…ובכן, עזבתי את מחנה־העולים – ברוך יהיה היום ההוא. שנינו ציפינו לו כשם שאנו מצפים לילד. שנינו, – משמע, אני וחנה שלי. אין אתם מכירים אותה? זוהי אשתי השניה שנשאתי לי כדת משה וישראל בורוֹצלב העיר. אשתי הראשונה, אסתר, ושני הילדים שהיו לנו, נשמדו אצל היטלר, ימח שמו. אני גויסתי לצבא הרוסי ברטנה, עיירה קטנה בווֹהלין, מקום־מגורי לפני המלחמה. עיירה ברוכה היתה זו, התפוחים והשזיפים שלנו אין דוגמתם בעולם. וכבולבוסין שבגני לא ראיתם מימיכם. פרה היתה לנו והיא מציפה אותנו בחלב. ואני נפּח הייתי, אחד ויחיד בסביבה כולה. ובנפחיה שלי אפשר היה למצוא את כל המכשירים הדרושים לעבודה אפילו במסגריות גדולות. אך התקרב האביב – והנפחיה שלי כמרקחה. זה מביא מחרשה, זה משדדה וזה את סוסו ואת עגלתו… וכולם קוראים אלי: “הי, חיים, דאוַאי!..” משמע, מהר! החישה את מלאכתך!
חסר הייתי רק דבר אחד. חסר הייתי שבני יגדל ויוכל לעזור לי בעבודתי כשם שהייתי אני עוזר לאבי, עליו השלום. והנה בא השטן והפך את הקערה על פיה. אותי לקחו לצבא ואשתי וילדי נשארו. ושוב לא ראיתים…
אבל נשוב לעניננו. סוף סוף נפטרנו ממחנה־העולים, אני וחנה שלי, ואנחנו נוסעים לגליל, למטולה. מלאים אנו ציפיה לחיים החדשים. מה נמצא שם ומה אפשר יהיה לעשות? אני כשלעצמי הייתי רוצה בבית וחלקת אדמה מסביב. בית בלי אדמה, זה בדיוק כשקצים בלא בלורית על ראשם – ראיתם את השקצים הללו, שהיו לוקחים אותם לצבא ומגלחים את בלוריתם השחורה? כאילו היו מחליפים אותם באחרים. אם יש אדמה מסביב לבית – שותלים עצי־פרי, מקימים רפת, מכניסים פרה, ולוּ אפילו עז חולבת. לא, את הטעם הזה לא יוכל לחוש בן עיר…
אני נוסע במכונית וכולי תמהון: מנין לקח ריבונו־של־עולם כל כך הרבה הרים? ואיך יכול היה להביא אותם למקום אחד דוקא ולצור אותם בכל מיני צורות נפלאות כאלה! הראיתם מימיכם? – צורת קערה הפוכה על פיה, צורת קדירה או צורת סדן ושני חוּדים לו משני הצדדים. אומרים, ארצנו קטנה. מי שאומר כזאת – אדרבא, יצא לגליל, יעלה בשבילים ובדרכים המתפתלים כנחשים בין הסלעים וייוָכח לדעת איזו רחבות כאן. אלא מה? – אל תשבו ברחובות אלנבי ושדרות־רוטשילד. יבוא איש איש מכם עם מעדרו ואתו לכאן. ראיתי כל כך הרבה מיני עצים בדרך, שאין אני יודע אפילו מה שם יקראו להם. צא ולמד כמה אלפי משפחות יכולות לחיות על עצים אלה…
אנו נוסעים – ובראשי כל מיני תכניות. במה אתחיל? – ראשית, יש לסקל את האבנים ולהכין גן־ירק (ללכת לשוק ולקנות בצל וצנון – זה ענין בשביל העירוניים), אחר כך צריך לקנות עז חולבת, שיהיה מעט חלב לתבשיל (על פרה אין אני חולם לעת עתה)… ולבית הרי צריך להכין איזה ספסל, איזה שולחן.
רואה אני ישובים שונים בדרך, גם עצים ושיחים. רוצה הייתי להסתכל בהם יותר, ליהנות מצלם. אבל אין לי פנאי עכשיו. אני חושב על החיים שלנו שם. חנה שלי מפסיקה בכל רגע את מחשבותי: “תגיד לי, חיים, –היא אומרת – איזה עץ הוא זה, בעל העלים הארוכים, אַ, חיים?” ואני עונה לה במבינוּת רבה, כאילו הייתי מכיר את כל העצים שבעולם.
הלב מתפשט, כפי שאומרים, לארכו ולרחבו. והנשימה כאן עמוקה וקלה. האויר שקוף ובהיר. אפשר לראות מכאן מרחק עשרות קילומטרים את מרחבי העמק. כאילו פתח אלהים לפניך ספר רחב וארוך – ואתה צא, בבקשה, וקרא בו.
והנה כבר מטולה עצמה לפנינו. פנינו מהכביש ימינה, נעצרנו על יד אחד השיכונים הניצבים בשוּרה ארוכה לצדי הדרך. התחילו להוריד את המיטלטלין שלנו. אני, כולי זיעה, סוחב את החבילות ואת המזודות מן האוטו לתוך החצר, הלוך וחזור. הנהג והאנשים האחרים שבאו אתנו – משתכנים כמונו – עוזרים לנו. והיא, חנה שלי, יושבת לה על אחת החבילות ושותקת. מה פירושה של שתיקה זו?.. אין אני אומר אף מלה. תשב לה. ואולם הרי בית חדש, צריך לקבל את פניו בלחם ומלח.
– חנה! – אני קורא לה – היכנסי הביתה, טעמי מן הלחם והמלח. מנהגו של עולם הוא.
חנה אינה עונה. אני ניגש אליה, יושב למולה, מסתכל אני לתוך עיניה המבריקות באש זרה.
– חנה! – אני אומר לה – מה את רוצה? הרי חג גדול לנו היום, חג גדול מאד. אל תהפכי את חגנו ליום אבל…
– מה אני רוצה? – היא אומרת לי ועיניה נעשות עוד יותר קטנות וצרות – אני שואלת אותך למה הבאת אותי לכאן, על יד הגבול? והרי ישחטונו בלילה הרוצחים האלה. וכי לשם כך עברתי בכל המחנות ויצאתי בשלום, בשביל שאשב עכשיו בכפר רחוק מאנשים ועל יד הגבול? אני רוצה העירה… אני רוצה עוד לחיות, להתלבש יפה, לראות אנשים, להסתכל בחלונות־הראוה, גם ללכת לקולנוע… ומה כאן? להיקבר חיים?
– חנה! – אני מתחנן לפניה – אל תדברי כך, אני יוצא מדעתי…
בקיצור, הכנסתי את כל המיטלטלין שלנו לתוך הבית. איך שהוא סידרתי אותם, מזודה על גבי מזודה. הגיע הערב – וחנה שלי יושבת דמומה ואינה מדברת…
למחרת הבוקר יוצא אני לחצר, מסתכל, מודד בעינים, בונה בנינים בדמיוני. הנה הבית על יד הדרך. מהבית נמשכת חלקתי עד הגבול, כעין רצועה צרה מכוסה אבנים. אבל אין דבר – הניחו לחיימ׳קה חמש שנים ותראו מה יהיה בחלקה הזאת. מהצד השני של הגבול – הרי סוּריה, מרחוק רואים את המושבה מטולה. וקרוב יותר לעמק: כפר־גלעדי – תל־חי. נושא אני עיני מסביב – כל העמק שם, כל הארץ. מסתכל אני בהרים מסביב ונדמה לי שאני מרגיש איזה הוד שבקדושה.
כה חבל שלא באתי הנה עשרים שנה קודם לכן! אבל את הנעשה אין להשיב. עכשיו עתידי לפני. אבל מה לעשות עם חנה שלי? איך לקנות את לבה, שתתרצה לשבת במקום הזה? עד שאפתור בעיה זו – התחלתי מטפל בחלקת אדמתי. בוקר בוקר יוצא אני לעבודה בכביש, אבל בשעות שלאחר העבודה מסקל אני את האדמה, חופר ועודר ומכין את הערוגות. סוף סוף הגיע יום הזריעה. זרעתי צנון, בצל, גזר, תפוחי־אדמה ושאר ירקות. וקצרה רוחי עד אשר ראיתי איזה עלה ירוק בגן. מעודי לא הייתי מטורף אחר הנביטה כמו עכשיו. וכאשר תפוחי־האדמה שלי לא הצליחו – נדדה שנתי כמה לילות. הייתי מתיעץ עם חנה שלי ומשיח לפניה את דאגתי. אבל לך תנה לפניה את צרותיך, כשהיא יושבת ומצפה ליום בו נארוז את המיטלטלין ונברח מכאן. אם תפוחי־האדמה לא עלו יפה בפעם הראשונה – אומר אני לעצמי – הרי יעלו יפה בפעם השניה, רק מעט עקשנות ועבודה, מעט יותר זבל, אדמה יותר רכה. כאן טמון הסוד. סבלנות והתמדה (הרי תפוחי־אדמה אוהבים לשקוע באדמה רכה כנגיד בכר ובכסת) – והתמדה לא חסרה לי, ברוך השם.
מה גדולה היתה השמחה כשעלה בידי להשיג אצל מכּר במושבה זוג עופות, תרנגול ותרנגולת. הפעם שמחה גם חנה אתי. בהנאה שמעתי בבוקר את קולו הערב של התרנגול, שהעיר אותנו משנתנו. גם חנה צחקה לקולו המסולסל והצלול. “שעון חדש נקבע בעיר, שעון חדש”, – אומרת היא. וגדולה עוד יותר היתה השמחה כשהבאתי הביתה את הביצה הראשונה. היודעים אתם טעמה של ביצה ראשונה כשמוציאים אותה מתוך הלול ומסתכלים בה מכל הצדדים ומשתקפים בה כמו בראי? לא, בן כרך לא ידע את הטעם הזה לעולם!..
– חנה! – קראתי אז אליה מקצה החצר השני בקול אדיר כזה, שבודאי שמעו אותו בטבריה – חנה, יש ביצה!.. נאכל היום חמיצה בביצה כיד המלך, וישישו בני מעי…
האגלה לכם מה היה בסופה של אותה ביצה יקרה מפז? – חנה שלי לא מהשלוּמיאלים הקטנים היא, חס וחלילה, ויש לה זוג ידים שמאליות. נטלה את הביצה מידי ו… נשמטה ארצה. תחת הביצה היתה לנו חביתה על גבי החול והאבנים שבחצר.
ואולם משטעמה חנה טעם הנאה מן המשק – הוקל לי. בהנאה היתה יוצאת לגן וקוטפת כל מה שדרוש לה לסעודה, דבר לא חסר. יחד עם שכני זרעתי חלקת פלחה על יד חוּלתה – כל משפחה קיבלה עוד עשרים דונם פלחה בעמק. כשהגיעה עונת הקציר הבאתי הביתה מיני גריסים ושׂעוֹרים וגם מעט חיטה. אז נחה רוחה של חנה. התחילה כבר אפילו מטפלת בעצמה בגן ובלול בשעה שהייתי אני עסוק בחלקת הפלחה שלנו. כתבה לדוֹד שלה בצרפת והבטיח כסף לפרה, אם… יהיה ילד… ובכן, הרי כמעט כבר טוב. אבל גם הטוב הזה נפסק פתאום. ויום אחד פרצה סערה שכמותה לא ידעתי עד עכשיו. הסערה פרצה בגלל הרוֹבה שקיבלתי.
ומעשה שהיה כך היה. משנודע לסוּרים שמתכוננים לעבודות יבוש החוּלה התחילו להתקומם נגדנו. מובן שאצלנו לא טמנו יד בצלחת. אז החלה תקופה של מתיחות בסביבה. לשם זהירות חילקו לנו רובים והתחלנו יוצאים לשמירה. כשקיבלתי את הרובה היתה שמחתי גדולה לאין שיעור. הרי זהו מה שחסר הייתי כל הזמן. היכן ראיתם שיהודי יגוּר על יד הגבול ונשק אין בידו?
נזכרתי בימי המלחמה, כשהמפקד שלי מסר לי את הרובה הראשון ואמר: “הרי לך, חיים, שמור עליו כעל אשה אהובה”.
ועכשיו קיבלתי רובה על אדמתי, לשמירת ביתי. ניקיתי אותו ומרחתי היטב היטב במרגרינה ותליתי ליד מיטתי. שוכב אני ומביט על הרוֹבה ומרגיש אני שהבטחון עולה וגובר בתוכי כבצק זה משמרים וממלא את לבי, את דמי וכל עצמותי. מעכשיו אין אני מפחד. יש במה להגן על נפשנו…
בינתים הורע המצב בסביבות החוּלה. היו הרוגים ופצועים משני הצדדים. ועם כל הד יריה גוברת עצבנותה של חנה. היא מקללת את יומה. מדוע הבאתי אותה לגבול הזה, אל רוצחים כאלה? כשהכנסתי את “מלאך־המות” הביתה ותליתי אותו על יד משכבי גבר רוגזה עוד יותר. וכך הגיע ובא אותו יום נורא אשר לא אשכחנו לעולם. מרחוק שמענו את הד היריות בחוּלה. אחר כך הגיעו לאזנינו הדי התפוצצויות כבדות. אזני קלטה מרחוק זמזום אוירונים. ידעתי שהפציצו משהו, אבל מה? האם הסוּרים הפציצו את טבריה? מסתובב אני בחצר, מסתכל לצד העמק. מבחין אני מרחוק את הטרקטורים העובדים בשדות הקיבוץ עמיר והם כחגבים קטנים. האויר בהיר, רואים את אגם־המים הגדול והוא מבריק כזכוכית מלוטשת. מצד שמאל, לאורך כל העמק, מתנשאים הרי סוּריה בעירוֹם סלעיהם. ומן הצד השני ההרים שלנו, הרי הגליל.
ופרצה המערכה. שני מחנות, זה מול זה, ערוכים ודרוכים בציודם הכבד. נו, חיימ׳קה – שואל אני את עצמי – האם תשב מרחוק ותסתכל, או תרביץ בהם לבל יעיזו להרים ראש?..
השכן שלי, ראובן, שיצא מאז הבוקר, הנה הוא חוזר. רואה אני איזו שמחה קפצה עליו. מחייך הוא אלי מרחוק ומנענע ביד קמוצה כלפי סוריה.
– מה קרה, ראובן? – קורא אני אליו ומצפה למענה בכליון עינים.
– קרה, – הוא אומר לי – קרה הרבה מאד. המפציצים שלנו הפציצו את הסורים. עכשיו, כיון שהרגישו בכוח הישראלי – ישבו בשקט.
– ברוך השם! – עונה אני ולבי מתרחב בקרבי משמחה. ממהר אני הביתה לספר לה, לחנה שלי. וכאן היא פותחת שוב בלשונה החדה, ואינה רוצה להירגע.
– גרוע אתה מהמן! – אומרת היא – אלף פעמים גרוע אתה ממנו! – ואני ממהר להימלט לגן לבל אשמע את טענותיה.
הערב מתקרב. צריך להיכנס הביתה, הרי עוד מעט אני יוצא לשמירה. אבל בבית חיכתה לי הפתעה. חנה אינה מסכימה שאצא לשמור. מפחדת היא. בגופה חוסמת היא את הדרך בפנַי – לא, לא תניח אותי לצאת להורג.
חמתי בערה בי. נתתי מבט תקיף בחנה והיא נסוגה תיכף ומיד, צנחה על הכסא מתיפחת. מיהרתי להתחמק החוצה – וישר אל המפקד. “קבע לי מקום וכינוי ואני מצטרף אל השומרים”. מובילים אותנו עד ל"תנור" ומעמידים אותנו בעמדות. נועץ אני את עיני לעבר הגבול הסוּרי ואיני רואה דבר. זוקף אני אזני ומתאמץ לתפוס כל רשרוש קל שבקלים. העמק משתרע לפני כשטיח פרסי משובץ מרגליות מאירות. מוקסם כולי אני זוקף את אזני. שוכב אני ליד המצבות בבית־הקברות העתיק, לוחץ היטב בידי את הרובה ומאזין להמית המעין בתנור. נדמה לי שאני שומע שם קול אדם, בלשון קדומים מדבר הוא, בלשון שאין איש מבינה.
וכך שוכב אני על יד התנור וחושב על המעין ועל שיחו, אשר אולי שמעו אותו גם משה רבנו ואברהם אבינו. פתאום, והנה קול צעדים עולה באזני. נדמה לי שקרוב מאד הוא. מכוון אני את רובי, מחזיק את האצבע על ההדק, מוכן לירות.
– מי שם? – אני צועק במלוא הגרון.
– אני! – עונים לי, והקול זר לגמרי.
– שכב! – אני פוקד עליו. – אם אינך רוצה שאירה בך וייכנס הרוח באבי אביך.
– חיים! – עונה הקול – האם אינך מכיר אותי? כלום יצאת מדעתך? הרי אני השכן שלך, ראוּבן!
– ראובן או לא ראובן, קרא לי בכינוי! – אני פוקד עליו.
מתחיל הלה מחטט במוחו ואינו יכול להיזכר. איזה “חזן”, נדמה לו. גם אני שכחתי את הסיסמה וה"חזן" שלו מעלה אותה בבת אחת לפני שנינו: “חזון לעתיד” – לך וזכור מלים כאלה שלא שמעו אבותינו במצרים…
בינתים עלה השחר. החושך נמוג. וגם העננים נעלמו. ומהצד הסוּרי, שם מאחורי ההרים, צצו פתאום קרני שמש, כאילו פרח זהב גדול. נוטל אני את קנה־רובי ואת מעילי ועולה בשביל הצר המתפתל לעבר המושבה בין סלעים ואקליפטוסים ערומים. השביל פונה שמאלה למושבה, וימינה – לשורת השיכונים שעל הגבול. צועד אני ימינה וחושב על חנה שלי. בודאי ישנה בלילה ובשנתה פג זעמה. פותח אני את הדלת ולא אאמין למראה עיני – ראיתם מימיכם עקשנית כזאת? יושבת היא על הכסא כשידה האחת על ברכיה וידה השניה על השולחן, ראשה מושפל ועיניה מלאות פחד. מציצה היא בי בשמחה עצורה. מה קרה? אני שואל מאצל הדלת ומביט עליה בציפיה. ופתאום היא גועה בבכי:
– עד שרואים אותך בחזרה יכולים למוּת מפחד.
השמעתם דברים רכים כאלה, דברים היוצאים מן הלב?.. נו, אני חושב לעצמי, יהיה כבר טוב…
– חיים! – היא אומרת לי ומביטה בי ברוֹך ובחיבה כאשר לא הביטה מימיה.
– מה? מה קרה? הגידי כבר מלה?
– אני הרה! – היא מודיעה לי ומביטה לתוך עיני בשאלה. – עד עכשיו לא הייתי בטוחה, אבל הלילה הזה הרגשתי כבר… הרגשתי היטב.
– נו, בהמה בצורת אשה! – אני אומר לה דברי חיבה ולבי גוֹאה בי משמחה. – אם הדברים כבר הגיעו לידי כך שיהיה לנו ילד – אזי תהיה גם פרה מאת הדוֹד בצרפת! ואנה נלך עם ילד ועם פרה? כלום אין אַת מכירה את העולם? אם לא למעננו, לכל הפחות למען הילד שלנו. איזו פינה, חתיכת בית, אדמה מתחת לרגלים… ובנוגע לפחד – סמכי על חיימק׳ה, והוא יסמוך על “זה” – וכאן לחצתי את הרובה וחיבקתי אותו ללבי כמו שמחבקים אשה צעירה ואהובה. – וחוץ מזה… הרי אלהים יושב שם למעלה ומנהל כאן את עולמו למטה, ואם אלהים הציל אותך מאושויץ ואותי מן המלחמה, והפגישנו יחד והביאנו עד לכאן, אל מטולה, על יד הגבול הסורי, הרי אוֹת הוא שכך צריך להיות, כך ולא אחרת.
היא ניענעה לי בראשה לאוֹת אין־ברירה ושתקה לאות הסכמה.
א. הינוך
קרית־ים, חיפה.
א. הינוך (קרית־ים, חיפה): בן 42, יליד קובל, ווֹהלין. מורה למקצועות היהדות בבתי־ספר יהודיים בפולין ומחבר סיפורים ומונולוגים דרמטיים באידיש. הוציא קבצי סיפורים באידיש ב־1939 ד־1949. עלה לארץ מפולין ב־1950.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות