דמדומי ערב. כוכבים נדלקים בשחק. בפאתי מערב עוד מבהיק אור קלוש של יום שחלף. אנשי העבודה נחים מעמל יומם ומתכוננים לסעודת הערב. בשביל העפר היורד מן הכפר אל הואדי פוסעים לאטם שני השומרים, חמוּשים מכף רגל ועד ראש. האחד נושא מכונת־יריה על גבו ו"ארגז־פעולה" בידו, והשני – חגורת־סטן תלויה לו על שכמו ובחגורתו שלוש מחסניות ממולאות כדורים, אקדח־רקטות נתון בכיס אדרתו, על שכמו שלוש שמיכות מקופלות וידיו מחזיקות בסטן. כך יורדים הם ערב ערב אל מכון המים בצדה הדרומי של הדרך, לשמור עליו מפני מסתננים. הם הולכים לאטם ונחים מדי פעם כי ארוך הוא הלילה עד מאד ואין טעם למהר.
בינתים מחשיך היום. אורות נוצצים מרחוק כאילו פולחים הם את החשכה. שדות הקמה אשר למרגלות הגבעה מבהיקים. הקמה בשלה וזהובה – גם עליה יש לשמור לבל יבעירוה. נעירת חמור נשמעת מן הכפר הסמוך, תן מילל ואחריו להקת תנים החוזרת כאילו במקהלה על אותו ניגון. צפרי־ליל משמיעות את להגן בצריחות מבעיתות ובעלי־חיים ליליים למיניהם משתתפים במקהלת קולות.
השומרים הגיעו לואדי. השיחים שבו מטילים רעד קל בלב. רגילים הם לעבור מדי ערב במקום הזה בהחזיקם את הסטן דרוך. החצץ חורק מתחת לסוליות נעליהם. ולפתע – קול רשרוש ענפים ומשק כנפים בוקע ועולה מן השיח הקרוב. ובטרם ידעו את אשר קרה וכבר נשלח צרור קלעים של כדורי־סטן לעבר השיח. ויער הרצל עונה בהד לקול היריות. בינתים התעופפו להן הצפרים שהוחרדו אל תוך שחור הליל והשומרים צוחקים צחוק חרישי – שם למעלה, בכפר, ודאי יהיו החברים סבורים כי יריות אלו אינן אלא לשם בדיקת הסטן ותו לא.
צלצול פעמון הידהד במרחב השדות. אנשי הכפר שעל הגבעה נקראו לסעודת הערב. רחוצים ולבושי בגדים נקיים מתכנסים הם חבורות חבורות באולם המרוּוָח. בכניסתם הם מקימים רעש עליז. איש איש מוריד את רובהו מעל שכמו ומשעינו אל הקיר בפינת האולם. חגורות־כדורים נערמות על אדן החלון הנמוך ובעליהם מתישבים ליד שולחנות ערוכים ומצפים ל"מגישה החיננית".
שומרי הבאר הגיעו בינתים לדרך העפר והחלו לתור להם מקום מתאים למארב. מעבר לדרך מצאו שוּחה לא עמוקה שנחפרה בחורף שעבר על ידי הטרקטור ששקע במקום זה. הניחו את שמיכותיהם והתפרקו מנשקם ותחמשתם. בעל מכונת־היריה, אהרון, בחור כבן עשרים, הציב את המכונה מעבר לשוחה, השחיל את שרשרת הכדורים, הוציאה, בדק את הכלי, דָרַך, שיחרר ושבע־רצון מן המבחר הפליט אנחת־הקלה חרישית לתוך הליל השחור. שוב השחיל את השרשרת, לחץ על הכפתור, פרש את שמיכת־הצמר הדקה ושכב עליה, לחץ את קת המכונה אל כתפו וכשהוא חש רעד בגבו כיוֵן את הכלי. אז פנה אל חברו שהספיק כבר להסתדר בשוּחה ושאל:
– מאיר, אתה מנמנם קצת?
– לא, אני סתם שוכב ומסתכל ברקיע – ענה.
הטל החל לכסות את פני האדמה. אורות הכפר שעל הגבעה נראו ברורים מאד. אפשר היה להבחין בכל דמות היוצאת מפתח אולם הסעודות המואר באור גדול – ולצלוף…
תאוַת העישון הציקה מאד לאהרון. שוב פנה אל חברו וביקש ממנו לשכב רגעים מספר ליד המכונה – הוא רק יגש עד למכון המים ושם יעשן סיגריה ויחזור. מאיר הסכים. מסר לידו את הסטן, עלה מן השוחה והשתטח ליד מכונת־היריה. אהרון קם והסתכל בחשכה לעבר הבאר הקרובה והד צעדיו נבלע ברחש הליל. מאיר אימץ את עיניו וסקר את הסביבה: את דרך העפר הלבנה, את גבעת הגיר המבהיקה בלבנה מול הכפר. אין נפש חיה על פני השטח, – החליט בלבו ושקע במחשבות. צעדי אהרון נשמעו מתקרבים, אחר נראתה גם דמותו התמירה חוֹצה את הדרך הלבנה. הוא שב למקומו שליד המכונה ומסר למאיר את כליו. מאיר חזר לשוחה ושעה ארוכה שכב מכורבל בשמיכה בעינים פקוחות, מסתכל בכוכב שהיה עטור בזוהר כחלחל.
רק לפני מספר שבועות חגג את יום הולדתו הי"ח והוא כבר זה שנה ומעלה חבר משק. רשיון נהיגה בכיסו ומקצוע חקלאי חשוב בידו – “רפתן”. הוא הקים את הרפת בכפר, כל פרה ידועה לו בשמה ובתכונותיה המיוחדות.
שם בבית מצפות כעת הפרות שברפת לשעת החליבה, “חליבת־לילה”. הרפתן ישן עדיין, עוד שעות מספר ויעירוהו, ובעוד שמורות עיניו דבוקות זו לזו יתלבש ויצא החוצה. בחוץ קר וחושך. בדרך לרפת יתחמם קצת הרפתן, עצמותיו תחרוקנה. ובהיכנסו לרפת יקביל את פניו הבל חם ומיד יתישב לו בנחת על השרפרף הנמוך, הדלי בין רגליו, ויחלוב…
ומאיר רואה בעיני רוחו את הפרה הנחלבת מחזירה את ראשה הגדול וצל ענקי נע על קירות הרפת. היא מסתכלת בו בעיניה הגדולות והלחות המביעות צער עמוק, כאילו צערו של העולם כולו מקופל בהן, ואותה שעה הוא חש כיסופים עזים, וגל אהבה גדולה מציף את לבו בבדידות לילו. הפנס המתנדנד ברוח מפיץ אור עמום. השומרים מנמנמים על חבילות הקש שליד הרפת…
– קר, – לחש אהרון.
מאיר נחרד לקול חברו ועונה:
– כן, קריר במקצת. ברצונך להתחלף?
– עוד טרם הגיעה השעה – ענה אהרון.
מאיר קם, הניע את רגליו הקפואות למחצה כדי לחממן קצת, חילץ את עצמותיו, סידר את השמיכה, הכניס רקטה לקנה־האקדח והניחו על ידו – ושוב שכב ושקע במחשבותיו.
ויכוח ישן ניקר במוחו. כן, הוא נזכר: זה היה ביום גשם, בחדר המתפרה. הוא רואה לפני עיניו את טיפות הגשם הגדולות הנופלות ונספגות באדמה הצמאה, את החברים העולים מן השדה בריצה, רטובים כעכברים, מחפשים להם מקלט בפתחי בתים ומחסנים. שלוליות מים נקווֹת בחצר ומצב־רוח של תוגה משתלט בלבבות. בליל אמש נתפס מסתנן. יחידי נתפס, השאר הצליחו להימלט בחשכת הליל. אחד מגיבורי ההתנגשות ניסה לשכנע את מרים:
– מסתננים באים מעבר לגבול, גונבים, שודדים וגם רוצחים נפש, אף מתעללים בגופות ואין בידינו לגמול להם. ואם כבר הצלחנו לתפוס איזה מסתנן אין אַת מניחה לנגוע בו לרעה! אַת טוענת: “אנו חייבים למסור אותו למשטרה”…
– ושואל אני אתכם – הוא פונה אל יתר החברים אשר בחדר, – לשם מה למסור אותו למשטרה? האין די כדורים ברשותנו? מי יודע כמה בחורים הרג מסתנן זה, כמה פרות העביר מעבר לגבול וכמה “קוים” (צינורות השקאה) פירק. האם אינו חייב מיתה? אם נמסרנו למשטרה, ייערך משפט וכעבור מחצית השנה ישוחרר ושוב יחזור לתעלוליו כמקודם. ועכשיו מכיר הוא כבר את המשק על בוּריוֹ, ראה את הרפת, את חדר־האוכל והוא ידע לנצל זאת. האמינו לי, אילו עלה בידם היו הורגים בנו בלי חמלה. עלינו לחסלו, ולא – יחסל הוא אותנו.
אך מרים לא טמנה ידה בצלחת ותען:
– ומי שׂמך שופט לדוּן מסתננים? האתה הוא שנתת נשמה באפו של המסתנן ועל כן מתיר אתה לקחתה ממנו? לך וראה את היגון הנשקף מעיניו השחורות. במה שונה הוא ממך? יתכן שאשתו מחכה לו בכליון עינים וילדיו הרעבים מצפים לאביהם באחד הכפרים מעבר לגבול. החושב אתה שעל מעשה יאוש הנובע מרעב ועוני נדוּן אדם למות? ראה את עצמך במקומו. כמה עלוב הוא ומסכן. רק מפני שנתפס בידיכם, קל לך להרוג אדם בשם הצדק המדומה שלך, בשם ההגנה העצמית, כביכול, בהצדקה של הבא להרגך השכם והרגהו?.. בשם צדק כזה אומר אתה לספק את תאות הרצח שבקרבך, רוצה אתה להעלות קרבן לחית־הטרף האכזרית השוכנת בך בלחיצת־הדק קלה כלפי אדם קשור־עינים וחסר־אונים? כבוֹש נא יצרך. הן אדם הוא גם הערבי הזה, הכלוא אצלנו, כמוני וכמוך. הנח לו, מסור אותו למשטרה ויעשו בו כטוב בעיניהם, אך אל ישפך דם נקי במחננו. – כך מסיימת מרים את דבריה בהתרגשות רבה.
אך יריבה עוד טרם נכנע.
– לא, לא, לא! – הוא פורץ בצעקה – לא אסכים לכך! מי זה מוכן לאבד את עצמו לדעת?! אני רוצה לחיות! הן לא יתכן שנשחרר רוצחים. המשטרה אין בידה לחסלו. בעוד חדשים מספר היא תשחררו ואז הרי ישוב לשדוד ולרצוח כדרכו. בדבריך היפים בלבד אין כל ערובה לכך שבאחד הלילות לא יקום עלינו וירצח את מישהו מאתנו. לא, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו מוֹתרוֹת סנטימנטליים כגון אלה, כי בנו יתנקם הדבר. כל חייל בחזית יודע שעליו לירות באויבו. גם אנו עומדים בחזית ממש, על הגבול, וזהו האויב – וחסל. והאם לא ירבץ על מצפוני כתם שחור פי כמה אם נשחרר אותו? דמי בנפשך אם באחד הימים נשב בחדר־התרבות ונקרא באחת הפינות של העיתון ידיעה קטנה, כגון: “מסתננים התנפלו הלילה על פלוני בכרמי הזיתים של ישוּבוֹ ורצחוהו נפש”; “מסתננים שדדו עדר, רצחו את הרועה והתעללו בגופתו”. האם האנשים האלה לא ישאירו אחריהם אשה וילדים? למה לי להכביד על מצפוני במעמסה כבדה כזו? הרי בלחיצת־הדק רגילה יכולים אנו להפחית את אחוז המקרים האלה, האם נפשו של יהודי אינה יקרה בעיניך כנפשו של מסתנן, רוצח? זוכרים אנו אותו לילה, כשהתנפלה עלינו כנופיית המסתננים, ואנו עוד “ירוקים” במקום. גם את הקרב באישון לילה עוד אנו זוכרים, ואת משה שנפצע ונפח נשמתו בטרם הספקנו להביאו העירה. גם הוא צעיר היה… עוד טרם הגליד הפצע ואַת כבר מוכנה לסלוח. מנין לך שמסתנן זה הנמצא כעת בידינו לא השתתף בהתנפלות אז? מנין לך שלא כדורו היה זה שמחץ את ראשו של משה? לא נמסור אותו, בן מות הוא, בידינו נמיתנו כהמית כלב שוטה.
דממה נשתררה מסביב, הוא נגע בנימה הכאובה ביותר. הנוכחים נאלמו דום וחיכו לתשובתה של מרים. גם היא שתקה רגע, אחר התגברה על עצמה ותען:
– לא תצליח לשכנעני. אם בידך להוכיח שמסתנן זה הוא הרוצח, תבע אותו למשפט וירשיעוהו. איש בחטאו ימות. אולם לנו, קומץ עובדי־האדמה, אין הרשות להמיתו…
– נרדמת, מאיר? – לחש אהרון.
מאיר פקח את עיניו ושיפשפן כשהוא מתרומם על מנת לגשת אל חברו ולהחליפו. בו ברגע קלטו אזניו קול צעדים רחוקים. הוא שכב, העביר את אקדח־הרקטות לידי חברו ודרך לאטו את הסטן. גם אהרון דרך את מכונת־היריה בשעה שהוא לוחש לעבר מאיר:
– כבר למעלה ממחצית השעה אני שומע איזה רעש עמום ורחוק, אך לא רציתי להעירך. נדמה לי כי עכשיו הם כבר קרובים למדי. אל תתרגש, אני יודע קצת ערבית והכל יסתדר. העיקר – להפתיע אותם ולתפסם חיים.
– כן, חיים.
מאיר סינן את המלה בין שיניו, לפת את הסטן בחזקה וזחל אל מתחת לשיח הגובל עם הדרך. צמרמורת חלפה בגבו ושיניו נקשו זו לזו. כעבור רגע הציפהו גל חם. הוא אימץ את כל כוח ראיתו והביט לתוך החשכה הכבדה.
אליהו סלדינגר (סלע)
עין־כרם – ירושלים, שבט תשי"ב.
אליהו סלדינגר־סלע (תל־ירוחם): בן 20, מסירט שבבוּקובינה, רומניה. עלה לארץ ב־1947 בעליה בלתי־ליגלית לאחר נדודים של שנתים וחצי באוקראינה, מחנות טרנסדניסטריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, איטליה ומחנות קפריסין. קיבל הכשרה במשק הפועלות בפתח־תקוה במסגרת עלית־הנוער. קורס מזורז למורים בעין־כרם, ירושלים. מורה בבית־החינוך בתל־ירוחם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות