– מה, יעקב, עוד אין רואים? – שאלה האם את בנה בקול חרד, כשהיא מעיפה את עיניה על פניו השלוים ולאחר זה היא מעתיקה אותן אל הים העכור, הסוער.

בלי לגרוע מבטו מן הים ומרחביו המעורפלים, ענה יעקב בקול שקט:

– לא, אין רואים.

אותה שעה סקר הבן ארוכות את פני האם. על אף קמטי המרירות שהשתפלו בחריצים עמוקים מזויות פיה, היה בפניה משהו שהסתיר את גילה. אף כי פנים אלה היו אספקלריה שקופה להרבה סבל ואכזבות – לא טושטש בהן החן המיוחד ועקבות הפריחה של גיל הנעורים. עתה ישבה מכורבלת על מספר חבילות שעליהן היה דבוק פתק – “מבוּקר”. לשמאלה עמד הבן, יעקב, לימינה ישב הבעל, אדיש לכל המתרחש בסביבתו, נתון רק לחליוֹ ולכדורי הסמים שאין הוא מניחם מכיסיו. מחשבותיה של האם היו נתונות לאותו בוקר בלתי צפוי שבו פרצה מלחמת־העולם וביתה השקט והצחור נהרס בכוח של פצצה אחת, ומאז היה מנת גורלם נדידה בדרכים, דרכים לאין סוף… סיבּיר על יערותיה הסוגרים במצור, סיבּיר של שלג ובצות בבוא אביב חסר־תוחלת… ואחר כך – אוזבּכּיסטן וּבקתת חומר נוטה ליפול, בעיר מוכת הנגעים והרעב.

ושוב דורכות רגליה על אדמה חרוכת־להבות, אדמת מולדתה, שאם גם לא ידעה בה תענוגות ואושר, הרי נשארה קרובה שם לפחות לקברות בתה ואמה. והנה היא עומדת לעזבה לתמיד…

צפירת האניה בישרה את שעת ההפלגה. האניה האיטלקית “פּרוֹתיאה” הרימה את עגנה ועיר־הנמל הפולנית גְדיניָה סגרה את שעריה מאחריהם. הים החל רוגע. הם נישאים מזרחה, לארץ העתיד, אל נפש קרובה המצפה להם שם, אל הבן הצעיר, אל אריה.

ארי… היה זה בשנת 1942. אריה צעד ברגליו הקטנות בסימטאות העקלתון של העיר סַמַרקנד. גופו הכחוש היה לבוש מכנסי־חאקי קצרים וגופית מלחים חוּמה. בידיו החזיק תרמיל דל, אשר רק זוג תחתונים נוסף היה בו, מגבת ומברשת־שינים. מפעם לפעם היה פורץ באנחה ובכי. אפילו לטיפותיה הרכות של האם לא היה בכוחן להרגיעו. אביו הלך לצדו, שותק שתיקתו הכבדה, הנצחית.

ברציף בית־הנתיבות ההומה מרוב אדם עמד אריה מבויש ושתקני כלשהו ליד חבורת נערים קולנית וסואנת. בצעקות וקריאות חדוה הקבילו את פני הרכבת המתקרבת, שעמדה להסיעם למרחקים, אשר בהם צפוי להם לחם לשובע – ובדידות…

אט אט התרוקן הרציף. נער או נערה עוד ניפנפו במטפחת בודדת אל אם דומעת, או שלחו יד רזה לעבר אב נוּגה… בקרון אחד פצחה מקהלת נערים יתומים בזמר עליז. מישהו בכה והתמרד:

– לא, לא אסע, ומה שיהיה אתכם יהיה אתי… – בכוח דחפוהו אל תוך קרון של הרכבת, שהשמיעה את צפירתה האחרונה.

נושפת הרכבת, מתאבכת בעשן, צופרת במרחבים העגומים של הערבה הנרחבת. ולאריה טרם מלאו אז שלוש־עשרה שנה…

ואחר כך – מכתבים מטֶהֶרַן. ולבסוף מכתב המבשר את הפלגתו לארץ־ישראל. מכתבים ממוסד לילדים ונוער ובית־ספר תיכוני וקיבוץ אי־שם בהרי ירושלים ותיאור ליל עליה לישוב החדש ובעיות ההתישבות הצעירה בארץ. וכך עד שהחלו הדיונים באו״ם ואחר כך השמועות על המלחמה המתלבּה. ושוב מכתב: “אל תדאגו, הקיבוץ שלי הוא במרכז הארץ, במקום שקט ובטוח”. והנה ידיעה שהסתננה אליהם: “עין־אביב בסכנה”.

אותו לילה לא עצם יעקב את עיניו. הוא שמע את קול בכי האם מעבר לכותל. מפעם לפעם היו מצטרפות לבכי גם אנחות האב, כקול קטר נושף.

ולמחרת היום: “עין־אביב נפלה”. ימים מורטי־עצבים היו אלה. ולבסוף אותו מברק מן הארץ ובו רק שתי מלים: “בנכם בשבי”. והנה הוא שוב בקיבוצו, עובד אדמתו. מה דמותו עתה, איך יפגשוהו?

זה היום השלישי בים. האוקינוס דעתו נטרפה עליו. כמוכי־שגעון היו גלים לבני־קצף מתנפצים אל דפנות האניה, מזדקפים כסוס מבוהל וצונחים כאֶשד מים על הסיפון השומם. גם בתאים נדם קול צחוק ועליזות. ישישות בנות שבעים היו מתאמנות בחגירת חגורות ההצלה ואגב כך מלחשות פסוקי תהלים.

חנה־בּיילה, הזקנה מסוֹקוֹלוב, היתה פורצת בבכיה ואנחה: “הושיעה נא…” אחות לה בירושלים. ובזכות אחותה זו ביקשה מאת האלהים שיביאם בשלום למחוז חפצם.

ואמנם, השמש שבה לזרוח, אם בזכות בכיותיה של חנה־בּיילה, שציפתה בעינים כלות לפגישה עם אחותה, ואם בזכות כמיהתם של נערים ונערות, אשר היו רוחשים זוגות זוגות על הסיפון בלילות הירח, בהקשיבם לזמר הגלים ולנעורי אהבתם.

באופק הרחוק הסתמן סוף סוף החוף הבלתי־ידוע, חופם האחרון…

בעינים תמוהות סקר יעקב את הנוף ההדור והבלתי־ידוע של חוף הכרמל. השמש היתה צורבת צריבותיה בגוף שלא הסכין לה וכמו בפטישים היתה הולמת על ראשו. כל הוָיתו היתה דרוכה לקראת משהו כי יתרחש. אלא שדבר לא אירע. עבר ביקורת, רישום, ועוד פעם רישום, ולבסוף צעד בסמוך לאחרים לעבר המכוניות הממתינות. הנמל נשאר מאחוריהם. רחובות העיר ריקים היו אותה שעה, אפופי לאוּת של צהרים. השמים עמדו גבוהים, רקועי פלדה, שמים ללא צפור. המכונית חרקה, עצרה לפתע, ויעקב לחש: “זהו איפוא”. אמו היתה עייפה מלהגיב אף במשהו. למרגלות הרים גבוהים השתרע המחנה, רחב מידות, קודר באהליו, בגדרות התיל שסגרו עליו סביב. האנשים, שטרם הורגלו לאדמה המוצקה, צעדו בהיסוס כלשהו. באי־בטחון הציבו כפות רגלים על העפר הלוהט, עליו בנוי היה המחנה.

הכל נראה עראי, עשוי לשעה – ולפחות בכך מצאו נחמה. אלא שכאב עז לא הרפה מהם כל העת: “זהו איפוא”… נחילי מחשבות עטו על המוח העייף, זימזמו כדבורים טרדניות. קבוצות קבוצות הסתודדו בני־אדם, קולטים רשמים ומוסרים רשמים. ספק ותקוה נוצצו בעינים. צעקות פילחו את המחנה, צעקות בשבעים לשון. נשים עמלניות הבעירו מדורות בפתח אהלן, כיבסו בגדי תינוק. גברים חשופי חזה הזדנבו בתור ארוך ובידיהם סירים למרק ופת לחם.

ושוב במשרדים, וחיפוש קרובים. – ומברק אל קיבוץ רחוק בנגב…

בשעת הצהרים, בגררו את רגליו העייפות מחום השמש ומלילה ללא שינה – ניגש מזכיר המשק אל אריה ומסר לו את המברק. לא עברה כמחצית השעה וארי יצא לכביש. מכונית של חברה לקידוחי מים אספה אותו. עשרות קילומטרים של חול נתמשכו מאחוריו, ערבה חרבה ללא עץ ואדם. עייף היה מלחשוב, מלחוּש. לשוא ניסה לאַחוֹת את קרעי מחשבתו המסוכסכת. רק זאת ידע, שהוריו בארץ, וכי הוא נוסע ונוסע וקץ אין לדרך. לא פעם עבר בכביש זה הידוע לו היטב, חולף ליד המחנה המכנס מאחורי גדרותיו המוני אדם, שלא העסיקו הרבה את מחשבתו. הנהג תמה כאשר ביקשוֹ ארי לעצור ליד המחנה. אשר שלט התנוסס עליו – “שער העליה”. לא פחות מכן תמה ארי עצמו. אלא שהאוטובוס זז בינתים והוא נשאר עומד מול המחנה. הנה השער. לשכת־מודיעין. הכניסה אסורה ושומרים מסביב וכל הסברים והפצרות אינם עשויים לשנות את ההוראה. תחנוני נשים ליד השער. זו לא ראתה עדיין את אמה, זה לא ראה את אביו, את בתו, מישהו מסמיך פנים דמועות אל גדר התיל ונושק ליד מוּשטת מן העבר השני. ארי, נדהם מאותה אוירה זרה שנקלע לפתע לתוכה, מופתע מעצם המחשבה, שגם הוא עלול לבכות כך בעוד רגע על צואר מישהו, ניצל שעת־כושר ובזינוק אחד – והוא בתוך המחנה.

האנשים היו מפנים אחריו את ראשיהם, מלווים את דמותו התמירה, לבוש מכנסי־חאקי וחולצת־שבת תכולה, הנעלמת רגע באוהל זה, רגע באחר. נשים ערומות כמעט רבצו על מיטות־ברזל שכוסו בשמיכת־צמר אפורה. הן לא תמהו על כניסתו לאוהל. במחנה זה היה הכל רשות הכל. רק אי־פה אי־שם היתה נערה צעירה, מבוישת כלשהו או מבוישת אך למראית עין – ולפעמים היתה זו עין קורצת – סוככת בידה על חזה צחור.

דלת צריף נפתחה לפתע ועל הסף עמד גבר צעיר, רחב כתפים ושחור בלורית פרועה. בלי שיהא ביכלתה למלט אף גניחה אחת, התנודדדה האם קמעה, צונחת כמעט לרצפה, אילמלא ידיו של יעקב שמיהרו לתמוך בה. משהו לפת את הגרון, הדמעות החלו לזלוג בשטף על הפנים, על הצואר, על הידים. תושבי הצריף, עשרים במספר, לא יכלו אף הם לעצור בעד הדמעות. היחידי שלא בכה היה הוא, ארי…

אֵלי – הירהר יעקב – להיכן זה נעלם אותו ילד רך, שראהו לאחרונה ליד רכבת נעתקת ממקומה. בלי שירצה להודות בכך, חש בזרוּת הנושבת מכל דמותו, מעמידתוֹ המחפה על המתרחש בלבו פנימה. ואולי לא מתרחש בו דבר?..

עד אור הבוקר קלחה השיחה. שכנים באו ושאלו על דא ועל הא, ושמא הוא מכיר את פלוני שחנות לו ב… – איך קוראים למקום הזה? – אַ, כן, הוא נזכר, ביפוֹ. פרשיות פרשיות נגולה הארץ בפניהם, זרה למושגיהם, זרה בנוֹפה ובאורח חייה. ארץ, שהגשר הממשי היחיד ביניהם לבינה היה הוא, הבן, האח. אלא שגם בו נתגלה עתה דבר־מה זר, שקשה היה לעמוד בדיוק על משמעותו.

למחרת היום נסע. ולאחר ימים מספר קיבלה המשפחה העברה לאחת המעברות שבקרבת נתניה. הנהג הניע את מכוניתו שהחלה חומקת בכביש שטוף אור שמש ואד דק, כחול, של אדמה מהבילה. הכביש ניצנץ בזיעה של זפת שחורה. החוף נח שטוח ושקט. ירק רך עלה מבין התלמים. טוב היה לחוש בשקט הזה, האינסוֹפי, בים ובשמים הפרושים עליו כאפריון של תכלת. אי־פה אי־שם צצו קוביות בתים לבנים. אדם רכוב על חמורו. רכבת רבּת־קרונות חלפה פתאום בהניחה אחריה נהיה עמומה ותימרות עשן. הרים רמי־צוּקים ארחו אליהם עד מחציתה של הדרך. משום מה נדמה לך כי עוד רגע והם יינתקו פתאום ויכסוך בשאגת־איתנים. הנה הוא נוף הניגודים התהוֹמיים, שמעתה יהא על נפשך להשלים ביניהם.

סיבוב ועוד סיבוב – ולעיני יעקב נגלתה המעברה.

רחוב ארוך ויחיד חצה את עיר האוהלים וצריפוֹני־הבד. הוא אותו הרחוב שזכה בפי תושביו לכינוי “פיקדילי של לוֹנדוֹן”. מזוהמים, חשופי־שת, התרוצצו כאן ילדים יחפים, פרועי שער ולשון. מקופלי רגלים, בישיבה מזרחית מובהקת ובראש נטוי, ישבו על האדמה זקנים חובשי סמרטוטים או לבושי פיז׳מות וּמילמלו משהו אל תוך זקניהם. בין אלפי האוהלים התנוססו לתפארת, אי־פה אי־שם, בניני־אבן מרופשי חזית, בניני המשרדים. על חזיתו של הגדול שבבתי־האבן התנוסס שלט ענק: “בית־תרבות”, ונערי הרחוב מצאו, משום מה, את המקום מתאים ביותר למשחק כדור־הרגל – עדות לכך היו השמשות השבורות של הבנין. לא הרחק מכאן, על מגרש גדול בשמש הלוהטת, יכולת להבחין בדוכני רוכלים, בערימות של תפוזים מתגוללים באבק, בידים פשוטות למיקח וממכר – יריד שוקק, בליל שפות ומנהגים, שלל תלבושות של כל צבעי הקשת. הנה עומדת אשה מפולין שזה שבוע לה בארץ, וכבר היא מגדפת בשפת קללות עסיסית־בינלאומית את מוכר הבצלים, שהפקיע את המחיר בשני גרושים. הלה עונה לה בערבית ומשהו בצרפתית ומוכיח צדקתו ברבע בצל נוסף, שהוא משלשל אל תוך סלה. “זהו איפוא”…– כך מהרהר יעקב ועוצם את עיניו.

לפני משרד הסוכנות נעצרה מכונית־המשא והנהג סייע ליעקב לפרוק את המטען. ולאחר הרישום ושאר טקסים של רשמיוּת הובילם פקיד הסוכנות אל בּדוֹנם־אהלם באחד מ"פרברי הכרך".

בלילה הראשון לשהותם במעברה לא יכול יעקב לעצום את עיניו. הבד, אשר ספג משך יום תמים את חום השמש, היה פולטו בלילה בכעין גלים צורבים ומחניקים. בכבשן זה היו השעות נמשכות נמשכות, משוּלות לנצח. ילל התנים שהיו מתקרבים בלילה קרבה יתירה אל האוהלים, קרני הסהר שהתגנבו בעד החוֹרים שבבד, העששית הדולקת, כל אלה גם יחד לא הניחו ליעקב לעצום את העינים.

גם הוריו התהפכו בשנתם. הגוף שטרם הסכין לעקיצת היתושים ולחום הזה מיאן להירדם. על אף המחשבה העייפה שביקשה מנוחה. ניסה יעקב לעשות את חשבון עולמו – ולא יכול. “לשם מה באתי לכאן?” – שאל את עצמו, בלי שתהיה לו תשובה ברורה על כך. ואם לברוח – להיכן? העולם כולו נראה לו בלילה זה מעין מדבר ישימון.

בבוקר, בפקחו את עיניו האדומות והלאות, ראה את אמו טורחת אצל פתיליה דולקת ומכינה את ארוחת הבוקר. הוא התבונן בדמותה הכפופה אל דרגש־העץ, שהתקינה במו ידיה. היה חש בושה צורבת למראה עמלנות־נמלים זו, שציינה את כל צעדיה. הוא זכר אותה שם בבית, במטבחה הגדול והצחור, ורחמים רבים מילאו את לבו. קם והחל מתלבש. אביו, כדרכו, שכב במיטה ועיין בספר ישן־נושן, שאין יודע איך נשתמר בידיו. הפתעה גמורה היה לו מראה אמו המשיחה עם שכנתה בת עדוֹת המזרח, בשפה לא־שפה, בתנועות פה וידים. לימים נקשרה ידידות־אמת בין השתים, בין בת המאה העשרים ובין האשה שעולם מושגיה עוד היה נעוץ בהוי ימי־הבינים. תחילה היינו מלעיגים, אנחנו ה"לבנים", על ה"שחורים" הללו. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, שאת השפה העברית למדו הם בזריזות יותר מאתנו, ובכלל עולה כשרם ללמוד איש מאחיו על זה שלנו. ואם גם מהירי־חימה הם – לא חסרוּ טוּב־לב. כאן נסתבר לו, ליעקב, כי למרות השוני התהומי שבלשונות העמים – יש גשר המקשר בין אדם לאדם אם אתה מקשיב לו.

אהלם של יעקב והוריו שימש אוהל־ועד לשכנים ולשכנות, שבאו ליטול עצה, לתנות את צרותיהם או להסיח את לבם. משׂיחים היו גם בשיכון העתיד, בשכן ש"הסתדר" וכדומה. “בכלל, צריך לדעת להסתדר”… – משפט זה היה חוזר לא פעם בדברים.

בוקר אחד פרצה לתוך האוהל חנה־ביילה, הישישה מסוֹקוֹלוֹב, אשר בזכות רצונה העז לראות את פני אחותה בירושלים, ניצלה האניה מהיות טרף לגלי הים הזועפים, וכשפיה מַרטיט בשצף קצף סיפרה:

– אחות אחת ויחידה לי. זה שלושים שנה לא ראיתיה. בהיוָדע לה כי נותרתי בחיים היתה מעתירה עלי תלי־תלים של מכתבים שאבוא אליה, וכי היא מתפללת יום יום לאלהים שיעשה חסד אִתה ותזכה לראותני בחייה. נוּ… באתי. מיד לבואי שלחתי לה טלגרמה שתקחני אליה. שמא חושבים אתם שהיא באה? – לאו דוקא. אני מבינה, כי אולי צר לה המקום בדירתה, אף כי היא מתגוררת בשלושה חדרים. אלא שלא זה הדבר. משלא ענתה לי חששתי שמא חלתה, חס וחלילה. כתבתי לה שאני באה לבקרה. והנה לא עברו יוֹמים – וכבר אני מקבלת תשובה: “אחותי היקרה, אל תמהרי לבוא. אני ברוך השם, בריאה ושלמה, אבל מזג־האויר סגרירי ואת עלולה עוד להצטנן…”

סיימה חנה־ביילה את דבריה ופרצה בבכי.

עזריאל, יהודי כבן חמישים, בן עיירה קטנה שברומניה, בא אף הוא לפקוד את אהלם לעתים תכופות. מגפים גבוהים לו עד ברכיו ומכנסי־רכיבה מהודקים, ואת לבושו זה לא ימיר גם בימי השרב הלוהטים. בודד הוא עזריאל. כל משפחתו נספתה במלחמה ואין לו איש זולת אחותו שבאמריקה, אשר אתה הוא עומד בקשרי מכתבים. אביו של יעקב היה כותב למענו את המכתבים, כי עזריאל עצמו לא ידע צורת אות. לא עבר זמן רב ועזריאל קיבל מאמריקה את ה"אֵפידיויט" אשר לו ציפה – ולא היה קץ לשמחתו. מעתה הגביר את ביקוריו אצל עורך־הדין שלו, אשר בלאו הכי היה משלשל לתוך כיסו כל פרוטה שהשתכר ממכירת עוף וכמה ביצים בתל־אביב, ועורך־הדין הבטיח לו חגיגית כי הוא בכבודו ובעצמו ילווהו לאניה.

והימים חלפו. יום אחד גמר יעקב אומר בנפשו כי אין להמשיך כך יותר וכי יש לעשות דבר־מה. אמנם הברירה בידו להיכנס לאולפן. אלא שאַליה וקוץ בה: ילמד עברית? – יפה. אך האולפנים ברובם בקיבוץ הם והוא לקיבוץ לא ילך. בלאו הכי אין הוא חפץ בקיבוץ. ולא כל שכן מאחר שצריך שם לעבוד מחצית היום. מלבד זאת, גם מצבו הכספי דחק לו. הלך והתיצב בפני מנהל לשכת־העבודה. מגולח למשעי, לבוש חליפתו הנאה ביותר, עבר את סף המשרד. הפקיד נתן בו עינים גדולות ותמהות ושאל:

– מקצועך מהו?

בקול שקט ועמוק ענה יעקב:

– עתונאי.

– עתונאי? – תמה הפקיד – מצוין! בבקשה לשבת.

– אני כותב לפעמים גם שירים – הוסיף יעקב לאחר רגעי שתיקה מועטים.

מנהל הלשכה חייך לעומתו ואמר:

– ובכן, כיונת בדיוק. מחר יכול אתה לצאת לעבודה בפרדס, ושם לא יחסרו לך נושאים לשירים שלך.

חיוך עלה על שפתי יעקב, והלה השיב לו בבת־צחוק ידידותית.

הדלת נסגרה מאחוריו.

השכם בבוקר קם יעקב, גמע את ספל הקפה החם ויצא לעבודה. עננים אפורים, ענני־עופרת כבדים, היו מזדחלים על פני הרקיע. רוח היתה מכה בפחים של בתי־המקלחת. ילד צעק באוהל השכן. יעקב הוסיף ללכת. מכורבל, סוכך בצעיף על צוארו, צעד לעבר הפרדס, אשר נראה לו מרחוק ככתם ענק של צל באופק. הגשם השיגו בדרך. בפרדס פגש בקבוצת פועלים, אשר מצאו להם גם הם מקלט בסוכת־האריזה. בחור צעיר, “צבר” לפי מראהו, היה שואל את הפועלים לאומנות שבידם ובהתאם לכך היה מסדרם בעבודה – מי להכנת ארגזים ומי למלאכות אחרות. היו גם שנשארו בטלים, מאחר שאי אפשר היה להתחיל בקטיף הפרי. יעקב עבד. בגדיו נרטבו וכל העת היה חש צמרמורת בגופו.

בפיק ברכים חזר לעת ערב הביתה. לא הספיק לעבור את הסף, לטעום מן המרק שאמו הכינה – וכבר צנח על מיטתו. משך שלושה ימים לא יכול לקום – כאב עז הדריך את מנוחתו. בתמיהה היה מתבונן בכפות ידיו הלבנות, אשר יבּלות צצו בהן אי־פה.

וביום הרביעי קם. כשראשו סחרחר עליו יצא את האוהל והחל למדוד ברגליו הרפויות את המחנה. לא היה לאן ללכת. באפס־מעשה שוטט ברחוב הארוך, המוזר במראהו ובאנשיו. נפשו משועממת ועצובה. רצה לשוחח עם מישהו, אלא שחבריו רחוקים היו מכאן. לקרוא לא יכול – האוהל הפרוץ לשמש, אשר שבה ללהוט לאחר יומים של גשמים פתאומיים, לא היה המקום הנוח לכך. ושמא לנסוע אל ארי?

יום אחד, ויעקב מפלס לעצמו דרך בתוך ערב־רב של בני־אדם, אשר מילאו את הרחוב הארוך, הוא הרחוב שכינוהו בשם “פיקדילי של לונדון”, ולפתע פתאום והנה הוא רואה בקהל דמות תמירה, ידועה לו משכבר הימים. כיון את צעדיו לקראתה – ואז נזכר: אמנם כן, הרי זה חיים. עוד רגע והם חיבקו איש את רעהו חיבוק רעוּת טובה. היה זה חבר ילדותו משנות בית־הספר. שלובי־זרוע צעדו לעבר בית־הקפה, אשר מוסיקה ערבית לא חדלה מלהדהד בין כתליו משך כל שעות היום והלילה. אט אט הותרו הלשונות והרעים העלו זכרונות מעולמם שחרב. לבסוף שאל חיים את יעקב:

– ואיך אצלך? איך העסקים?

היה משהו זר בנימה בה בוטאו הדברים, אלא שיעקב לא הרבה להרהר בכך, וענה:

– יהיה טוב…

– ואצלי דוקא לא רע, – התפאר חיים. – אני מתגורר בעיר, דירה יש לי שם ועסקים… סוף סוף בתוך עמי אני חי…

יעקב חשב: הזה הוא חיים? הזהו אותו נער רך הכותב שירים בצנעה? שתי שיני־זהב נפערו בצחוק אפל אל מול פניו הנבוכים.

ימים מעטים לאחר זה, כאשר שוטט יעקב ברחוב באחד מימי הבטלה הרגילים, ראה לפתע פתאום אשה רצה ונתלית בבגדיו של גבר המנסה להתחמק מידיה ואולם היא אינה מרפה ממנו, ובקול נרגש קוראת היא: “קאפּוֹ, קאפּוֹ!”

– משטרה, היכן המשטרה? – נשמעו קולות מסביב ואגרופים התחילו ניתכים על פניו של הגבר, אשר שוב נפערו בשתי שיני־הזהב שלהן.

היה זה חיים…

בלי עבודה, בלי פרנסה למשפחתו, לא היתה שוב ברירה ליעקב אלא להתחיל במירוֹץ נמרץ אחר עבודה. ביקש משהו מתאים בלשכה. שאל מכרים, קרובים ולא נסתייע בידו. לבסוף מצא לו עבודה באחד מסניפי הדואר. בערב היה לומד עברית, מצרף משפט למשפט. לפרקים דומה שהנה הנה הטיל כבר עוגן ושוב לא ייסחף עם כל רוח מצויה. אלא שמשהו בער תדיר מתחת לכפות רגליו ולא מצא מנוחה.

קשה היתה עליו העבודה בדואר. לא יכול להשלים עם כך שמישהו אשר השכלתו פחותה משלו יתן לו פקודות. החל מתקוטט. נתפס למרה שחורה ולבסוף נאלץ לעזוב את העבודה. החל להסתובב במשרדים ולשכות ולבקש עבודה – ולא מצא את מבוקשו. לבסוף, בדלית ברירה, הלך לעבוד בבנין. כאן היה המצב שונה לחלוטין. ידיו, שרגילות היו לעט – אחזו באֵת. הפגישה עם פועלים, אותן השיחות בעניני דיוֹמא מתובלות לפרקים בהערה עוקצנית ועסיסית, בכל אלה היה משהו מושך ומענין. אלא שלא יכול לשאת את העייפות שהיתה משתלטת על כל יצורי גוו בגמר יום עמלו.

החל לחלום על משהו עצמאי, על איזה עסק. ושמא עם אחיו?..

נטל חופשה ונסע לבקר אצל האח.

ישב באוטובוס המוביל לקיבוץ של אריה כאיש תקוף דאגות ומחשבות של עצב. כל קורותיו בעבר ניצבו לפניו ללא פתח לעתיד. בהישענו על אדן החלון חלפו על פניו מישורים נרחבים, חרושי תלמים ומעניות. ואולם לא עבר זמן רב ובמקומם השתרע נוף השממה.

יעקב שלח מבטו בבת זוגתו לספסל. נערה כבת י״ח שנים היתה זו. נערה יפה, תמירה. עינים שחורות לה ועור פניה שחום ומשהו בהן מצבע נחושת הקלל. משפתיה הסמוקות היה נודף ריח ניחוח של פרי עסיסי. אותה מזיגה נדירה של בגרות מוקדמת וילדות תמה שיותה לה קסם מיוחד. הנערה היתה בעיניו יפה להפליא. בהתגברו על המבוכה שנשתלטה עליו, פנה אליה בעברית המגומגמת שלו:

– האם רחוק עוד לקיבוץ פרח־הנגב?

הנערה ענתה לו, כאילו לראשונה הרגישה במציאותו, כי הקיבוץ אינו רחוק וגם היא עצמה נוסעת לאותו הכיוון. מפעם לפעם היתה מורה באצבעה על כפר שחרב או משהו יפה במיוחד בנוף, קוראה למקומות בשמם בקולה הערב. הוא לא הבין את כל דבריה, אלא שרוצה היה כי סיפורה יימשך עד אין סוף.

– כאן אתה יורד! – שמע לפתע את קולה – ונתבלבל. מתוך מבוכת נפש ירד מן האוטובוס המתרחק ועיניו מלוות את דמותה הנעלמת. ורק לאחר שנעלמה כליל החלו רגליו נושאות אותו בשביל המוליך אל הקיבוץ. מבעד לסוליות נעליו חש את צריבות האדמה היוקדת, אדמת החולות. השמש היתה מכה כבקוּרנסים ענקים על ראשי הגבעות הצרובות. ככל שהתקרב אל הקיבוץ חש בשינוי שחל באקלים. רעננות משובבת היתה נושבת אל פניו המיוזעים.

את הקיבוץ הקיפה גדר־תיל עבותה ואחריה עוד גדר ושוב גדר. את חצר המשק ביתרו חפירות ותעלות־קשר. על הרקע הירוק של הדשאים היו מתנשאים בתי־אבן לבנים וקטנים. ילדים התרוצצו יחפים ודישדשו בחול הלוהט. היתה שעת הצהרים וחברי הקיבוץ היו חוזרים מעבודתם.

– יעקב, יעקב! – הדביקהו לפתע קולו של אחיו. לחצו ידים וארי הוליכוֹ אל חדרו. לאחר שסעדו בחדר־האוכל והחליפו מלים מעטות על שלום ההורים, אמר לו ארי: “לצערי עלי לעזבך, אשוב אליך בערב, לאחר העבודה”. – והלך. יעקב לא הבין: איך זה הוא עוזב אותי והולך לו? – חשב בכעס. סקר את החדר הקטן. שולחן, כסא, מספר ספרים, ועל הכוננית הבחין בתמונה. התבונן בה, ולא האמין למראה עיניו – הרי זו בת זוגתו באוטובוס!…

חברי הקיבוץ צעירים היו כולם. יעקב שוטט לבדו במחנה ועיניו לא שבעו ממראה הדשאים והירק הרב על הרקע הצהוב של החולות. אחד החברים, שנלוָה אליו לאחר שנודע לו כי אחיו של ארי הוא, הסביר לו כל דבר לאשורו. החבר סיפר לו את תולדות הקיבוץ ויעקב הבין לפתע פתאום כי לשוא הוא אומר לנתק את אחיו מכאן. עתה הבין כי עמוקים מאד הם השרשים שקשרו אותו אל כל פינה שבמקום הזה. לפתע חש שהחיים אינם רק סולם שבו מטפס לשלב גבוה יותר מי שמרפקיו חזקים יותר. הוא הבין שהחיים הם גם האדמה הזאת ואלף הדברים הקטנים והגדולים שמסביב לה. ככל שחש שמחה בלבו לגילוי עולם חדש זה, נדמה לו כאילו מתנפצים בו לרסיסים עולמות שלו, עולמות עברו.

השעה היתה מאוחרת כאשר העירוֹ ארי משנתו. ביקש סליחה על איחורו והסביר שהיה עליו לסיים חריש של חלקה מסוימת, ואי אפשר היה לדחות את הדבר. יעקב לא כעס עוד. הזרוּת שביניהם, אותה זרות שהיה חש בפגישותיהם החטופות, שוב לא היתה גדולה כל כך. ואותו לילה שוב נמתחו ביניהם הגשרים שנתמוטטו באין מציאות משותפת מקשרת אותם.

כל אותו הלילה לא נתנו שינה לעיניהם. ורק באשמורת הבוקר נרדמו ושמחת פתרונות רבים מפעמת בלבם.

באפרורית הבוקר שוב העירוֹ ארי. היו חשים איך עולם ניעוֹר לקראת השמש. התלבשו, ובאין אומר הושיט יעקב את ידו לאחיו. לא נעתר להפצרותיו לילך עמו לסעוד פת־שחרית. רצה להישאר עם נפשו – פנים אל פנים.

המשעול המוּפז שוב לא צרב את רגליו. לאטו פסע לעבר הכביש הכחול, טיפס על מכונית שעצרה לאספו, ותוך כדי כך הבחין בעפר הארץ שדבק בסוליותיו…

היה בוקר אחר בעולם.

משה טיטלבוים

בית־ליד.

מ. טיטלבוים (שיכון דורה, נתניה): בן 27, מבילגוריי, פולין. תלמיד בית־ספר עברי בילדותו. מאז 1939 – חוטב־עצים בסיביר ואחר־כך מכונאי בסמרקנד. אחרי המלחמה חזר לפולין. עבד כעתונאי בעתונים יהודיים וסייע באיסוף חומר לארכיון ההיסטורי היהודי. עלה לארץ ב־1950. תלמיד אולפן.