דוב פסע בצעדים אטיים בין עצי האקליפטוס הכחושים. עצים משונים – הירהר בלבו – רזים וחיוַריינים, חשׂופים ודלים, לא צל להם ולא מעטה של אזוב. אינך חש כלל כי יער הוא זה, כאילו היית מהלך בין בדי התיאטרון, בין עצי־נייר.
החורשה הקטנה נידלדלה והלכה, עציה נתמעטו ככל שדוב קרב לשער האדום. מה אומר לו לכשאפגשנו? – הירהר בלבו. – האם ירגיש מיד בהתרגשותי, בקולי הבלתי־בטוח, בשפתי המגומגמת, בתנועותי ההססניות, בחולשתי ורפיוני? – שוטה אתה! – נזף בעצמו. – הן אמש נפגשת עמו לראשונה בחדר־האוכל.
דוב נעצר. זכרונות יום אתמול כה עזים ומבישים היו, שנאלץ להיעצר. כיצד קרה הדבר שהוא, בחור אשר עמד מול שלהבת הכבשנים, אשר הבריח וברח בעצמו, הוא אשר במשך עשרים שנותיו התנסה והתיסר אולי יותר מכל נער אחר ברחבי תבל, – דוקא הוא היה אתמול כה חסר־אונים ומגוחך, כה פתי, פתי, פתי!
עוד באוטובוס גילה את חולשתו. הרי נתנסה במסעות למכביר בדרכי אירופה, על קרונות־פחם ובתוך קרונות־שינה מהודרים, מתחת לעיניהם החודרות של שוטרים, בלשים ואנשי־המכס. ופתאום, ריבונו־של־עולם! עשר פעמים שאל את הנהג: “חבר, האם רחוקה היא עוד ניר־עם?..” “חבר, האם עלי להתכונן כבר לרדת?..” הכל נעצו בו מבטים תמוהים, אך עד מהרה נתחוור להם כי יושב ביניהם בחור חדש, הטועם לראשונה את טעם הארץ.
– שב בשקט, בחור, אני כבר אגיד לך! – השיב לו הנהג בחיוך ודוב ראה בראי כי חיוך זה ברור ומפורש הוא: “טרי” אתה.
דוב הפנה את ראשו ספק בכעס וספק בעלבון והשקיף מבעד לחלון. גבעות חדגוניות מצבע אפרורית משעממת, חורבות פזורות, שדות חרוכים, שממה והרגשת בדידות. לפתע נתקשרו עננים בשמים וסילונות עזים ניתכו על הארץ. הרגשה ביתית ומרגיעה נשתררה בקרבו. לפחות משהו המוּכּר לו – גשם. הרבה שמע דוב על השרב בארץ הזאת והטיפות הכבדות החזירו בו במידת־מה את הרגשת הבטחון.
– בחור, אתה עם המגבעת, עוד מעט אני מוריד אותך.
הנהג ביטא את המלה “מגבעת” בהנאה בלתי־מסותרת. דוב כבש את חמתו. שגיאה ראשונה. לא מעט הזהירוהו השליחים: אל תחבוש מגבעת ואל תלבש כתפיות. והוא – רצה להיות מבוגר ועצמאי ולא השלים עם עצותיהם. וכעת מוכרח הוא לעיני כל לחבוש את מגבעתו בתנועה מרושלת, לקום ממקומו ולהרגיש בגבו את המבטים הנעוצים בו.
– תרד מהמכונה ותפנה ימינה, – אמר הנהג, – אין מזג־האויר נאה היום, אך תלך קצת ותגיע.
– תודה, תודה רבה, – מילמל דוב והודה לאֵל משנפתחה הדלת.
בחוץ המה הגשם, הצליף בפני דוב כבשוֹטים. טיפס ועלה על סולם האוטובוס. הטינה גברה בלבו. מדוע אין איש חש לעזרתו? האם מובן מאליו הוא הדבר, שהנוסע חייב לטפס בעצמו על גג חלק ורטוב, להיאחז בבליטות הסולם ולחרוד ולחשוש פן יתחלק ויצנח מטה?
המזודות היו כבדות ודוב הוכרח להפילן מגובה רב. עוד בהיותו על הסולם נהם המנוע וענן סמיך של אדי דלק נישא באופק. לא היתה לו ברירה אלא לאזור אומץ לב – ולקפוץ. טיפות הגשם סינורו את עיניו ודמעות כבושות לא הצליחו לפרוץ החוצה. – כך מקבלים אותו כאן… לפניו התפתלה דרך עפר. לצדי הדרך השתרעו שדות רחבי־ידים. אין איש. אין נפש חיה. ענני עופרת כבדים מעיקים על הנפש. כעת טוֹל את צרורך בידים וצא. במרירות נואשת נשך דוב את שפתיו. אין דבר. הוא יגיע והכל ישתנה בן־רגע. ייכנס לחיים חדשים. אך הריטון במעמקי נפשו לא נדם.
– חלוש אופי שכמותך! שעות ספורות דיין להשפיל את מצב רוחך! ומה בעצם תיארת ודימית בנפשך? יעמידו לרשותך מכונית הדורה וּמחצצר יתקע בשופר לכבודך? כזאת היא הארץ – וחסל סדר פינוקים!
דוב האיט את צעדיו. הגשם הפך לגורם טורדני. מזודותיו נרטבו אף הן. והנה נגלה לעיניו באופק לא־רחוק מגדל מזדקר כאוֹת־קריאה בין אותיות משעממות. מראה המגדל עודדהו. קדימה! ובזכרונו חלפו במהירות מפליאה תמונות רבות של מגדלים וישובים. ומה רב ההבדל לעין וללב בין תמונה דוממת לבין מציאות מגושמת! כן, הנה מתרחש יום־יום לפניו, במרחק כמה מאות פסיעות בלבד, הנס הגדול אשר הקסימוֹ וסיחררוֹ. מי יהיה האדם הראשון אשר יזדמן בדרכו? כיצד יפתח בדבריו? אך אסור לו, אסור בהחלט, לגלות בפני אנשים אלה, החיים בצל המגדל, חלוציוּת למוּדה מן הספרים. מהיום והלאה עליו לשכוח אותן מאות ההרצאות והשיחות, הפוֹלמוסים והפלפולים, הויכוחים והחידודים אשר נסבו על נושא הקבוצה. דוב חש באורח אינסטינקטיבי כי אין אנשי־עמל אוהבים “ציוֹנים מלומדים”. הוא חייב להבינם למן הרגע הראשון, להסתגל במהירות. שפתו אמנם די מגומגמת, אך בודאי תעשה עליהם רושם העוּבדה כי איש חדש יפצה פיו בלשון העברית.
המזודות נתחבטו בירכיו בכל צעד וצעד. הדרך עזובה והמגדל, אשר נדמה היה לו כי הוא מרוחק ממנו כמה מאות פסיעות בלבד, כאילו הלך והתרחק. על אף צינת הגשם נתכסה גופו זיעה. אין דבר, – עודד את עצמו, – מעשה חלוצי ראשון.
שעה ומחצית השעה טילטל וסחב דוב את מטענו. ובהגיעו לבסוף לפני שער הקבוצה אירע האסון. כאילו לפי פקודה נקרעו בטני המזוָדות ותכנן – לבנים ובגדים, נעלים וכמה ספרים – נשפכו על הדרך המרופשת ודוב ליוָה את גורל חפציו במבט של יאוש. מעל ראשו נקרע ענן ושמש הצהרים זרחה בחמימות מלטפת על הנוף הרטוב והאפור. דוב צרר את מיטלטליו, השליכם באי־סדר לתוך המזודות והניחן לצדי הדרך. נכנס לחצר המשק ופנה אל אדם שחרחר העושה ברתימת זוג פרדות.
– שלום, חבר, אני… אני באתי עכשיו… המזודות שלי על הכביש, אולי תגש…
האדם השחרחר הפנה את ראשו ובראותו נער מרופש ואומלל, רטוב עד לעצמות, שערותיו תלויות על פניו, זיעתו מתמזגת עם טיפות הגשם שזה עתה חלף, נתחייך וענה בקול טוב ומלבב:
– בוא, שב בעגלה, נביא את המזודות ומיד תלך להתיבש…
דוב נרתע. הלא לימדוהו כי בקבוצה מקפידים מאד על “יום העבודה” ואיך ייתכן שיטריח אדם עם זוג פרדות בשל שתי מזוָדות עלובות?
– תודה רבה, תודה… חבל על העגלה, אנחנו שנינו נוכל לקחת בידים…
משהגיע דוב בהרהוריו לנקודה זו, חש שבלחיוֹ עלה סוֹמק מביש. החבר השחרחר לא קימץ אחר כך במלים בתארו את אשר נתרחש בשער הקבוצה.
ארוחת־הערב חינקה את גרונו של דוב. עשרות מבטים חייכנים ליווּהוּ ורמיזות חטופות פירשו למסובים ליד השולחנות כי בא אליהם חלוץ אינטליגנט, ולא רצה להרשות לנצל עגלה עם זוג פרדות להובלת חפציו.
מה אתה, ילד? – שיסע דוב את זרם הרהוריו – מה אתה רוצה? הכל הסבירו לך פנים, לחצו ידים לחיצת רעים, שאלו לשלומך, התענינו וחקרו ואתה אפילו לא הספקת להשיב על שאלותיהם המרובות. ואולי מעשה שטות היה מצדך לדרוש כבר באותו ערב בכל תוקף לסדרך לעבודה עוד מחר? איך אמר לך הסדרן? – “לך, תנוח כמה ימים, תסתכל היטב סביבך ובשבוע הבא תתחיל”. ואתה, אידיוט מוּשלם שכמותך, שגית שנית: “לא, סלח לי, חבר, התבטלתי די והותר. כעת הגיעה העת להתחיל”. האם לא נשמעו דברי הבל אלה מנופחים ורברבניים? מי ראה ומי שמע שאיש לא יסכים לנוח אחרי דרך ארוכה ומיגעת וירצה “לטרוֹף” את העבודה כבר למחרת?
– תספיק, האמן לי, תספיק, – אמר לי הסדרן. אך אני, עקשן שכמותי, מיאנתי לקבל את עצתו. דרשתי בכל תוקף. סוף סוף שיכנעתי אותו וכמובן נוצר סביבנו מעגל סקרנים אשר באו לחזות ביצור הפלא.
– והיכן היית מבכר לעבוד?
– לא איכפת לי, אך אבקשך לסדרני בעבודה קשה, – פלט דוב מפיו. וארבעה זוגות שוָרים לא יכלו עוד להחזיר מלים גנדרניות אלו.
– מוסיה, – נצטעק הסדרן – האם יש לך צורך בבחוּרצ׳יק עם מרץ ודם?
ומוסיה הסכים אגב משיכת כתף. ייתכן, הקשיב לדברי ההבל והסיק מיד את מסקנותיו. הסדרן רשם את שמו במשבצת הכרם ואמר לו: “אנו מתחילים לעבוד בשש”.
אז התערבה בשיחה אשה גוּצה ושמנמונת: “ועל בגדי־העבודה שלו לא חשבת?” ומיד פנתה אל דוב: “אל תלך לעבודה בלי בגדים מתאימים. תבוא אלי למחסן מחר לפני הצהרים וּנציידך בכל הדרוש לך”. ואז שגה דוב בפעם השלישית: “תודה לך, אך הבאתי עמי בגדים ישנים ואוּכל להשתמש בהם לעבודה”. – ובאמרו משפט זה התקומם דבר־מה בקרבו פנימה והוא יצא את חדר־האוכל בצעדים נמרצים.
דוב חזר בפעם המאה באותו בוקר צח וקסום אל נקודה זו. קרה מה שקרה, וחסל! הוא יצא בבוקר במכנסים אפורים בהירים עם פסים כהים, חולצה עירונית, על ראשו אותה מגבעת חוּמה, ובלבו חרדה. הרי ידע מראש כי למן היום הראשון לא יצליח וידרדר לתהומות הלעג והקלס. כיצד יופיע כך בחדר־האוכל? כלום מן ההכרח הוא לפרסם ברבים כי שוטה וכסיל הוא? המשיך בדרכו לעבר השער האדום. מאחורי השער נתגלו לעיניו שורות שורות של עמודי־ברזל, עליהם מתוחים חוטים. תחילה לא שם לב לגפנים הנמוכות ורק ירק העלים הענוגים הפנה את תשומת לבו. פלומת־ירק עדינה עטפה כצעיף את גזעי הגפנים המצולקים. דוב הרכין את ראשו על סורג השער ומבטו נכבש למראה הרענן. אך הספקות אשר כירסמו בלבו גברו ולא הניחו את דעתו. עוד מעט יבוא מוסיה ויראנו בלבושו המגוחך. אישרף מכּלימה – חשב דוב – אם ישלחני הביתה להחליף את בגדי. ואולי ישאלני אם למדתי בגולה שהחלוצים לבושים כמשוגעים. איך אתנצל בפניו? איזה תירוץ אמצא?
יד כבדה נחה על כתפיו.
– השכמת קום, דוב?
הוא זכר את שמי – חלפה מחשבת בזק במוחו.
– לא היתה לי סבלנות… – דוב השתדל להיראות טבעי. שנים רבות מצפה היה לרגע זה. הוא הרהיב עוז בראותו כי מוסיה מקשיב לדבריו בחיוך נבון. – ותסלח לי – הוסיף – על שהופעתי בלבוש מוזר במקצת. אך בצהרים אחליף בגדים…
מוסיה הניד בראשו ולא ענה דבר. הוציא מכיסו מפתח ופתח את השער. השער חרק בציריו הבלתי־שומנים והשנים נכנסו לתחומי הכרם. דוב נחפז לגשת סמוך לגפן וקרס.
– רואה אני שבאתי בימים יפים, בימי אביב, – אמר – כעת מתעוררת הגפן מתרדמתה, נכון?
מוסיה סינן הברות מטושטשות מבין שיניו והוסיף לצעוד לעבר פסגת התל עליו היה נטוע הכרם. אין הוא אוהב להרבות דברים, עלה בדעת דוב. וגם עלי למעט בדיבור.
רבבות אגלי טל נוצצו. העלים הרכים הסתתרו בקיפוליהם העדינים וקרני השמש הראשונות הציצו מאחורי הגבעה, נתנפצו ונתרסקו לאלפי יהלומים זעירים. צפרי הבוקר פצחו בשירת ברכה, ציוץ וסלסול נתנגן בחלל. דוב הרגיש רוממוּת הרוח. אילו ניתן לו היה מחבק את כל הגבעה המופלאה הזאת, לוחץ אל חזהו את הגפנים השקטות והאילמות, תופס צפור קטנה ומנשקה במַקוֹרה הצהוב, מלטף ומפנק את הלטאות המתרוצצות בחול בין שורות הגפן, משתטח אפרקדן ועוצם עינים ומתמזג עם עולם חדש ונשגב זה.
אך קולו התכליתי של מוסיה שיסע את דמיונו העז.
– ובכן, הגענו. ראה, כאן, מתחת לאדמה, ישנם פחים. פחים טובים וראויים לשימוש. השתמשנו בהם בימי המלחמה בעמדות שלנו. קח טוּריה והסר את שכבת האדמה. יהיה לך קצת קשה, משום שהאדמה רטובה ותדבק אל הכלי. בחור בעל מרץ כמוך הרי יפשיל את השרוולים ויעשה משהו, מה?
– כמובן, כמובן, – ענה דוב וגאוה בלבו. מיהר לאחוז בידו הימנית את הטוריה המושטת ובלי לחשוב הרבה הניף את הכלי ותקעהו בתוך האדמה הכבדה והרטובה. הטוריה נשמטה הצדה ופירורים עלובים של רפש היו התוצאה של התנופה הראשונה.
– אני רוצה להסביר לך – העיר מוסיה – שאין העבודה הזאת אוהבת חפזון ופזיזות. תעבוד לאט לאט, בהתמדה ובקצב אחיד, החשוב ביותר הוא הקצב, עליך לדעת שלא להתיגע עד הערב ולהספיק משהו…
דוב הקשיב לדברי מוּסיה בהיסח־הדעת. הוא היה רתוק כולו לתפקידו הגדול, לחלץ את הפחים ממועקת האדמה. שוב ושוב הניף את הטוריה וכעבור שעה עלה בידו להסיר שכבה דקיקה של אדמה. קצה הפח נגלה לעיניו והוא שמח לנצחונו. החמה התקדמה במסעה ברקיע וקרניה הורודות הבהירו את צבען והגבירו כוחן. דוב פשט את החולצה ובקדחת העבודה מחה בכף ידו את הזיעה שניגרה ממצחו. גושי אדמה כבדים דבקו בכליוֹ, ונדמה היה לו כי טוריה ארורה זו משליטה את רצונה על זרועותיו הכואבות מן ההתאמצות הבלתי־רגילה. הטוריה כבדה מרגע לרגע, השמש יקדה וחוּמה ניתך על ראשו כאורח בלתי־רצוי. דוב נתישב ליד הפח והסתכל בפרי מאמציו בלאוּת מוחלטת. וכך, בהסתכלו בפח החלוד, פרחו וצצו במוחו אלפי מחשבות בלתי־משמחות: האם זהו הדבר שעליו חלם ואליו השתוקק? האם זה יהיה מנת חלקו במשך חדשים, שנים, כל החיים? הוא העיף מבט על שעונו וגילה כי שעה אחת בלבד חלפה מאז החל הקרב על כיבוש הפח. הוה אומר: עוד שבע שעות לפניו. ומחר בבוקר שוב. ספקות ומרירות לב, געגועים וכאב טמיר מילאו את חלל נפשו. הטוריה, אותו כלי מופלא שעליו הרבו לספר ואותו הרבו לצלם, מונחת שמוטה לידו, מכוסה בוץ מלוכלך. לא, לא כדאי היה למהר למקום העבודה…
אסור לי לנוח יותר מדי זמן. – גער בעצמו. – קום והמשך! – דוב החליט לגשת לעבודתו “מבחינה מדעית”. הוא בדק היטב את מצב הפח, קבע היכן הוא מונח וחיפש את “נקודת־התורפה” של יריבו – האדמה. אחר כך החל באורח שיטתי להיאבק עם הגושים. בסבלנות יתר הסיר את הרגבים וכעבור שעה נוספת הוכתר מאמצו בהצלחה – פס נוסף של הפח ביצבץ מבין הרגבים. – אכבוש אותך ויהי מה! – עודד את עצמו. – יהיה קצת קשה בהתחלה, אולם מי לא ידע את האמרה: כל התחלות קשות…
– תסלח לי, אולי תתן לי את הטוריה לרגע? – דוב נבהל קמעה. הוא שיקע עצמו בעבודתו ושכח לחלוטין כי מוסיה עלול להופיע.
– לא, תודה, עוד מעט ואוציא את הפח.
– ברור, ברור, התקדמת יפה מאד, לא חשבתי שתספיק חתיכה כה הגונה, אך הבט… – ובאמרו זאת נטל מוסיה את “הנשק” לידיו, פישׂק את רגליו החסונות, הרים את הטוריה מעל ראשו ונשימתו של דוב נעצרה. ריבונו־של־עולם, מין תנופה שכזאת! גושים גדולים כהר ממש נתפרדו, נתקלפו כקליפה דקיקה של תפוח־אדמה – וטרם הספיק דוב להביע את רחשי התפעלותו, נתגלה לפניו הפח במלוא ארכו ורחבו, גדול פי עשרה ממה ששיער בנפשו.
מוסיה נזדקף והחזיר את הטוריה לדוב.
– אל נא תקבל מצב־רוח! לפני שתים־עשרה שנה הספקתי הרבה פחות ממך, אתה מבין, הכל בא עם הנסיון…
שיניו של מוסיה הבהיקו בצחוק רחב ולבבי.
– די לך להסתכל בי כך, כעל איש שירד מן הירח. – אמר – בוא, הגיעה השעה לאכול ארוחת־בוקר.
דוב לא נע ולא זע ממקומו. מבטו נדד חליפות מן הפח אל מוסיה וחוזר חלילה. מעשה כישוף!
– תראה, – אמר לו מוסיה, – הנה החפירות הללו, – דוב ליוָה במבטו את תנועת ידו – לרגלי הגבעה מתפתלת תעלה שאין רואים קצה. ארוכה היא ועמוקה, מקיפה את כל הגבעה מסביב, מקשרת עמדות ומגיחה לתוך השדה. מה אתה חושב, – שואל מוסיה – כמה זמן נמשכה עבודה זו?
– מה… מה, – מגמגם דוב – אתה חפרת זאת בידים?
– אלא מה חשבת?
– אין לי מושג. בודאי הרבה, הרבה חדשים…
מוסיה נהנה לשמע הדברים.
– חביבי, שבועים חפרנוּה, אני ועוד חמישה בחורים…
לשונו של דוב כאילו דבקה לחכּו. לא, זה כבר יותר מדי. הלא לבין קוסמים נקלע! אותו רגע קלט דוב באישון עיניו את כל השממה והעזובה של הנוף הרחב והרחוק. ובלב ישימון זה עומדת גבעה ועליה נטוע כרם. ולפניו מגדל ובתים, רפת ולול. וכי אין זה מעשה כישוף? הרי ידי קוסמים בלבד יכלו להוליד פלא זה. לא ייאָמן! ובצעדו על יד מוסיה הביט דוב בעיניו התכולות, בפניו המביעים כוחות אגדתיים־חבויים, בחיוכו המוזר.
כשנכנס דוב לחדר־האוכל קלט את מבטי הנוכחים בשמחה ובגאוה. אני אחד משלכם! – הגו עיניו את רחשי לבו. – את ארוחת־הבוקר שלי הרוחתי בעמלי. – ישב ליד השולחן בהרחבה כאיש היודע את ערכו וארשת של בטחון עצמי נסוכה על פניו.
– נו, איך העבודה? איך מוצא חן בעיניך הכרם? מוסיה, מה דעתך על הבחור? – שאלות כגון אלו הומטרו מעבר לשולחן. ודוב ענה בפנים זוהרים. הוא שכח את מרירות לבו, את טינתו. – מה חטאתי להם! – גער בעצמו – הרי הכל אוהבים אותך ומתענינים בהרגשתך…
הארוחה נעמה לחכּוֹ. שנים סעד את לבו בארוחת בוקר של שתי לחמניות וספל קפה. ועתה נערמו לפניו ירקות, דייסה, זיתים ועוד. וראה פלא, שעתים אלו הספיקו כדי להרעיבו עד ששכניו ליד השולחן העירו: “אוכל כותיק”.
אחרי הארוחה שבו לכרם. מוסיה הציע לדוב שיעבור לעבודה קלה יותר. דוב נפגע ונעלב. הוא, כמובן, המשיך בהוצאת הפחים. הוא ניסה לזכור את תנועות ידיו של מוסיה. הפעם שיחק לו מזלו וכעבור שעתים הוציא בתרועת נצחון ממעמקי האדמה פח חלוד. גאות לבו עברה על גדותיה. רצה לחבק את הפח ולרוץ עמו ברחבי תבל, להראותו לכולם, לצהול ולהריע: הביטו, לבדי הוצאתיו, לבדי תוך שעתים!
ארוך ומיגע היה היום הראשון. כשישב דוב על הספסל שבמקלחת הרגיש כי אפסו כוחותיו וקשה לו לקום ולגשת למזלף. המקלחת רחשה גופות מעורטלים ומיוזעים, שרירים מחושלים, מתמתחים כקפיצי־פלדה. דוב היה כה רצוץ ושבור שאזנו קלטה רק שאון והמולה, אך לא הבחינה בקולות. בקושי גרר את רגליו בצאתו מן המקלחת. הדרך לצריף נראתה לו ארוכה. לפני היכנסו לחדרו הביט אחורנית ובאישוני עיניו ננעצו הקרנים הסגולות של החמה השוקעת. דוב עמד על המפתן ועיניו נשואות אל הכרם הטובל בארגמן.
דוב קוסטלר
חמדיה, עמק בית־שאן.
דוב קוסטלר (קבוצת חמדיה): בן 24, מצ’כוסלובקיה. מפעילי תנועת נוער ציונית־חלוצית בברטיסלבה. עלה לארץ ב־1949.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות