

האיש הכהה החוויר.“תן לי סיכוי,” אמר בלחש. “אני לא יכול לומר לך – אם אני אגיד לך הם ישברו אותי, לעולם לא אוכל לקבל עוד תפקיד –”

“סיכוי אחרון,” אמר ג’וני, מביט הישר מולו, “אחד… שניים…”

“זהו מופעעע…” אמר האיש הכהה, מאריך את ה"ע". קולו היה מלא השלמה.

“מה?”

“מופע. כמו סרט. אתה יודע. אתה שחקן.”

“מה אתה מספר עכשיו?” אמר ג’וני באי נוחות. “אני צייר, למה אתה מתכוון בזה שאני שח–”.

“אתה שחקן, שחקן שמשחק תפקיד של צייר!” אמר האיש הכהה. “אתם שחקנים! פרות מטומטמות! אתה שחקן! תופס? זהו מופע!”

“על מה המופע?” שאל ג’וני בזהירות.

“זוהי טרגדיה מוסיקלית. על אנשים שחיים ברובעי עוני.”

“אני לא חי ברובע עוני.” אמר ג’וני בכעס.

"ברובעי העוני. אתה רוצה להגיד לי, או שאני אגיד לך? זוהי הצגה דרמטית גדולה. ואתה ‘המסמר המצחיק’, מאוחר יותר אתה מת." האיש הכהה השתתק, ונראה היה כאילו היה מעדיף להשתתק קודם לכן. “פרט,” הוא אמר, “לא חשוב. נסדר את זה בישיבת התסריט הבאה.” לפתע הניח את ידיו על רקותיו. “הו, למה אני שתיתי!” מילמל. “גלורם יפרק אותי לגורמים. הוא יאייד אותי. הוא יחזיר אותי שוב אל ה –”

“אתה רציני?” אמר ג’וני. קולו נשבר “מה זאת אומרת, אני מת? איך אני מת?” הוא הזיז את ידו בלי להשגיח ככך.

זיפ!

האוטובוס והשדרה החמישית נעלמו. הם ישבו בשורה השנייה של בית קולנוע. האורות זה עתה נדלקו. הקהל היה יוצא החוצה. ג’וני תפס בחולצתו של האיש הכהה.

“שכחתי,” אמר האיש הכהה, “אתה נופל ממשהו, אני חושב. ממש לפני הסוף של כל המופע, כשהגיבור שוכב עם הנערה, אתה רוצה לדעת מי הגיבור? מישהו שאתה מכיר, דיוק –”

“ממה אני נופל?” שאל ג’וני והידק אחיזתו באיש.

“מבניין. לתוך פח אשפה. חצי.”

“המסמר המצחיק?” אמר ג’וני תוך מאמץ.

“כן. נפילות על התחת! אתה תגנוב את ההצגה! הצופים יקבלו התקפות לב מרוב צחוק!”

קולותיו של הקהל המתרחק נדמו לפתע. התיקרות והקירות רעדו בצורה מדאיגה; ג’וני הבחין ממקומו כי עתה הם נמצאים באולם אחר. היה זה מקום שונה לגמרי מכל המקומות שבהם היה קודם לכן. לא היה זה במקום מאלה שהכיר – בשום מקום, הבין לפתע, שבו הוא יכול היה להיות קודם לכן.

בתוך הבועה המוכספת, מתחת לתיקרה גבוהה כענן, ריחפו אנשים באוויר כמו יתושים; אחדים נעו במהירות מסביב לקורה מתכתית שניצבה במרכז האולם הגדול. למטה, במרחק של כעשרים מטרים מן המרפסת שעליה הם עמדו, נראו הבהובי אור ונשמע פיצוץ – ואחר כך באה התפרסות צבעונית שנראתה לשנייה אחת והותירה אחריה זיכרון מטורף של עצים ברוח ושל בניינים. כעבור רגע, הדבר התרחש שוב.

