על הספרות הדמיונית ברומניה 🔗
מנחם פאלק (שכתב בזמנו מספר עבודות על הספרות הדמיונית, וכן תרגם סיפורים אחדים מרומנית שראו אור בירחון ‘פרוזה’ ובעיתונים אחרים) שלח לנו את אחד הגליונות של הדו־שבועון הרומני, המוקדש כאמור למד"ב ולשחמט (שילוב מוזר למדי, שנדמה לנו שהוא יחיד במינו בכתבי־העת למד"ב). העיתון מכיל 32 עמודים בפורמט קטן, 22 מהם מוקדשים למד"ב והיתר לשחמט. בגליון מס' 437, שעטיפתו מופיעה בתמונה שלפניהם, כלול סיפור מאת ז’ול וורן בשם ‘הפנטסיות של ד"ר אוקס’, ומאמר על ספרות המד"ב ברומניה. העורך הספרותי של העיתון הוא אדריאן רוגוז.
בשנים האחרונות זוכה הספרות הדמיונית המתורגמת והמקורית בישראל לתנופה רבה. תנופה כזו פקדה מספר שנים קודם לכן מדינה אחרת, מעבר למסך הברזל – רומניה.
ההתעניינות בספרות זו ברומניה החלה לפני קרוב ל־30 שנה. הראשון שפרסם שם ספר דמיוני ראוי לשמו (בשנת 1953) היא י. א. סטפאן, סופר שישתתף בקונגרס הבינלאומי ‘ג’רוקון’ בירושלים, בקיץ 1982. בעקבותיו באו סופרים רבים אחרים וביניהם אדריאן רוגוז, הוריא אראמה, מירצ’ה אופריצה, קמיל באצ’יו, רדו תיאודורו, ולאדימיר קולין, קורנליו אומנסקו, ויקטור ברלדאנו, מירון סקורבוטה, קונסטנטין קובלסקו, אובידיו סוריאנו, פליקס אנדרקה ועוד רבים אחרים – כולם כותבים בשפת אמם, ספרות רומנית מקורית. כן פורסמו אנתולוגיות מתורגמות רבות כמו זו של ספרות דמיונית בולגרית, צרפתית, צ’כית, יוגוסלבית, איטלקית ואחרות. בנוסף להם ניתן לקרוא ברומנית ספרים של סופרים מערביים כמו אסימוב, ריי ברדבורי, ג’רלד קליין, מיגואל קולואז, מרי שלי (מחברת ‘פרנקנשטיין’), אנדרה מורואה, אלברו מנדז לאל, ז’ול ורן, אדגר רייס בירואז, ואן ווגט, ה.ג'. וולס, ג’ונתן סויפט, ארתור קונאן דויל ורוברט סטיבנסון. ודאי שניתן לקרוא גם יצירות מתורגמות של סופרים מהגוש המזרחי כמו סטניסלב לם, מיכאל בולגקוב, ליאשנקו, בלאיאב, קארל צ’אפק, ולדימיר סבצנקו ורבים אחרים.
כן רואה אור כתב־עת דו שבועי המוקדש לספרות דמיונית מקורית ומתורגמת, וכן לשחמט. סופרים רומנים משתתפים בתחרויות בינלאומיות ואף זוכים בפרסים.
תופעה מיוחדת במינה היא פרסום הספר ‘הרפתקאות מהמאה ה־21’, שהוא אנתולוגיה של שבעה סופרים, כולם בני עיר אחת בשם קלוז', שרק אחד מהם הוא סופר מקצועי, והאחרים – חובבים. הצעיר בכותבים אלו הוא רדו הונדה, סטודנט (כרוב עמיתיו לאותו ספר) בן 20, שספורו ‘השלומיאל’ ראה אור בעברית במוסף ‘קריאת ביניים’ של מעריב. ספרות ענפה כזאת היא עדות חיה להתעניינות במדע הדמיוני וכנראה שאינה רק נחלת העם הרומני אלא מדינות נוספות בגוש המזרחי (שנציגים אחדים מהם ישתתפו בכינוס ‘ג’רוקון 82’). יתכן שכדאי גם לנו לקרוא יצירות מתורגמות משפות אלו, ובכך להכיר נדבך נוסף של הספרות הדמיונית.
מנחם פאלק
פרסי ה’נביולה' לשנת 1980 🔗
פרסי ה’נביולה' וה’הוגו' הינם, כידוע, הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום הספרות הבדיונית. פרסי ההוגו (על שם הוגו גרנסבק, עורכו של מגזין המד"ב הראשון ‘אמייזינג’ שהחל להופיע בשנת 1926) מוענקים אחת לשנה לפי בחירתם של חובבי מד"ב המתכנסים בכינוס המד"ב העולמי. פרסי ה’נביולה' מוענקים לפי בחירת סופרי המד"ב החברים באגודת סופרי המד"ב האמריקאיים (SFWA).
ב־25 לאפריל התקיים במלון וולדורף־אסטוריה בניו־יורק הטקס שבו הוענקו פרסי ה’נביולה' ליצירות המד"ב הנבחרות של שנת 1980, ואלה הן:
הספר הטוב ביותר: ‘Timescape’ (‘בריחת־זמן’?) מאת גרגורי בנפורד.
הנובלה הטובה ביותר: ‘מרבד החד־קרן’ מאת סוזי מק’קי צ’רנס.
הנובלטה (סיפור ארוך) הטובה ביותר: ‘התרנגולות המכוערות’ מאת הווארד וולדרופ.
הסיפור הקצר הטוב ביותר: ‘מערת האייל המרקד’ מאת קליפורד סימאק.
הפרק הגדול לסופר על מכלול יצירתו ניתן השנה לפריץ לייבר.
עב"מולוגיה – UFOLOGY – הספרות החדשה 🔗
חקר ה’עבמים' מהווה מוקד משיכה מעניין ביותר לאנשים מסוגים שונים. במשך השנים התפתחו מספר מרכזים עולמיים שכל עיסוקם הוא חקר התופעה על צורותיה השונות. כך למשל, אחד המרכזים החשובים ביותר הוא זה שבראשו עומד ד"ר ג’וזף אלן הייניק – המרכז לחקר עבמים (CUFOS) המצוי באוונסטון, אילינוי, ארה"ב. במשך השנים יצאו לאור מאות ספרים העוסקים בתופעת העבמים ובתופעות הקשורות לה. בשנים האחרונות הופיעו מספר ספרים, באנגלית, המסכמים את הידוע בתחום, לאותם קוראים המתעניינים בהיבט כללי על התופעה.
מן הראוי לציין, כמובן, כי בתחום העבמולוגיה נכתבו מאות ספרים אשר חלק לא קטן מהם, בפשטות, איננו שווה את הנייר עליו הם הודפסו. הקורא הרגיל והמתוחכם אשר איננו מעוגן בתוך מערכת תקשורת בינלאומית העוסקת בעבמים ואשר נתקל מדי פעם או בהודעות סנסציוניות מפי ‘מומחים’ שונים, או בספרות קלוקלת יותר או פחות, פשוט חסר את אמת־המידה הבסיסית ביותר על מנת לאמוד ולהעריך את שהוא קורא. האם בפניו סיפור/דיווח אמיתי או שמא גניבת דעת, הונאה והולכת שולל? בשנתיים האחרונות יצאו שני ספרים מכובדים, רציניים, ומה שחשוב יותר – אמינים, היכולים לעזור לכל אדם להתמודד עם תופעת העבמולוגיה. הספר הראשון ראה אור בשנת 1979 והוא:
Hendry A. (1979): The UFO Handbook: a Guide to Investigating, Evaluating and Reporting UFO Sightings. New-York. Doubleday & Company. Paperback. 297pp. $8.95
אלן הנדרי היה חוקר ראשי ובכיר של המרכז לחקר עבמים (CUFOS) והספר מבוסס על נסיונו הרב בתחום. הוא חקר אישית מאות אנשים אשר דיווחו על מפגש (מסוג ראשון, שני או שלישי) עם עבמים. למר הנדרי היתה גם גישה ישירה ליותר מ־1,300 מקרי עב"מ מתועדים (לשנה!) ומשנת 1978 היווה חקר העבמים עיסוק מרכזי ביותר עבורו.
ספר זה לא יסולא בפז הן מבחינת עושר הדוגמאות המוצגות בו והן מבחינת גישתו ל"איך לחקור להעריך ולדווח על עבמים". קשה להאמין כי אדם המעוניין ברצינות בתחום העבמולוגיה יוכל להרשות לעצמו שלא להכיר היטב ספר זה.
בשנת 1980 יצא ספר נוסף המהווה אולי את ה’פצצה' האמיתית בתחום. ‘פצצה’ זו היא בדמותו של ספר מהודר, בפורמט גדול, כפול־טורים ועב־כרס שנכתב על ידי רונלד סטורי:
Story, R. (1980): The Encyclopedia of UFO’s. New-York, Doubleday & Co. Dolphin Books. Paperback. 440pp. $12.95
באנציקלופדיה זאת ביקש סטורי מכל ‘המי ומי’ בתחום העבמולוגיה לכתוב ערכים. אין כמעט אדם חשוב בתחום אשר לא מופיע באנציקלופדיה תוך ציטוט עמדתו בנושא העבמים. אין שום ספק כי זהו הדו"ח המלא והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על עבמים, על התאוריות השונות בנוגע לתופעה, דמויות בתחום, ומאמרים על נושאים חשובים. האנציקלופדיה עשירה באיורים (גם בצבע), צילומים, רשימה ביבליוגרפית עשירה ושמות/כתובות של כל הארגונים בעולם העוסקים בחקר העבמים. אינני רוצה להישמע כסוכן מסחרי של ספר, אך, אם מישהו מעוניין להיכנס לתחום העבמים וצריך לבחור בספר אחד שיאיר את דרכו – אין ספק שזהו הספר. בניגוד לספרים אחרים בתחום, אנציקלופדיה זו כתובה בצורה שקולה, מאוזנת ובקורתית תוך התעלמות מסגנון הכתיבה הבומבסטי והסנסציוני המאפיין ספרים אחרים בתחום.
על מנת להבין ולהעריך אל־נכון את תרומת האנציקלופדיה, יש להכיר, כמובן, בכך שהתחום עצמו אופיין עד היום בלא מעט תוהו ובוהו כאשר שרלטנים למיניהם ניצלו בוקה ומבולקה זו היטב לתועלתם (הכספית, ברוב המקרים) על חשבון הוצאת שם רע לתחום. תרומתה העיקרית של האנציקלופדיה היא בכך שבפעם הראשונה ניתן לקורא, בצורה מרוכזת, תמציתית, אמינה ושקולה, מידע חיוני ביותר על התחום. הערכים באנציקלופדיה, למשל, כוללים נושאים כמו ‘מכתבי אלנדרה’ המפורסמים (ואגב, ערך זה עוזר מאוד להבהיר את העירפול שיצרו בתחום זה, ואשר חוזר עם ספריהם הסנסציוניים האחרונים של צ’רלס ברליץ וויליאם מור, ומראה את מידת הזיוף שהיתה כאן), ‘משולש ברמודה ועבמים’, ‘מפגשים מהסוג השלישי’, ‘תאוריות בתחום העבמים’, ‘תעלומת נהר טונגוסקה’, ‘סימני נחיתה’, ‘צילומים’, ‘חטיפות’, פרוייקטי מחקר למיניהם (‘הספר הכחול’, ‘סימן’, ‘מגנט’ ועוד), ‘אספקטים פסיכיאטריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים’, ‘צורות של עבמים’, ‘קשר זטה־רטיקולי’ (שהוא מקרה החטיפה המפורסם של בטי וברני היל) ועוד ועוד. הערכים הללו כתובים היטב, על ידי אנשים שונים, תוך הצבעה על השערות, זיופים ורמאויות, וכמובן על אותם דברים אשר אינם מוסברים (כן, יש כאלו…).
עצם בחירת הערכים וצורת ההגשה, קבעו – בפעם הראשונה – נורמות אמינות בתחום מעניין זה שבו עד היום קשה היה לדעת למי להאמין ולמי לא. המחשב של המרכז לחקר עבמים (CUFOS) אוגר כיום בזכרונו עשרות אלפי מקרים של מגע מסוגים שונים עם עבמים. אי אפשר, כמובן, לסקור כל מקרה ומקרה וגם אין הדבר נחוץ. עורך האנציקלופדיה בחר במקרים החשובים והמעניינים ביותר, תוך הצגה מדוקדקת שלהם. מבחינה זו, המידע המסופק באנציקלופדיה לא יסולא בפז. עד היום, אם אדם המעוניין בעבמים שמע על מקרה מסוים ורצה לדעת אם אכן היו דברים בגו – או שמא הכל זיוף, היה נאלץ לבלות שעות רבות במחקר רק על מנת לאסוף מידע. לגבי רוב המקרים (אם כי לא כולם) ניתן, לאחר עיון קצר באנציקלופדיה, לקבוע עמדה בעניין. נושא שני בו קבעה האנציקלופדיה נורמות היא ‘המומחיות’ בתחום. כל ‘המי ומי’ שעסק בעבמים זכה לתצלום ולתיאור, כולל הרקע הביוגרפי־מדעי של האיש. בנוסף, נתבקש כל אדם כזה לסכם בכמה שורות את עמדותיו בתחום. אם סיכום כזה לא ניתן – אזי סוכמה עמדתו מתוך ספריו, כתביו, והכל בלא יותר מ־2–3 טורים לכל היותר. כך, אם מופיע אדם מסוים ומתרברב כי הוא ‘מומחה’ בתחום – דפדוף קצר באנציקלופדיה יאמת או יפריך את טענתו.
הרשימה הביבליוגרפית העשירה ורשימת ארגוני העבמים בעולם מאפשרת לכל אותם קוראים הנתקלים במקרים שאינם מכוסים באנציקלופדיה, לעיין בספריה נוספת ו/או לפנות למרכז בינלאומי לקבלת עצה. כדאי לזכור כי האנציקלופדיה איננה מכסה את כל התחום ובהחלט יתכנו מקרים שאינם “מכוסים” בה. בייחוד יהיה הדבר נכון לגבי ארצות שאינן דוברות אנגלית.
חסרון נוסף שמצוי בה הוא כי הרשימה הביבליוגרפית מופיעה במרוכז בסוף ולא ליד הערכים, דבר העלול להקשות לפעמים על חיפושים ספציפיים. למרות מגרעות אלו ויתכן ויש עוד כמה שלא מניתי, הרי שמעלותיה של האנציקלופדיה מאפילות ללא ספק על מגרעותיה.
כידוע, לא מעטים חובבי המדע הדמיוני המתעניינים בעבמים, ובכל פגישה עולה הנושא מחדש. האנציקלופדיה יכולה לענות על שאלות רבות הצצות מדי פעם. גם משיחות ומידע המועבר ברשתות התקשורת היותר אקדמאיות ברור כי כיום אין ערוך לאנציקלופדיה זו. אין לנו אלא לברך את רונלד סטורי על העבודה הנפלאה שהשקיע בה ועל התוצאה המעולה שהניבה עבודה זו. אני ממליץ מכל לב, לכל מי שהתחום קרוב לליבו, להתוודע לאנציקלופדיה – בהקדם.
ד"ר נחמן בן יהודה
ושוב – מה זה לא מד"ב?: ‘העשב האדום’ מאת בוריס ויאן 🔗
מצרפתית: אביטל ענבר, ספריית פועלים, 1981, 140 ע'.
לעתים לא שכיחות מזדמן לנו להתריע בפני ציבור הקוראים על ספר מסויים, למרות שאינו רע. אמנם ‘העשב האדום’ הוא מהפחותים שבספוריו של ויאן, ואפילו בין אלה שניתרגמו לאחרונה לעברית אינו תופס מקום של כבוד. אך לא זו העילה לכך שאנו מזהירים בפניו את ציבור הקוראים שלנו, אלא העילה מצויה כבר, לכל מי שאוחז את הספר בידו, על הכריכה האחורית. שם כתוב:
“‘העשב האדום’ הוא רומאן יוצא דופן ביצירתו המיוחדת במינה של בוריס ויאן; מסע במכונת זמן בנבכי האני, שילוב של פסיכואנליזה אוטוביוגרפית ושל ספר מדע בדיוני.”
וכך אנו מגיעים לכותרת של סקירה זו, אשר נטלתיה ממאמרו של הנרי אונגר לפני כמה גליונות, מאמר אשר יש לי אי־הסכמה מרובה עם תוכנו אך כותרתו בלי ספק מעירה הרבה פעמוני אזעקה. לעתים קרובות אנו צריכים לברר את הגדרותיו של הז’אנר הזה ששמו מד"ב, דוקא בשל מצב המלחמה שבו הוא שרוי, מאז לידתו, עם חסידי ‘הסיפורת הרצינית’. אנו נוטים לשאול “מה זה מדע בדיוני”, ובמקביל את השאלה המשלימה “מה אינו מדע בדיוני”, שכן שאלות מהסוג השלילי מקרבות אותנו לתשובות מהסוג החיובי; אם נדע שאדם אינו קרנף או חמור או עז, לא נדע עדין מה הינו; אך טעויותינו בנוגע לטבעו תצטמצמנה, והתחום המוגדר שבו נחפש את סימני ההכר שלו ייעשה צר יותר וקל יותר למיפוי. ‘העשב האדום’ נותן לנו הזדמנות להתקרב באופן שלילי זה אל הגדרת המד"ב. שכן, אם נבין שספר זה אינו מד"ב ומדוע, תסתמן אפשרות מסוימת להגדרה, לפחות הגדרה זמנית.
ויאן, שהיה מחוגו של סרטר, סכסופוניסט, חסיד ג’ז והומור שחור בזמן ששני אלו עוד לא היו פופולריים בצרפת, הכניס לרבים מספריו גורמים לא ראליסטיים לפחות במובן הצר. בספרו היפה באמת ‘קצף הימים’, כל חפצי הדירה, השטיחים, הטפטים והחלונות דוהים, מאבדים צבעיהם ומצטמקים כשבעלי הדירה מתאמללים ומאבדים את עושרם; הגיבור משוחח עם עכבר שהוא ידיד המשפחה ושלאחר נפילתה הוא מאבד עצמו לדעת בלועו של חתול השכונה, אשר הסכים לעשות עימו חסד זה אחר דין ודברים טרגיקומי. הגיבורה גוססת מפרח־מים הצומח בחזה, שגורם לה יסורי שאול של צמא, מאחר שכל שתיית נוזלים אסורה עליה בהיותה מעודדת את צמיחת הפרח. סממנים אלו מצביעים על מה שעושה את ויאן ל’לא ראליסטי': אין הוא מתאר חברה, או היסטוריה, או מקומות כמות שהם, אלא, בעקבות אנדרה ברטון וסלבדור דאלי הוא שואף אל מציאות עמוקה יותר שלעתים סותרת את חוקי הטבע או אף חוקי הלוגיקה המקובלים. הוא הינו, בקצרה, ‘סוראליסט’; כמו הציירים הסוראליסטיים הגדולים הוא מתאר עולם המציית לחוקים משלו, בדרך כלל מתוך שמירה קפדנית על חוקיות פנימית זו.
בתוך מסגרת זו צריך להבין גם את האלמנטים הלא ראליסטיים של ‘העשב האדום’ – כלב בעל שם פרטי שניתן לנהל עימו שיחות פילוסופיות ושיש לו חיי רגש ומין ערים; דמויות המופיעות מן הלא כלום, ובראש וראשונה ‘מכונת הזמן’. כל האלמנטים האלו יכלו באפן שטחי להיחשב מדע־בדיוניים: לו הכלב היה זוכה לנפש משכילה מספיק על מנת לאפשר לו לפטפט על נושאי הפיסיקה בעקבות ניתוח מוח, או השפעה פיסיקלית של כוכב מסויים, לו הדמויות היו מייצגות תרבות של יצורים זרים, לו ‘מכונת הזמן’ היתה מכשיר האמור להביא אותך באופן כלשהו אל זמן אחר, היינו מקבלים אולי סיפור מד"ב. אלמנטים במערכת לעולם הם חסרי משמעות כשלעצמם. ‘כלב מדבר’ יכול להיות מטאפורה קומית בשיר, או כינוי גידופים בין שני יריבים פוליטיים, או יצור סוראליסטי שפשוט אינו מציית לחוקי המציאות שלנו בלי שייצג מציאות אחרת שהיא אקסטראפולציה מתקבלת על הדעת בתוך איזה עתיד מרוחק, או באמת הוא עשוי להיות נציג של אבולוציה מרוחקת של יצורים החיים עכשיו, כמו למשל בספרה של דוריס פיסרצ’יה ‘בליון שנות ארץ’, או בסיפורו המפורסם של סימאק ‘עיר’. מה עושה את הכלבים של סימק לנציגים של מד"ב ואת הכלב של ויאן לאלמנט בפנטסיה? השימוש שהסופר עושה בהם, כלומר המשמעות שהוא מעניק להם. הכלבים של סימק הם יצורים שהתפתחו באבולוציה המוכרת לנו, כלומר הם מהוים אקסטראפולציה פחות או יותר ‘מדעית’, ועל כן הסיפורים הסבים סביבם הם סיפורי בדיון מדעי. ואילו אצל ויאן אין זו אלא חריגה פנטסטית, שחסרה לא רק הסבר אלא כל נטיה להסבר, בתוך עולם שחוקיו פשוט אינם חופפים לחוקים שלנו. הדבר ברור עוד יותר לגבי ‘מכונת הזמן’. האם הופעתה של מכונת זמן די בה לשמש כתב האמנה לממלכת המדע הבדיוני? תארו לעצמכם שאני כותב ספר מתכוני בישול, וכדי לתאר איזה תפריט היסטורי, אני מספר לכם שנכנסתי יום אחר למכונת הזמן שעומדת, מבהיקה כולה בחדרי, ומייד מצאתי עצמי במטבחו של יוליוס קיסר, שהשף שלו סיפר לי שכדי לעשות פלאטה רומאית יש צורך לקחת צלחת נקיה וכו' וגו'. האם זה יעשה את ספרי למדע־בדיוני? הוא הדין ב’העשב האדום': הסופר רוצה לתאר כמה חזיונות סוריאליסטיים של זרמי מחשבות וחיטוטים רגשיים פנימיים, והתחבולה שלו לתת לחזיונות אלה גוון סיפורי היא לשלוח את גיבוריו אל ‘האני שלהם’ הפנימי באמצעות ‘מכונת זמן’, שפרט לשם זה המנוצל כאן לרעה אין בה כל זיקה למדע בדיוני: לא מסע בזמן, לא תאור עקרונות או פרדוכסים של ‘המימד הרביעי’ – לא העברה אל תרבות אחורה או קדימה בסולם האקסטראפולציה הדו־כיווני שלנו – שום דבר.
על כן ‘העשב האדום’ אינו צריך להיות מקוטלג בקטגוריה של ‘מדע בדיוני’. למעשה אין סקירת ספר זה צריכה להופיע במדורנו; אם היא מופיעה הרי זה כדי להזהיר: ‘העשב האדום’ הוא ספר קלוקל למדי גם מבחינות אחרות, אך מי שימצא בו תועלת כלשהי ודאי אינו חובב המד"ב ‘הרגיל’, ובל יפול בפח של כריכות אחוריות חסרות אחריות.
מה היה קורה אילו…: ‘האיש במצודה הרמה’, מאת פיליפ ק. דיק 🔗
מסדה, 1981, תרגום: יוסף גרודזינסקי, 216 עמודים.
ספר זה הוא ספרו הידוע ביותר של דיק, ואחד הנאים ביותר שיצאו לאור בעברית בתחום המד"ב השנה. דיק מוכר לקורא העברי מספרו ‘הצלם’, אשר כבר צויין במדור זה כספר אינטליגנטי במיוחד. התואר הזה ראוי להערה מבהירה: ‘אינטליגנטי’ פרושו שהוא נוגע בבעיות חשובות ורציניות בלי אותה יומרה מפוקפקת וזחיחות דעת נחשלת של סופרים (ולא אנקוב בשמם מחשש חסידיהם) השואלים בסיפוריהם ל’טעם החיים', ו’מהו האדם' וכיוצא באלו שאלות המטרידות גם את התיכוניסט הממוצע בשעור חברה. דיק אינו מנסח שאלות שחכמי העולם לא הצליחו לפתור במשך אלפים שנות הגות, אלא הוא נותן להן להישאל מעצמן על ידי המאורעות של סיפוריו: כך ב’הצֶלֶם' עסק בשאלת האינדיבידואליות ב’דמוקרטיה' שהיא יותר מדי שויונית ונשלטת על ידי מה שניתן לראות כ’דיוקן סטטיסטי' של מאוָיֵי ההמון. בספרו זה עוסק דיק בשאלת יחסיותו של קוד הכבוד האנושי: הוא רוצה להבהיר שהמוסר, סטנדרט ההתנהגות, והכבוד העצמי של בני אדם, תלוי לגמרי בחברה בה הם מצויים. אבל זה אינו עיקר הספר, ובצדק. בשאלות פילוסופיות ממש ראוי שיעסקו ספרי הגות, והייתי פוסל מראש כל ספר מד"ב שאינו אלא אמצעי גרידא לדון בשאלות כאלה. למעשה, ספרו המפורסם של הכסלי ‘עולם חדש נועז’ ואחדים מספריה של אורסולה לה־גוין חוטאים בדיוק בחטא זה: הם נראים יותר מדי כאמתלא להביא כמה גיבורים אל שולחן הדיונים הפילוסופיים, ואין הם ניצלים משואה אלא בזכות כשרונם החי מאוד של המחברים. דיק אף אינו מסתכן בסכנה זו: הוא קודם כל סופר מיומן להפליא של מד"ב, היודע לרקום עלילה בנויה להפליא ועם זאת ‘מפורקת’ – כזו שאינה נצמדת בצורה נאיבית לגיבור אחד אלא מתפרסת על פני קטעי חיים רבים. סוג זה של כתיבה שכבר דנתי בו בכמה רשימות, כתיבה ‘פרַגמֶנטרית’, המחוברת קטעים־קטעים, אפיינית לסופרי הגל החדש, ויתרונה העיקרי בכך שהיא מצליחה ללכוד אספקטים רבים ו’קטנים' של אורח חיים זר. כשאנו מוצאים עצמנו בעולם חדש, אפילו כתיירים באיזו ארץ נידחת, או בתרבות שונה מאוד משלנו, אין אנו תופסים את התכנית השלמה של צורת החיים אלא רק קטעים ייצוגיים הלוכדים עין לרגע והמצטרפים יחדיו לרושם שטחי אך בעל היקף רחב. זוהי צורת הכתיבה המתאימה איפוא לנסיון לתאר את העולם הזר שהוא אחד מנושאי היסוד של המד"ב; אנו מוצאים שיטת כתיבה זו אצל דוריס פיסרצ’יה, אצל פריץ לייבר (ב’הנודד' המתאר את קטעיה המגוונים של שואת ביקורם של יצורים זרים ממקום מרוחק), ובעיקר אצל דיק. וניווכח מייד למה הדבר דרוש: ראשית, ‘האיש במצודה הרמה’ הוא סיפור המשתייך לתת־ז’אנר מכובד וייצוגי מאד במד"ב, ‘והיה אם’. השאלה ממנו פורץ סיפור כזה היא תמיד “מה היה קורה אילו”–אילו חניבעל ניצח את הרומאים, אילו האדם הניאנדרטאלי גבר על ההומו־סאפיינס, אילו הדרום ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית, או – בספרו של דיק – אילו נצחו גרמניה ובנות בריתה במלחמת העולם השניה. מעטות הן השאלות הפוריות יותר מזו לדמיונו של סופר המד"ב. שאלת ה’אילו' מחייבת מצד אחד יכולת ‘אקסטראפולציה’ מיוחדת במינה ממצב שלא התרחש, ומצד שני גזירה מפורטת מאד של פרטים קטנים, וקפדנות במה שניתן לקרוא ‘לוגיקה על תנאי’. שכן בסיפור ה’אילו' יוצר המחבר עולם שלם שדומה לעולמנו בפרטיו, במערך הלוגי שלו, במציאות הכללית, אך שונה באיזה עקרון־יסוד חשוב, והוא לפיכך ‘עולם אלטרנטיבי’ מדוייק ומשונה גם יחד. לשאלה הזו ניגש דיק בדרך אופיינית לו: על ידי שהוא עוקב אחר כמה דמויות קטנות בתוך העולם הבלתי נוח אך מחוייב המציאות החדשה של אמריקה הכבושה בידי היפאנים. היפאנים הם עתה גזע שליט; הם עם עדין ויפה נפש, בעל קוד מוסרי וחינוך קפדני אשר למולו נראים האמריקאים הכנועים כברברים למחצה. דיק עוקב אחר היחסים המיוחדים שבין שתי האומות המנצחות שחילקו ביניהן את העולם, והוא מוצא את כותרת ספרו היפה ורבת־המשמעות בדמותו של סופר מוזר המתבודד למחצה ב’מגדל שן' של ‘חשיבה אלטרנטיבית’ שכתב, לא פחות ולא יותר, מאשר את הספר המתאר מה היה קורה אילו ניצחו האמריקאים במלחמה, ולא הגרמנים והיפאנים כפי שקרה באמת.
כפי שניתן לשפוט ממסגרת כללית זו הגדושה קסמים למכביר, והבנויה על אחת מאותן עלילות סוחפות ומהירות שדיק יוצר כשלד לפרטים הקטנים והפרגמנטריים שלו, ‘האיש במצודה הרמה’ הוא שי של עונג שכל חובב מד"ב חייב לעצמו.
האנציקלופדיה למדע בדיוני 🔗
לפני חודשים אחדים דיווחנו במדור ‘מבזקים’ על הענקת פרס ‘הוגו’ לשנת 1979 עבור יצירת התעוד הטובה ביותר, לאנציקלופדיה למדע בדיוני בעריכת פיטר ניקולס (The Encyclopedia of Science Fiction, Peter Nicholls, ed.; Publishing, 1979.) נראה לנו שכל חובב מד"ב רציני, המתעניין בתחום גם מעבר לקריאת הספרות עצמה, יהיה מעוניין לדעת פרטים נוספים על אנציקלופדיה מצויינת זאת.
בשנים האחרונות הופיעו כמה וכמה ספרים רציניים הדנים בספרות המד"ב, תולדותיה והתפתחותה. אך זו הפעם הראשונה שראתה אור אנציקלופדיה של ממש, ערוכה בצורה יוצאת מן הכלל ע"י צוות של מומחים בראשותו של פיטר ניקולס, מרצה ומבקר סיפרותי שערך מספר כתבי עת ספרותיים בבריטניה. אין שום ספק שזהו הספר המקיף ביותר שנכתב אי־פעם על ספרות המד"ב, וקשה מאוד להעלות על הדעת נושא כלשהו הקשור במד"ב שאינו מוזכר באחד מ־762 העמודים של האנציקלופדיה, הכוללים כ־3000 ערכים בסדר הא"ב. בעריכת האנציקלופדיה חלקו העורכים את כל החומר הרלוונטי למספר קבוצות עיקריות, ובכל אחת מהן נעשה מאמץ עליון לכלול מידע רב ככל האפשר. הקבוצות העיקריות היו: סופרי מד"ב; נושאים בספרות המד"ב; סרטים; כתבי־עת; מאיירים; עורכים; מבקרים; מו"לים; פרסים; מד"ב בארצות שונות. בנוסף להן כוסו בקפידה נושאים נוספים כמו: מונחים במד"ב, הוצאות ספרים, אנתולוגיות, סרטי טלוויזיה, כינוסים ועוד ועוד. מספר ערכים יסודיים משתרעים על כמה עמודים ומהווים למעשה מאמרים מצויינים בזכות עצמם, שהם בבחינת חובה ממש לכל מי שמעוניין ברצינות להעמיק את הידע שלו בתחום. כך, למשל, הערך ‘הגדרות של מד"ב’ (שלושה עמודים) מפרט עשרות של הגדרות שנוסחו במשך השנים, החל מהגדרתו הראשונה של הוגו גרנסבק וכלה בהגדרות המתוחכמות של חוקרי ספרות כיום. הערך ‘היסטוריה של המד"ב’ (שלושה עמודים) מעולה מפורט ביותר, ומהווה מעין ‘מסע בזמן’ החל ‘מסיפורי גילגמש’ של בבל העתיקה, דרך ג’ונתן סוויפט, ה.ג'. וולס, ז’ול וון, ועד לג’ון קמפבל, קורט וונגוט, וסופרי הגל החדש – ובין כל אלה עשרות רבות של שמות ותאריכים.
קשה לתאר בסקירה קצרה זאת את כל מה שיש באנציקלופדיה, ודומני שקשה באותה מידה לחשוב על משהו שאין בה. לכן כדאי אולי רק להזכיר מספר ערכים נוספים שעצם הימצאותם באנציקלופדיה מעידה על רצינותם של עורכיה: פוליטיקה במד"ב; דת; שפת חובבי־המד"ב (הכוונה ל’סלנג' מיוחד במינו שהתפתח בקרב החובבים); הומור; מדע ספקולטיבי; עתידנות; מיתולוגיה; אנתרופיה; פסאודו־מדע; פסיכולוגיה; פסאודונימים; לימודי מד"ב באוניברסיטאות; תורת היחסות; תנועה מהירה מן האור; אנרגיה; ועוד ועוד. באשר לשמות של אנשים – אין שום ספק שכל מי שתרם תרומה משמעותית כלשהי לתחום המד"ב עד למועד כתיבת האנציקלופדיה – נזכר בה, כולל שמות שאולי יפתיעו חובב מד"ב ממוצע, כגון: פיודור דוסטוייבסקי, ארתור קונן־דויל, הרמן הסה, פרנץ קפקה, רודיארד קיפלינג, ג’ק לונדון, וולדימיר נבוקוב, ואחרים.
בתחילת האנציקלופדיה מופיעה רשימה מרוכזת של כל הנושאים המרכזיים בספרות המד"ב (למעלה מ־200 במספר!), וכולם, כמובן, מופיעים כערכים עצמאיים בגוף האנציקלופדיה. הנה כמה דוגמאות: אנדרואידים; חורים שחורים; קוסמולוגיה; אקולוגיה; קץ העולם; אבולוציה; פלישה; כישוף; רפואה; אימפריות גלקטיות; אלמוות; הנדסה גנטית; תפישה על־חושית; סקס; פרדוקסים של מסע בזמן, ומה לא.
על כתיבת הערכים שקדו לא פחות משלושים וארבעה אנשים (ביניהם בריאן אולדיס, תומס מידיש, סוזן ווד, פרנק הרברט, וכמה אנשי ספרות שאינם מוכרים לקהל הישראלי), והם עשו ללא ספק עבודה נאמנה. המוצר הסופי הוא ספר נאה, שופע איורים ותמונות (בשחור־לבן בלבד), המהווה מדריך וספר־לימוד כאחד שכיום קשה למצוא לו מתחרים באיכות.
א.ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות