אם לא ידעתם עדיין, הריני מוכן לגלות לכם, כי אני הוא יועצו הסוֹדי של עובדיה. אין מאורע בחייו שאינו מספר לי עליו ובשעת הצורך שואל הוא בעצתי.
עובדיה עבד בימי הקיץ בקיבוץ שלנו בסלילת הכביש. יום אחד, אחר הצהרים, יצאתי לראות איך מתקדמת העבודה. עובדיה היה מתכופף בתנועות קצובות כשהמכּוֹש בידו, כשם שהיה נוהג בשעת התפילה בפחוֹן שלו. על אף השרב של אחר־הצהרים היה תלוי בצוארו ה"טלית־קטן" המלוכלך כשארבע כנפותיו מתנפנפות ברוח. תוך כדי עבודה ליטפו הציציות את פניו כמניפה. עובדיה נח רגע, קינח מעל מצחו את טיפות הזיעה, ניגש אל אחד השיחים והוציא משם כד. אז התקין על ראשו את מגבעת הקש שקיבל במתנה מאת עובדי ה"ג’וינט", נשא את עיניו לשמים ובירך את מי שאמר ונברא היקום.
– אמן! – פלטתי מפי בלי משים.
עובדיה ליטף אותי בעינים מחייכות ורק אחר כך גמע מן המים. הוא קינח בכדו את פיו ומבטו תהה עלי. אחר־כך חזר אל עבודתו והשתדל למלא את אשר החסיר בשעת השתיה, תוקע תכופות את המכּוֹש באדמה. כעבור זמן־מה פתח ואמר:
– אם כן, גם כזה יש ביניכם?
– אל מי אתה מתכוון, אחי?
– אל האשכנזים.
– מה לך ולאשכנזים?
– אין לי ולהם ולא־כלום, הצוּר ישמרם. אבל עד היום לא ידעתי שגם ביניכם יש מי שעונה אמן.
אחר כך הרצה עובדיה על חיי עולם הבא שצפויים לו למי שמרבה לומר אמן ואת דבריו תיבל בפסוקים מן התהלים. ומאז והלאה בילינו יחד את שעות המנוחה המשעממות. הוא עובד במכוש ואני מבדר אותו בשיחה קלה ועונה אמן בכל פעם שהוא גומע מן המים או בוצע מן הלחם. לעתים נדירות פלט גם הוא כמה מלים ותוך כדי דבריו נודע לי כי לא תושב מעברת צמח הנהו, אלא הוא בא לכאן מסביבות תל־אביב לשם עבודה.
את הלילה בילה עובדיה בבנין גמור למחצה. וגם בערבים היינו נפגשים. בשעות כאלה היתה מתנהלת בינינו שיחה מתוך הרחבת הדעת. עובדיה סיפר על גלות תימן ועל חיי המעברה; ואני סיפרתי על חיי אני. והיינו כה שקועים בשיחה, שלפעמים רק קריאת התרנגול הזכירה לנו כי הגיעה שעת השינה.
מדי שבת בשבתו סר עובדיה למעברת צמח כדי לברך את הבורא יחד עם בני עדתו, לפי מנהג תימן. אחרי ביקורים כאלה היה מהלך נבוך ושקוע בהרהורים. כי יפנה אליו מישהו, נדמה היה כאילו נתעורר מתוך חלום. פעם, אחרי תפילות שבת, חזר עובדיה מן המעברה נבוך עוד יותר מכרגיל. הרגשתי שהוא רוצה להגיד לי דבר־מה. ואמנם, הוא נאבק בנפשו שעה קלה ופתח:
– מה מחיר הנערה אצלכם, האשכנזים?
העמדתי פנים כאילו לא הבנתי את שאלתו.
– השואל אתה לשכר עבודתה של הנערה?
– אני שואל מה המחיר שמשלמים בעד נערה? – השיב.
– אצלנו אין קונים את הנערה, כי אם מושכים את לבה. ואם לנערה הורים עשירים, עוד יוסיפו הם מכספם לזוג הצעיר.
– כפי שאתה רואה – זה ההבדל שבינינו. אתם מעוותים את הכתוב בתורה הקדושה.
– מה זה שייך לתורה?
– ודאי זה שייך לתורה! האינך יודע את קורות יעקב? גם הוא עבד שבע שנים בעבוּר אשתו.
– ואתה, כמה שנים עליך לעבוד ברחל שלך?
– דוקא בענין זה רציתי לפנות אליך. בבקשה ממך, חַשב למעני כמה עלי לעבוד כדי לחסוך חמשים לירה – זה הסכום שתובעת אמה של נעמה – אם אני משתכר לירה וחצי ליום?
לאחר שיחה זו לא נגענו בענין זמן ממושך. במוצאי־השבת שוב ראיתי את עובדיה והוא חוזר מן המעברה במצב־רוח מדוכא מאד. לא שאלתי מה הסיבה לדכאונו. ידעתי שיספר מעצמו מה מציק לו. וכך היה. הוא נאנח אנחה כבדה ופלט:
– למרות הכל, מיטיבים אתם, האשכנזים, לעשות מאתנו.
– באיזה ענין, עובדיה?
– בענין הנשים.
– מה קרה?
– אמה של נעמה העלתה את מחיר בתה עד למאה לירה. היא אומרת שכל המחירים עולים וגם מחיר הנערות מַאמיר. נוסף לכך היא רוצה לגבות עוד עשר לירות בעד הארוחות שאני אוכל אצלן בכל שבת.
– הנח לה! – אומר אני לו ברוגז.
– נכון! – אומר הוא באנחה.
בדומיה הכבדה שהשתררה נשמע רק קולם של גלי הכנרת.
אך לא עבר זמן רב ועובדיה מצא לו שוב ניחומים בסיפורי יעקב אבינו. הרי גם לוֹ האריכו את שנות העבודה בעבור אשתו משבע עד ארבע־עשרה שנה. הוא קם פתאום ממקומו, הלך לקצה החדר האחר, חיפש בחפציו ושב משם עם עפרון בידו. בהושיטו לי את העפרון מבקש הוא:
– חַשב לי את התאריך החדש. אבל אל תשכח להוסיף את עשר הלירות שעלי לשלם בעד הארוחות.
ובשעה שאני שקוע בחשבון מסלסל הוא את פאותיו ומזמר בקוֹל גרוני: “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…”
יום אחד, ואני בדרכי מן העבודה – והנה צועדת לקראתי בחורה תמירה ושחורת־עינים. היא מביטה בי בהיסוס ופניה מאדימות. היא עוצרת אותי בביישנות:
– האם אתה הוא האשכנזי שיודע לחשב את קורות העתיד לפי שכר העבודה?
– האַת נעמה? – שאלתיה בהשתוממות.
– כן, אני…
– ומה עלי לחשב?
– חַשב לי בכמה תקצר זמן עבודתו של עובדיה.
ותוך כדי כך היא תוחבת לידי קומץ מטבעות צרוּרים בסמרטוט מלוכלך, והיא מסבירה:
– עבדתי בטבריה במסעדה. מטבעות אלו קיבלתי במתנה מאת הלקוחות. אמי אינה יודעת על כך.
בערב מסרתי את הכסף לעובדיה יחד עם החישוב החדש. עובדיה התחיל מרקד מרוב שמחה. יותר מאשר לכסף שמח, כמובן, לאוֹת אהבתה של נעמה.
ובאחד הימים, כשישבנו בשעת הצהרים בצל עץ, הופיעה מרחוק דמותה של הנערה, שכּיונה את צעדיה כלפינו. בידה היתה קדירה. היא נעצרה לפנינו בהשפילה את עיניה וגימגמה מתוך בושה: “ידעתי שלא אכלת תבשיל חם זה ימים. את זה בישלתי בעצמי…” עובדיה נטל את כד המים, הזיל כמה טיפות על ידיו, עצם את עיניו ובירך את האלהים, אדון העולם, המוציא לחם מן הארץ.
– אמן! – ענה ההד מפי נעמה.
הבינותי שאני מיותר. לא היה עוד צורך אפילו ב"אמן" שלי. מיהרתי להסתלק בלי שירגישו בי.
כפי שמספרים מתחיל כבר עמרם, חזן העדה התימנית במעברה, לסלסל בגרונו לכבוד המאורע הגדול…
קלמן לבנקופף
מהונגרית מ. אָרדלי
קיבוץ מעגן.
קלמן לבנקופף (קיבוץ מעגן): בן 62, אב לשני בנים חברי קיבוץ. מותיקי התנועה הציונית בהונגריה. רב. מורה וסופר. פירסם כתביו בעתונות הציונית בהונגריה ובספר. תירגם להונגרית מכתבי אחד־העם, פּרץ. מ. י. בן־גריון. שלום עליכם, שלוש אש וא. המאירי. עלה לארץ ב־1948 מטרנסילבניה דרך בולגריה וקפריסין. מורה בטבריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות