שמו של א. א. וואן ווגט מזוהה, אולי יותר משמו של כל סופר אחר, עם ימי ‘תור הזהב’ במד"ב, דהיינו שנות ה־40 בהן שלט בעיקר כתב־העת ‘אסטונדינג’, בעריכתו התקיפה של ג’ון קמפבל המנוח. בין השנים 1939 ל־1947 פרסם וואן ווגט עשרות סיפורים באותו מגזין, ורבים בעיתונים אחרים. כמו איזאק אסימוב, רוברט היינלין ותיאודור סטרג’ן, ‘התגלה’ גם וואן ווגט ע"י ג’ון קמפבל, ויחד עימו הכתיבה חבורה זו את קו ‘המד"ב הנוקשה’ שפרח בימים ההם. מצערת העובדה שבניגוד לשלושת עמיתיו שהזכרנו כאן, טרם תורגם לעברית אף ספר אחד של וואן ווגט, ובייחוד הכוונה לספרו המפורסם ‘סלאן’.

* * *

“גזר הדין,” אמר המכשיר, "במשפטו של דוגלאס אירד, ניסיון בגידה בתאריך 2 לאוגוסט שנת – "

בתנועה רועדת של אצבעותיו, סובב אירד את כפתור העוצמה למכסימום. המילים הבאות רעמו באזניו.

“–על דוגלאס אירד להסגיר עצמו, בעוד שבוע, כלומר ב־17 לספטמבר, שנת 2460 לספירה, בתחנת המשמר של שכונתו. עליו להילקח אחר כך לשנאי הקרוב ושם יושם קץ לחייו–”

קליק!

הוא לא זכר באופן מודע את סגירת המכשיר. שניה אחת רעם הקול בדירתו ובשניה הבאה היתה דממת מוות. אירד חזר ושקע בכיסאו והסתכל בעיניים בוהות אל הגגות הבוהקים בשמש של עיר השופט שנשקפו אליו מן הקירות השקופים. כל השבועות האלה ידע שאין סיכוי. הישגיו המדעיים – ניסה לומר לעצמו – יטו את כף המאזניים לטובתו. בכל פעם שניסה לשקול את ערכיהם לעומת טובת הגזע כולו ידע שהשופט העליון לא ייחס להם אותה חשיבות מנקודת מבטו.

הוא עשה את השגיאה הגורלית כאשר רמז, בנוכחות ‘חברים’, שאדם פשוט כמו דוגלאס אירד יכול למשול בצורה טובה כמו השופט העליון בן האלמוות ושבעצם יהיה זה רעיון טוב שמישהו פחות מרוחק מצרכי ההמונים יעזור למנוע ניוון. מעט פחות איסורים, הוא ביקש, ויותר חופש לפרט. בחוסר זהירות שכזה דיבר, ביום בו הצליח להעביר תנודות עצביות של תרנגולת אל תוך מערכת העצבים של כלב.

הוא התכוון להציג את הגילוי המרעיש כעדות למצבו הנפשי המעורער והבלתי שפוי, אולם השופט הכריז על הסיבה כבלתי רלוונטית, בלתי ניתנת להוכחה, לא ממשית. סירב לשמוע מה בדיוק היה הגילוי, בפסקו קרות: “חוקר המדע הרשמי של השופט העליון יתקשר אליך בעתיד ואתה תעביר לו את המצאתך בצירוף מחקרך.” שליטתו של השופט העליון בחיים היתה כה מוחלטת עד כי הרשה לאויביו להישאר חופשיים עד יום הוצאתם להורג. נקודה זו הודגשה הדגש היטב על ידי משרד התעמולה של השופט העליון. האנושות, נאמר, לא זכתה מעודה בדרגה כה גבוהה של חופש, אולם השמדת ההמצאה קרוב לודאי תעמיד בניסיון את הסובלנות של השופט העליון. אירד היה משוכנע ששיטות פחות אנושיות יופעלו עליו אם לא ימשיך לשחק את המשחק.

אירד ישב בדירתו, מוקף בכל אבזרי הנוחות האפשריים ונאנח. הוא יכַלֶה את השבוע האחרון לחייו בכל העושר והפאר בהם יחפוץ. מצב זה היה השיפור והעידון המכסימלי של התענות הנפש; להיות חופשי להרגיש שאם רק יחשוב על תחבולה כלשהי, יצליח לברוח. אולם הוא ידע שבריחה היא בלתי אפשרית. אם יכנס למסוק הפרטי שלו, יאלץ לבוא אל תחנת המשמר ולהחתים את ‘לוחות הזיהוי’ האלקטרוניים שלו, ולאחר מכן, המסוק ישדר כל הזמן אותות שיגלו לכל ספינת משמר את מגבלות הזמן והחלל שלו.

כך גם לגביו; המכשיר האלקטרוני ה’מודפס' על זרועו הימנית, ניתן להפעילו מכל מרכז בקרה ואז תישלח תחושת שריפה הולכת ומתפשטת, הולכת וגוברת בכל גופו.

בריחה מן החוק של השופט העליון היתה בלתי אפשרית לחלוטין.

אירד קם על רגליו, עייף. מוטב שיכין את החומר בשביל חוקר המדע. חבל שלא יזכה להזדמנות לנסות את העניין על בעלי חיים מדרגה גבוהה יותר–

אירד עצר כהלום רעם בכניסה למעבדה. כל גופו הרעיד לעצם המחשבה האדירה שחישמלה את מוחו. סחרחורת עברה בו. הוא נשען, חלוש על הדלת ואחר הזדקף לאיטו.

“זהו זה!” ביטא בקול, קולו חלש ומתוח, חסר כל אמונה ומלא תקווה עד לטירוף בעת ובעונה אחת. היתה זו התגברות התקווה שהביאה עליו גל חולשה נורא נוסף. הוא התמוטט על המרבד בתוך המעבדה, שוכב שם וממלמל לעצמו בלקסיקון המטורף של מדעני האלקטרון.

– “צריך להשיג שבכה גדולה יותר ועוד נוזל, ו–”

ג’ורג' מולינס, חוקר מיוחד לעניני מדע, חזר לחצר השופט העליון ומייד דרש ראיון פרטי מיוחד עם השופט. “אמור לו,” אמר לפקיד החצר הראשי, “שנתקלתי בהמצאה מדעית חשובה מאוד. הוא ידע למה הכוונה אם תאמר לו פשוט: סיווג א. א.”

בעוד הוא ממתין לקבלתו סידר חוקר המדע את מכשיריו לנשיאה נוחה יותר ועמד, נינוח למראה, באולם ההמתנה המפואר, האטום, דמוי הכספת. דרך קיר שקוף יכול היה לראות את הגנים למטה. בירוק המקיף אותו הבחין בהבזק של שמלה לבנה, שהזכירה לו כי השופט העליון היה ידוע בהרמונו הכולל לפחות שבע נשים בכל עת.

“מכאן, אדוני. השופט העליון יקבל אותך.”

האיש שישב מאחורי המכתבה נראה כבן שלושים וחמש שנה, צעיר יותר ממראה עיניו ופיו. בעיניים כחולות חודרות ובדממה של שפתיים דקות בחן השופט העליון, בן האלמוות צעיר לנצח, את אורחו.

האחרון לא איבד אף רגע. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריו, לחץ על כפתור ששחר ענן זעיר של גז ישירות לעבר השופט העליון. האיש מאחורי המכתבה שקע ברפיון לתוך כורסתו.

האורח, קר מזג ומהיר, גרר את הגופה הדוממת לעבר תיבת המכשירים שהביא והסיר את בגדיה. במהירות מרח את הגופה בנוזל שהביא עימו והחל לחבר את האלקטרודות, חצי תריסר לצד אחד וחצי תריסר לצד שני. הצעד הבא היה חיבור החוטים לגופו, שכיבה ולחיצה על כפתור ההפעלה.

השאלה שהטרידה את דוגלאס אירד ביום בו הצליח להעביר תגובה עצבית של תרנגול אל תוך מערכת עצבים של כלב: עד כמה מושלמת ההעברה?

אישיות, התווכח עם עצמו, היא מבנה מאוד מורכב, ותוצר של קוואדריליוני התנסויות רגעיות. לכן, כפי שגילה, לכל גוף תנודות עצביות המיוחדות לו.

האם יהיה אפשר, על ידי אילוץ תנודות עצביות על גוף, לבנות זרימה של אנרגיה עצבית בין שני בני אדם? זרימה כה טבעית וקלה שתעניק לכל תא ותא את המחשבות והזכרונות של הגוף השני? זרימה כה מושלמת כך שאם תכוון נכון, תזרום האישיות של גוף אחד – לתוך השני?

העובדה שכלב נהג כמו תרנגולת לא היתה הוכחה מספקת. כרגיל, היה עורך ניסויים זהירים מאוד לפני הניסוי בבני אנוש. אולם אדם הנידון למוות אינו חייב בהכרח לחשוב על סיכונים. כשחוקר המדע התקשר אליו, יומיים לפני מועד ההוצאה להורג, סימם את האיש, וביצע את הניסוי בו במקום. ההעברה לא היתה מושלמת כליל. זכרונות עמומים נשארו, והללו הספיקו להפיכת תהליך הכניסה וההתנהגות בחצר השופט העליון קלה וטבעית; הוא דאג לכך. היתה חשיבות רבה שינהג על פי הכללים הנכונים בניסיון להתקבל אצל האדם שכרגיל לא היה נפגש אלא עם אנשים שלמד לבטוח בהם. כפי שהתברר, נהג כשורה. ברגע בו הרגיש בסחרחורת שאפיינה את תחילת ההעברה של אישיותו מתוך גופו של חוקר המדע לגופו של השופט העליון, פעל אירד. הוא התיז גז לכיוון השופט העליון שנועד לעוררו תוך חמש דקות. בו בזמן התיז על גופו גז מרדים בעל פעולה מיידית. אפילו בעת אבדן הכרתו, חש באישיותו החזקה של השופט העליון זוחלת אל תוך גופו של החוקר.

חמש דקות מאוחר יותר פקח דוגלאס אירד את עיניו, עתה בתוך גופו של השופט העליון, והביט סביבו בעירנות. בזהירות ניתק את החוטים, ארז את המכשירים וקרא לפקיד הראשי. כמו שחשב איש לא חקר ודרש לגבי פעולותיו של השופט העליון. כעבור שעת נהיגה הגיע אל דירתו של דוגלאס אירד לבצע העברה נוספת – אישיותו של השופט העליון אל תוך גופו של דוגלאס אירד ובו־זמנית אישיותו של חוקר המדע אל תוך גופו המקורי. הוא פקד להעביר את חוקר המדע לבית חולים – כאמצעי זהירות. “החזיקו אותו שם שלושה ימים בהסתכלות,” פקד.

לאחר שחזר אל חצר השופט העליון בילה יומיים בהסתגלות זהירה לשגרה המהנה של עוצמה בלתי נדלית. היו לו אלפי תכניות לשינוי מדינת המשטרה למדינה חפשית, אולם כמדען היה מודע לצורך של שינוי הדרגתי, מסודר.

היה זה בסוף השבוע כשהתעניין באופן מקרי בגורלו של בוגד אחד בשם דוגלאס אירד. הסיפור היה מעניין: האיש, כך נראה הדבר, ניסה להימלט. הוא הצליח לטוס כשמונה מאות קילומטרים במסוק לא רשום לפני שיורט על ידי ספינת משמר מקומית, ומייד נס לעבר ההרים. כאשר לא הסגיר עצמו, ביום הוצאתו להורג, הופעל המכשיר המוטבע על זרוע ימינו. סמוך לשעת השקיעה הופיע עייף, שבור, חסר צלם אנוש, זועק כי הוא השופט העליון, בתחנת משמר הררית. הוצאתו להורג בוצעה לאלתר ללא כל השתהות נוספת.

הדו"ח סיכם: “לעיתים רחוקות מאוד, לפי נסיונם של קציני המשמר שנכחו, קרב נידון למוות לשנאי, בהפגנה כה עזה של אי רצון והתנגדות”.

השופט העליון, בישבו מאחורי מכתבתו, לא הטיל ספק בעובדה.