ג’וני היה מודע לכך שהאיש הכהה לידו התכנס איכשהו בתוכו. הוא הסתובב, מאחוריהם, במסתורין השקט, בא לקראתם מישהו…

“גלורם” אמר האיש הכהה. נאנח, “ne estia mia Kulpo Li –”

גלורם אמר:“Fermu vian truon”. הוא היה רזה וחזק, ולבש משהו שנראה כריקוע של בדיל. עיניו התרוצצו בפראות והוא פנה אל ג’וני: “עכשיו תן לי את המכשיר,” אמר.

ג’וני התנשם בכבדות. חתיכת העור שהיתה צמודה אל כף ידו היתה עכשיו נוקשה, כאילו היתה חלק מאיזה עמוד בלתי נראה באוויר; אבל הוא קימץ את אגרופו בכל זאת. “מדוע עלי לתת לך את זה?”

גלורם הניע את זרועותיו בחוסר סבלנות, “חכה.” הוא פנה כדי לדבר לכיוון הכיפה הענקית, וקולו נשמע מכל מקום, רם וצלול מאה מונים: “Gi spinu!”

שוב חלפה מול העיניים התרחשות מוזרה של צבעים מתחת לעמודי המתכת: אבל הפעם הכל חי, לא נעלם עוד.

ג’וני הביט בתדהמה. ריצפת האולם נקברה מתחת למדרכת שיש. משני צידי המדרכה היו בניינים לבנים, מקושתים, ובקצה הרחוב נראה משהו שהזכיר את הפרתנון, אבל היה ענקי כבניין האו"ם בניו־יורק.

הרחוב המה אנשים מטושטשים מחמת המרחק. הם ניפנו לצדדים כדי שכירכרה רתומה לארבעה סוסים תוכל לעבור, ושוב נהרו יחד. ג’וני יכול היה לשמוע את לחשיהם הזועמים, כרחש של המון גרגרי אפונה. באוויר היה ריח מר ומוזר.

מבולבל, הוא הסתכל בגלורם ובאיש הכהה. “מה זה?” שאל והצביע.

גלורם עשה תנועת יד. “רומא,” אמר האיש הכהה, רועד מקור. “ההצגה מחרחשת בשנת 44 לפני הספירה. זוהי הסצנה שבה יוליוס שורף את המקום משום שהם לא בוחרים בו להיות קיסר.”

לא היה ספק; ריח העשן היה חזק מאוד ומלמטה ניתן להבחין בעשן שחור…

“אבל הוא לא עשה זה זה.” מחה ג’וני. “זאת אפילו לא רומא – הפרתנון נמצא באתונה.”

“שם הוא היה עד עכשיו,” אמר האיש הכהה. שיניו נקשו. “שינינו זאת. ניתן היה לעשות שם הפקות זעירות, אבל הם לא הבינו את ההצגה. גלורם” – הוא העיף את מבטו על פני האיש המוכסף והמשיך בקול רם יותר – “הוא מבין מהי הצגה.”

“אני רוצה להבין את זה,” אמר ג’וני, “אתם בניתם את כל התפאורה הזאת, עם הפרתנון המטורף וכל היתר, למרות שאתם פשוט יכולים לנסוע אחורה בזמן להחיות את הדבר עצמו?”

“Bona!,” צעק קולו של גלורם, “Gi estu presata!,” התמונה למרגלותיהם נעלמה; הבימה נסגרה.

גלורם פנה אל ג’וני, חסר סבלנות. “עכשיו,” אמר, "אתה לא מבין. מה ש’תה רואה פה זה מה שאתה אומר הדבר האמיתי. אנחנו לא לבנות תפאורה – לבנות תפאורה – לא תפאורה – “Kieloni gi diras?”

“אנחנו לא בונים תפאורה,” אמר האיש הכהה.

“Putra lingvo!, אנ’נו לא בונים תפאורה. אנ’נו עושים שאנשים של רומא עושים זה. הם לא בונים תפאורה – הם בונים רומא, אבל אחרת. מבין? אף אחד לא בונה תפאורה! רומא אמיתית! אש אמיתית! מוות אמיתי! ההיסטוריה אמיתית!”

ג’וני מיצמץ בעיניו. “אתה מתכוון – אתה משנה את ההיסטוריה רק כדי לעשות סרטים?”

“מופעים,” לחש האיש הכהה.

“שיהיה מופעים, נראה שכולכם מטורפים. מי מקפיץ את האנשים אל העתיד? איפה אנחנו עכשיו? מה התאריך?”

“לפי לוח השנים שלך, אהה, 4400 משהו. כאלפיים חמש מאות שנים אחרי תקופתך.”

“אלפיים וחמש מאות שנה – טוב, מה זה נותן לך כשאתה משנה את כל הרומאים האלה?”

“שונדבר,” אמר גלורם, כמעט מתוך חיבה.

“שונדבר?” חזר ג’וני, נדהם.

“שונדבר בכלל. מה קורה לכלב אם אתה לקחת אותו מזנב אימא שלו?”

ג’וני חשב על כך, “שונדבר,”

“Korecti. אתה חושב זה לעשות עבודה גדול?”

ג’וני הינהן.

“זה באמת עבודה גדול. אבל אנ’נו עושים זאת עשרים, ארבעים פעם כל שנה. אתה לדעת כמה אנשים לחיות על פלנטה זה עכשיו?” הוא השיב בלא להמתין לתשובה. "שלושים מיליארד. פי שבע יותר אנשים שהיו חיים בפלנטה של חיים שלך. צעיר, זקן. טיפש, חכם. מופעים חייב לשעשע כולם. לא כמו הוליבוד שלכם. זה לא היה אמנות. לא הצגה. כאשר אנשים חושבים, עמוק בפנים – ". הוא נגע בראשו – “שמשהו נכון, אז אני עושה שזה נכון, וזה נכון! זה אמנות! זה הצגה!”

“לא שינית הרבה בניו־יורק,” אמר ג’וני להגנתו.

עיניו הזועמות של גלורם קדרו. “לא שינויים! " הוא נשף, והסתובב. קולו המוגבר הרעים בכל:”Donu all me flugantan kvieton de Nov-Yorko natura!"

היתה תנועה גדולה של דמויות נעות מסביב לעמוד המתכת. גלורם פכר את פרקי אצבעותיו בחוסר סבלנות. כעבור רגע ארוך, שוב נפתחה הריצפה שמתחתם.

ג’וני כלא את נשימתו.

האשלייה היתה כה מושלמת עד שהיה נדמה כי הריצפה נעלמה; למטה, בעומק של אלף מטרים, רבץ האי של מנהטן באור הבוקר הזוהר: ג’וני יכול היה לראות אוניות בנמל וכן את זוהר מימי ההדסון והאיסט ריבר, הזורמים צפונה אל ערפל שמעבר לברונקס.

הדבר שבלט ביותר היה המון הבתים נמוכים המפוזרים על פני האי כולו; גורדי השחקים בדרום ומרכז העיר נעלמו.

“נחש איזו שנה,” אמר גלורם.

הוא חשב. “בערך 1900?” אבל זה לא יכול להיות נכון – היו יותר מדי גשרים; הרבה יותר גשרים משהיו בתקופתו."

גלורם צחק בכל ליבו. “מה שאתה לראות זה ניו־יורק 1956 – לפי אנחנו לשנות אותה. אתה חושב שאתם להמציא גורדי שחקים? הו, לא. אנחנו להמציא את זה.”

“בשביל ‘עבדי ברודוויי’,” אמר האיש הכהה ביראת כבוד. “זה היה המופע הראשון, איזו הצגה?”

“עכשיו אתה להבין?” שאל גלורם בקול אבהי. “זמן רב רציתי להגיד זה לשחקן, לראות הפנים שלו. טוב – אתה להבין איך.” פניו הרעים התנוצצו. “אתה שחקן – אני מפיק, בימאי, מפיק, בימאי – הוא הכל. שחקן זבל! שתתן לי את המכשיר.”

“לא אתן,” אמר ג’וני בקול חלוש.

“אתה לתת,” אמר גלורם. “בתוך רגע אתה חייב לתת.”

ג’וני גילה בתדהמה כי ידו הולכת ומתקהה. אם כן, זאת היתה הסיבה לכך שהם עמדו כאן כל הזמן הזה. ועכשיו הם ישיגו את מבוקשם. הוא עמד לשחרר את זה; הוא לא יכול היה לחוש בכך. לכן –

“שמע!” קרא ביאוש. “מה הקשר לאנשים בעתיד? – אני מתכוון לעתיד שלך. גם הם עושים מופעים? ואם הם עושים, האם אתה שחקן שלהם?”

פניו של גלורם התעוותו בזעם. “Kracajo” אמר. חכה עד –" הוא הביט בחפץ שבידו של ג’וני ואצבעותיו התהדקו.

ג’וני חש כיצד אחיזתו מתרפה. הוא עמד להניח לחפץ, ומה אז? חזרה אל זמנו, ועוד נפילות על התחת, המובילות בצורה בלתי נמנעת אל –

זרועו היתה עייפה. הוא עמד להניח לחפץ.

… ולא היה שום דבר שיוכל לעשות בקשר לכך. השורה האינסופית של עבדי גלורם, הנוהג בהם ביד רמה, וכל הדרך אל עתיד שאין לנחשו – זה היה גדול מכדי שאפשר יהיה לשנותו. זה היה, שיער, לא פחות מאיים ונורא מאשר כל צורה אחרת של עריצות קוסמית, שהאנושות דמיינה; יהיה אפשר לחיות איתה, אם חלקו יהיה כל כך בלתי נעים…

ידו נפתחה.

גלורם חייך ולקח את נרתיק העור התלוי. אצבעותיו עשו משהו שג’וני לא יכול היה לראות, הנרתיק עבר ממנו אל גלורם.

החפץ זע בכף ידו ופתאום הפך למטבע חום ולזוג מצבתים. שוב זה התנוצץ – ואפשר היה להבחין בחפצים – עט נובע, פינקס, שעון, מצית – ואחר־כך שני החפצים נרגעו.

גלורם הכניס אותם לקפל בחליפתו.

“Bme” קרא באדישות מעבר לכתפו, “Resendu tion al Nov-Yorkou.”

ג’וני היה קרוב ליאוש. הוא החל לדבר לפני שידע מה הוא עומד לומר. “ומה אם לא אשאר בניו־יורק?”

גלורם הפסיק, ונראה משועמם: “Kio”

“קיבלת את המכשיר שלך בחזרה,” אמר ג’וני ככל שהרעיון התבהר במוחו. “בסדר, אבל מה נעשה אם אני אחליט לעבור לשיקגו או לאיזה מקום אחר? או שאתן להם לעצור אותי ולהכניס אותי לכלא? אני מתכוון להגיד שאתה יכול לשער את האפשרויות, אבל אם אני אתאמץ מספיק, אני יכול להגיע למקום שבו יהיה בלתי אפשרי שהדברים אשר אתה רוצה שיקרו, יקרו.” הוא נשם עמוקות. “אתה מבין למה אני מתכוון?”

“Plejmapuro” אמר גלורם. הוא הבין, על פי הבעת פניו.

“שמע,” אמר ג’וני. “תן לי להרכיב את התמונה. דיוק זה, שאמרת כי הוא הגיבור, זה דיוק שאני מכיר?” גלורם זיכה אותו בהינהון, “וזה היה חלק מהתסריט, כשהוא עזר לי לצאת מהעיר?”

“חזרת תלבושות,” אמר האיש הכהה. “אתה מסתבך בצרות איומות בפלורידה – משהו נוראי. כל מיני טפילים וטינופות.”

ג’וני משך בכתפיו, ניסה להרחיק מעצמו מחשבות על טפילים ועל נפילות מבניינים גבוהים… “הייתי רוצה לדעת מה העניין של דיוק? מדוע הוא חשב שהוא מעוניין שאני אצא מן העיר?”

הם אמרו לו. התשובה היתה פשוטה עד כאב, וג’וני חשש כי הוא ידע אותה.

הוא המתין עד שציפורניו השתחררו מעור כף ידו והיה מסוגל לדבר שוב בהיגיון. ואז הוא מצא שאין לו מה לומר. איך אתה יכול לדבר עם אנשים שעושים דברים כאלה ומכנים זאת אמנות, או בידור? היה זה הגיוני, שיער, כי תרבות שההצגות סרות הטעם של גלורם היו מזונה, תחזיק בחפיסה הזאת של “הגיבור”. וזה היה מאיים.

זמנו שב לזרום. גם התשובה לכך היתה נהירה לו.

אם דיוק היה כאן, מה הוא היה אומר?

“בסדר, שמע” אמר ג’וני בחיפזון. “אני רק משער, אומר מה שעובר לי בראש –”

גלורם והאיש הכהה נרכנו קדימה מתוך התעניינות. הבעת פניהם אמרה דאגה.

" – אבל כך אני רואה את פני הדברים. במקום המסמר המצחיק להצגה שלכם, יש לנו טיפוס אחר, איש העולם. זה מדליק. מפיק־בימאי גדול באמת יכול לעשות את זה. אני רואה את הדבר. למשל – כאן, הראה לי מה כתוב בתסריט…"

ג’וני התממש ברחוב קטן ושקט, מרחק צעדים ספורים מדירתו. הוא חש עצמו עייף וכבד. השמש היתה עדיין במרומי השמיים; השעה היתה שתיים וחצי – כשעה ומחצה אחרי שדיוק עזב אותו בנמל התעופה.

הוא נש על עמוד וחיכה. כצפוי, הנה באה מרי פינגן, שיערה לא סרוק, עיגולים אפלים מתחת לעיניה.

“לכי הביתה מרי,” אמר.

היא היתה מופתעת. “מה הבעייה? הוא לא כאן? אני מתכוונת – דיוק טילפן אליי, הוא אמר שיהיה בדירה שלך –”

“יש לו גרזן,” אמר ג’וני. אני אומר לך את האמת. הוא עמד להרוג אותך בדירה שלי, עם גרזן־הצופים שלי, שעליו מצויות טביעות האצבעות שלי."

אחרי לכתה, צעד ג’וני מעבר לפינה אל חדר הכניסה של בית מגוריו. דיוק היה שם, ידו בתוך תיבת המכתבים של ג’וני. “מה לכל הרוחות אתה עושה כאן, ג’וני?”

“החלטתי לא ללכת.”

דיוק נשען על הקיר וחייך. “טוב, כל איחוד מחדש הוא בשורה של תחיית המתים. הוו!” הוא הביט במעטפה שהחזיק בידו, כאילו רק עתה הבחין בה. “עכשיו אני שואל את עצמי מה יכול להיות בפנים.”

"אתה יודע היטב מה יש בפנים. " אמר ג’וני בקול רגוע. “חמישים הדולר שטד אדוארד חייב לי. כאשר הוא אמר לך שיכניס את הכסף לתיבת הדואר, בא לך כל הרעיון הזה. אני משער שזה נראה לך כמו הזדמנות אלוהית.”

עיניו של דיוק הצטמצמו. “ידעת על זה, מה? מה אתה מתכוון לעשות בקשר לכך, האם תגלה את זה לחבר ותיק?”

“שום דבר.” אמר ג’וני. “רק תן בחזרה את א.ח.ל., ונשכח מזה.”

דיוק פשפש בכיסיו אחרי פיסת הנייר המקומטת, והושיט אותה לג’וני, כשהוא מישיר את מבטו בעיניו. “טוב, טוב. אתה בטוח, מה?”

ג’וני הנהן והחל לטפס במדרגות.

“אני מאמין שאתה בטוח,” אמר דיוק. הוא הניד בראשו, זרועותיו שלובות. “ג’וני נערי, אתה באמת דמות.”

ג’וני הביט לרגע אליו, כלפי מטה. “ואתה אחרת.” הוא אמר.