א 🔗
לפני השער צוֹפר באי־סבלנות נהג מכונית־המשא. כבר מאוחר וצריך לצאת לדרך. אבל בחורים אלה דומים ל"כוכבים" – אין הם מסוגלים להיות מוכנים למועד…
לבסוף מתאספת החבורה. אך עתה פורץ ריב סוער בדבר צבע הגרבּים, – וכי נאה הדבר, שאחד מהם ילבש גרבּים חוּמים והאחר אפורים? מתוַכּחים על פרט זה כעל בעיה חיוּנית ביותר. ובינתים והצפירה הממושכת מעוררת אותם להחלטה. סוף סוף מטפסים הכל על גג המכונית. הנשים, שפניהן נרגשות ומחייכות, נפרדות בברכת־שלום מבעליהן. הן אינן יכולות להצטרף אליהם בגלל הילדים, אף כי היו רוצות מאד לראות את הופעתם הראשונה לפני הציבור. הגברים משתדלים להסתיר את התרגשותם, כתלמיד העומד לפני בחינה חשובה, התלהבות נעורים מחשמלת אותם. הם מפטפטים כל זמן הנסיעה על תוצאות המשחק ושוכחים לגמרי את דאגות היום. גם אם יש להם ספקות לגבי הנצחון, מדברים הם עליו בודאוּת ומה פלא! הרי זו הפעם הראשונה ישחקו היום משחק תקין נגד יריבים רציניים ולפני ציבור. עד עכשיו שיחקו בכדור לשם התענוג. הם מתחו את הרשת במגרש ריק בין שני צריפי־עץ, ושם נהגו לשחק בגמר עבודתם. התחילו לפני שנתים. היה הדבר זמן קצר לאחר שעזבו את הצריפים הצפופים והמלוכלכים של בית־העולים והתישבו במקום זה. הבתים מוקפים דשא ירוק. עצים עבותים פורשים צל קריר ושפע פרחים מציפים את הגן הרענן. לאחר עשרה חדשים של חיי בית־עולים היתה להם התישבות זאת ככיבוש מולדת.
הם ידעו כי רק צעד ראשון הוא. מתי נולדה במוחם המחשבה לשתף את גורלם ולצאת לדרך יד ביד? – באותו היום שבו הפגינו מחוסרי־העבודה לפני הלשכה. גם הם, כאלפי עולים אחרים, היו מצטופפים ערב ערב לפני הלשכה. פעם היתה עבודה, פעם לא. קטיף תפוזים או עבודה בטוּריה, סלילת כביש או חציבת אבנים, הובלת שקים או עבודה בבנין – אחת היא. העיקר שיש עבודה! רק לא לשבת מובטלים בבית או להסתובב אובדי תקוה בין אוהלים קודרים. אך עבודה קשה זו, שעליה היו נאבקים יום יום, לא הבטיחה להם כל עתיד. יש צורך לחשוב על יום מחר ולעשות דבר־מה! וכך נתגבשה בלבם היזמה להתאחד. אך באיזה אופן? כסף לא היה להם. ידים חזקות, מרץ נעורים ורצון מחושל – זה היה כל ההון שברשותם. חמש משפחות אלה הבריחו יחד את הגבול ההונגרי ועלו יחד ארצה. החדשים הקשים שבילו יחד ליכדו אותם בקשרי ידידות איתנים. הסבל והמחסור מהדקים את האנשים על אף החיכוכים היוֹמיוֹמיים. חדשים על חדשים התלבטו במחשבה להקים מפעל שיתופי. כשנודע להם במקרה שבגליל יש שני מַסגרים הרוצים לפתוח מסגריה ולשם כך הם מחפשים שותפים – עוררה בהם ידיעה זאת תקוות חדשות.
אחרי שרב היום יורד ערב קריר. בבית־העולים שוכך הרעש ורק אי־פה אי־שם מהבהב אורה הקלוש של עששית־נפט. חמישה צעירים יושבים על ספסל העומד לפני הצריף. אחד הצעירים, ג’ורי, מגיב על הידיעה בהתלהבות ולמרות שאין עוד כל דבר ודאי בה, הוא סבור שנזדמנה להם “מציאה” ועליהם למהר ולפעול כדי שלא תישמט מידיהם. גם מיקלוש מקבל את הידיעה בשמחה. הוא מסוגר בתוך עצמו. לפי דעתו מספיקים שלושה מומחים להנהלת המסגריה. שנים האחרים ילמדו את המקצוע בעתיד. שאני, לאצי וגיזא, שהם מתונים יותר, שוקלים את הקשיים.
– אם אלה מהגליל הם מומחים לעבודה –אומר גיזא, אשר כסוחר רואה הוא בכּל את הצד המסחרי של הענין – ודרושים להם שותפים, כי אז בודאי יתבעו קודם כל הון להשקעה במפעל. מה נוכל להבטיח להם אנחנו, שאפילו ידיעת המקצוע חסרה לנו? הון הוא תנאי הכרחי כדי להתחיל באיזה מפעל שהוא. מה הסכום שאנו יכולים לאסוף בינינו? עלינו לברר כל זה בטרם נתקשר אתם.
ג’ורי אינו אוהב ויכוחים. הוא קובע מיד עוּבדות:
– ידוע לי שיש סדנה לא רחוק מבית־העולים. היא פנויה ואפשר לשכור אותה בסכום המתקבל על הדעת. לכל אחד מאתנו יש כמה לירות של חסכון ומהיום ואילך נחסוך כל פרוטה, ואם יהיה צורך בכך, נמכור גם את מלבושנו האחרון. אך הזדמנות כזאת לא נחמיץ.
– מה אתה מדבר על סדנה ועל הזדמנות? – מפסיק אותו שאני. – אתה כבר רואה את הסדנה כמציאות… לעת עתה נסתפק בכך שנתקשר עם שני המסגרים מהגליל בהקדם האפשרי ועל יתר הפרטים נשוחח מחר. ועוד הזהרתי אתכם, שלא תתלו תקוות מופרזות בענין, כי האכזבה עלולה להיות מרה. ועכשיו אני מציע לכם ללכת לישון. מחר עלינו לקום השכם, כי עבודה קשה מחכה לנו. שלום, ליל מנוחה!
שאני סולד מתכניות חסרות־אחריות, הוא אוהב לטפל בענינים של ממש. שאני הוא בחור מעיז, אינו נרתע מפני קשיים, נכון לקבל עליו כל תפקיד. הוא נושא על כתפיו השריריות את נטל החיים בקלוּת. בצעדיו הגבריים הוא דורך על אדמת המציאות ואינו אוהב לשוטט בעננים אפילו בדמיונו. כל זמן שלא באו לידי הסכם עם המסגרים שבגליל, מתיחס הוא אל התכניות כאל פטפוט ריק.
הבחורים קמים ומתפזרים. איש איש חוזר למיטת־הברזל שלו. על בית־העולים יורדת הדומיה.
ב 🔗
תחרות הכדור־הסל מתקיימת באולם בית “הפועל” בראשון־לציון. חדר־המלתחה סואן. והנה מגיעה קבוצה חדשה של משחקים על גג מכונית־משא, אלה הם טירוֹני הקואופרטיב “מ”. גם הם נכנסים לחדר־המלתחה וכעבור רגעים מעטים יוצאים הם משם לבושים מכנסים לבנים קצרים וחולצות אדומות, כאנשי־ספורט ותיקים. צפירה חדה מודיעה על התחלת המשחק. כל משתתף תופס את מקומו.
