‘הפנטסיה האקולוגית’ שלפנינו היא פרי עטו של סופר אמריקאי בלתי ידוע לחלוטין, ומוקדשת לכל חובבי הטבע באשר הם שם…
* * *
גריידי אמר, “שתיזהר מטרולים, שמעת?”
הנעתי ראשי בנימוס, בקלילות “כמובן, גריידי. כמובן. אתה מכיר אותי.” למרות זאת, התכוונתי להשיג לי אחת מאותן אמהות, או שתים.
“אינני מתלוצץ, האריסון, עדיף שתהיה זהיר.”
“כן, כן. בסדר כבר, אהיה זהיר. רק תפסיק את הבילבולים שלך.” לפעמים נעשה גריידי כזה, כולו עקשן וסמכותי. אז עלינו לשעשעו, אחרת הוא משתגע.
“אני יוצא החוצה, לשאוף אויר צח. אחזור בעוד שעה בערך.”
אני חושב שהוא מילמל משהו לתוך זקנו, אבל לא שמעתי אותו כיוון שכבר יצאתי החוצה בחיפזון דרך הדלת האחורית, דרך המגרש ואל תוך המוסך. היפ חיכה לי.
(הנה שלושה מטרים של פלדת יגואר עם כנפי כרום מבהיקות וזכוכית מקומרת מאחור, וכולו שלי!)
סיימתי לפסוע פנימה. “הלו, חבר ותיק,” אני אומר להיפ.
“איך המרגש והכל?”
שום תשובה, כמובן. היפ עונה לעתים רחוקות. לכן מייד אני שואל, “מוכן לאיזה צֵייד־טרולים?”
היפ מרביץ חיוך־גיחוך, ישר בסבכת הסריג. פירושו במכונית, “כן.”
“בסדר, חמוד,” אומר אני בטפסי פנימה. “בוא נלך לתפוס אותם.”
סובבתי את המפתח והיפ נדלק מבפנים; חומצה בוערת של כוח־קרביים. קרוע־עיניים, אורות הסינוור לטושים החוצה ברעבתנות, תפסתי את ההגה ועיסיתי את מוח המתכת של היפ עם דוושת הבנזין. הוא הריח כבר דם טרולים, לכן הרגיש טוב כל כך.
הלכנו לפגוש אחד, אולי שניים. לכן הובלתי את היפ החוצה, אל הרחוב, אחוריו חמים־חמים־חמים.
היה יולי. מזג אויר טוב לצֵייד־טרולים. לילות קיץ כאלו בדרך כלל הביאו אותם בעדרים. (אולי השלמת החסר לחורפים חסרי־טרולים.) ידעתי שהיה לנו סיכוי טוב לתפוס אחד, למרות ששניים היו מעלים את הממוצע שלנו.
אני משער שהיפ ואני הרגנו בסך הכל שלושים ושישה טרולים. (זו לא רברבנות, אלא ציון עובדה.) בהתחשב בשלוש שנות נהיגה, הרי לכם ממוצע של טרול אחד לחודש. לא רע, אה? כמובן שאני והיפ אפילו לא התקרבנו לקביעת שיא. לא כאשר איזה ג’וני, שם בפניקס, היה מסלק אותם שישה־שבעה בחודש. אבל אנחנו נגיע פעם לדרגה מקצועית, והיה זה מספיק טוב בשבילנו, אנשי קייקי.
נכון, היפ?
בכל אופן, היינו על בטון עכשיו, על כבישי־הפנים של הרשת הבין־עירונית.
חלק כבטן נחש, ככל שהעין יכלה לראות, קילומטרים וקילומטרים של כביש ראשי כשרק שלטים צהובים חופזניים מסמנים את היציאות והכניסות; כביש תוך־עירי ישן מס' 16. היה זה כבישנו החביב, ושמחנו להיות שוב בתחום מוכר.
נראה שזה מצחיק כשאתה חושב על זה. בעבר, כשגריידי היה בגילי…
במקרה ששכחתי לציין זאת, גריידי הוא אבי החורג מצד אחי. הברנש שתמיד הזהיר אותי להישמר מטרולים. (הוא כל כך דאג לי.)
כלום מכל זה לא היה כאן. היו כרי דשא ונופים. גזעים עם עצים, דפנות סלעים ועשבים. אני משער שהיו הרבה כפרים בעלי תודעה אקולוגית בזמנו.
אבל בימינו, ב־1994, זה שונה. אנחנו שקועים יותר בתוך מהפכת הבטון. הכרכים הפכו להיות דם חיינו, הכבישים לעורקינו. לכן אינך יכול להימלט מהם. הם נמצאים בכל מקום. בכל אשר תלך, תראה רק בטון, בצורת גושי־אבן אפורה, או שכבות מישור שטוחות.
ממש מקסים.
כאשר כל מזוננו מיוצר באופן סינטתי או במרכזי גידול־צמחים במים. מה הטעם בחיק הטבע בכלל? שום טעם, לכן נפטרנו ממנו. הפכנו למְבוּטָנים. יותר הגיוני, לא כן?
ובמידה מסויימת, כל הסלילה הזו היתה אחראית לחשיפת הטרולים. כאשר סוג הסביבה שלהם – דהיינו סביבת הפיקניק – נמחק אט אט, לא היה להם לאן ללכת.
כמעט יכולת לומר שהם היו כמו ארנבונים.
בעבר, כאשר אדמת־אלוהים היתה בלתי מפותחת וגולמית, היו עדרים של ארנבונים לרוב, מתרוצצים מעלה ומטה בחיק הטבע. בכל זאת, מעט מאוד אנשים הבחינו בהם אי־פעם.
אבל אז, כשהתחילו לסלול כבישים ראשיים וכבישים מהירים עבר־יבשתיים, החלו הארנבונים האלו להידחף החוצה מתוך התחום שלהם. היה עליהם לחצות בטון כדי להגיע לכל מקום. אז החלו האנשים להבחין בהם כשהיו אצים־רצים דרך הכביש או נלכדים תחת הגלגלים: קראנץ', קראנץ'.
ובכן, טרולים היו בערך אותו הדבר.
הם הוגבלו למקומות בהם יכלו להשיג נוף טבעי. כמה נאות־מדבר פה ושם. משטח דשא ועשב ליד שפת הנהר. אבל זה הכל. ומכל מקום, מקומות אלו הוקפו בטון.
(אבל שימו לב, זה לא יאמר לכם כלום עד שלא תבחינו במספר דברים, כמו העובדה שהטרולים הם אשפי ההסוואה. הם נראים בדיוק בדיוק כמוני או כמוך או כמו ג’ו בוב השכן. ההבדל היחיד הוא שהם כפריים בליבם. זהו, כפריים. חסרים להם ריח הירק והצמחים. ריח הדשא הקצוץ, התגבבות העלים הנופלים. על־כן הם משוטטים כך מסביב; הם מחפשים מקום כלשהו להתפרש בו. מקום ירוק, כמו נאות מדבר או גדותיו של נהר מיסורי.
כדי להגיע לשם עליהם להחנות את מכוניותיהם בקרבת מקום ולחתוך דרך שארית הבטון ברגל. זה נוגד את החוק. כאן אני והיפ נכנסים לתמונה. אנחנו מנסים למחוץ אותם לפני שהם מגיעים ליעדם. או אם אנו מחמיצים אותם בסיבוב הראשון, אנו מנסים שוב כשהטרולים צריכים לחזור באותה דרך בה באו.
צייד טרולים: כך הוא נעשה וזה כל מה שהוא. אני מקווה ששמת לב, חבר.
טוב, היינו בכביש תוך־עירי ישן מס' 16, החלק כבטן נחש. הכל הלך כשורה. היפ בער באחוריו, עיני היו מחודדות כעיני נשר הדרוך על המשמר. מזג־האוויר היה טוב אף הוא. למעלה מעלינו, לפחות עד הקצוות העליונים של הזכוכית הקמורה האחורית של היפ, היו השמיים בהירים וכוכבים קבועים בהם. ביחס לטמפרטורה, היה האויר חמים־עירוני ולח. היו חייבים להיות טרולים בחוץ הלילה. היפ צווח בגלגליו בציפיה, מעלה את האדרנלין שלי לסף העליון. עוד חמישה־שישה קילומטרים נהיה בארץ הטרולים. התחלתי לסקור את המסלולים הקיצוניים, מחפש מכוניות חונות.
בפעם האחרונה שאני והיפ היינו כאן, לפני כשלושה שבועות, צדנו סבתא־טרול תמימה. היא הילכה לאורך הכביש וחופן ירק בידה כשבאנו מעבר לעיקול ומחצנו אותה. ספלוט! כולה על הכביש וחציה על המכונית. לקח לי שבועיים רק להוציא אותה החוצה מתוך סבכת הגריל של היפ.
אבל הסיפוק שבכל זה! מה אומר ומה אדבר? כל פעם שאני והיפ מחסלים טרול, חש עמוד השדרה שלי כאילו עבר בו קצר חשמלי, כמו על כסא מחושמל. כל זה, בנוסף לידיעה שיום יבוא ונקבע שיא, הפך את כל הטירחה הכרוכה בכך לכדאית. כולל ניקוי הגריל של היפ.
לכן באמת אינך יכול להאשים אותי שהייתי כפי שהייתי. זה היה בדם שלי. גם של היפ. נולדנו הורגי טרולים.
וזה מחזיר אותנו לאותו לילה, ואל הנושא הישן והמוכר, איך הלכנו להשיג אחד, אולי שניים מפני שהיינו כבר שם, בארץ הטרולים.
האטתי, מפעיל את מערכת האינפרה־אדום לראייה בחשיכה. היפ נהם תחתי כמו ציקלוטרון שבע־רצון. נהיגה כזו היתה מסוכנת לכן שמרנו את עינינו לטושות. לא רצינו להיכנס לתוך מכונית חונה עטויית־צל. בעצם…
… הי, רגע, חשבתי שראיתי משהו…
כן, שם זה היה. בדיוק מה שחיפשנו. מכונית חונה, לפנינו שמאלה. פרוש הדבר שהיה כאן טרול היכן שהוא מסביב. לא היו שום מכוניות אחרות בטווח עין. מכאן שהטרול היה שלנו. מצויין. מצויין.
כולי משולהב, חשתי איך החלו רקותי להלום. נשמתי בכבדות, כאילו עמדתי להגיע לאורגזם. כפותי היו מיוזעות. אני מסופק אם מצמצתי פעם אחת.
חלפנו במעלה הכביש בארבעים וחמש חלק, לוקחים זאת בקלות. ואז ראיתי אותו, את הטרול. הוא רץ משמאל לימין, כשבעים מטר, הכל בזיגזג. מייד חשפתי את היפ, מקווה שהאורות יסמאו אותו. הם לא סימאו אותו, כנראה שהתימרון שלנו לא היה כה בלתי צפוי (הטרול הזה היה ללא ספק בסביבה בזמן). אבל הוא היה אבוד כמו כולם. מכוניתו היתה מאחורינו, המדרכה הקרובה ביותר היתה תשעים מטר מעבר לקו האנכי שמעבר עצמות הכתפיים שלו, והוא ודאי לא התכוון להסתובב עכשיו. למעשה, היה הסיכוי היחיד שלו לעמוד מולנו ולהתחמק כמו מטאדור משור. זה לא היה קל, כי אני והיפ היינו מומחים בכגון אלה, לאחר שעשינו זאת קודם פעמים רבות ועדיין לא פספסנו אף אחד. היינו קרובים יותר עכשיו, יכולתי לראותו מקרטע באור. אבל מה זה היה בידו? פרחים? ולמה נראה כה מוכר לפתע, כשהיטעה ימינה, אבל פנה שמאלה, מה ש…
שמעתי את החבטה העמומה של ההתנגשות.
פגעתי בו.
מספר דברים קרו בבת אחת. מזויות עיני ראיתי את גופו המרוסק של הטרול מועף בדממה על פני הכביש. כאילו מתוך סרט אילם בקצב מואץ, כולו מגואל בדם ושבור, במוחי, בעיני רוחי, שיחזרתי את השניות האחרונות לפני ההתנגשות. תשעה מטר אחורנית; הנה היה שם הטרול הקטן והמצחיק, רץ בפסיעות קצרות, עייפות, זרועותיו מיטלטלות קדימה ואחורה, זקנו צהבהב באור. היינו שם היפ ואני, סוגרים עליו באכזריות, בעקשנות, כמו בכור־שטן היישר מתוך מסורת ה’קומיקס' (היפ ואני היינו אמונים על קפטיין וויזפלאש). אחר כך היתה דממה, שמיים כהים עם חריפות קפואה וצללים; ואז באה ההתנגשות ברגע האפס, וההכרה. האש בפנים, הצריבה בקרביים – לאחר מכן לא היה עוד גריידי, מפני שהוא היה טרול והיפ ואני מחצנו אותו כמספר שלושים ושבע.
אתם יכולים להבין עד כמה היינו המומים.
אבל היה זה כפי שסיפרתי; טרולים היו בני כלבה ערמומיים. הם יכלו להיות כל אחד. אולי אפילו אתה, הקורא זאת, או ג’ו בוב השכן. ואין שום הבדל מי אתה, כי למרות גריידי, היפ ואני היינו באמת קרובים, החברים הכי טובים והכל, כך זה יצא – הוא היה טרול והיה עליו ללכת. לכן היזהרו, הטרולים מסביב, אחרת נשיג אתכם, לא משנה עד כמה זה כואב כואב כואב.
נכון היפ?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות