ארתור סלינגס הינו שם־עט של הסופר הבריטי רוברט ארתור ליי, שהחל לכתוב סיפורי מד"ב בתחילת שנות ה־50, ונפטר בשנת 1968, בהיותו בן 47 בלבד. בתחילת דרכו נטה לכתוב מד"ב נוקשה, ואט־אט עבר יותר לנושאים בעלי אופי פסיכולוגי ופנטאסטי.

ליצירתו הטובה ביותר נחשב הספר ‘יום הגרוטאות’ שראה אור רק אחרי מותו (בשנת 1970).

הסיפור שלפנינו, המצטיין בסיום מפתיע באמת, ראה אור לראשונה בעברית בגליון הראשון של ‘קוסמוס’, בשנת 1958.

* * *

לבסוף נעצרה המכונית בחריקה וצריחה גדולה. כשהיא גולשת הצידה לרוחב הכביש מעוצמת תנופתה. רגע ישב פלצ’ר ללא נוע, עד שנתיישבה דעתו. מימיו לא דרס אדם. אך כדי לדעת שאם אתה פוגע באדם הפוסע ישר לתוך אורות פנסיך בעודך נוסע במהירות של מאה ושלושים קמ"ש – הרי מה שנשאר ממנו אינו מצריך שום פעולה חפוזה.

הוא הסיע את המכונית אחורנית אל שולי הכביש ויצא ממנה בפיק ברכיים. הוא הסתכל חזרה לאורך הכביש. הירח האיר אולם סימני הצמיגים שהחליקו על הכביש היו שחורים כמקודם, במקום בו יצאו מתוך צללי הלילה במרחק מאה מטר, שם החל בולם את מכוניתו. מראה זה המחיש לו שוב את כל אימת הדבר שקרה זה עתה. פלצ’ר החל לרוץ חזרה לאורך עקבות הצמיגים, והחשכה נרתעה והלכה לפניו.

פתאום פסק לרוץ. פסי הצמיגים, רחבים ושחורים, חדלו במקום בו דרך בכל כוחו על דוושת הבלמים וחוץ מזה לא היה שם דבר. שום גוויה, שום זכר למראה שאימץ את נפשו לראות. לא דם או בשר מרוסק, ואף לא נעל שסועה המתגוללת בבדידות איומה.

הוא תמה שמא נשאה מכוניתו את הגוויה על חרטומה. החל לחזור למכונית אלא שהעלה בדעתו כי גם אז ודאי היה מבחין בסימנים כלשהם על הכביש.

אז נזכר כי בעצם לא חש בהתנגשות במהירות כזו, אמר לעצמו, ודאי אין מרגישים בכך, והוא לטש את עיניו אל האפלה, אל חומת העצים לצידי הדרך. ההתנגשות ודאי השליכה את הקרבן עד לשם, בלי לגעת בכביש.

באותו רגע הבחין במשהו זז בין השיחים משהו נע לתוך שלולית אור ירח לפני שהחליק אל מאחורי גזע עץ גדול.

לרגע ניסה פלצ’ר אחוז אימה, לשכנע את עצמו כי טעה; הקרבן ודאי נשאר איכשהו בחיים, וזחל למקום מבטחים – וזה הדבר שאותו ראה. אולם הסבר זה נפל בו ברגע שהעלה אותו בדעתו. הוא ראה את הדבר ברור מדי – נחש, נחש גדול. גדול כפתן. במרחק אלפי קילומטרים סביב אין בנמצא נחשים ענקיים כאלה.

תגובתו הראשונה, תגובת התגוננות, היתה להסיח דעתו מהנחש ולהמשיך בחיפושיו אחרי גופת הקרבן. אם הצליח פתן להימלט מגן־חיות סמוך, אין זה עניינו – וודאי לא עכשיו.

אולם רגש עז יותר הנחה את צעדיו לעבר העץ. הוא היה פסיכיאטור במקצועו. או שראה נחש, או שהוא סובל מהזיות של הלם. עליו לדעת אחת משתי אלה. הוא עקף את העץ בזהירות.

“ערב טוב.” גבר יצא מתוך צלו של העץ.

פלצ’ר קפץ מהפתעה. “מי אתה?” קרא.

“שמי לואיס,” אמר הזר. “אני גר בסאנדרוויל, במרחק חמישה ק”מ קדימה."

“מה אתה עושה כאן?” קולו של פלצ’ר רעד. הוא הרג איש – ועדיין לא מצא זכר ממנו. הוא ראה נחש ענק בארץ בה אין בריות כאלה גדלות. ועתה, בדממה ובאדישות כאילו נמצא על מפתן ביתו מופיע זר זה.

“סתם מטייל בערב”, אמר האיש בחיוך קל. “זהו הרגל שלי”. הוא קימט מצחו קלות, כשם שקודם חייך קלות. “מדוע אתה שואל?”

“האם לא שמעת משהו? לפני רגע דרסתי מישהו במכוניתי”.

האיש משך בכתפיו. “מסילת הברזל הראשית היא מעבר לעצים ההם. לפני רגע עברה שם רכבת משא”.

ואמנם כן, פלצ’ר שמע עדיין את שאון גלגליה של רכבת הנעה למרחקים. “אבל האם לא ראית–”

הוא הפסיק, תופס פתאום שהוא עלול להיראות כמטורף. אך שאלה זאת אפשר היה לפתור באורח שאינו משתמע לשתי פנים. הוא קפץ אל מאחורי העץ. כר דשא רחב השתרע מאחוריו. לא היה שם מקום להסתיר משהו, וודאי לא נחש גדול כזה שראה, או שנדמה לו שראה. וברור כי הזר לא ראה אותו, שאם לא כן היה מזכיר זאת. אם כך, ברור שפלצ’ר ראה את הנחש בדמיונו.

מוזר שוודאות זו לא הבהילה אותו. איש לא היה צריך להזכיר לו שהדמיון עשוי לתעתע באדם כתוצאה מהלם. ועדיין חייב היה למצוא את גופת קרבנו. הוא פנה שוב אל הזר, שהסתכל בו בסקרנות.

“אנא עזור לי”, ביקש פלצ’ר. הוא חזר אל הכביש. הזר נתלווה אליו ברצון. הם סרקו את צידי הכביש במרחק ניכר סביב מקום התאונה, אך ללא הצלחה.

הם הזדקפו בבת אחת.

“אתה בטוח שהיתה תאונה?” אמר הזר.

פלצ’ר העיף בו מבט צונן. “הלא אתה רואה את עקבות הצמיגים המחליקים”.

האיש הניד ראשו בהסכמה. “אך אין זה מוכיח שהיה קרבן. יתכן שטעית. כביש אפל, אור ירח, צללי עצים”.

“יתכן”, רטן פלצ’ר. אולם הדמות המבוהלת, שהופיעה פתאום על הכביש לא היתה צירוף מקרי של אור ירח וצללים. היתה זו וודאות גמורה, הגם שלא הצליח למצוא את הגוויה. "מכל מקום, אני עומד להודיע על התאונה בסאנדרוויל אני– "

הוא הפסיק לדבר, מפני שמשהו הסתבר פתאום במוחו. הזר אמר שהוא גר בסאנדרוויל, חמישה ק"מ קדימה. לא מאחור, או במעלה הדרך.

קדימה. פירוש הדבר שהזר ידע להיכן נוסע פלצ’ר. האמנם? האין מוחו הנרעש מייחס חשיבות מופרזת לביטוי תמים למדי? לפלצ’ר לא היה אכפת.

הוא הישיר מבטו לעיני הזר. “אני רוצה שתבוא עמי בתור עד”. מיד קילל את עצמו על שגיאה זו. צריך היה רק להציע לזר להסיעו.

האיש נזעם. “אך אינני עד, הרי אמרתי לך שאני –”

“בכל זאת–” פלצ’ר תפש בזרועו של השני – “אם לא אכפת לך –”

האיש התפתל בתפישתו של פלצ’ר, שנתהדקה בזהירות. הזר לא היה גבוה, אך נראה שהיה שרירי וחסון. אולם פלצ’ר היה גבוה ממנו, וחש שהוא אף חזק ממנו. אך פתאום לא היה עוד אדם אחוז בידיו. נדמה היה שהזרוע מהססת – ואז, במשך רגע כה קצר עד שלפלצ’ר לא היה ברור אם קרה הדבר באמת, נמוגה בחוסר צורה גמור.

כהרף עין נראה כאן יצור אחר – צבי, שעמד כבר הכן למנוסה.

צלילות דעתו והגיונו המעשי של פלצ’ר גזו באותו רגע. משהו הרבה יותר פרימיטיבי, הפחד, גרם לפלצ’ר שיזנק על הצבי ויאבק עמו כסומא.

הדמות שוב הפכה לבן־אדם, שהטיח מהלומה לעבר פלצ’ר. ראשו היה מופנה מעט הצידה, והמכה פגעה באזנו. היא הכאיבה לו, אך לא היממה אותו. ימינו הלמה בקיבתו של הזר. עיניו של הלז קפאו בהבעת טמטום בהיעצר נשימתו. פלצ’ר לא הניח לו הזדמנות להשתנות לשום צורה אחרת. הוא הנחית את אגרופו על לסתו של הנוכרי.

עודו מתנשם הסתכל פלצ’ר אל הגוף מחוסר ההכרה הסרוח לרגליו. אי שם קרא ינשוף, ופלצ’ר הכיר פתאום בטירוף שבמעשיו – הוא עומד ליד אדם מחוסר הכרה, ושומר עליו פן ישנה את צורתו!

אך הזר לא השתנה שוב, ברור היה שסגולתו המוזרה, ויהי טיבה אשר יהיה, לא פעלה בהיותו מחוסר הכרה.

מה טיבה של סגולה זו? היפנוזה? פלצ’ר לא ידע. עתה ידע כי חושיו לא תיעתעו בו. לפחות לא בלי סיוע מבחוץ. הוא גחן והניף את האיש על כתפו.

בהגיעו למכונית, תחב את הזר לתא המטען ונעל אותו. בדרכו למושב הנהג העיף מבט בחרטום המכונית. לא היה עליו שום סימן. הוא כיווץ את שפתיו בהרהורים, ואז התיישב במכונית והפליג לדרכו. הוא הגיע לסאנדרוויל ולא נעצר שם. לא היתה שום סיבה להאמין כי המשטרה מסוגלת לטפל ביצורים שנראה כי הם מסוגלים לשנות את צורתם כרצונם.

לא היתה אף שום סיבה להאמין כי הוא מסוגל – אולם הוא התכוון לנסות.

הזר נאנק וזע על הספה. פלצ’ר, שישב בריחוק רב ממנו, בניגוד למנהגו, לגבי לקוחות רגילים, גחן קדימה.

העיניים עפעפו ונפקחו ונלטשו בתמהון אל המנורה המתקמרת מעל, ואז נעו לעבר פלצ’ר.

“אתה נמצא במקום בטוח”, אמר פלצ’ר במהירות אך בקול רך. בקול חזק יותר, הוסיף: “הדלת נעולה והתריסים מוגפים”.

הבהלה שבעיני הזר גוועה והפכה להשלמה קודרת. הוא התיישב כשהוא משפשף את לסתו. “מהו המקום הזה?” שאל לבסוף. “המשטרה?”

“לא, זהו משרדי. הנני פסיכיאטור. הפחדת אותי כהוגן הלילה. בטיילך ככה מול מכוניתי שלא לדבר על מה שקרה אחר כך. הבאתי אותך לכאן כדי לשמוע הסבר מפיך”.

“אם כן, הבנת מה שקרה?”

“האם יש צורך במאמץ מיוחד כדי להבין? אני דורס אדם, איני מצליח למצוא את הגויה, רואה נחש, ואחר כך איני רואה אותו, אלא מוצא אדם במקומו. כשהאדם הופך לצבי וחוזר והופך לבן־אדם, הרי שיש משהו בגו. משהו כה דמיוני שאין זה דמיוני לנחש שהאדם היה גם הנחש. שהוא שינה את צורתו כדי להינצל ממוות פתאומי כשם שאדם רגיל היה מתכופף מאותה סיבה. נכון?”

האיש הניע ראשו בשתיקה.

פלצ’ר המתין שיאמר משהו. משהמשיך הלה בשתיקתו, הוסיף בשקט: “השאלה היא – איזה מין אדם אתה?”

האיש ישב כשכתפיו שמוטות ומבטיו מושפלים. עתה הרים עיניים עגומות והסתכל בעיני פלצ’ר: “איני יודע”.

פלצ’ר, שהחזיר לו מבט, חש ברטט אהדה – ואף בטחון גמור שהלה אומר את האמת. “האם אכפת לך אם אנסה לעזור?”

האיש חייך במרירות “איני סבור שמישהו יוכל לעזור לי. אך אתה לכדת אותי”.

“שטויות, איני רוצה להחזיקך במלכודת. העניין עלול לגזול זמן ואינני יכול להחזיק בך נעול כאן. עליך להיות משוכנע ברצוני הטוב, אחרת עלולה אותה סגולה שלך להשתולל מרוב בהלה”.

“היא מסוגלת לכך, ובעיקר אם תחוש סגולה זו חשד לגבי כוונותיך. אם, למשל, היית מנסה לפרסם את העניין”.

פלצ’ר צחק. “האם היה מישהו מאמין לי?”

גם השני הפטיר צחוק קצר, כאילו על כרחו, “נראה שלא”. פתאום הרצין, “לוא ידעת מה פירוש הדבר להיות… להיות כמוני, היית–”

“לכולנו יש מידות מוזרות”, אמר פלצ’ר, אולם בראותו את הבעת פני השני, אמר: “סלח לי. זוהי התגובה השגורה של פסיכיאטור. אתה יכול לבטוח בי”.

“בסדר. אני עצמי לא הצלחתי למצוא את התשובה. אולם הסיכון הוא שלך”.

“אני מוכן להסתכן”. פלצ’ר הרים את עטו. “שמך המלא?”

“ג’ון לואיס”, האיש חייך קדורנית. “או ביל סמית או פרד ג’ונס. בחרתי בג’ון לואיס”.

“אני מבין. האם גם כל היתר יהיה בדוי?”

לואיס משך בכתפיו. “אין הרבה מה לבדות. בחוגים שבהם הסתובבתי אין שואלים הרבה שאלות. בטפסים אני כותב שאני בן עשרים ושמונה ושנולדתי באלאסקה – זהו מקום רחוק למדי – כדי שאנשים לא יתחילו להתחקות על עברי”.

“אם כן, חלית באמנזיה, מחלת השיכחה. אולם באשר לכל היתר ספר לי את האמת, ספר בדיוק מתי והיכן מצאת את עצמך בלי שם ובלי עבר?”

“במדינת אורגון. נבנה שם אז מפעל גדול, עיר חדשה. אחד הפועלים מצא אותי ביער”.

“איך היית אז, כלומר, לעזאזל…”

צל של חיוך חלף על פניו של לואיס. “זה בסדר גמור. צורתי היתה כצורתי עכשיו. ומצבי הגופני היה משובח למדי. אולם הייתי חדל אונים. לא יכולתי אפילו לדבר אנגלית”.

גבות עיניו של פלצ’ר התרוממו בתמהון. “מתי החלה ידיעת האנגלית חוזרת אליך?”

“היא – היא לא חזרה אלי”.

“כוונתך לומר שלמדת את השפה כולה שוב?”

“בדיוק. רק שאיני סבור כי ידעתי אותה קודם”.

“לפני כמה זמן היה הדבר?”

“לפני פחות משלוש שנים”.

“המ־ממ”. פלצ’ר רשם הערה, מילה אחת ויחידה – “אינטליגנטי”. וזאת מפני שבן שיחו שלט עתה בשפה באורח מושלם. “מה קרה אז? כיצד הסתדרת?”

“זה לא היה קשה. כל מה שרצו שם היו זרועות חזקות וגב רחב. היה מחסור חמור בעובדים. אחרי כשנתיים צברתי כסף בשפע, ואז באתי לכאן כדי לנסות לגלות מי ומה אני”.

“הסבור אתה, אם כן, שבאת מאיזור זה?”

“זה לא פשוט כל־כך. הסיבה היתה שלא היו שם ספרים רבים. הייתי חייב לקרוא כדי לגלות את התשובה. אם יש תשובה. קראתי ספרים על פסיכיאטריה, רפואה, פולקלור, מיסטיקה, חכמת הנסתר, והשד יודע מה עוד”. הוא הרים את עיניו אל פלצ’ר, עת שהלה מתח שני קווים תחת המילה “אינטליגנטי”. “אולם כל מאמצי היו לשוא”.

“אם כן כבר אז התגלה – הממ – הכשרון האחר שלך”. לואיס הסתכל בו בחשדנות, ומשום כך הוסיף: “לוא היה לך מקרה אמנזיה רגיל, ודאי היית כבר פונה למישהו כמוני, נכון?”

לואיס נרגע, וחשדנותו פינתה מקום ליחס כבוד להבנתו של פלצ’ר.

"כן. כשרון זה, כפי שאתה קורא לו – נתגלה לראשונה ששה חדשים אחרי שהתחלתי בעבודה. הבנאים חיברו קורת פלדה שלא כתיקונה. הם הידקו קצה אחד בברגים, ואילו הקצה השני נשתחרר, אכן מראה יחיד במינו הוא כאשר קורת פלדה מתכופפת כקרטון, הקורה התעופפה למטה, פרצה דרך בימת פיגום ונפלה לעברי.

"הדבר הבא הזכור לי היטב היה כיצד מצאתי את עצמי ביערות הסמוכים וכולי רועד. נדמה היה לי שנפלתי, מפני שראשי היה סמוך כל כך לאדמה. אולם עמדתי עדיין על רגלי – על ארבעתן בבת אחת. הן היו צהובות, והיה לי זנב. חשתי כיצד הוא מתנפנף הנה והנה בהציצי ממקום מחבואי אל המהומה שבמקום התאונה הפכתי לארי הרים. כך, בפשטות, הבנתי כי ניצלתי – ופתאום שיניתי את צורתי חזרה לצורת אדם. חזרתי לעבודה.

“איש לא הרגיש בכך. דברים רבים התרחשו בבת־אחת. שלושה אנשים נפצעו. מישהו התחיל לומר שזה משונה. אבל הוא מוכן להישבע שראה – ואז הפסיק לדבר והניע את ראשו בתמהון. רק עוד פעם אחת קרה הדבר. שחיתי באחת האגמים שם. הרחקתי לשחות מדי, והתחלתי לטבוע. אז שיניתי את צורתי לדג”.

פלצ’ר גמר לרשום בפנקסו. “תמורות אלו אירעו בשעת חירום, בדומה למה שקרה הערב. אולם האם ניסית אי־פעם להשתנות?”

“אין זה פועל”, אמר לואיס. “נראה שסגולה זו פועלת רק כרפלקס”.

“בדיוק כך חשבתי”. פלצ’ר הרהר. “אמרת שקראת ספרי פולקלור, מיתוס ותורת הנסתר. שם יש כמובן סיפורים על אנשים שהשתנו ליצורים אחרים”.

“אני יודע. אבל לא בדרך שאני משתנה. מכל מקום איני מרגיש כאילו כישפו אותי, אם אין דברים אלה נשמעים באזניך כאויליים”.

“לא. חוץ מזה, אילו היו כאן מעשי כשפים, לא היה בכוחי לעזור כלל. אם כן הבה נבחן אפשרויות אחרות. אתה חי עם תכונה זו כבר שלוש שנים. האם יש לך רעיון כלשהו בענין זה?”

לואיס פתח את פיו לדבר, הפסיק ושוב פתח את פיו. פלצ’ר המתין. נראה שסוף סוף הגיע לואיס לכלל החלטה. “נראה לי שבאתי מעולם אחר”.

ארשת פניו היה כמעט כאילו התגרה בפלצ’ר, אלא שפלצ’ר אמר רק, “כן?”

“כן. אני סבור כי ספינתי התרסקה, ואיבדתי לא רק את זכרוני אלא אף את צורתי. אלוהים יודע מה היתה צורתי המקורית, אך ודאי השתייכתי לסוג יצורים המסוגלים לשנות את צורתם כפי הצורך דבר שיש בו תועלת בעולמות השונים שיצורים אלה מבקרים בהם, האם יש בתיאוריה שלי משום הגיון?”

“יותר הגיון מכל מה שאני מסוגל להעלות בדעתי על רגל אחת. הדרך היחידה לגלות את האמת היא לפרוץ דרך המחסום הנפשי הסוגר על חייך הקודמים”. הוא הסתכל בכוונה רבה בלואיס. “זה עלול להיות מסוכן”.

“מדוע?”

“משום שמחסום נפשי נוצר לשם התגוננות עצמית. אם חודרים בעדו – אין לדעת כיצד תגיב הנפש. ובמקרה שלך, מהרהר אני בסכנה נוספת. אם ביסודו של דבר אינך יצור אנוש, עלול הטיפול עצמו להשפיע עליך בצורה בלתי צפויה לחלוטין”.

לואיס שקל את הדבר בדעתו. “אם אתה מוכן, מוכן גם אני. אולם אני סבור שגם אתה עומד בפני שתי סכנות. ראשית, הכשרון המיוחד שלי עלול להגיב בשלילה על הטיפול ולהשתולל. לא רק הפחד לבטחוני אני הוא שמנע בעדי מלבקר אצל פסיכיאטור קודם לכן. על איזה טיפול אתה חושב?”

“על נארקו־אנליזה. אני ארדים אותך באמצעות סמים, ועל ידי הצגת שאלות בפניך, אנסה לדלות את עברך מתוך תת־הכרתך, אצטרך רק להתפלל שכשרונך המיוחד לא יתעורר לפעול. אולם מהי הסכנה השניה?”

“נו… אם אמנם באתי מעולם אחר, ודאי שהייתי בשליחות איזושהי. ומה אם שליחות זו… היתה בעלת אופי עוין?”

בהעיפו אליו מבט פתאום, חייך פלצ’ר. “הנה אתה יושב כאן, והינך הוגן עד כדי לדאוג לשלומי, ובכל זאת רוצה אתה לשכנעני שאתה עלול להיות מפלצת!”

“אני מדבר ברצינות”, עמד לואיס על דעתו.

“אם כך אני מוכן לקבל על עצמי את שני הסיכונים. יתכן שסבלת מאובדן זכרון ואובדן צורה. אך סבורני שאם היתה לך כוונה עוינת, היה נשאר לפחות שריד מכוונה זו”.

הוא הסתכל בשעונו. “עכשיו חצות. דירתי היא בבניין זה. אם אין לך התחייבויות אחרות, מדוע לא תישאר עמי כל עוד אתה נמצא בטיפול? בצורה זו יקל לי לכלול אותך בין לקוחותי האחרים”.

“בסדר”. לואיס הסתכל בפלצ’ר במבט חוקר. “אתה מקבל על עצמך טורח רב בעבורי. איני מבין בדיוק מדוע”.

פלצ’ר צחק. “גרד פסיכיאטור ותמצא מתחתיו שרלוק הולמס. טעית בבחירת האיש להידרס על ידו”.

לואיס חייך. “אתה יודע, אני מתחיל לקוות שבחרתי באדם הנכון”.

בצהרי יום המחרת כבר ידע פלצ’ר שהנארקו־אנליזה לא תיתן בידו את המפתח לתעלומה. לכל השאלות שנגעו בחייו של לואיס לפני שנתגלה ביערות אורגון לא השיבה תודעתו כלל, למרות ששוחררה מפיקוח הכרתה. אפילו מששאל על התרסקות ספינה לא זכה לכל תשובה.

פלצ’ר החל שוקל אפשרות של נקיטת אמצעים חריפים יותר, כגון טיפול בהלם עת שרעיון חדש צף במוחו.

“הפוך לכלב סט. ברנארד”, אמר, בהרגישו בגיחוך שבפקודה זו.

לואיס הפך מיד לכלב סט. ברנארד.

“עכשיו חזור והיה בן אדם”. תת־ההכרה של לואיס ביצעה בצייתנות את התמורה חזרה.

“מ־מממ”, נהם פלצ’ר לעצמו. ניצוץ אור החל זורח.

כשניעור לואיס, סיפר לו מה שקרה. “כשרונך הוא רפלקס אמיתי, הוא אוטומטי. הוא נענה לסוגסטיה משפג הפיקוח של הכרתך. אילו יכולנו להחזיר לך את זכרונך, ודאי שהיית זוכר מה היתה צורתך המקורית. אולם ברור כי זכרונך לא ייכנע בקלות. משום כך אנו הופכים את הסדר. נניח שנעשה ניסויים לשם גילוי צורתך האמיתית. הדבר עלול לגזול זמן ארוך להחריד, אך אם נמצא זאת, מן הדין שהגילוי יפעיל אף את יתר זכרונך”.

בפעם הראשונה נראה משהו הדומה לשמחה בעיני לואיס. “כן. אני עצמי חשבתי על כך – שאם רק אוכל להחזיר לעצמי את צורתי המקורית… אולם ויתרתי על רעיון זה כחסר תוחלת משגיליתי כי איני יכול לשנות את צורתי כרצוני. אולם אם יכול אתה לעשות זאת…”

פלצ’ר שפך קיתון של צוננין על התרגשותו של השני. “אל תהיה אופטימי מדי. ראשית אין כל וודאות שנגלה צורה זו. שנית, יתכן שהאמנזיה שלך מחוסנת אף בפני אמצעי זה. אולם אם באמת אקלע למטרה, אם אתן לתת־הכרתך את הפקודה הנכונה, צריך הדבר לחולל מהומה של ממש בנפשך”.

חיוכו היה חמור למדי.

במשך השבועיים הבאים ערך פלצ’ר דילול חמור בפנקס הראיונות שלו, בדחותו את כל החולים פרט למקרים הדחופים והעקשניים ביותר.

היו אלה השבועיים הפנטאסטיים ביותר שבילה מעודו. כל פעם שלואיס היה בחדר הקבלה שלו, נעל את הדלת והגיף את התריסים. ולואיס היה בחדר מרבית הזמן. הוא היה חסון הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, ותמיד חזר ודרש עוד ישיבה. ובין הרדמה אחת ושניה היה תובע שפלצ’ר יספר לו מה היו כל הצורות שציווה על תת־הכרתו לקבל.

פלצ’ר הורה לו להשתנות לכל חיה או צירוף חיות העולה על הדעת – אך בלי כל תגובה, פרט לעובדה שתת־הכרתו של לואיס קפצה מצורה לצורה בצייתנות של כלב־ים מאולף. פעם אף הפך לכלב־ים ולכל בריה אחרת ברשימת בעלי החיים בעולם, פרט למקרים מעטים מסויימים. כשקרה הדבר לראשונה, סבר פלצ’ר שהגיע לצורה הנכונה, אולם אז גילה לאכזבתו ושאט נפשו, כי סיבת הדבר היא העובדה הפשוטה שלואיס לא ידע כלל על קיומה של חיה כזו. לאחר מכן, משהגיעו למצב כזה, היה פלצ’ר מתאר את החיה, ולואיס היה מקבל את צורתה. כך נהגו אף לגבי כל הצורות הפנטאסטיות והדמיוניות שעלו על דעתו של פלצ’ר. וזאת משום שבשבוע השני הניחו כבר מאחוריהם את כדור־הארץ; חנויות העתונים שבסביבה מכרו כמויות בלתי רגילות של כתבי־עת למדע בדיוני, ומאות מהציורים שבהם קרמו עור ובשר ואחר כך נעלמו על ספתו של פלצ’ר.

פעם, משפקד פלצ’ר שלואיס ייהפך למין יצור פנטאסטי במידה בלתי רגילה, השמיע אותו לקוח צייתן אנחה, ופלצ’ר נמתח. זו היתה תגובה מהסוג שפילל לו. אולם תקוותיו התנדפו מיד, מאחר שלואיס קיבל את הצורה המבוקשת באנחת סיפוק. לא היה זה אלא קושי חולף בבניית הדמות.

מקץ שבועיים היה פלצ’ר מוכן להיכנע. הוא אמר זאת ללואיס.

פני לואיס לבשו אכזבה קשה.

“האם יכול אתה להעלות בדעתך משהו אחר?” שאלו פלצ’ר. לואיס הוא שעסק עתה בתיוק הצורות.

“לא. אולי אפשר להשיג תגובה רק על ידי תיאור מדוייק של החיה המבוקשת על כל פרטיה, כולל צבעה”.

“אני יודע. זו תהיה משימה שתימשך לעולם ועד. לפני שאנסה זאת, סבורני שאסע ואבדוק מה העניינים באורגון. יתכן שאגלה שם עקבות”.

“אני לא גיליתי”.

“יתכן שהיית קרוב מדי לנעשה”.

“יתכן. אולם – האם לא תעורר חשדות לגבי? אני מתכוון–”

“כן?”

לואיס נשך בשפתיו. “אני מצטער. סליחה”.

“זה בסדר גמור. אומר רק שאני רופא המטפל במקרה שלך. מקרה של אמנזיה ותו לא. לא אזכיר את השאר”.

לואיס חייך בשמחה. “מצויין. ובעוד אתה שם אשב לנתח את הצורות האלה בצורה יסודית במקרה ששכחנו אחת מהן”.

פלצ’ר נסע אל המפעל באוטובוס משדה־התעופה. בניית־העיר נסתיימה כמעט, ומרבית הפועלים כבר קיבלו את משכורתם והסתלקו. אולם נתמזל מזלו והוא מצא את האיש שגילה את לואיס, משגיח אירי ענק ושמו בראניגאן. “הוא היה עירום לגמרי ולא ידע היכן הוא נמצא,” סיפר בראניגן על כוס בירה. “אולם לא היו לנו שום צרות אתו. הרופא בדק אותו ואמר שהוא בסדר גמור, חוץ מאבדן הזיכרון שלו, או מה שזה לא היה. אבל פועל טוב היה. אחד הטובים שהיו לי מימי. אחדים מהבטלנים האלה לא שווים כלום. הם–”

פלצ’ר הקשיב בסבלנות לתלונה וטרוניה ממושכת על הפועלים בימינו – ברור היה כי בראניגאן גודל בימים קשים ואכזריים יותר – ואז אמר: “האם גילית פעם משהו בסביבה?”

“כגון מה?”

“האם לא מצאו פועליך פעם משהו כגון – נו, מסמכים, חתיכות מתכת, או משהו אחר? אני מנסה למצוא עקבות כלשהם לגילוי זהותו האמיתית של לואיס”.

בראניגאן גירד את ראשו. “לא שמעתי כלום. מצאנו הרבה שרידים אינדיאניים: קדרות, כלי נשק, אך שום דבר אחר. אם היה מישהו מוצא משהו, הייתי שומע על כך. והרי טיהרנו את היערות במרחק כמה קילומטרים סביב למפעל הזה”.

פלצ’ר נאנח. “אוקיי. תודה רבה”.

במטוס בדרכו חזרה, ניסה לחבר יחדיו את ממצאיו. אולם אפס ועוד אפס אינו מסתכם בתוצאה גדולה ביותר. יתכן שהוא פסיכיאטור בעל הצלחה בינונית – במקרים רגילים על כל פנים – אך בתפקידו של שרלוק הולמס ברור היה שכשרונותיו פחותים, הרהר במפח נפש. אז נצנץ משהו במוחו. שרלוק הולמס… הכלב בלילה… הכלב שלא נבח. ספינת־החלל שלא היתה שם. מובן שיתכן מאוד כי אין לכך כל משמעות אם אתה מקבל את העובדה שקיים אדם היכול לשנות את צורתו ואת ההנחה שהיתה ספינת חלל, מן הדין שתקבל גם מכשיר המסוגל לשדר חומר, או כל אמצעי אחר המשמש בידי הסופרים לשם העברת גיבוריהם מעולם אחד לשני.

אולם אם באמת היתה ספינת חלל, ולא היו שום שרידים, פירוש הדבר שלא היתה שום התרסקות. ופירושו של דבר הוא ש…

בהגיע שעתו של המטוס לנחות, כבר סקר פלצ’ר מרחב השערות גדול מאוד. השערות אלו נסתעפו בכיוונים אפשריים שונים שלא היתה כל תקווה לעקוב אחריהם. אך בהתעקשו לנוע במסלול אחד ויחיד של השערות והיקשים, הגיע עד סופו, ובסוף ניצבה אפשרות יחידה ואחרונה.

לואיס המתין לו קדורנית במשרדו. “ניתחתי את כל הצורות”.

“ובכן?”

לואיס הניע ראשו בצער. “כיסית את כל השטח בכל מאת האחוזים”.

“רק תשעים ותשעה אחוזים ותשע מאות תשעים ותשע אלפיות האחוז”, אמר לו פלצ’ר. “האם אתה מוכן לעוד נסיון אחד?”

לואיס הניע ראשו בהסכמה, ואור תקווה ניצת בעיניו שוב.

“אל תצהל עדיין, אין זה אלא נסיון”. הזהירו פלצ’ר. “נסיון אחד – אחרי האלפים שכבר עשינו. אם כך אל תקווה להרבה”.

פלצ’ר נתן לו מנת הרדמה מינימלית. המתין קצת, ואז אמר את המילה.

המילה פעלה.

זעקה פרצה משפתי הדמות שעל הספה, ונתלוותה בפרכוסים ופרפורים אדירים של תוי הפנים וצורת הגוף. מעולם לא קרה כזאת קודם. ואז נאנחה הדמות והשתנתה. עיניים הסתכלו בפלצ’ר כעיוורות; מילים מוזרות פרצו משפתיים שזה עתה עוצבו.

פלצ’ר המתין במתיחות.

הדמות התגברה על סם ההרדמה, והגוף התיישר. העיניים חזרו והחלו רואות. הן אף שינו את צבען והפכו סגולות ואילו יתר הצורה השתנתה קמעה, כאילו עברה מהקווים הכלליים של הדמות המבוקשת אל השרטוטים הפרטיים, המקוריים.

“איך המרגש?” שאל פלצ’ר.

“בסדר גמור, איזה מין בלבול, להיזכר פתאום בכל. איך ניחשת זאת?” הקול השתנה, עובדה שלא היה בה כדי להפתיע, אולם הדמות המשיכה עדיין לדבר אנגלית צחה.

“אספר לך. אם אטעה פה ושם אבקש ממך לתקן בסדר? אגב… כיצד עלי לקרוא לך עכשיו?”

“רוביל”.

“האם זה שם פרטי או שם משפחה?”

“שניהם”.

"בסדר. ובכן – לא נתגלו שום עקבות של ספינת חלל כלשהי ליד המקום שחשבת שבו התרסקה ספינתך. לכן התחלתי לשקול מה פירוש הדבר. רק פירוש אחד היה אפשרי – שהושארת כאן על ידי ספינה שהמריאה שוב. זאת אומרת שכבר אז לקית באמנזיה. מכאן אפשר היה להסיק שפשוט הפקירו אותך כאן משום שלא היה עוד בכוחך להביא תועלת בתפעול הספינה או משהו כגון זה.

"אולם משום מה לא הצלחתי להשתכנע כי גזע בעל תרבות כה גבוהה, עד כדי בניית ספינת חלל, עלול להפקיר אחד מבני מינו באכזריות כזו. אך מותר לשער שגזע המסוגל לבנות ספינת חלל יש בכוחו אף ליצור אמנזיה מלאכותית. מלאכותית אך לצמיתות. רק דבר אחד עלול היה לסכן אמנזיה מוחלטת זו – כשרונם של בני גזעך לשנות את צורתם.

"ניסיתי להעמיד את עצמי במקומו של יצור בן עולם אחר שאיני יודע עליו דבר. והעליתי את הסברות ההגיוניות דלקמן:

"ראשית, מסיבה כלשהי רצו השלטונות בעולמך לסלק אותך מעל דרכם. אולם הם היו רחמנים מכדי שיהרגוך. מדוע לא השליכו אותך סתם לעולם אחר? משום שהיו לך ידיעות מסויימות והם חששו כי הן ישמשו בידיך למטרותיך שלך. לכן – בלי שאכנס בשלב זה לשאלה מהן הידיעות שבידיך – קבעו בנפשך אותו מחסום זכרון מלאכותי לפני שנטשו אותך.

"אולם תמיד היתה קיימת הסכנה של הילכדותך במצב שהיה גורם לך לחזור לצורתך המקורית – ועל ידי כך היה מפעיל את זכרונך. עתה הגיע החלק הקשה באמת. מדוע בחרו בכוכב־לכת זה דווקא? משום שלא ביקרו בו קודם מעולם? אך אולי ביקרו בו – כשהם מחופשים. אולי יש מתחפשים מביניהם בכל עולם שהם מבקרים בו, אם נזכור את סגולותיהם המיוחדות. ברור שלא יכולתי להרחיק לכת בכיוון זה.

“ואז התחלתי מהרהר בשאלה, מדוע בחרו דווקא במקום ההוא כדי לנטוש אותך שם”.

ופתאום הבינותי מדוע. הם השאירו אותך עם מחסום זכרון מלאכותי זה – וגופך ודאי היה בעל צורה ניטראלית. בנפשך ובגופך לא היית אלא לוח חלק, עד שראית איש מתקרב. והם ודאי הניחו כי דבר זה עתיד היה לקרות עד מהרה.

“הרפלקס שלך פעל. הפכת לאיש – הצורה היחידה שלעולם לא תהיה לך סיבה לחזור ממנה לצורתך המקורית, לפחות לא בזמן הנראה לעין. תמהתי אם אמנם היה ההבדל חשוב עד כדי כך, אך ברור שהיה”.

עתה פרץ צחוק מפי רוביל. “האמן לי, ההבדל הוא חשוב מאוד. האם לא ידעת זאת?”

“על האדמה, אמנם כן. היו שאמרו כי ההבדל בין סוגך לבין בניו של אדם הראשון הוא הגדול ביותר שיתכן להעלות על הדעת. אך דבר אחד או שניים עדיין מסקרנים אותי. מה היו אותן ידיעות שהיו כה מסוכנות לבני גזעך?”

שוב פרץ צחוק מפי רוביל. “היודע אתה, זה הדבר היחידי שלא נזכרתי בו. מכל מקום לא אכפת לי. היו כל אותן אינטריגות שעל ווארן – זהו אגב שם העולם שלי. הם פקחים מאוד – וגם רחמנים, כפי שאיבחנת נכונה – אולם נוסף לכך הינם קצת מטורפים. נראה שככל שהתרבות מתפתחת יותר, גדלות הנוורוזות”.

“אך מדוע לא ביקרו מעולם בכדור־הארץ? אני מתכוון בגלוי?”

“משום שלעולם אינם באים במגע עם עולם הנמצא הוא עצמו בדרך לטיסה בחלל. כשגזע מגיע לנקודה זו, עלול הוא להשתולל כהוגן לפני שדעתו מתיישבת עליו שוב. היה אסון או שניים בעבר שלימדו אותנו לקח. כן, כמובן, אלו היו הידיעות שחששו כי אשתמש בהן או שאמסרן הלאה. אך לא זו היתה סיבת הגלייתי. הסיבה האמיתית היתה איזו מזימת חצר נוראה. הנני – כלומר הייתי – נצר לאחת ממשפחות המלוכה של ווארן”.

“אך מדוע לא נטשוך בעולם פרימיטיבי יותר, בו לא היו ידיעותיך מועילות לך?” שאל פלצ’ר.

“מפני – כנראה מפני שספינות ווארן נמצאות במגע מתמיד עם עולמות אלה. הם היו אנוסים לבחור בעולם בדומה לכדור הארץ – וכל תרבות מפותחת אחרת הוקמה תמיד על ידי יצורים הדומים לבני־אדם. באמת היה זה פקחי מאוד מצידם להגלות אותי לכאן ולנטוש אותי באיזור שכמעט כל אוכלוסייתו ממין אחד היא בלבד. ו–” עינייו הסגולות של רוביל האירו בהערצה – “היה זה פקחי מאוד מצידך לנחש ולמצוא את כל זה”.

פלצ’ר כעכע בעצבנות ונשען אחורנית. “כן ובכן. מהן תוכניותיך עכשיו? להראות לנו כיצד לבנות ספינות חלל ולנהוג צי חזרה לווארן?”

צחוק מצלצל פרץ מפי רוביל. “מובן שלא. הם הגזימו במידת תשומת הלב שהקדשתי לשיעורי בבית־הספר. לא אדע אפילו כיצד מתחילים. וחוץ מזה, האם לי יש צורך בספינות חלל?”

הדמות התמתחה בהנאה. ופלצ’ר נאלץ להודות כי בסיועם של כשרונות ויתרונות אחרים כה בולטים, הרי ידיעה במבנן של ספינות חלל היא מיותרת בהחלט.

“לא”. האצבעות העדינות של רוביל החליקו ויישרו את שיער הזהב הארוך. “יש המון דברים אחרים בווארן שכדאי לדעתם הרבה יותר”.

היא קמה מהספה בתנועה גמישה אחת, במהירות כה גדולה שפלצ’ר לא היה מספיק לזוז, אפילו אם נניח שרצה בכך.

“למשל, יקירי…”