חמש קבוצות לוחמות כאן על גביע הנצחון וביניהן הקבוצות המצוינות ביותר שבישראל. הקבוצות היריבות נקבעות בגורל. הוא הגורל, שחומד לו לצון לפעמים, העמיד את קבוצת הקואופרטיב “מ” מול הקבוצה הישראלית החזקה ביותר. הבחורים, שהתאַמנוּ במשך שנתים אימון שיטתי לתאם ביניהם את המשחק, יצאו למגרש נבוכים ומהססים. אימת הציבור השפיעה עליהם לרעה בלאו הכי. משחק גרוע כל כך לא שיחקו אף פעם. רק שאני היה שקט. אין דבר העלול לעקור אותו משיווּי־המשקל הנפשי שלו. אך לא היה בכוחו להציל את קבוצתו מתבוסה. ג’ורי, שבדרך כלל הוא הטוב שבמשחקים, קופץ ממקום למקום ומזיק יותר משהוא מועיל. לא עבר זמן רב והם סולקו מן השטח. שהו עוד שעה קלה במקום, מסתכלים בכמה משחקים של אחרים, ואחרי כן חזרו הביתה. התבוסה מכאיבה, אך החיוך מופיע מהר על פניהם והם מנחמים איש את רעהו בנצחונות בעתיד.
ג 🔗
בכפר קטן שבגליל חיות שתי משפחות, שחוטי ידידות מקשרים אותן עוד מן הגולה. בימי מלחמת־השחרור ברחו מהונגריה לעזרת אחיהם הלוחמים. את תכניתם הכשילו האנגלים שהגלו אותם לקפריסין לתקופה של שמונה חדשים. שם נולד אוּרי למשפחת משה. הם באו לארץ ורכושם האחד הבגד שעליהם. אך חריצותם נשאה פרי ומצבם נשתפר הרבה. גם זאב היה לאב. שני הצעירים למדו את מקצוע המסגרות עוד בהונגריה לאחר שסיימו את לימודיהם בבית־הספר התיכוני. הם היו מסגרים משכילים. בארץ עבדו קשה. הנשים לא היו מרוצות מן התנאים. הן דיברו על לב בעליהן שיתקינו להם בית־מלאכה ברשות עצמם. אז התחילו לחפש להם שותפים.
יום אחד הופיעו אצלם מיקלוש וגיזא. עוד לפני כן היו להם כמה מועמדים. אך שנים אלה, שבאו בשם קבוצת החמישה, עוררו בהם אמון. המשא־ומתן נמשך שבועות בלי לבוא לידי מסקנות. עליהם היה עוד לחכות בהרבה חדרי־המתנה ולדפוק על הרבה דלתות כדי לקדם את עניניהם. כל אותו הזמן לא פסקו הצעירים מעבודה קשה ואת הכנסותיהם חסכו עד הפרוטה האחרונה כדי לאסוף להם קרן זעומה.
אז הגיעה עונת הגשמים והם נשארו בלי עבודה למשך שבועות. בינתים התנהלו הענינים בעצלתים. ורק בראשית פברואר פתחו את הסדנה. כל התחלות קשות. כיון שהשקיעו את כספם בסדנה נשארו בלי פרוטה. כדי שלא להפקיר את שבע המשפחות לרעב, החליטו שבחדשים הראשונים יעבדו שלושה מהם עבודת חוץ ואת שכרם יחלקו שוה בשוה בין השבעה. המשכורת לא הספיקה לכלכל את המשפחות אפילו בדוחק. אך הם הבליגו על קשיי ההתחלה במרץ וברצון כביר. קרן־האור התחילה זורחת להם באביב, כשעקרו דירתם מבית־העולים. אז עברו לגור בצריפי־עץ דומים לאלה של בית־העולים. במה נשתנה איפוא מצבם? – זאת יבין רק מי שחי חדשים באוירה של בית־העולים והצליח לצאת משם. המקלחות המשותפות, בתי־השימוש המלוכלכים, החול עד לקרסולים, החום המחניק, להקות הזבובים, – אלה הם הזכרונות שנטלו עמם מבית־העולים.
ד 🔗
הנשים מתרוצצות הנה והנה בהתרגשות. אין להן חפצים רבים, אך אין במה לארוז גם את המעט הזה. הן צוררות אותם בחבילות. מכונית־המשא מופיעה וחמש המשפחות מטעינות עליה את מיטלטליהן. חמש הנשים הצעירות, כל אשה וילד על זרועה, נפרדות בלב פועם ובמתיחות נעימה מן המחנה שבו בילו חדשים, מעל המכונית מנפנפות הן בממחטה לנשארים. בעיניהן נוצצות דמעות של שמחה – או שמא מבכות הן את החדשים המרים של חיי המחנה? ובשעה שהמכונית מסעת אותן לקראת משכנן החדש מציף את לבן רגש של אושר אשר לא ידעו כמותו מאז באו לישראל.
המעבר לביתם החדש והסידורים הראשונים כובשים את כל תשומת־הלב. אבל דאגות הפרנסה אינן מרשות שישכחו אותן. לזה יש צורך בנעלים, לילד אין כותנות, בגדי־העבודה של הגברים קרועים וגם לנשים אין מה ללבוש. אך המחסור עושה את האנשים זריזים ובעלי־יזמה. במהרה לומדות הן איך להקציב כל פרוטה וכיצד להפוך בגד ישן לחדש. מדי פעם מציף אותן נחשול של התמרמרות או יאוש. ברגעים כאלה הולכות הן לסדנה ונפשותיהן הסוערות נרגעות מיד. הסדנה מתפתחת יפה. בתחילה היה כל רכושם מכונת־הלחמה אחת ומספר כלים קטנים. והנה מתחילה הסדנה להתמלא לאט לאט. חמימות כובשת את הנכנס לתחומיה ולפניו שורות מכונות המשמיעות שאון עליז.
יותר מכל נהנים הילדים מתנאי חייהם החדשים. הם מקפצים בעליזות ובמשובה על הדשא, אוגדים פרחים ססגוניים לזר, רודפים זה אחרי זה וצועקים מתוך חדות חיים. בשעות הפנאי מצטרפים למשחק גם ההורים. כך קל יותר לשכוח את הדאגות. על כן התקינו להם מגרש לכדור־סל. מה טוב לרענן את השרירים אחרי העבודה ולשכוח לשעה קלה את כל הקשיים. בחצר התקינו נדנדה בשביל הילדים ושולחן פּינג־פּונג בשביל המבוגרים. ביחוד רבה כאן העליזות בשבת. החצר מושכת אליה אורחים מבחוץ וכל הסביבה הומה שאון חיים תוססים.
ה 🔗
הילדים שומעים מרחוק את טרטור המכונה והם רצים את השער.
– בא אבא! בא אבא! – צועקים הם במקהלה.
גם הנשים נזעקות. הן בוערות מסקרנות לדעת את תוצאת המשחק. אך הגברים שותקים ואינם אומרים דבר. בצחוק עליז יורדים הם מעל המכונית, אך עם זאת ניכרת בהם התבוסה.
– ניצחתם? – שואלות הנשים.
– לא שיחק לנו המזל! מה לעשות?
– אין דבר. גם זו לטובה! –אומרת רוזי. – תנצחו בפעם אחרת, הייתם בטוחים בעצמכם יותר מדי. אך עליכם להזדרז, – מוסיפה היא – יום הולדתה הרביעי של נוּרית היום ואין אנו רוצות לפתוח במסיבה בלעדיכם. הילדים כבר מחכים במתיחות.
על הדשא הועמד שולחן ארוך ועליו מפה לבנה. בראש השולחן יושבת גיבּוֹרת המסיבה, נוּרית, לבושה שמלה לבנה וזר פרחים על ראשה. הוזמנו גם ילדי השכנים, חברים וחברות מגן־הילדים, גם הם לבושי חג. עתה מצטרפים גם הגברים, משתובבים עם הקטנים על הדשא. ילדות מקוּרזלוֹת תלתלים מפטפטות וטופפות בהתפנקות. ילדים רודפים זה אחר זה בעליזות בלתי־מרוסנת. עליזותם מדביקה גם את המבוגרים. גדולים וקטנים אוחזים יד ביד ומשחקים במעגל. צלילי קולותיהם נשמעים למרחקים. וכך חולפות השעות ויורדים הדמדומים. הילדים מתפזרים למנוחת הלילה. והמבוגרים יושבים בגן, נושמים את האויר האביבי הנעים, הרווי רגבי אדמה רעננה ובושם פרחי התפוזים המשכּר. גם היום, כביתר ימי השבת, התאסף קהל אורחים רב, שבאו לנוח מהמולת הכרך. כמה מן האורחים נסתלקו עוד בראשית המסיבה, נתכנסו לתוך אחד החדרים והם יושבים שם בדממה מסביב לשולחן קטן, עטורים עשן סמיך של סיגריות – הם משחקים בקלפים. הנשים הנכנסות לחדר צועדות על בהונות רגליהן, שלא להפריע. בחדר מתיחות. מתוך הדממה נשמע בבהירות רשרוש השטרות הנזרקים על השולחן. שטרות של חמש לירות מצטברים זה על גבי זה. הנשים עוצרות נשימתן. הדוחק לימד אותן לנהוג בכסף בזהירות ולהקפיד על כל פרוטה. ראשן מסתחרר למראה המשחק הבלתי־אחראי. חמישים לירות הלא הן הון עצום! הלבבות הולמים בחזקה. הן מסתכלות בנדידת הכסף מיד ליד כבמחזה מרתק. העשן הסמיך מכאיב את העינים. הרגלים כורעות מעייפות, הקור חודר לעצמות. השעה מאוחרת, עוד מעט יעלה השחר. אך המשחק אינו נפסק.
ו 🔗
למחרת הבוקר מתחיל שבוע חדש על דאגותיו. ליל אמש הניח אחריו טעם רע. בה בשעה שהם מתקדמים רק צעד אחר צעד, בעמל כפים וזיעה, זורקים אחרים את הכסף בקלוּת דעת. איזו היא הדרך הנכונה? הכדאי לקפח את שנות נעוריהם בתקווה לעתיד טוב יותר? האם היטיבו לעשות בכניסתם לקואופרטיב זה? –כך מהרהרת בנפשה ארז’י. בעלה, מיקלוש, היה משתכר הרבה יותר אילו עבד לעצמו. הם היו יכולים לחיות את חייהם בלי להתאימם לאחרים. ואולי כבר היו יכולים להיכנס לשיכון!
את הרהוריה מפסיקה טובה הנכנסת למטבח. היא באה לפטפט קצת.
– הישנת דייך, ארז’י? – פונה היא אל חברתה.
– לא ישנתי כלל! – עונה ארז’י. – ראשי סחרחר. אינו רואה טעם בחיי. איני יכולה לשאת עוד. איני די חזקה ללכת עד הסוף.
– היודעת אַת, ארז’י, גם אני שואלת את עצמי תכופות: למה עזבנו את הגליל, במקום שם היה מצבנו טוב, ולמה קיבלנו על עצמנו חיי דוחק? לפעמים מיואשת גם אני. לילד אין מה ללבוש. בגדיו המעטים נעשו צרים מדי בשבילו. ועוד מעט וייוָלד הילד השני. יש שהדאגות משגעות אותי. כשהיינו במחנה נדרתי כי אחרי השחרור לא אמנע מעצמי כל דבר, לא אחשוך ולא אדאג ליום מחר. אבל עכשיו הכל אחרת. אין לדעת מה יביא לנו יום מחר. הורים או אחים אין לנו, שנוכל להיסמך עליהם. אך לעומת זאת מה איומה היא הבדידות…
– צדקת! – עונה ארז’י. –גם לי אין רצון להתישב על אי בודד. רצוני להישאר בין אנשים גם להבא, אך איני יודעת איך להשתחרר מן הדאגות המטרידות. בעוד כמה שנים היה מיקלוש יכול לעמוד ברשות עצמו. קל יותר להתבסס כשהאדם אחראי רק לעצמו.
– נכון! – אמרה טובה, – אך במקרה של משבר בלתי צפוי או מלחמה, חלילה, החברה חזקה מן הפרט ובכוחות מאוחדים קל יותר לעבור על פי התהום – בנימוקים אלה אין אני מתכוונת לשכנע אותך בלבד, כי אם גם את עצמי. את ספקותי מפיגה תמיד ההכרה שיש ערכים העולים על מצב חמרי מבוסס.
– אל תכעסי עלי, טובה, אך לא תצליחי לשכנע אותי במלים. איני יכולה להסביר לך בדיוק מה אני מרגישה. בחלתי בחיים אלה. רציתי לחיות את חיי אני בלי להתחשב תמיד באחרים, די לי בחיי הקוֹמוּנה, עוד היום אדבר על כך עם מיקלוש…
טובה פתחה את פיה לענות משהו, אך אותה שעה נעצרה מכונית לפני הצריף. ובמכונית – מיקלוש הפצוע. קפץ מן האוטובוס קפיצה בלתי־מוצלחת ונשברה רגלו. חדשים שכב כבול למיטתו. כל החבורה טיפלה בו ופינקה אותו. הנשים הביאו לו שפע מעדנים. את משכורתו קיבל כיתר החברים. ארז’י לא סיפרה דבר על שיחתה עם טובה אותו בוקר. התאונה הזאת גילתה לה את משמעוּת הבטחון והסעד הגלומים ברעיון הקוֹמונה. לא פעם שאלה את נפשה אם עליה לראות את התאונה כיד הגורל.
ז 🔗
… הקורופרטיב חוגג את יום־השנה השני לקיומו. ובעת ובעונה אחת חוגגים הם את התקנת המכונה הגדולה הראשונה בסדנה. במשך השנתים היו הצעירים, שניגשו לעבודתם במרץ עז, למומחים העומדים ברשות עצמם. שמוֹ של בית־המלאכה נתפרסם בסביבה כולה. יש להם עבודה לרוב. והיום הם חוגגים את יום השנתים למסגריה במסיבה צנועה.
– אני מרים את הכוס להתפתחות המוצלחת של הקואופרטיב שלנו, בתקוה שנגביר בעתיד את ההישגים אשר זכינו להם עד היום! – כך מברך שאני את המסובים ומריק את הכוסית.
– יש הפתעה קטנה גם בשביל הנשים, – נוטל את רשות הדיבור גיזא, העוסק בחפץ לב בצד החמרי של הענינים. – אני מקווה שתקבלנה את הבשׂורה בשמחה הראויה: לרגל הזדמנות חגיגית זאת אני מודיע לכן, שהחלטנו להעלות את התשלום השבועי בשלוש לירות.
מחיאות־כפים סוערות מלוות את ההודעה הנעימה.
עתה קם משה. משתרר שקט גמור. הכל פונים את הנואם בהתענינות מתוחה.
– עכשיו, שהגענו למפנה בדרכנו רבת־הלבטים – אומר הוא – עולה לפנינו בעיה חדשה והיא – החלום של כל איש מאתנו: השיכון. אנו יכולים להפריש סכום מסוים למטרה קדושה זאת, אבל הסכום לא יספיק. לכן נפנה כעת אליכן, החברות, ונשאל אתכן מה אתן מוכנות לתרום להשגת הסכום הדרוש? למי יש מה לומר?
השאלה מעוררת מהומה כללית.
– אנו מקבלות על עצמנו כל עבודה ברצון.
– מה עלינו לעשות?
– אולי יכולנו לפתוח מתפרה? קלארי יודעת לתפור, היא תלמד גם אותנו! – כך נשמעות תגובות מכל צד.
חוה באה בהצעה:
– אם הגברים מוצאים איזה סידור מתאים לכך, אני יכולה ללמד את הבחורות סריגת סלים. זו מלאכה נוחה בשבילנו, נוכחוּת הילדים אינה מפריעה והעבודה אינה קשורה בזמן. כל חברה תעבוד בשעה שתוכל וקל יהיה למכור את הסלים.
הצעת חוה נתקבלה במחיאות־כפים. המסיבה נמשכת במצב־רוח מרומם. יש הרגשה לכולם שלמרות הכל יפים הם החיים.
ח 🔗
יום יום, בשעות אחר הצהרים, יושבות הנשים יחד, פעם במטבח, פעם במסדרון, וסורגות בחריצות. תוך כדי עבודה עולות שלפוחיות על כפות הידים והשורות האחרונות גורמות כאב מדמיע. אך בסדרן את הסלים המוכנים בשוּרה מחייכות הן בסיפוק. כל סל – לבֵנה בבנין השיכון הנכסף.
– האם סרגו כבר אי־פעם בנין מסלים? – שואלות הן בצחוק בשעת העבודה.
– לאט לאט נאגרים המטבעות בקופה המשותפת.
גם טובה משתתפת בסריגת הסלים על אף החודש האחרון להריונה. היא עובדת במסירות עד הרגע האחרון. ובאחד הערבים מופיעים הכאבים הידועים. טובה אורזת בנחת את החפצים הדרושים, נפרדת בחיוך מאת החברות ומבקשת אותן לדאוג לילדה הקטן.
– זה מיותר – משקיטה אותה רוזי – גם בנך וגם בעלך לא יסבלו מחסור.
טובה נושקת עוד פעם לבנה הישן והולכת בפנים מחייכות לבית־החולים. הנשארים בבית מחכים בקוצר־רוח לבשורה שמביא להם האב המאושר רק בבוקר: לטובה נולד בן. משה מביא עוד מיטה לבנה לתוך החדש ומסביר לאורי בן הארבע שאמא נסעה לתל־אביב לקנות אח קטן. אורי מחכה בהתרגשות. החברות מקשטות את החדר בפרחים וקולעות זר מעל לכניסה לחצר. ובהתרגשות מחכות הן לחברתן החוזרת יחד עם הנצר הצעיר ביותר של הקואופרטיב. טובה נכנסת בצעדים בלתי־יציבים לחדר המבהיק בנקיונו ורווי ריח ורדים. בעיניה דמעות התרגשות.
– אני מודה לכולכן על הטובה שהעתרתן עלי. אני מודה על הממתקים ששלחתן לי לבית־החולים. היה נעים מאד להרגיש שדואגים לי. גם דאגת אחות לא היתה חמה יותר… – את המלים האחרונות היא אומרת בקול חנוק מבכי; נזכרה באחותה שנספתה במחנה.
כל הקואופרטיב עסוק בהכנות לחגיגת ברית־המילה. הנשים אופות עוגות מהבוקר עד הערב והגברים מתקינים פנסים בגן. הוזמנו יותר מארבעים אורחים. יש להם כבר מכרים רבים במושבה. חברי הקואופרטיב נהנים מאַהדה כללית, שזכו לה בחריצותם, בהתמדתם ובעליזותם. הם תופסים כבר עמדה רצינית בחיי המקום. הם הצליחו בצעד הקשה ביותר לעולה החדש – בהשתלבות בפועל בחיי החברה בארץ.
אחרי הצהרים הכל מוכן לטקס החגיגי. הנשים הצעירות לבושות בטעם טוב, מקבלות את האורחים בסבר פנים יפות. השולחנות הלבנים כורעים תחת שפע העוגות. יש גם משקאות. הקואופרטיב הצליח בסידור החגיגה. בין האורחים גם ראש המועצה ומזכיר ההסתדרות במקום. שותים “לחיים”. ראש המועצה נושא נאום חגיגי: “חברים, חברות! הנני מברך מקרב לב את האזרח החדש של ישובנו ומריק את הכוס לבריאותו. וגם אתכם, חברים, מברך אני בשמחה רבה על ההישגים שלכם בהשתרשותכם בקרבנו. אני תקוה שתוסיפו לקחת חלק בהתפתחות המקום ואני מאחל לכם שתזכו עוד להישגים רבים ונשמח כולנו יחד”. דברי הברכה מציפים את הלבבות בחמימות נעימה. החגיגה נמשכת במצב־רוח מרומם.
ט 🔗
לאחר עבודה מאומצת במשך חדשים נאסף הסכום המיועד לתשלום ראשון לשיכון – החלום התחיל ללבוש צורה ממשית. אך הגורל גזר אחרת. המציאות הנחיתה עליהם מכה קשה. במשבר הכלכלי ירד ערך הלירה ועלה מחיר השיכון. הם הרגישו עצמם כילדים שבנו להם מבצר־קלפים ומשב רוח קל הפילו.
אותו זמן נעשה בנין הסדנה צר מהכיל את כל המכונות שנוספו בה. היה עליהם לפתוח סדנה נוספת. וההתרחבות הזאת ניחמה אותם במקצת על הכשלון המכאיב.
באחד הערבים התכנסו לישיבה שאליה הוזמנו גם הנשים. פתח משה ואמר:
– חברים יקרים! אנו עומדים לפני החלטה גורלית. יש בידינו סכום כסף שהשגנו בסבל ובזיעת אַפּים. כפי שידוע לכם אין הוא מספיק להגשמת המטרה הנכספת. עד עת מצוֹא טוב לנו להשקיעו באיזה מפעל שבו תוכלנה גם הנשים לתת את חלקן. רק בדרך זו יש לקוות שנזכה יום אחד להגשים את חלום כולנו – השיכון. אם כן, חברוֹת, למי יש מה להגיד?
– לי. – אמרה קלארי, אשתו של גיזא, וקמה לדבר. – סוף סוף ניתנת לי האפשרות – אמרה – לבוא לפניכם בתכנית שאני מהרהרת בה זה כבר! ואני מקוה שיהיה בכוחי לשכנע אתכם ותאמינו בממשות שבתכניתי. לפני כמה זמן נתקלתי בטיולי בקצה המושבה בבריכה מוזנחת ובלתי־מושלמת. בראותי את הבריכה במצב כזה, הצטערתי שלא גמרו את התקנתה. באקלים ארצנו יש צורך חיוּני בבריכה שבה אפשר להתרענן אחרי העבודה. כשהירהרתי בצורך לשתף אותנו, הבחורות, באיזו פעולה כדי להשיג את הכסף לשיכון, נזכרתי בבריכה המוזנחת, אך בשל חוסר אמצעים ויתרתי על הענין. עכשיו, אני סבורה, זוהי השעה המתאימה להגשים את תכנית התקנת הבריכה. הגברים יעסקו בתיקונה ואנחנו נקבל על עצמנו את עניני ההנהלה. מה דעתכם?
רגעים מספר שתקו הכל שתיקה מוחלטת. מיקלוש היה הראשון שהפסיק את השתיקה:
– רעיון נפלא! מעתה אתיחס ביתר רצינות אל כשרון ההמצאה של האשה! אך קל לקבל תכנית וקשה שבעתים ההגשמה. צפוים לנו מכשולים רבים. אף על פי כן, יש לגשת לפעולה!
אז התחילה עבודה קדחתנית. הקרדום הולם, המלט נלוש ומלחימים את הצינורות. הסביבה השוממה מתעוררת לחיים חדשים.
יום יום, לאחר שהגברים מסיימים את עבודתם בבית־המלאכה, יוצאים הם לעבודה בשטח הבריכה. בונים חדר־הלבשה, מקלחות, שותלים ונוטעים ומשפרים את השטח מסביב.
קלארי מלווה את הגשמת חלומה בהתרגשות. היא מסתכלת על פני הסביבה מעל המקפצה הענקית. כן, כך תיארה לעצמה את המפעל: שבילי פרחים, סוכות ענפים מכוסות ירק, מזרקה, דשא רענן, מקום משחק לילדים, ובבריכה הענקית נוצצים המים השקופים.
נסתיימה העבודה. קבוצות קבוצות עומדים החברים ומשוחחים. גם קלארי מצטרפת אליהם. אושר ההגשמה נסוּך על פניה.
מריה סרדהיי
מהונגרית מ אֶרדלי
רעננה.
מריה סרדהיי (רעננה): בת 26, נשואה, אם לשני ילדים. ילידת הונגריה, בודפשט. עלתה לארץ ב־1949.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות