הנה סיפור שהרקע שלו ‘ביתי’ לחלוטין: ילדה חמודה החולה במחלה חסרת מרפא, הורים מודאגים, ו… כלב שעשועים שמגלה תכונות מיוחדות במינן.

ריצ’רד אלן לופוף נולד ב־1935, למד אמנות באוניברסיטת מיאמי, עד 1970 עבד בתחום המחשבים, ומאז עבר לעסוק באופן בלעדי בכתיבה. בשנות ה־60 ערך כתב־עת של חובבי מד"ב (מה שמכונה באנגלית Fanzine), בשם ‘קסרו’, וגם קיבל בזכותו את פרס ה’הוגו' ב־1963. ספרו הארוך הראשון פורסם ב־1967, ושמו ‘מיליון מאות־שנים’. לופוף כתב, בין היתר, שורה של פרודיות מד"ב (בשם בדוי), שהתפרסמו בעיתון ‘פנטסטיק’. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1970.

* * *


39.jpg

מיד לאחר שהחנה סטן את המכונית בחזית הבית והשאיר את התיק בחדר האורחים, דילג על פני מדרגות, שתיים־שתיים, ונכנס לחדרה של גַ’נֶט. היא היתה עדיין ערה, לכן ניגש למיטה, נשק לה וליטף קלות את שערה, ובתמורה זכה להזמנה לשבת על ידה ולחלוק שבחים לפיג’מה החמודה שלה.

“אלו דברים מעניינים קרו לך היום?” שאל סטן.

“אמא לקחה אותי לרופא והוא נתן לי סוכריה על מקל, וכשחזרנו לכאן ראיתי כלבלב אמיתי בחדר האורחים, אבל הוא נעלם.”

“כלבלב אמיתי, מה? גם אמא ראתה אותו?”

"לא, הוא נעלם מהר מדי.

“הו,” אמר סטן. “ולאן הוא נעלם? לחצר?”

“לא, הוא פשוט נעלם!”

“אני מבין. ודאי היה כלבלב נחמד?”

“לא!” לפתע נחה ארשת של עצבות על פניה של ג’נט, “הוא סחב את התרופה שלי, וכשסיפרתי לאמא – היא כעסה עלי. הרי היתה זו אשמתו ולא אשמתי. אמא אמרה שבכלל לא היה כלבלב, והוא כן היה, הוא היה חום וקטן וסחב את התרופה שלי!”

“בסדר, מתוקה,” אמר סטן. “יכול להיות שהוא יחזור, ואמא תצטער על שנזפה בך. כעת, נסי לישון ונוחי כדי שתוכלי להיות גדולה וחזקה!” הוא רכן אליה וליטף אותה שנית, מצמיד את גופה אליו לרגע ממושך מדי, עד שנעתקה נשימתה ואז הניחה שנית במיטה, מסדר את שערה על הכר. אחר כך ירד במדרגות.

במטבח עסקה סוזן בהכנת הארוחה, אך כשנכנס, שמטה את הכף בכיור ורצה אליו, טומנת פניה בחזהו, מתחפרת בתוכו, בעודו אוסף אותה בזרועותיו, מחכך בסנטרו את קודקודה. לאחר רגע של דומיה אמר, “ספרי לי מה חושב צ’יימן?” היא ניענעה נמרצות בראשה לשלילה, נצמדת אליו ביתר חוזקה.

“אנא, ספרי לי.”

היא התרחקה ממנו, פולטת נשימה חנוקה, מבטה נעוץ אי־שם מתחת לקשר עניבתו, עיניה מתחמקות מעיניו.

“לא טוב,” אמרה. “אתה מכיר את התשובות המתחמקות שלו – המַשאֵף עוזר קצת, והיא תהיה בסדר גמור עד הפעם הבאה, אם נשגיח עליה היטב, ולבוא לביקורת בעוד שישה שבועות. אבל יכולתי לנחש את כל הדברים שלא העיז לאמר. סטן, היא כה קטנה וטובה, זה לא הוגן!”

“אני יודע, אגב, מה הסיפור הזה על הכלבלב?”

היא הביטה בו, פניה שטופי דמעות. “אה, הסיפור הזה –” דיבורה נקטע במחיטות אף.

“היא איבדה את המשאף ובדתה את הסיפור על הכלבלב החום שגנב אותו. לא הייתי צריכה לנזוף בה, אבל הייתי כל כך מתוחה, והתרופה כל כך יקרה, והיא יודעת כמה היא חשובה לה, אני רק…” המלים הפכו לדמעות ולבכיה חרישית. סטן הוביל אותה אל חדר האורחים. הם ישבו חבוקים על הספה בעודה ממשיכה להתיפח.

לאחר זמן מה סעדו. סטן ניסה לפתח שיחה כלשהי. סוזן, שערמה על צלחתה מנת צלי ענקית, שיחקה באוכל במזלגה. סטן שאל אם צ’יימן אמר משהו על חיית בית.

“חתולים לא באים בחשבון,” ענתה סוזן. “יש סיכוי סביר שהיא אלרגית אליהם, והנשימה שלה קשה דיה בלאו הכי. כלב יכול להיות בסדר אם היא לא תתרוצץ אתו יותר מדי, אבל אתה הרי יודע שהיא כן תתרוצץ אתו.”

“כנראה, אבל היא כל כך רוצה כלב. הנה, אפילו החלה לדמיין שיש לה. אולי בובה של כלב תשמֵח אותה…”

סוזן בכתה שוב. הארוחה נסתימה וערב ארוך וקר החל.

למחרת הרגישה ג’נט בטוב והלכה לבית־הספר. כדי לחסוך ממנה את הרעש וההתכתשויות באוטובוס ההסעה החליטה סוזן לאסוף אותה בצהריים במכוניתה. כשהתקרבו הביתה, ליכסנה מבטה אל ג’נט, מאזינה לקולות נשימתה השורקנית.

“היה לך יום נחמד?”

ג’נט הינהנה.

“מה דעתך על כוס מרק חם – ולמיטה?”

“האוכל לקחת את הבובה החדשה שלי למיטה? קוראים לה מולי־תמי־מרי. סוֹפִּי הביא לי אותה.”

“לא ידעתי שיש לך בובה חדשה. מי זה סוֹפִּי?”

“את יודעת – סוֹפִּי זה הכלבלב שלי, הוא כל כך טיפש, תמיד סוחב דברים ואחר כך מביא דברים אחרים. הוא הביא לי את הבובה החדשה מולי־תמי־מרי. יש לה שיער מסולסל ושמלה עם סרטים.”

סוזן חייכה. קצת מיושן לאופנת הבובות של ימינו.

“ודאי, מתוקה, תוכלי לקחת את מולי למיטה. תרשי לי לנשק גם אותה כשאשכיב אתכן?”

בכל זאת היתה סוזן מופתעת כשהשכיבה את ג’נט. באמת היתה לה בובה חדשה. למעשה, בובה ישנה מאד – לחייה ועיניה צבועות, סרטים צבעוניים מעטרים את השיער המסולסל ושמלת משי ארוכה ומשופעת בקפלים – כל אלה נראו לה כתוצר של מאה אחרת. בכל אופן, ג’נט אכלה ונרדמה, וזה מה שהיה חשוב באמת.

כשהתעוררה ג’נט, מצאה סוזן כתם לח במיטתה. ג’נט האשימה את סוֹפִּי. “הזהרתי אותו, אבל הוא רק כלבלב, והוא שוכח כל הזמן.”

בבוקר היתה ג’נט חמה וסוזן לקחה אותה אל דוקטור צ’יימן.

נשימתה של הילדה חרקה, וסוזן התקשתה אפילו להביט בה.

“המשיכו עם המשאף,” אמר צ’יימן.

סוזן אמרה לו שאין בכך תועלת רבה.

“אני יודע.” כשדיבר היה מבטו נעוץ בתמונה ממוסגרת שניצבה על שולחנו. “זהו הדבר היחידי שיש לנו. המדענים עובדים על פתוח אמצעים חדשים. זכרי, לפני כמה שנים לא ידענו אפילו על המשאף הזה. אבל…”

הוא הפסיק לרגע. “… האם עודה רוצה בכלבלב?”

סוזן היתה מופתעת אך הינהנה לאחר רגע.

“אם כך, אתם צריכים להשיג לה אחד.”

ביום א' לקח אותן סטן למאורת כלבים, בעקבות מודעה שפורסמה במדור חיות הבית של העתון המקומי. הדרך תוארה כקצרה, וג’נט תוכל לעזור בבחירת הגור. סטן לבש חליפה ספורטיבית מהוהה וגם סוזן הסתפקה במכנסיים וחולצה פשוטים, אך ג’נט עמדה על דעתה ללבוש את חליפת המסיבות שלה. וכך – סרט בשערה, השימלה המבריקה על גופה, גרביה הארוכות ונעלי הלכה שלה לרגליה – יצאה למסע בחירת הגור.

במאורה, מצאו עצמם בין המון כלובים ונביחות כלבים. ג’נט רצה מכלוב לכלוב, בוחנת בדקדקנות את יושביהם, עד כי נשימתה נעשתה שורקנית, וסטן נאלץ להרימה על זרועותיו. סוזן הוציאה את המשאף, ולאחר כמה שאיפות מהתרופה נעשתה נשימתה סדירה.

לאחר מסע ארוך של השוואות בין כלבי פודל, קולי, כלבי רועים ועוד רבים אחרים, נטה סטן לבחור בספנייל מנוקד בחום־לבן וסוזן צידדה בגור פודל אפור.

“זה יהיה הגור שלך, במי את בוחרת?”

“בזה,” אמרה בקול נרגש והצביעה לעבר גוש מדובלל וחסר תנועה בכלוב הסמוך. הוא עמד מתנודד על רגליים דביקות וארוכות כשל יען. צבעו היה חום־מלוכלך, גוש שחור ולח, חוטם כנראה, בלט מקצהו האחד, וזנב שמוט, חסר צורה, מקצהו האחר.

:“זהו סוֹפִּי!” התעקשה ג’נט ורצה לעבר הכלב. כשראה אותה קרבה אליו מתח את גופו הדק וניער את שערותיו המדובללות. בבית, שוּכָּן סוֹפִּי במיטבח, על מצע של עיתוני יום א'.

בבוקר יום שני הרגישה ג’נט בטוב, אך סוזן החליטה להשאירה בבית.

“סוֹפִּי יוכל לשחק אתי כל הזמן,” התלהבה ג’נט. “קודם היה בא לבקר רק לעתים רחוקות. אבל הוא ממש יגור איתנו!”

סוזן הביאה את הכלבלב לחדרה של ג’נט, והניחה לה לשחק אתו על מיטתה עד שנראתה שוב עייפה. ג’נט הבטיחה לישון מעט, על מנת שתתחזק ותוכל אחר כך, ללמד את סוֹפִּי לקרוא בספר. בחדרה היה ספר הקריאה הראשון שלה והיא סברה כי תוכל להחזיק את הספר מולו וללמדו להגות את האלף־בית.

ג’נט התעוררה ונשימתה לא סדירה. סוזן מיהרה להביא את המשאף, אוצרת בליבה את החשש כי הכלב הוא שגרם להתקף הקצרת. כשחזרה לחדר מצאה את ג’נט ישובה במיטה ובידה המשאף.

“אמא, ראי, סוֹפִּי החזיר אותו!”

סוזן עצרה כמוכת הלם בפתח החדר.

ג’נט נראתה שלוה ובוטחת. “אינך זוכרת אמא? סוֹפִּי סחב את המשאף כשחזרנו הביתה, והוא החזיר אותו כעת לחדר שלי.”

“לא ייתכן,” אמרה סוזן, “סוֹפִּי היה נעול במיטבח כשישנת, והוא לא הביא אתו שום משאף, כשעלה לכאן קודם. תני לי לראות אותו.” היא הושיטה ידה ולקחה את המשאף שהחזיקה ג’נט, משווה בין זה שבידה לזה החדש. שום הבדל, ולו הקטן ביותר, לא מצאה בין השניים.

עיניה של ג’נט כוסו בדוק של דמעות ושפתה העליונה החלה לרעוד, “הוא כן החזיר אותו. אחרי שהלכת הוא בא לחדר, החזיר את המשאף ויצא.”

“בסדר, בסדר,” אמרה סוזן, “יכול להיות שכן. בכל אופן, בואי קחי שאיפה עמוקה מזה.” היא החזיקה את המשאף וג’נט שאפה מאדי התרופה שבו. לאחר שתי שאיפות נעשתה נשימתה של הילדה פחות מאומצת. היא הצליחה להתלבש ולרדת למיטבח עם אמהּ. סוֹפִּי שכב נינוח על עיתוני יום א', רגליו הארוכות מכסות את כל מדור הנשים ומחצית מדור הספורט.

בצהריים הלכה סוזן לקניות. לפני כן השביעה את ג’נט להתנהג כיאות בהעדרה: לשמור על סוֹפִּי נעול במיטבח, לא להרשות לאיש להיכנס הביתה, ולענות על קריאות טלפון אפשריות כי אמא תשוב מיד ו"נא לנסות שוב בעוד כמחצית השעה".

סוזן יצאה כשהיא משאירה את ג’נט בחדר המגורים. מולי־תמי־מרי בידה האחת, ובקבוק צעצוע, למיקרה שהבובה תהיה רעבה, בידה השניה.

כשחזרה סוזן, היתה מולי־תמי־מרי מוטלת זנוחה על באחת הכורסאות, בעוד ג’נט מדלגת סביב החדר, עוקבת אחר מעופו של צעצוע מוכסף. דלת המיטבח היתה פתוחה. עקבות שחורים כיסו את מרבית שטחו של השטיח.

קול טריקתה של דלת הכניסה מאחורי גבה של סוזן קטע את משחקה של ג’נט. בתחושת אשמה תפסה את הצעצוע, סובבה את הכפתור המפעיל אותו ותחבה אותו לפינת הכורסה. סוזן פנתה לכיוון המטבח והניחה את מטען הירקות ושאר המצרכים מידיה. היא שבה לחדר המגורים וגררה משם את סוֹפִּי שזנבו היה שמוט בין רגליו. אז נפנתה שוב אל חדר המגורים ותבעה מג’נט הסבר למצב החדר.

“לא יכולתי לעשות כלום, סוֹפִּי הרטיב.”

“אני יודעת”, אמרה סוזן, “אבל הבטחת לי לא לפתוח את דלת המטבח ולהוציאו. מדוע שיחררת אותו?”

“זה לא אני. אשתו שיחררה אותו!”

“אשתו? של סוֹפִּי?”

“כן,” ענתה ג’נט, נעה בחוסר סבלנות לעבר המיטבח.

“לסוֹפִּי אין שום אשה. את שיחררת אותו בעצמך. ג’נט, את כבר ילדה גדולה, כמעט בת שש, יכולת להמציא סיפור יותר מוצלח מזה.”

“לא המצאתי אותו. אשתו של סוֹפִּי היתה כאן ושיחררה אותו מהמיטבח. היא נראית בדיוק כמו סוֹפִּי, רק שהצבע שלה קצת שונה וקוראים לה ונדי. היא אמרה שהשם שלה זה גברת בלודבן מבלנהיים, אבל ביקשה שאקרא לה ונדי…”

“ג’נט!”

“והיא הביאה לי צעצוע, הסתכלי!” היא הרימה את הצעצוע המוכסף שריחף קודם לכן בחדר האורחים.

“אני לא מעוניינת בצעצוע טיפשי, ותפסיקי לבדות ספורים כשאת אשמה!” בפרץ של יבבות ודמעות, שהחלו להקשות על נשימתה, התעקשה ג’נט כי היא דוברת אמת: “הלואי וונדי היתה כאן כדי שתוכלי לראות אותה!”

“ואיפה היא?”

“היא נעלמה, כמו שסוֹפִּי היה נעלם פעם, לפני שגר אצלנו!”

סוזן נכנעה.

כשסטן חזר מהעבודה, שיחקה עדיין ג’נט בחדר האורחים. סטן חיבקה ונשק לה ואחר כך נכנס למיטבח. סוזן שטפה כלים, נירגזת כולה. “מה קרה?” שאל סטן.

סוזן החלה לשחזר באוזניו את ארועי אחר הצהריים. קצת לפני שסיימה את סיפורה, פרץ סוֹפִּי בין רגליו של סטן והדלת הפתוחה למחצה אל חדר האורחים. לרגע קפאו סטן וסוזן במקומם ואחר כך סבו גם הם אחר הכלב.

היה שקט בחדר האורחים. רגע לאחר מכן נשמע הזימזום המכני של חלקי מתכת ופלסטיק מתחככים. עוד מעט, ונשמע קול התכתשות חברית בין ג’נט לבין סוֹפִּי על הזכות לתפוס את הצעצוע המוכסף.

בסופו של דבר ניצחה ג’נט וקרבה אל הוריה, מחזיקה בשתי ידיה את החפץ.

“אמא, אבא, ראו, זהו מסוק סיור פוכבי.”

“כוכבי, ג’נט,” אמרה סוזן.

“לא, אמא. פוכבי.”

“כוכבי, יקרה.”

“פוכבי, פוכבי, אמא. הסתכלי, אייתי את הכתוב – מסוק סיור פוכבי.”

סוזן לקחה לידיה את הצעצוע וקראה את הכתוב, הרימה ראשה בהפתעה ואמרה “סטן, העף מבט. באמת כתוב כאן פוכבי, מה פירוש הדבר?”

סטן הביט בצעצוע, “כנראה טעות,” אמר. “ייתכן ויצרו את הצעצוע במדינה שאנשיה אינם שולטים היטב בשפה האנגלית, ודאי התכוונו לכתוב – כוכבי.”

“ונדי נתנה לי אותו,” אמרה ג’נט.

“נחמד מאד,” אמר סטן. “הראי לי בבקשה כיצד זה פועל.”

ג’נט נטלה את הצעצוע והפעילה אותו. הוא התחיל לרחף סביב ראשה, מגביה עוף, מדי סיבוב. בשקט שבמיטבח ובחדר המגורים נשמע רק קול התיקתוק המהיר של המכונה, וקול נשיפתה העדין.

“לכל הרוחות!” אמר סטן. הוא תפס את הצעצוע שהיה אותה שעה חג מעל לראשה של ג’נט, ובעודו מחזיק בו בידו האחת, העביר את השניה סמוך מאוד מעל ומתחת למסוק. “שכה אחייה…”

“סטן, מה קרה?” שאלה סוזן.

“חברות הצעצועים הללו משיגות את המהנדסים שלנו. מישהו בעבודה סיפר לי על תיכנון לבניית מסוק שישמש לחקר פני הירח. הבעיה היא שאין על פני הירח אטמוספרה, והמסוק ניזקק לצורך המראתו לכרית אויר הנוצרת ע”י סיבוב הכנפיים. לצורך המראה על פני הירח ייאלץ המסוק לשאת עמו אויר שיתנדף במהירות ולא יהא ניתן לניצול חוזר ועל כן יעילותו מוטלת בספק רב. אבל איזה חוקר־גאון, אני לא יודע מיהו, וכנראה שגם הממשלה לא יודעת עליו, מצא כאן רעיון מטורף – המסוק נושאי עמו מדחס אויר השולח את האויר אל להביו, גורם להם להסתובב ולמסוק להתרומם, ואחר כך דרך הפתחים האלו, מוזרם האויר חזרה לצינורות ואל המדחס וחוזר חלילה."

סוזן הביטה בו בספקנות, “אני לא מבינה בזה, אבל זה איננו משכנע. אני מתכוונת, זה נשמע משוגע!”

“כך חשבתי גם אני, אבל מי שבנה את הצעצוע הקטן הזה, אולי שמו פוכבי, הצליח עם השיטה הזו – הביטי!”

הוא הניח למכשיר שהמשיך לנוע באויר, מרעיד קלות בקצה זנבו, לפי תנודות פעולת המדחס שלו, ומשמיע קולות מוטוריים.

סופי וג’נט מצאו להם איזשהי תעסוקה, וונדי המיסתורית נישכחה לחלוטין עד לאחר השכבתה של ג’נט. אז העסיקו עצמם סטן וסוזן בענינים שאינם נוגעים למשמעת.

מאוחר יותר, כשסרו לחדרה של ג’נט. היו שניהם כבר לבושים בחלוקים. נשימתה היתה מאומצת, אך היא ישנה, והם החליטו כי מוטב להניח לה לישון מאשר להעירה על מנת שתשאף את תרסיס התרופה, מה גם שזאת נעשתה פחות יעילה ככל שהרבו להשתמש בה. אחר־כך, שכבו במיטה, ראשה של סוזן על חזהו של סטן. סוזן התקשתה להרדם. “הם חייבים להפסיק לבזבז כספים על מסוקים כוכביים ולהתחיל להוציא כסף על עזרה לאנשים.”

סטן הימהם בתשובה.

“כל המיליארדים שהם מבזבזים על טילים יכלו להיות מופנים למחקר להקלת סיבלם של ילדים חולים, כמו ג’נט!”

“הם עובדים על זה.”

“הם יכולים לעבוד יותר ברצינות!”

“גם צ’יימן אמר, שבעוד כמה שנים יהיו משאפים הרבה יותר מוצלחים.”

“סטן, בעוד כמה שנים. אבל ג’נט…” כתפיה החלו לרעוד, ושוב החלה לבכות. הוא הניח זרועותיו סביבה, והיא יכלה לשמוע את הלמות ליבו. אחר כך הזדקפה ופסעה בשקט אל חדרה של ג’נט. בחשכה עמדה זמן מה, מאזינה לנשימתה החורקנית של ילדתה, אחר כך שבה אל חדר השינה, שם שכב סטן, ידו מחפה על עיניו, נשימותיו קצובות ויציבות בשנתו.

בבוקר אילצה את סטן להתקשר למישרד ולהודיע שיאחר, על מנת שיעזור לה בהבאת ג’נט לצ’יימן. ג’נט היתה פזורת דעת, לא התייחסה אפילו אל ידידיה סוֹפִּי ומולי־תמי־מרי. שוב לא נימצא המשאף, וג’נט אמרה שונדי לקחה אותו. סוזן מצאה עצמה מותשת מכדי להתוכח ורק ציינה לעצמה כי בפעם הבאה היא צריכה לאכסן את התרופה במקום גבוה, הרחק מהישג ידה של ג’נט.

בזמן הנסיעה היתה ג’נט מנומנמת וסטן נשא אותה על זרועותיו אל משרדו של הרופא. צ’יימון נטל את ג’נט בעדינות. היא נתעוררה ונדה לו בראשה. הוא בדק אותה ואחר כך קרא לאחות וביקשה שתלווה את ג’נט אל חדר ההמתנה המשופע בצעצועים, פנה אל סוזן וסטן, ושאל אותם אם כבר קנו לג’נט את הכלב שביקשה.

לאחר רגע של הפתעה, ענה סטן כי אכן קנו אותו.

“האם היא מאושרת?”

“כן.”

“מצויין.”

שתיקה נוספת ואחר כך ניסה סטן בשנית: “דוקטור צ’יימן, הגיע הזמן לשוחח בגילוי לב. האם עתיד מצבה להשתפר? ניראה כאילו היא הולכת ומידרדרת.”

צ’יימן נשם נשימה עמוקה, “זהו מצב מתקדם. מעולם לא ניסיתי להסיח את דעתכם מהמציאות. התרופה תימצא אי־פעם, אבל עדיין אין לנו אותה.”

“אתה מתכוון, שהיא עומדת ל…” הוא לא יכול היה להשלים את המישפט.

צ’יימן המשיך להביט בו ללא הבעה.

סטן המשיך: “האם יוכלו לעזור לה בבית־החולים?”

“הילדה מאושרת בבית. השתדלו להשאירה שם. השתמשו במשאף בשעת הצורך, זה כל מה שניתן לעשות.”

“אבל אם –”, ניסה סטן.

“אם היא תשקע בעילפון או תסבול מחום גבוה וקשיים בנשימה, צלצלו אלי ואבוא.”

סטן החזיר את סוזן וג’נט הביתה ואחר כך נסע לבית המרקחת לרכוש משאף חדש. הוא השאיר את המשאף בבית והמשיך לעבודה. אחר הצהריים התקשרה סוזן. הוא מיהר לשוב הביתה. נכנס בעד לדלת בעודו קורא: “מה קרא? האם ג’נט –?”

“היא בסדר גמור, היא במיטה. פשוט לא יכולתי להשאר עוד לבד.”

“אני מבין,” אמר סטן והחל לטפס במדרגות.

" סוֹפִּי ישן למרגלות מיטתה," קראה אחריו סוזן.

סטן מצא את ג’נט ישובה במיטתה כשמסוק הסיור הפוכבי עג עגולים מעל ברכיה. היא הרימה זרועותיה בשמחה כשראתה אותו.

“אבא, נחש מי היה כאן?”

מולי־תמי־מרי?" ניסה.

“לא. מישהו אמיתי!”

“סנטה קלאוס?”

“טיפש,” ליגלגה. “עכשיו לא חג המולד. סוֹפִּי אחר היה כאן!”

סטן השפיל את מבטו וראה את הכלבלב מכורבל למרגלות מיטתה. “הייתי צריך לדעת, הוא עדיין כאן. שלום סוֹפִּי!” הוא נענה בהתמתחות ובפיהוק־מלא־שביעות־רצון של הכלב. “כלב טוב.”

“לא, אבא,” וג’נט הפסיקה בגלל קושי בנשימה. פניה האדימו, אך היא המשיכה בעליזות, “זהו סוֹפִּי שלי, אבל היה כאן סוֹפִּי אחר. הוא הביא לי חוברת מצוירת. הוא הביט בסוֹפִּי שלי, אחר כך הם ריחרחו אחד את רעהו ואחר כך הוא נעלם.”

“כשהוא נעלם, הכלבלב שלך, לאן הוא עושה זאת?”

“פשוט נעלם. אבל הוא השאיר את החוברת,” אמרה ותחבה את החוברת הבהירה למול עיניו.

הוא לקח את החוברת, עיין בכותרת הילדותית, במחיר, בתאריך – שבאורח בלתי הגיוני היה מעבר לתאריך אותו היום, והחזיר את החוברת לידיה. עוד הבחין כי על גבי הכריכה האחורית, צויר המסוק הפוכבי.

“נחמד מאד מצידו. הוא לקח אתו הפעם משהו משלך?”

“בפעם הקודמת הוא לקח את המשאף שלי, אבל הפעם אמא שמה אותו על המדף הגבוה והוא לא הצליח להגיע אליו.”

“היה נידמה לי שזו ונדי שלקחה את המשאף.”

“שניהם ביחד. הם נשואים, אבא!”

“או־הו,” אמר סטן ועזב את החדר בעוד מסוק הסיור הפוכבי ממשיך לחוג מעל מיטתה.

למטה, סיפר לסוזן כי ג’נט נראית טוב. “יש לה חוברת מצוירת שהכלב הביא לה. לעזאזל, הדברים האלה נעשים יקרים. כשהייתי ילד הם עלו חצי סנט. ידעתי שמחירם הגיע כבר לחמישה עשר סנט, אבל המחיר של זה. זו כבר ממש גניבה!”

סוזן מזגה שתי כוסות קפה. הם ישבו בחדר האורחים זמן מה בחוסר מעש, מחכים להצטננות הקפה.

“לאט לאט,” אמרה סוזן, “מצבה הולך ומחמיר.”

“אני יודע.”

“וצ’יימן לא יעשה כלום חוץ מלהיות סימפטי! למה אינו יכול לעזור לה עם התרופה החדשה שהוא כה מרבה לדבר עליה? אתה דיברת איתו היום. מדוע לא היכרחת אותו לדבר?”

סטן אמר, “אין כל תרופה חדשה, סוזן. לא האזנת לדבריו. הוא אמר שהם עובדים על משהו חדש. יתכן שבעוד כמה שנים. הדברים האלה מתפתחים לאט. זיכרי כמה זמן עבדו על הפוליו.”

“סטן, היא איננה יכולה לחכות! היא גוועת, סטן!”

"סטן הביט בה חסר ישע, הניח את ספל הקפה על השולחן ואחר כך, את ידו בידה. “ומה נוכל לעשות?” שאל.

סוזן סיימה את הקפה ועלתה למעלה, לחדר השינה שלהם. סטן נשאר בחדר האורחים, בוהה בכורסה הריקה שמולו. שוב שלח ידו לעבר ספל הקפה ולגם. לאחר זמן מה, עלה בשקט במדרגות, מצא את סוזן ישנה וחזר למיטבח להכין את ארוחתה של ג’נט. כשהביא לה את הארוחה היא נשמה בכבדות, וביקשה את התרופה. הוא השאיר את מגש האוכל על הכוננית והביא את המשאף החדש לחדרה. לאחר שסיימה לאכול, לקח את הכלים למיטבח, פרס לעצמו כריך, והכין עצמו לשינה, כיסה את סוזן הישנה בשמיכה וכיבה את האור.

בבוקר מצא את ג’נט לוהטת מחום ופניה אדומות. נשימתה היתה קטועה וחורקנית. סוזן התקשרה למשרדו של צ’יימן, ושמעה כי הוא עדיין לא הגיע. היא השאירה הודעה עבורו כי ימהר להגיע לביתם. לסירוגין החליפו ביניהם את תפקידי הישיבה ליד מיטתה של ג’נט והעמידה ליד חלון חדר אורחים, בהמתנה קיצרת רוח לדוקטור צ’יימן. לאחר פרק זמן שנראה להם כנצח, התקשר דוקטור צ’יימן. סטן הסביר לו את המצב, וצ’יימן הבטיח כי יבוא מייד. בינתיים המליץ להשתמש במשאף כל עוד הוא עוזר.

סוזן רצה אל המדף הגבוה שבחדר השינה שלהם. “סטן, זה שוב נעלם!” צרחה לפתע. לרגע ארוך נשתררה דממה. איש מהם לא דיבר. סטן עלה במדרגות, מאמץ את מוחו, מנסה להיזכר. המשאף החדש אמור היה להיות על המדף – נעלם. אך אתמול –

“נתתי לה אותו אמש! חפשי בארון הבגדים של ג’ני!”

הוא שמע את צעדיה הטופפים של סוזן מאחורי גבו, ופנה גם הוא לעבר הארון. כמעט בו זמנית פרצו את דלת הארון, פורעים בחרדה הולכת וגוברת בתוך ערמות גרביים, לבנים וסדינים. המשאף לא היה שם.

מכיוון המיטה נשמעו גניחותיה של ג’נט, נשימות קטועות: “אבא,” התנשפות, " סוֹפִּי הגדול," התנשפות, “וונדי,” התנשפות, “לקחו את התרופה שלי,” התנשפות, “ונעלמו”.

סטן מיהר לפינה בה נהג הכלב לישון. הוא רבץ שם מחזיק בין רגליו הקדמיות את המשאף. סטן חטף את המשאף בעודו דוחף את הכלבלב לכיוון הקיר. תוך כדי קימה ממצב של כריעה, ניגב את פית המשאף בשולי הסדין, וכבר גחן לעבר מיטתה של ג’נט. הוא גחן אל ג’נט והרימה בעדינות, תומך בה ביד אחת, בעוד ידו השניה מקרבת את המשאף אל פיה. היא הביטה במשאף, מבעד דוק של טישטוש, נשימתה עולה בקול חריקה איום.

“קדימה, מותק!” התחנן סטן. “נסי למעני.”

ג’נט קרבה את פיה הפעור למשאף, אחזה בשיניה בפומית, והמשיכה בנשימתה החטופה. “נסי לשאוף זאת פנימה, אני אמנה למענך.”

בעודו מנסה למנוע מקולו וידיו לרעוד, מנה סטן בקול רם וצלול עד שלוש.

לאחר שאמר שלוש שאפה ג’נט מהבקבוק, בעודה עוצמת את עיניה וסוגרת בעצמה את אצבעותיה על שולי השמיכה. היא נטלה נשימה עמוקה, דוחקת לתוך ריאותיה את התרסיס הרפואי, מנסה בכל כוחה לאצור אותו בתוכה. היא פקחה את עיניה וישרה את פרקי אצבעותיה ולאחר מכן החלה פולטת את התרסיס לאט לאט דרך קנה הנשימה, אל פיה והחוצה, מול פניו של סטן התמה על הניחוח הבלתי מוכר הניפלט מפי בתו.

ג’נט השתעלה, רעדה קצת ואחר כך נרגעה, נשענת כנגד ידו של סטן, ונשימתה נעשתה רגועה ושלוה. שוב הרים סטן את המשאף, ושוב שאפה ג’נט מהתרסיס. הפעם השלישית היתה קצרה מהפעמים הקודמות. סטן קרב את המשאף לאוזנו וניענע אותו קלות, אחר ניסה לרסס את האויר סביבו על ידי לחיצת הפעלה – שום תרסיס לא יצא מפיית המשאף. “חשבתי שזה משאף חדש,” אמר לסוזן. הוא ניפנה אליה בשומעו את תגובתה. היא כרעה על ברכיה למרגלות המיטה, כורכת זרועותיה סביבו וסביב ג’נט וגועה בבכי, “למי אכפת, התבונן בה!”

ג’נט ישבה במיטה נושמת בקלילות, מתעלמת מנוכחותם. היא שלפה מאי שם מתחת לכר את המסוק הפוכבי והפעילה אותו. הוא החל לחוג מעל ראשה. הפעמון בדלת הכניסה צילצל, וסוזן ירדה לקבל את פני דוקטור צ’יימן. לאחר כשעה היו סוזן, סטן ודוקטור צ’יימן ישובים סביב שולחן המטבח עליו העמידה סוזן את כוסות הקפה. ג’נט נשארה בחדרה, משחקת עם סופי. צ’יימן חקר אותם: “האם אתה בטוח שקנית את המשאף הזה, באותה חנות, ועם המרשם הרגיל שלכם?”

הם אישרו כי כך היה.

“חבל שהוא התרוקן,” אמר צ’יימן. “ראיתי כבר בעבר ילדים נעזרים במשאפים הללו. תמיד היתה השפעת התרופה זמנית ביותר. אבל מעולם לא ראיתי פעולת ריפוי דרסטית כזאת. כל סממני המחלה נעלמו כליל! כמובן שעוד אשגיח עליה תקופה קצרה, אבל אני מוכן להישבע שהיא נרפאה, ודבר כזה עוד לא קרה לי בכל תקופת עבודתי, עד כה.”

“נשאר כאן קמצוץ מניחוח התרופה, וזה אינו ריח מוכר לי. האם אתם בטוחים שהיה זה בית המרקחת הרגיל שלכם?”

הם אשרו.

צ’יימן בחן את המשאף בזהירות. “אתם רואים זאת,” הצביע על מספר סימנים המוטבעים על תחתית בקבוק הפלסטיק, “אלו המיספרים המסמנים את הרכב התרופה שבמשאף ואת תאריך יצורה. בבית המרקחת שלכם אין מוכרים הרכב כזה של תרופה.”

“אך תוכל ודאי, לזהות את התרופה על פי הסימונים.”

“זה החלק היותר מוזר שבסיפור. הנה המיספר הטבוע כאן, המסמל את תאריך יצור התרופה, מורה על תאריך שעדיין לא חלף. ליתר דיוק תאריך שיגיע רק בעוד כחמש שנים.”

הוא שילשל את הבקבוק לתוך כיס מקטורונו. “אקח את המשאף עמי. אם אינכם מתנגדים. אנסה לבדוק אותו, אם כי אני מסופק אם אמצא משהו. האם אתם בטוחים שהחומר לא הגיע ממקור לא מקובל?”

סטן וסוזן החליפו מבטים מהירים, “היא בודה סיפורים טיפשיים על כלבים דימיוניים שלוקחים ומביאים חפצים. אבל לכל הילדים יש חברים או חיות דימיוניות. גם אחרי שקנינו לה כלבלב היא המשיכה לטעון שמבקרים אותה עוד שני כלבים אחרים.”

“ובכן, הבה לא נחקור במופלא מאיתנו. עתה, כששניכם קיבלתם את הבשורה הטובה ביותר שהורים יכולים לקבל, אחזור לעיסוקי.” הוא הניח את ספל הקפה והסיט את כסאו.

לאחר שצ’יימן עזב, עלו סוזן וסטן לחדרה של ג’נט. היא סיחררה את מסוק הסיור הפוכבי סביב ראשה של מולי־תמי־מרי, בעוד סוֹפִּי מתכרבל למרגלות מיטתה, עוקב בעיניו אחר מעוף הצעצוע. ממרכז השטיח ניבטו אליהם כתמי רטיבות רעננים שמקורם אינו מוטל בספק.

“האם סוֹפִּי עשה זאת?” שאלה סוזן.

“לא, אמא.”

“ובכן מי עשה? רק אל תספרי לי שזו שוב ונדי!”

" סוֹפִּי הגדול וונדי היו כאן לפני רגע," אמרה ג’נט, “אך הם לא עשו זאת, הם נשואים, אתם מבינים…” היא ציחקקה, מסמיקה קלות.

“מה פירוש הדבר?” שאלה סוזן.

“את יודעת, כשמתחתנים, כלבים הם כמו אנשים…” ג’נט כיסתה פניה במגבת הפרחונית.

“ג’נט, על מה את מדברת?”

“הם עושים תינוקות, אמא, את יודעת. סוֹפִּי הגדול וונדי עשו תינוקות והביאו אותם אלי לביקור. הם היו חמודים, אבל ליכלכו את השטיח.” סטן העביר את ידו בשערותיו, בעוד סוזן יורדת במדרגות בדרכה להביא את מטלית הניקוי.


43.jpg

"אדון סמית, אני רוצה לשוחח איתך, משהו בנוגע לבן שלך…"

איור: גבי שחר, אורי פינק

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65865 יצירות מאת 4018 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22139 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!