א    🔗

– מזל טוב! – קרא הרופא המילד לעבר האשה הצעירה, אשר שכבה על שולחן־הלידה – בן נולד לך!

האשה לא ענתה, היא שכבה מחוסרת אונים, פניה חיורים, על מצחה ומתחת לאפה טיפות זיעה נוצצות, שערותיה פרועות וחזה עולה ויורד במהירות. על שפתיה נסוך היה חיוך של אושר ועיניה זולגות דמעה – ספק מכאב של חבלי לידה, ספק משמחה. היא נתנה עיניה בתקרה וכאילו לא הבינה את דברי הרופא.

– גברתי, מזל טוב! נולד לך בן! – חזר הרופא על דבריו.

על פניה לא ניכר שום שינוי לשמע הבשורה. האומנם לא הבינה את אשר שמעה?

– הכאבים לא פסקו עדיין? – שאל הרופא בראותו כי היולדת אינה מגיבה על דבריו. האשה לא ענתה גם עתה והוסיפה להביט נכחה במבט שואל. באותו רגע נפתחה הדלת ולתוך חדר הלידה נכנסה בחפזון אחות, שחוטי התנומה טרם נמחו מעיניה, וגימגמה במבוכה:

– דוקטור… סלח נא על שאיחרתי… זאת האשה… העולה החדשה, שאני צריכה להיות לה מתוּרגמנית.

– לכן לא הבינה אותי?! פעמַים כבר אמרתי לה כי בן נולד לה והיא אדישה לגמרי. נראה, אולי תהיה השפעתך עליה גדולה מהשפעתי.

האחות תירגמה ליולדת את דברי הרופא. האם הצעירה נזדעזעה לשמע הדברים הנאמרים בשפת אמה ואנחת רוָחה פרצה מפיה:

– אַה, מה טוב! בקשה לי אליך: תודיעי את הבשורה לבעלי.

– בודאי, בודאי נודיע. לפי איזו כתובת?

– זאת הצרה: אינני יודעת…

– אינך יודעת? – תמהה האחות. – איך זה?

– לפני יוֹמַים הגענו לארץ ובעלי נשלח ישר מן האניה לחזית.

כאשר שמע הרופא את דברי היולדת, נתקרב אליה ואמר:

– טוב, בקרוב נודיע. במלחמה אין זה מקרה נדיר כי ייוָדע לחייל שהוא אבא רק כעבור זמן. הכניסו אותה לחדר מספר 8 ולתינוק תתנו תה בעוד שעתיִם. בבוקר ארצה לראותו שוב.

הרופא ניגב את ידיו, פשט את חלוקו הלבן והלך לו.

כעבור זמן קצר נרדמה האם הצעירה בעייפותה. ומתוך שנתה מילמלה: “אברהם… אני מאושרת… בן הבאתי לך… אני מאושרת…”

וכך הוסיפה למלמל מתוך שנתה מלים בלתי ברורות…

 

ב.    🔗

“… היום מלאו חָדשיִם לבננו היקר, ואתה, אבא, עוד לא ראית אותו. יותר מזה: לא קיבלנו עדיין ידיעה ממך מאז התגייסת”,

– כך רשמה האם הצעירה ביומנה במלאות חדשים לתינוק. “לוּ אך ראית אותו! הוא כל כך דומה לך – העינים, גוּמות־החן וגם הרעבתנות הזאת… עכשיו אני יכולה לתאר לעצמי איך היית אתה בגילו של אמנון. ואני מאחלת לו שיהיה דומה לך כשיגדל. ומתפללת אני, שדורו של אמנון לא ידע מלחמה מהי…”

… אתמול היה יום יפה ויצאתי לטייל עם אמנון בכביש. – כך רשמה עוד. – אותו רגע עברה שיירה של משורינים בכיוון לחזית. חשבתי לשלוח לך דרישת־שלום על ידי אחד החיילים, אבל, לצערי, לא נעצרה השיירה במקום. הספקתי רק לזרוק צרור כלניות על אחד המשורינים. אולי תקבל כך את דרישת־השלום שלי ושל אמנון…"

,השבוע הייתי שוב אצל קצין העיר, כדי לשאול על הכתובת שלך, ועדיין אין לי תשובה. בביקורי הקודם הבטיח הקצין, כי השבוע יתן לי אינפורמציה מדויקת, וכשאמר לי כי גם הפעם אין לו כל ידיעה בשבילי, נפלה בי רוחי ונשארתי יושבת על הכסא בלי כוח לזוז. הספק התחיל מקנן בלבי: הבאמת אין לו כל ידיעה עליך, או שמא יודע הוא משהו ואין לו האומץ לומר לי? בקושי רב הרגיע אותי. קמתי והלכתי הביתה בלב שבור…"

“יומן זה הוא האפשרות היחידה שיש לי לשפוך את לבי לפניך (לפניך… היכן אתה?). כאן אני רושמת כל מה שאני רוצה לומר לך וכאן אספר לך גם את קורות ביתנו. קיבלנו דירה בקצה העיר, רחוק מן המרכז, אבל אני מרוצה ממנה. הדירה עדיין לא מסודרת. מורגש כי ידיך חסרות כאן. אני עובדת בקטיף בפרדס הסמוך. את אמנון אני מוסרת בבוקר למעון ואני מחזירה אותו הביתה אחרי העבודה. כך עוברים הימים והשבועות”.

“…אתמול היה יום הולדתך. קניתי לך קופסת־כסף לסיגריות (מחסכונותי הקטנים) המחכה לך במגירת שולחנך. ערכתי שולחן חגיגי, לבשתי את שמלתי הכחולה, שאתה אוהב, ישבתי אל השולחן והסתכלתי בדלת: אולי תיפּתח ואתה תופיע פתאום…”

 

ג    🔗

מן המדרגות הגבוהות של בית־החולים יורד חייל צולע נשען על זוג קבּים וסַניטר מלווה אותו. שניהם ניגשים למכונית, העומדת בשער בית־החולים ונכנסים לתוכה.

– לאן? – שואל הנהג בהדליקו את המנוע.

– אינני יודע, – עונה החייל –אני נוסע הביתה ואינני יודע את כתבתי… מוזר! מיד יבוא קצין הסעד ויגיד לך לאן לנסוע. עד הרגע הזה לא רצו לגלות לי היכן גרה משפחתי. פחדו, כנראה, שאברח הביתה.

– אינך יודע איפה אתה גר? איך זה?

– זה סיפור ארוך, ידידי. הנה הקצין, אפשר לנסוע.

קצין הסעד נכנס גם הוא למכונית ולחש לנהג כמה מלים. הנהג הרכין את ראשו לאות הבנה והמכונית זזה קדימה.

– ארבעה חדשים לא שמעתי עליהם כלום. – אמר החייל הפצוע, כאילו הוא ממשיך שיחה שנפסקה באמצע. הוא ישב במושב הקדמי, נשען בגבו אל דופן המכונית. הבעת פניו עצובה, קולו נמוך וחדגוני ועיניו מביטות נכחן וגומאות את המרחקים. – אשתי היתה צריכה ללדת לפני ארבעה חדשים ואינני יודע אם יש לי בן או בת. תעלולי הגורל!

התרגשותו של החייל לקראת הפגישה הגורלית גברה עד כדי כך, שגרונו יבש ולא יכול להמשיך בדיבור. הוא הוציא סיגריה והדליק אותה בבדל הסיגריה שבפיו, שעוד טרם הגיעה לקצה. בעצבנות מצץ את העשן. נדמה לו כי הזמן אינו זז.

המכונית סרה מן הכביש הראשי לדרך־עפר צדדית. בשני צדי הדרך פרדסים מוריקים. ריח נעים של פריחת עצי־הדר ממלא את החלל. פה ושם נשמעו קולות הקוטפים בפרדס. על יד אחד מבתי־האריזה נעצרה המכונית. הקצין קופץ החוצה ושואל משהו את אחד העובדים. העובד מראה בידו על צריף במרחק כמה מאות מטרים. הקצין חוזר למקומו. המכונית זזה שוב, כשענן אבק מתרומם מאחריה, ונעצרת שנית על יד הצריף.

– הגענו! – אומר הקצין בטפחו על שכם החייל. הפצוע, שלא הוציא את קבּיו מידיו במשך כל זמן הנסיעה, כאילו חשש להפסיד זמן יקר, קופץ ממושבו החוצה ורוצה להתפרץ בתנופה לתוך חצר הצריף. אולם רגלו הזקופה, שהיתה בגבס, וקביו אינם נשמעים לו. הוא נאלץ להאיט את מהלכו… בחצר, בצלו של עץ ענף, רואה הוא לול תינוקות ובתוכו ילד ערום שוכב אפרקדן. בידיו פעמון־צעצוע והוא מטלטל־מצלצל בו. על ידו עומדת אשה כפופה אל הלול ומשחקת עם התינוק. מרעש הפעמון, כנראה, לא שמעה את צעדיו המתקרבים של הצולע. לצעוק מרחוק? – חשב החייל. ניסה, אולם הצעקה לא יצאה מגרונו. קולו נדם. אגש מאחוריה ואתפוס בידה. – כך חשב. אולם דפיקות הקבּים החזירוהו מיד למציאות…

באותו הרגע הסבה האשה את ראשה וראתה חייל בלתי־ידוע, רגלו האחת נתונה בגבס והוא נשען על קבּים, עומד במרחק כמה צעדים ממנה. רק החיוך הקפוא שעל פניו הזכיר לה את בעלה…

– אברהם!

– אהובה!

וכדי להתגבר על הדמעות, שעלו ושמו מחנק לגרונה, הוסיפה האשה, בהצביעה על הלול:

– בן הבאתי לך, אברהם, אני מאושרת!

אמנון דן נמט

שיכון חולון.

דן אמנון נמט (חולון): בן 27, אב לשני ילדים. מפעילי “המכבי הצעיר” בהונגריה. עלה לארץ ב־1947 בעליה “בלתי־חוקית” מבודפּשט. לאחר מעצר שנה במחנות קפריסין. נכה מלחמה, נפצע בשירות צבא ההגנה לישראל. השם המלא – נמט טיבור. דן ואמנון הם שני בניו. ילידי הארץ.