גורלו של אסטרונאוט, ניצול יחיד ממשימת־מבחן מסתורית, הוא הרקע לסיפור הקודר והמזעזע שלפנינו. לטראגיות של הארוע מוסיפה תכונה מסויימת, חריגה ומדהימה, שבה ניחן אותו אסטרונאוט…
* * *
הילדה הקטנה שהתכרבלה במושב האחורי של מכונית ה’פלקון' היתה מכוסה בכתמים ורודים. כאשר כרע מעליה האיש מהמזנון נשמה במהירות נשימות רדודות היישר בפניו, נשימות שהדיפו ריח של לחם מהתנור. הוא נרתע בחלחלה, רעד חלף בין כתפיו.
“אינני יודעת מה נעשה,” יבבה האשה, “אם לא נמצא את הרופא הזה. הוא היחיד בסביבה. הוא אמור לעסוק בדיג במשך כל סוף השבוע, כך אמרה לנו אותה אחות עצלנית, אבל…” קולה דעך והיא שקעה שוב במשענת־הראש של המושב.
“אמרתי לך,” לחש בקול צרוד בעלה, אדם גדל גוף וחסר השכלה בעל ידיים סדוקות, “להפסיק ת’זה. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לסבול ת’זה. זו הבעיה שלנו ולא של אף אחד אחר.”
האיש מקרון המסעדה יצא משם, פלט אנחה עמוקה שהרעידה את חזהו המצומק, ונמנע מלהפנות את פניו. הוא חזר פנימה, הכין שלושה כריכי בשר ושני ספלי קפה והביא להם הכל החוצה בתוך שקית נייר חומה.
“שָנית, זה כל כך נורא?” שאלה האשה בתקווה, מציצה מתוך המכונית מעבר לכתפיו של בעלה.
“זה לא מה שזה,” אמר להם. הוא הושיט להם את השקית ולקח את שלושת שטרי הדולר המקומטים, אחד בשביל הדלק ושניים בשביל המזון. הוא פרש אותם, הכניס שניים לכיסו והחזיר אחד מתוך דחף פתאומי. “שניים יספיקו.”
“זה לא חום, אם כן?” אמר הבעל, עודנו חושד, מחפש אפשרות אחרת, כאשר לקח את השטר מבלי להתווכח. באור שחדר דרך השמשה נראו פניו חוורים.
“שָנית,” אמר האיש בקצרה, לפני שהספיקו להגיב הוא נפנף ביד כהה והדריך אותם. “המשיכו ישר עד הכביש המהיר, פנו ימינה בפניה הראשונה, וכעבור כחמישים ק”מ תגיעו לאלאמאגוסה. יש שם מין מרפאה. מחזיקים אותה בשביל האינדיאנים, אבל יקבלו גם אתכם. שאלו בתחנת פיליפס."
“קדימה, אם כן,” אמר הבעל. הוא העביר בכוח את הידית הבלויה להילוך אחורי, תוך שהוא מפנה ראשו לאחור מעבר לכתפו הגדולה. “אין צורך למהר,” אמר האיש מהמזנון. המכונית היססה, עת הקפיצים הישנים נאבקים לתמוך בגחונה. הוא העדיף שלא לומר עוד דבר.
הוא הלך לאחורי המכונית והביט פנימה, בעוד האשה אומרת, “אין מלים בפי להודות לך?” נראה היה שעומד לפרוץ ממנה זרם של מילים שהיה כלוא במשך שנים. “אתה יודע כל כך הרבה,” הוסיפה, משאירה את המשפט תלוי באויר, במין הערצה אדיבה. הוא רוקן את ראותיו ורכן בפעם האחרונה מעל לילדה. לחייה לבשו צבע מוזר, כשל תוכו של צדף המונח על חוף בעת שקיעה. הוא נשם נשימה עמוקה, עמוקה מאד. הדבר שקיווה שלא למצוא, היה שם, וכך לא נותר לו דבר אחר לעשות. הוא מתח את גופו פנימה והניח את ידיו צרובות השמש על פניה, כאילו בדק את חומה.
הילדה כבר התחילה להזות. הוא הנמיך את אזנו לשפתיה. היא מלמלה במהירות מילים בלתי הגיוניות, אך הוא קלט כמה מהן: “… כוכבים ירוקים עולים למעלה לשמיים… לרכב על אופני…” הוא קימר את אצבעותיו סביב צוארה והפגיש אותן, חש מאחור את השמיכה המיוזעת. הוא הציץ למטה בתקווה לראות את עיניה, אך הן היו מכוסות בקרום שקוף כמעט, מסורג בנימים מלאי דם, שדרכו נראתה התרוצצותן הפראית של העינים בחוריהן. הוא עצר את נשימתו וטיפל בצווארה. הוא חש בעצב שיצא ממקומו. גבות עיניה של הילדה התקמטו לרגע בצורה משונה, ואז נפחה את נשמתה.
הוא קם.
“אתה אדם טוב לב,” אמרה האשה, מושיטה את ידה מהחלון האחורי. הוא נגש אליה אך לא הניח לה לגעת בו. “אני רוצה להודות לך. כאשר רוז אן תהיה בריאה,” היא המשיכה, מנסה לפלוט הכל לפני שהמכונית תצא לדרכה. “אנו נעבור כאן ונקנה את הארוחה הגדולה ביותר שהגשת אי פעם!” היא חייכה. “זה יהיה בסדר גמור נכון מר…?”
"רייבן1," אמר, טעם יבש כאבק עמד בפיו כאשר פנה על עקביו השחוקים וחזר במהירות אל המזנון, ראשו שפוף, עיניו נחבאות, הוא לא הביט אחורה, וניסה לא לחשוב עליהם עוד. מכונית הסטיישן פנתה מזרחה אל הכביש המהיר, מתיזה גושי זוהמה לצדדים. הוא קיווה שזמן רב יעבור עד שיבדקו את המושב האחורי.
דלת ההזזה נטרקה. הוא עצם את עיניו כאשר האויר שבפנים היכה בו. סופגניות. נקניק עם חרדל חום חריף. חזרת. קפה. לחם פרוס. גבינה, אמריקאית ושוויצרית. המגש בגוני הכחול נקי יותר במקום בו הושרו במי סבון כלי הסכו"ם המטונפים. תפוחים. תפוזים. בננות; והדביקות החמימה של שוקולד נמס.
והנסורת.
באף בוער התפרץ מעבר לדלפק והחל לארוז הכל מחדש. מעך את שרידי הלחם הפרוס, זרק את הגבינה לתוך המקרר הנאנח, סגר את מכסה החרדל וקבר את קופסת סירופ השוקולד עמוק בארון. הוא פנה להביט בחדר האוכל השומם. הכסאות, קרשים יבשים לבעירה. על פני זגוגית החלון רחב המימדים כמו־קפצו תעתועי שרב. המפתן היה למקום קבורתם של זבובים חנוטים.
הוא עמד מעל לנסורת.
היה זה כמו אש באפו. האד העולה מהתפוזים התגנב לתוך החדר, השוקולד הנשפך באין רואה מבעד לסדק בקופסה, הריחות הישנים של מזון נרקב לאיטו ממלאים את אויר המדבר וכמו המון אנשים מתנפלים עליו מכל צד.
הוא קילל, האויר החריף בקושי זז אל מול שפתיו המבריקות והמקומטות.
הוא הנחית את ידו בכוח על הדלפק עד שהכאיב לאצבעותיו. הוא הוריד את ידו שוב ושוב, מנחית את פרק היד והאמה כאחד, משלח מהן אותות כאב שעצרו בעד כל הרגשה אחרת.
בזעמו לא הרגיש בדמות המתקרבת, עד שהדלת חרקה, מתנדנדת קלות.
“היי, פתוח כאן, נכון? מוכרח להיות פתוח.”
היה זה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מעיל תלוי על כתפיו, עניבה רחבה ורפויה משתלשלת מצווארונו הרחב והלח.
“התפריט על השולחן,” מלמל רייבן ופנה להתעסק בכוסות המים.
“אה, אתה גם מנהל את התחנה?” האיש הצעיר הפנה את אצבעו כלפי המשאבה בחוץ והמוסך.
רייבן הציץ בו. הוא לא שמע את מכוניתו מגיעה. הוא הציץ החוצה בנסיון לראות דרך הסדקים הפעורים בדלת.
האיש הצעיר גרר את רגליו המאובקות אל הדלפק והניח יד רועדת על כוס פלסטיק. הוא רוקן אותה ברעש בלגימה אחת. תערובת של ריחות נדפה מהאיש: השמן והבנזין שנספגו בעורו, וזרזיף מעופש־קמעה בשערות ראשו שהתעקלו מאחורי אזניו. ריח מי קולון יקרים והזעה. הריחות, שהיו חזקים במיוחד בבתי השחי של המעיל הדהוי, הרתיעו את רייבן.
“אמרתי, האם תואיל?” אמר האיש הצעיר.
רייבן חזר ומילא את הכוס.
באמצע הלגימה עצר האיש הצעיר.
“תראה, אה, המכונית בגדה בי שם,” (רייבן לא הצליח לזהות שום כיוון מוגדר, רק שם, הרחק). “אוה, כשמונה קילומטרים.” גיחך האיש הצעיר בינו לבין עצמו. “לא רצתי כל כך הרבה מאז שעזבתי את קבוצת החתירה!”
הוא התכוון לכך.
רייבן הנהן בראשו. הוא אחז בשרוכי הסינר מאחורי גבו. “הכנס למשאית,” אמר. זה יעלה לך חמישה דולרים, רצה להוסיף. אך המחשבה על עזיבת הקרון לזמן מה, אפילו קצר מאד, כאילו הורידה נטל מעל כתפיו.
המפתחות כמעט שרפו את ידו.
הוא יצא החוצה בראש, והאיש הצעיר אחריו גורר עצמו פנימה אל תוך המשאית בכבדות האופיינית למי שמטפס על גב סוס לראשונה בחייו. הם יצאו לדרך ופנו מערבה.
רייבן נשם בכבדות נד בראשו למראה השיחים והפרחים הניצלים בשמש הלוהטת. “לאן התכוונת להגיע?” שמע עצמו שואל.
האיש הצעיר נראה כמחפש שיחה. “היישר ללוס אנג’לס,” אמר, בסלקו את השער מלחיו.
“חשבתי שאמצא כאן מה שאני מחפש, אך כנראה שכאן אין הרבה מלבד חול ולטאות. הדיבורים עם הילידים לא נתנו לי דבר מלבד צמאון.”
“אתה מחפש משהו?” שאל הנהג, מביט על הכביש ללא צורך, משום שהעיקול הקרוב לא היה צפוי אלא בעוד כשלושה קילומטרים.
“ובכן, אני משער שעלי להסביר. אני עיתונאי, פחות או יותר, מטעם כתב העת של סנדלר. בכל אופן, הייתי עיתונאי. אני אמור להיות בתפקיד, אך סבורני שחופשתי נסתיימה. לא הצלחתי להשיג את הסיפור; כך שאני משער שהם כבר יכתבו הכל איכשהו ובעצם מוטב שיעשו כן.”
העיתונאי מחה את מצחו והרכיב את משקפיו הכהים, ממשיך להביט במישורים, מחפש משהו, כל דבר שהוא.
“זה שגעון. ברנש שאף אחד לא ראה חמש עשרה שנה; שמו מקייב, עבד בשביל נאסא. בלי משפחה, חבריו נשבעו שלא ראו אותו מאז, אפילו שלטונות המס לא מצאוהו, ואני אמור למצוא אותו, הא! ‘איך ביליתי את חופשת הקיץ.’ אל תשאל.”
“זהו קיצור דרך,” אמר הנהג, מעביר להלוך נמוך, כאשר עזבה המכונית את הכביש. עשב חדר למושבו של הנוסע, שלא היתה דלת לידו; הוא השליך אותו החוצה וליקט סרפד מעל למכנסיו המאובקים.
“גם כן מקום,” אמר. “אם אתה הולך לאיבוד כאן, אתה יכול בשקט לבחור לך אבן למצבה.”
“צריך להתרגל למקום,” הודה הנהג.
“כן, אפשר בקלות ללכת לאיבוד. אני משער שאני עירוני מלידה. אני לא מוכן להמלט למקום כזה. בכל אופן, עדיין לא. אם כי כנראה אזדקק למקום כזה, אם אחזור לניו־יורק בידיים ריקות.”
“לא צריך להמלט כדי להגיע לכאן,” אמר הנהג, עיניו נעוצות בגבעות הרחוקות. “כמו גן עדן. האויר נקי יחסית.”
הם המשיכו בדרכם, עוברים ליד גולגולת מלבינה של חיה כלשהיא, קבורה למחצה ליד קקטוס. האדמה החולית, לבנה כמעט כמו מלח, היתה יציבה למדי וחלקה. הנהג לא התקשה לשלוט במשאית.
“ספר לי על חברך, זה שאחריו אתה מחפש.”
“אוה, כל זה קרה לפני זמן רב. ספור מדכא למדי, חוששני.”
“לא הייתי מבקש לולא התעניינתי. ובכלל,” הוסיף הנהג בשטחיות, “אדם יכול להיות2 להתרגל לבדידות. זה מפתח צורך בשיחה.”
“טוב, אם כן,” נושם בכבדות, מזיע כחזיר, פתח העיתונאי. "תראה, מקייב זה היה מקבוצה של ארבעה, שהתאמנו ביוסטון לקראת תכנית הטיסה המאויישת הראשונה. אתה זוכר לפני כמה זמן זה היה. במשך 188 יום הם התאמנו שוב ושוב בדגם מעבדה. טיהור אויר עצמי, גילוי עקבות רטובות, אתה יודע הכל. “מכל מקום, אם אתה באמת רוצה לשמוע…”
מכיוון שהנהג לא אמר דבר, הוא המשיך לדבר.
"מה שקרה היה כך: בנקודה מסוימת במבחן הם היו אמורים להתנתק ממרכז הבקרה; תוכנן כך, כדי לחקות הפסקת חשמל במערכות התקשורת בדגם תחנת החלל. במשך שלושים ושש שעות. במשך זמן זה כל קשר חזותי או קולי הופסק לחלוטין. ואז זה קרה.
"למרות החיסון המוחלט־עד־לבלי־האמן מפני כל סוג של זיהום או מחלה. חיסון תמידי, לכל החיים. ואגב, חלק מן החיסונים שהיו אז בשלב ניסוי והינם היום סודיים ביותר שמורים לנשיאים ודומיהם. למרות כל אמצעי הזהירות האלו, משהו השתבש. גורם x, גורם ישו, קרא לזה בכל שם שתרצה. משהו קרה, והבחורים בנאסא עדיין אינם בטוחים מה בדיוק קרה.
“תחילה חשבו שזה רצח, אך לאיש לא היה מושג מדוע. עדיין לא מצאו מניע, אבל אני מניח שהתוית נשארה. לא הסכמתי עם זאת בראשית החקירה, ואיני מסכים עם כך עכשיו, אלא שאאלץ כנראה לקבל זאת, מאחר שלא מצאתי כל הסבר טוב יותר. אין צורך לומר, שכל הארבעה נבדקו על ידי המערכת המושלמת ביותר של מבחנים פסיכולוגיים וראיונות על כוכב הלכת שלנו. אך כאשר חודש הקשר, רק אדם אחד – מקייב – נותר בחיים. מקריינולדס, ארמברסטר ו… אינני זוכר את שמו של השלישי, אבל –”
“היה זה וילרד, הלא כן?”
“כ־ן, סבורני שכן. כולם היו מתים. פשוט כך. איזשהו עצב חיוני.” העיתונאי הושיט את ידו כדי לגעת בנקודה גבוהה בין כתפיו, ונאלץ לפלבל בעיניו, כאשר הזעה חדרה לתוכן.
“בדיוק כאן, בבסיס הצואר. משהו שקשור עם מוח העצמות. למעשה, החלק הזה אינו כה מוזר כפי שהוא נשמע. עצבים, נקודות לחץ, כל החומר הזה היה חלק מאימוני קרב פנים אל פנים למשרתים בכוחות המיוחדים במלחמה באסיה, וזה כמובן כולל את מקייב. הוא שרת בדננג ופנום־פן.”
“תן לשאול אותך משהו,” קטע הנהג את דבריו, בהביטו נכחו אל מעבר למשטחי החול בנקודה דמיונית כלשהי, “מדוע לא הוגש כתב אישום נגדו?”
“ובכן, לא היה פנאי. וושינגטון היתה כמובן במבוכה גדולה. שמו אותו במעצר ושלחו אותו למרפאה מחוץ לסן דייגו. יום אחד לבש בגדי יום־יום ופשוט יצא דרך השער הראשי. איש לא ראה אותו מאז. נעלם. עד כאן,” נאנח העיתונאי, “כל מה שאני הצלחתי לגלות. כלומר, שום דבר.”
“אם כן, הם סבורים שהוא רצח אותם,” אמר הנהג, קולו מרוחק.
“כמובן, השאלה הגדולה היא עדיין למה? דרך אגב,” אמר הנוסע המסוקרן, “איפה לעזאזל אנחנו נמצאים? אם לא איכפת לך שאני שואל. נראה לי שהמכונית שלי שם איפה שהוא, או שם…”
המשאית עברה על פני חול וסלעים בהירים ונקבוביים, הרחק מכל דבר מעשה ידי אדם. הנהג הובילם, לאחר שהעביר להילוך נמוך, למעלה קצר בין צמחי מדבר. הוא משך את מעצור היד וסגר את אצבעותיו השזופות סביב המפתח.
“ווא־אוו” נשף העיתונאי. הוא הצמיד את כפות ידיו אל אזניו והרפה באחת. פופ. המנוע דמם עתה ונשמע רק קול המים הרותחים במצנן. לבסוף נדמו גם הם.
“מה קרה?”
“נהדר,” אמר העיתונאי מופתע. “תראה את האויר, בן אדם! הוא כל כך נקי, ריק. חוץ מהאבק שם, כאשר פגענו בחול אין כלום. מערכת הנשימה שלי מעולם לא הרגישה כל כך טוב.”
“כן, נקי, אך לא באמת ריק.” הנהג התכופף לאחור וניקה את חטמו באופן מעורר בחילה.
“נשום נשימה עמוקה אם תוכל לעמוד בכך. גבס, אבן, סיד, אפילו דו תחמוצת הצורן הארורה.”
“ואתה יכול להריח את כל אלה?”
הוא הביט בעיתונאי בעין נץ אחת, מבלי להפנות את ראשו. “מה שאני באמת מעוניין בו הוא ידידך.”
“כן, ובכן, אני סבור שמוטב ש–”
“רצח הוא מונח מוחלט. עליך להיות בטוח לחלוטין לפני שאתה משתמש בו.”
“אוה, אני לא האשמתי–”
“שער בנפשך,” אמר הנהג בתוקפנות, “שהוא לא היה אחראי למותם.”
העיתונאי היה נבוך.
“נניח שהם כבר היו מתים.”
“מה אז? אני בטוח שהנתיחה שלאחר המוות–”
“הם חיפשו משהו כדי לבסס את הברור והידוע, שום דבר אחר. לכן לא היה מקום לספק; אתה זוכר את בני קנדי, בטוח שלפחות קראת עליהם משהו.”
“בן אדם, אתה מבלבל לי את המוח! אתה יודע זאת?”
פני הנהג קדרו. הוא הרים את תרמילו מתוך תא המטען, ועבר בזהירות על התוכן: שק שינה; שק קטן עם מצרכים לשעת חירום כגון חוטי ניילון, מים משומרים, ויטמינים, ביסקוויטים, גלולות מרץ, בשר מיובש ומלח; סכין צבאי; פנס כיס; את קל עשוי פלדה ומצופה בנילון; מצפן וסכין ארוך. הוא הוציא את הסכין הארוך מנדנו. הוא בחן את להב הפלדה השוודית הממורקת, החזיר אותו לנדן ותחבו בחגורתו.
היה מתח באוויר כאשר העיתונאי הוריד את ראשו ועצם את עיניו בכח. “אפשר לקבל מעט מים?”
הנהג הסכים.
היתה עוד שתיקה, בלתי נסבלת הפעם. האוויר לא נע, כאילו מעולם לא נע.
“בן אדם,” נשבר העיתונאי, “זה באמת יותר מדי.” הוא יצא החוצה ועמד מתבונן סביבו כשידיו הרכות הלבנות נחבאות למחצה בכיסו האחורי. “מכל מקום”, הוא פזל ותיקן את משקפיו הכהים, כאילו הגבירו את השמש עד מעבר לכל הסבל “מה אתה מצפה ממני למצוא כאן?”
הנהג ירד למטה והוביל למרחק מטרים אחדים. שם נח סלע גדול, שניים או שלושה מטרים רחבו, מצולק באלף חורים ללא סדר, כמו תל טרמיטים. כפני אותה אונת מוח שנעקרה ממקומה בין עצמות הגולגולת.
העיתונאי השתרך סביבו, משאיר בחול דגם של נחש על ידי מגפו. “וואוו, התינוק הזה נראה כאילו נתפס בסופת חול לפני מיליון שנה. האה? היי, חפור כאן,” הוא התכופף והחליק פנימה, במצאו מקום לשבת.
לאחר רגע אמר האיש מקרון המסעדה, “אני לא שם על הסלע, אתה יודע.”
העיתונאי לא אמר דבר.
“אבל אני יודע מה אתה מחפש.”
העתונאי, מתאמץ לשמוע אמר, “מה?”
האיש צעד קרוב יותר “אל תנסה לעבוד עלי.”
“ובכן, תודה,” אמר העיתונאי שלא שמע. “אני חושב, שאסע לכאן ואצלם מספר תמונות אחרי שהמכונית שלי תתוקן. כמה רחוקים אנחנו?”
“אל תזוז.”
“אתה חושב, שתוכל לתקן אותה? סתם ירדה מהכביש. איבדתי את השליטה. אבל זו לא היתה אשמתי. משהו–”
“אמרתי לך לא לזוז!”
“מה?”
האיש הוציא לאט את סכינו מהחגורה. הוא כיוון אותו קדימה, קצהו חד כתער. הוא התקרב בהניעו את כפות רגליו בלבד.
העיתונאי היה מתוח, מכנסיו נמתחו על ברכיו הלחוצות.
“אינך צריך לעשות זאת,” אמר בקול חלש, “רציתי רק לדבר אתך…”
האיש צחק. הוא פגע בו, בנחש האדום הקטן, בזריזות ובשקט כאשר זה שכב מפותל כסליל בצל רגלו של העיתונאי. הוא מציץ ברגלו, בזרם הסמיך של הזוחל, ואז הלבין לפתע ואבד את שיווי משקלו. הסכין כמעט חתך את הראש הכחוש מעל הגוף המשולש, המפוספס בגווני האדום, שחור וצהוב, אך הזנב המשיך להתפתל בדמו שלו המתייבש בחום הסלע.
האיש מהמסעדה נגב את להב הסכין בסולית מגפו.
“יכול היה להיות נחש אדמה, בלתי מזיק, אך לא יכולתי להיות בטוח. כאן אתה לומד לא לסמוך על המזל.”
“ישו,” לחש העיתונאי.
“הוא לא היה צריך להיות כאן. כשאתה מסתנן למקום זר לך, אתה מסכן את חייך.”
העיתונאי חייך במבוכה חיוך משונה, אמר בפשטות “היי, אתה לא רוצה להרוג אותי!”
“אני לא רוצח,” רקק האיש מקרון המסעדה. “הבן את זה, בן זונה חטטן.”
“זו היתה עבודתי,” התנצל העתונאי באין אונים.
“האם עבודתך היא גם להבין?”
“אני חושב שאוכל, אתה יודע?”
“זו גם היתה העבודה שלהם להבין משהו שלא נתקלו בו קודם. וודאי. אולי אתה תצליח.” לפתע דיבר בחריפות. “ואילו כל השאר? להם יש כינויים משלהם למעשי, מונחים משלהם למעשי. מונחים משלהם. מעולם לא ראו סבל אמיתי, ולא נאלצו לאזור די אומץ כדי לעזור לאדם אחר לעבור את יסורי המוות.” הוא עמד.
“אני מצטער, בחור, מצטער יותר משאתה יודע. אך זו הרגשה עמה נאלצתי לחיות שנים על גבי שנים.”
הוא התחיל ללכת משם, ועצר. הוא בדק את השרידים השותתים מדם של הנחש הרועד עדיין. ריח עז עלה ממנו, והוא הפנה ממנו את פניו.
“האם הוא מת?” שאל העיתונאי, מכיוון שלא היה משהו טוב יותר לומר, ובכל זאת חש שעליו להמשיך. בתנועה עצבנית סילק את שערו מעל פניו, החליק אותו, וסילק את ידו במהירות. השיער היה כה חם שידו כאבה.
“בלי ספק מת,” אמר רייבן, בטנו גועשת, “את הריח הזה אוכל לזהות בכל מקום.”
חצי שעה לאחר מכן היה רייבן שוב על הכביש המהיר. הוא מצא את המכונית על דרך עקיפין גרועה, הנמשכת לאורך קילומטרים אחדים של קרקע קשה ביותר עד אלמגוסה. העתונאי ודאי טעה בקריאת המפה, כפי שארע לתיירים חסרי מזל מפעם לפעם; הקו השבור נראה כאילו הוא מתחבר עם הכביש המהיר קילומטרים אחדים לפני נקודת המנוחה, אך למעשה עובר למעלה משני קילומטרים ממנו.
הוא עצר, נהנה מהדממה המוחלטת. בעוד שעות מעטות, כשיירד הלילה על המדבר, תעמיק הדממה ותשתלט על הכל, החל בכתם הזוהר של שביל החלב וכלה בצמחי הסגואר שזרועותיהם שלוחות לכל עבר שבאופק, אז יחתוך הקור העז באויר כמו סכין.
רייבן התחיל לעבוד.
הוא התיר את רצועת הארכובה של המכונית ולפתע נזכר שהנער עלול לשקר בעניין המכונית גם כן, אך הוא פטר את הרעיון משלקח בחשבון את החום ואת מיקום המכונית. האיש הצעיר היה בר מזל, לכל הדעות. היה עליו ללכת חצי קילומטר אל הכביש המהיר ועוד שלושה קילומטרים אל המסעדה.
זה פחות מרבע המרחק שהוא היה מנסה ללכת היום, בלי מצפן.
רייבן ירד למטה על גבו, וזחל מתחת למכונית, הרמבלר־סטיישן המיושנת. הבעיה היתה בחזית. קצה מוט הקישור הימני היה משוחרר, כנראה בגלל הזעזוע של הירידה מהכביש.
הוא יצטרך אם כן לגרור אותה.
הוא ידע מה יאמר. שמצא אותה נטושה בצד הדרך, שחיפש אחר בעליה ולבסוף נאלץ להרים ידים ובינתיים –
זה בדיוק החלק שגרם לו בחילה. זו היתה הפעם הראשונה שנאלץ לעשות זאת, להפקיר אדם למוות כדי להבטיח את בטחונו שלו. לא כמו אז, לפני שנים. משהו השתבש במערכת האוויר; איזשהוא זיהום במסנני האצות, זה היה ניחוש שלו. זה קרה לג’ק, לרוב ואפילו לווילרד; במשך שעות ישב לידם בעוד הם גוססים באופן המכאיב ביותר, עד שלא יכול היה לסבול זאת יותר. אי אפשר היה לטעות בכך. פעם קרא מאמר על משהו כזה, על אחות במחלקת הסרטן, שנשבעה שהיא יכולה לנבא מי מן החולים ימות למחרת; היא אמרה שריח עלה מהמתים, ריח עלה באפך ולו רק פעם אחת בלבד – לא תשכחנו עוד לעולם. את אותו מאמר פטר כמובן במשיכת כתפיים. אז הגיעה שעת המבחן. המסננים – מדוע לא השפיע הדבר עליו? במשך שעות ישב שם קשור בחגורתו, רואה את יסורי הגסיסה סביבו, בולע גלולות עד שמלאו את ראשו, דעתו כמעט נטרפת בגלל ההמתנה. אך הוא כלל לא נפגע. נוגדנים, תורשה או איזשהוא יתרון ארור אחר שהיה לו. או אולי היו אלה האחרים. אולי היתה להם בעיה עם החיסונים, כמו הרכבת אבעבועות שלא תמיד פועלת בפעם הראשונה, למרות שזה נראה עתה פשוט עד כדי גיחוך להאמין בכך. אך הזיהום פגע בהם, ומה היה בכוחו לעשות? לתת להם מנוח מיסוריהם. ברור לא היה מקום לטעות.
לך ספר להם את זאת כאשר תכתוב את ה–. אך הסיפור הזה הרי לא יכתב לעולם. מאוחר מדי לעמוד בפני ההאשמות, השאלות, אי האמון; מאוחר מדי לחיות בחוסר ההגינות של חיי עיר פעם נוספת.
הוא ליפף את השרשרת סביב הפגוש, נעל אותה, טיפס לתא הנהג במשאית ומשך בידית המפעילה את כננת ההרמה. חרטום המכונית התרומם כחצי מטר. היא עצרה פתאום כאשר הכננת נרעדה בגלל עומס היתר וחדלה לפעול.
הוא כרע ברך והציץ למטה. דבר לא נראה. הוא השתטח על גבו והזדחל מתחת שוב, מתפתל על כתפיו. ככל שיכול היה לראות, המסגרת לא נפגעה.
הוא המשיך בזחילתו שם. הסרן האחורי, הגלגל השמאלי נתפס בסלע. כך יהיה עליו לדחוף את המכונית לאחור בעזרת המשאית, ואז לנסות שנית. הוא זחל החוצה כנחש, מנסה לחשוב על כל דבר שבעולם מלבד –
חכה. המכונית חרקה מעל גופו. רק רגע, רק רגע – הוא שכח להפעיל את מעצור היד במכונית, אך מאוחר מדי, מאוחר מדי הוא השליך את גופו הצידה. הגלגל האחורי השתחרר מהסלע והמכונית התדרדרה לכיוון התעלה. הוא זעק כשהמכונית נעצרה בעוד הגלגל נמצא על זרועו השמאלית בתוך החצץ, מכסה אותה, זעקתו היתה חנוקה ואבודה. ראשו נע מצד אל צד, חתיכות בוץ מיובש וטיפות גריז חדרו לעיניו.
השניות חלפו. הוא חש את חייו השבורים מחלחלים לתוך האדמה. לאט מאוד הפנה את ראשו לראות את שרידי זרועו התקועים מתחת למרכב.
לאט, לאט מאוד שלח ידו לחגורתו, מצא את הנדן. תפס את הידית בהחלטיות והוציא את הלהב הממורק. הוא רעד קלות, קצהו החד מגרד את האדמה.
הוא הריח שמן ודלק. הוא הריח שמן סיכה שרוף. הוא הריח את הריפוד הממולא בתוך המכונית. הוא לא הריח אף אדם אחר בסביבה, וידע שלא יריח. אף אחד.
תקוע בצל, נראה כאילו הלילה כבר ירד.
הוא ידע שלא נותר לו דבר אחר לעשות. הוא עשה כמעט אותו דבר מספר פעמים מאז. הם עברו דרכו. הריונות בעייתיים, ילדים קודחים שהזיעה כבר סגרה את עיניהם. לא היתה לו ברירה.
הוא השאיר את ראשו מופנה הצדה. לא היתה שום טעות. הזרוע, מרוסקת ופתוחה לזיהום, תאים ורקמות כבר מתים בלכלוך, הקור והכאב התפשטו הלאה, לא הרחק, ללבו.
הוא רעד שוב, וייצב את ידו באחיזה החלטית. הוא הניע את הלהב החד לעבר כתפו הרוויה מדם. ‘לו יכלו עיניך להכאיב לך…’ חשב.
הוא ידע מה עליו לעשות. הוא ידע. שכן, הוא הריח אותו, את הריח הזה, וידע מהו. הוא הכיר אותו טוב מדי.
היה זה ריח המוות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות