האשה הצעירה נשמה בכבדות בעלותה לקומה השלישית. לחצה את ידיה אל לבה הפועם וצלצלה בדלת המוזיאון. שקט וצנינות נעימה קיבלו את פניה. אין זו הפעם הראשונה שהיא באה לכאן. כל פעם שנפתחת לפניה דלת זו שמאחוריה היא מוצאת מנוחה לכמה שעות, עולה בה המחשבה: מה נפלא הדבר, שפה, בלב העיר הסואנת, יש פינה שבה היא יכולה להישאר לבדה ולחשוב בשקט על המעסיק אותה, – ולוּ רק במשך זמן קצר. לא מכבר, כאשר גילתה את בית־הנכות הזה, שלא רבו מבקריו, התלהבה כל כך מן התגלית שלה, שהיתה מדברת עליה בהתרגשות באזני בעלה בוקר וערב. אבל הוא צחק להתלהבותה ולא היה מוכן להילוות אליה בביקוריה התכופים אל בין יצירות האמנות המפוארות מן העבר הרחוק. אך היא היתה מרבה לבוא הנה כדי להישאר כאן לבדה עם הבעיות הרבות המעסיקות את רוחה.

כשנכנסה לחדר אותו בוקר הבחינה באדם היושב בכורסה נוחה ליד כוננית של ספרי אמנות. הוציאה גם היא ספר מצויר, הסבה לשולחן הרחב והתחילה מדפדפת בו. חיש מהר עלו והציפו אותה המחשבות שחזרו להטרידה. מה חבל שאין לה אף ידיד אחד, אשר אפשר יהיה להימלך אתו והוא יוכל לעזור לה בפתרון הבעיות ההולכות ומצטברות בלבה. מה טוב היה אילו יכלה לפתוח את לבה לפני מישהו, שיהיה מוכן להקשיב לה בלי להפסיק אותה בשאלות סקרניות. פתאום עלתה לפניה הבעיה הדחופה האחרונה: אברהם רוצה בילד! מחשבתה הרי טרודה זה שבועות ברעיון של פרידה מבעלה כמוצא היחיד ממצבה חסר־הסיכויים – והוא אינו מנחש מאומה, “אלי, אלי!” – פרצה אנחה מפיה. האיש הזר, שישב בכורסה, הרים את ראשו לשמע קריאת היאוש בהונגרית. הוא קם וניגש אל האשה, גחן אליה ושאל: “מה לך? היכול אני לעזור לך במשהו?” האשה נבוכה, מיהרה להוציא את הממחטה מו החריט שלה ובלי להציץ אליו פלטה:

– לא, אין שום דבר, תודה!

האיש נד בראשו וחזר לכורסה שלו ולספרו. האשה הציצה בצנעה לכיוון שלו. גבר שמנמן, כבן ארבעים, לא עורר כל אהדה. לבוש היה בגדי חאקי מרופטים וכובע־הבד שלו היה שמוט על מסעד הכורסה. אך כשהרים את פניו לעומתה, הבחינה בעיניו החמות, המלאות הבנה. פתאום החליטה כי הוא האיש אשר לו תספר הכל.

– סלח לי, – פנתה אליו בקול צרוד מבכי, – הייתי רוצה לומר לך משהו. אולי מוזר הדבר בעיניך שאני פונה אליך כך, בלי להכיר אותך… אבל מוכרחה אני לדבר עתה. בבקשה ממך, אל תפרש את דברי שלא כהלכה.

האשה הסתבכה בדבריה. כבר התחרטה על מעשה־שטוּת זה שלה. אבל האיש קם בינתים ממקומו, ניגש אל שולחנה וישב ממולה, מקשיב.

– אין לך להצטדק בפני, – אמר – זמני פנוי. אני מוכן לשמוע.

ברגע האחרון נרתעה. אבל עיניו השלוות עוררו בה אמון.

– הענין הוא בזה, שאני גלמודה מאד. – אמרה – אין אני מבקשת עצה. לא תוכל ליעץ לי, כי הרי אינך מכיר אותי. רצוני רק לפרוק מעלי את אשר נצטבר בי.

בקושי עצרה דמעותיה ושוב המשיכה:

– אל תציג לפני שאלות ואל תנסה לנחמני. רק אחת בקשתי: הקשב לי ואחר כך שכח הכל!

האיש נבוך. רגע אמר לקום ולהסתלק מכאן. אך עצר ברוחו וענה בשקט:

– אל תדאגי. אני חי במושב ושם אין מתענינים בכגון אלה.

האשה היססה שוב. נדמה היה כאילו חשה בנעימה לגלגנית בקולו של האיש הזר. אף על פי כן פתחה בסיפורה לאחר רגעי שתיקה כבדה.

– אספר לך את הדברים כסדרם, – אמרה – חוּנכתי בעיירה הונגרית. אבי היה סוחר אמיד. אמי חובבת אמנות ואני בת יחידה ומפונקת, אשר לא מנעו ממנה דבר. לא הכרתי את החיים. לא ידעתי טעם דלות, מחסור, רעב. תוכן חיי היו שעשועי אהבים, מוסיקה ואמנות, בגדים נאים וחיי רוָחה. בהיותי בת שבע־עשרה ענדתי את הכוכב האדום על חזי. הוכנסתי לגיטו ואחר כך הובלתי לאושויץ…

מעל פני האיש נסתלק פתאום צל הלגלוג. עיניו הרצינו, קדרו.

– עשרה חדשים חייתי במחנה, אם אפשר לקרוא לכך חיים. – המשיכה האשה – אדלג על כל אלה. אספר לך על ימי השחרור המאושרים והמאכזבים…

היא חזרה לעיירתה, אך לא מצאה בה איש מבני המשפחה. רק זרים ומתנכרים חומדי כסף. דכאון נפשי ואדישות ירדו עליה כאשר הוברר לה כי נותרה יחידה בעולם. ימים קשים באו לה, ולא אחת ביקשה את נפשה למוּת. אבל אז בקעה פתאום קרן־אור ממזרח. היא נפגשה עם קבוצת צעירים שחלמו על עתיד חדש ויצאו להגשימו. “לפני כן לא שמעתי אף פעם על הציונות – הוסיפה האשה לספר – ולא הרעיון כי אם הכוח שנאצל מן הנוער, הוא שריתק אותה אליו. ועוד זאת: הם לא דיברו על העבר, אלא נשאו עיניהם קדימה. נצטרפתי אליהם בשמחה. ועלינו לארץ דרך איטליה. אבל האנגלים לא הניחו לנו לרדת בחיפה והובילו אותנו לקפריסין. גדרות־התיל והבטלה מאונס החזירוני למצב־הרוח של ימים עברו…”

ושם, בקפריסין, הכירה אותו, את ה"צבר" היפה והזקוף, שליח ה"הגנה" שחור־השפם. ואולם אז באו ימי העליה לארץ וקשיי החיים השביתו את הפגישה המלבבת. היא גרה בבית־החלוצות. עבדה קשה לפרנסתה. קשיי הלשון העסיקו אותה הרבה. אז התחילו ימי המלחמה עם הערבים וכולה היתה נתונה להוַי החדש ובעיותיו. ותוך כל אלה סבלה סבל רב מן הבדידות האיומה.

לימים נפגשה שוב עם אותו הבחור, אשר מדיו הצבאיים הלמו אותו יפה והידידות נתחדשה. לא עבר זמן רב והוא הציג אותה לפני הוריו, שגילו אהדה כלפיה. יום אחד בא ואמר: בשבוע הבא נתחתן. רק אז דיברה אתו ברצינות בפעם הראשונה. אמרה לו, שלפי דעתה אין הם מתאימים זה לזה. הזכירה לו מקרה שקרה אותם בשעת טיול. גדודו ערך טיול לגליל וסיפחו גם אותה. הם עברו בסביבה נהדרת – היא לא פיללה כלל, שגם כאן, בארץ זו, יש הרים כאלה מכוסי ירק, שאוירם כה צח. סרו ללון באחד מישובי הספר, השוכן בין גבעות צפוֹנה לצפת. לפני השינה יצאו שניהם לטיול. ישבו ליד מערה ביער. לא רחוק מהם רישרשו בשלוה מי המעין. הכל מסביב היה שקט ונוח. אך אותה תקף רגש של אי־נוחוּת. פתאום נשמעה מרחוק נביחת כלבים הולכת וקרבה. היא קפצה ממקומה וביקשה להסתלק מכאן תיכף ומיד. הוא לא הבין מה קרה ובחבקו אותה ניסה לעצור בעדה. אז תקפה אותה אימה כזו, שעקרה את עצמה בכוח מזרועותיו והתחילה רצה. כמה ימים אחר כך סיפרה לו את פשר הדבר. היא סיפרה לו את אשר קרה אותה בגרמניה, כאשר הגיעה אליה השמועה על התקדמות הצבא הרוסי המשחרר. אז ברחה מן המחנה ונדדה יומים ביער. אפסו כוחותיה. כרעה למרגלות גבעה. מעין היה מבעבע בדממה מאַיימת. ומתוך החשכה נשמעה נביחת כלבים. ניסתה לרוץ, לברוח. אבל לא היה בכוחה אלא לזחול. וכך מצאו אותה חייל ס"ס.

היא סיפרה את סיפורה לאברהם ה"צבּר" ברטט של התרגשות גוברת והולכת. אך הוא נשאר שקט כשהיה. יעץ אותה לשכוח כל זאת. כשהסבירה לו כי זכרונות כאלה אינם ניתנים לשכחה ועל כן לא יעלו יפה נישואיהם – צחק מעומק הלב.

לבסוף נישאה לו. כי אהבה אותו ולא יכלה עוד לשאת את הבדידות. אברהם נתגלה לה עתה כבחור טוב־מזג ונעים, שלא נפגע אף פעם מאכזבה או מכשלון. היה נתון כולו לפעולה נלהבת. בשעות הפנאי הרבה לקרוא והספר היה לנקודת־המגע שביניהם. ואילו המוסיקה – לכך אין לו כל הבנה. בעל מסור הוא אברהם. ליום הולדתה אמר להפתיעה. קנה גרמוֹפוֹן וערימת תקליטים של שירי־ריקוד עבריים. לא רצתה להעליבו ונשאה בדומיה ימים על ימים את צלילי התקליטים הללו. לבסוף לא יכלה להתאפק ואמרה לו כי אין זו מוסיקה. נעלב מאד. ומאז נעלב הוא לעתים קרובות. פעם בא לבקר אצלה בן־עיר, שלא ראתה אותו שש שנים. ישבו ושוחחו בהונגרית. פתאום זנק אברהם מפינתו והתחיל גוער בהם, כי כאן בארץ חייב כל אדם לדבר רק עברית. אז פרצה ביניהם המריבה הראשונה. אחר כך תכפו הקטטות. עד שבאחד הימים הטיח כלפיה את השאלה: למה באת הנה אם אין הענינים כאן מוצאים חן בעיניך? לא סבל כל דבר ביקורת על הארץ וחייה. והיא לא יכלה שאת את בטחונו העצמי ואת תכניותיו המדויקות לעתיד.

ערב אחד, לאחר אחת מאותן הקטטות, ניסה לחבק אותה. היא השתמטה מידיו. תוך צחוק עליז תפס אותה בין זרועותיו עד שלא היה לה כוח להתגונן עוד. פתאום פרצה מפיה קריאת זוָעה, שהחרידה את החדר כולו. דומה היה לה כאילו הכל סביבה מתמוטט. רוּחה שבה אליה רק לאחר שאברהם שפך עליה מים קרים. הוא חקר לפשר דבר. סיפרה לו כי עלה לפניה זכר ערב אחד לאחר השחרור, כאשר חייל רוסי ניסה לאנסה וחבריו עזרו לו. אברהם התקצף. התחיל גוער בה על שאינה רוצה להשתחרר מזכרונות העבר. היא ניסתה להסביר לו שמאורעות כאלה בחיים אינם נשכחים והם ילווּה עד סוף ימיה. אך הוא בשלוֹ: אנחנו חיים בארץ החופש והחירוּת, ימי הסבל חלפו לבלי שוב.

המענין באברהם הוא, שלאחר הקטטה הוא שוב אדיב ועליז, כאילו לא קרה דבר. אדרבא, אחרי הקטטה בערב שבת האחרונה, הביא לה זר פרחים והציג לפניה את השאלה: “מה יהיה עם ילד?” היא ניסתה לדחות את התשובה תוך צחוק, אבל הוא חזר ברצינות על דבריו, כי הגיע השעה ללדת ילד ואין הוא רוצה לדחות את הדבר הזה.

וזהו מה שמציק לה כעת. דמעות עלו בעיניה כשהגיע לנקודה זו בסיפורה והיא לא ניסתה לעצור בעדן.

– איך נרשה לעצמנו להביא ילד לעולם – אמרה – כשאין אנו מבינים זה את זה? מה יהיה גורלו בין הורים מתקוטטים? עלי להיפרד מאברהם! אלי! ידעתי שכך יהיה הסוף. אי אפשר ששני יצורים שונים כל כך בשפתם, בחינוכם, בעברם יחיו יחד.

האשה הצעירה רעדה מבכי בכל גופה. האיש אשר ישב ממולה הסתכל בה בצער והשתדל להעמיד פנים כאילו כבר שכח הכל. קם מאצל השולחן, החזיר את הספר למקומו ונטל בידו את כובעו. הביט פעם אחרונה על האשה ושם פעמיו אל הדלת. ואולם אז נשאה את ראשה, קמה וחסמה את הדרך בפניו. ובראותה את פניו האדישים למראית עין, אמרה ברוגזה: “האומנם אין מלים בפיך על כל אשר סיפרתי לך? אם כך, מדוע הקשבת לי עד הסוף?”

האיש לא נבוך. ענה בשקט אך ברצינות:

– אינך עקבית ביותר, אשה צעירה. תחילה דרשת שתיקה ועתה אַת מפצירה בי שאדבר. בסדר! אני מבין למצב־רוחך, אבל איני מסכים לך. צדק אברהם: מצבי־רוח כאלה אינם מתאימים לארץ הזאת. פנינו כאן לעתיד. איני רוצה לומר שעליך לשכוח כל מה שעבר. הרי העבר הוא יסודה המוסרי וההיסטורי של מדינתנו הצעירה. אינך יכולה ואינך צריכה לשכוח. אבל בעברך זה אין שום חידוש ואין מקום להתגאות בו. הכל רק חרפה והשפלה. אל תספרי איפוא את זכרונותיך באזני “צבּר” שגדל בקרב על החירוּת ויצא מוכתר נצחון. הוא נושא בלבו את הצער והבושה על שאחיו לא השיבו את המכה ואולי מתבייש הוא גם על שלא יכול לעזור. ואילו הילד, – אַל תדאגי! הדור החדש ישנה מן היסוד גם את ההורים. ילדך יפתור את

בעיותיך אַת.

האיש הביט בחיוך על פני האשה המקשיבה. הקו הבלתי־אוהד נמחה כליל מעל פניו. אז חבש את כובעו הדהוי ונסתלק בברכת־שלום חרישית.

האשה שהתה עוד רגע בפתח, שקועה במחשבות. פתאום הציצה בשעונה, ניגבה בחפזון את פניה ויצאה במהירות מן החדר.

השעה ארבע, עוד מעט יחזור אברהם מן העבודה.

דומן לסלו

מהונגרית מ. ארדלי

קרית־מוצקין.

דומן לסלו (קרית־מוצקין): בן 28, יליד אֶגר שבהונגריה. חניך סביבה מתבוללת. עמד על יהדותו לאחר שלא נתקבל לאוניברסיטה בגלל מוצאו היהודי. למד חרטוּת בבודפשט. נשלח למחנה־עבודה ומחנה־ריכוז. משפחתו הושמדה. יצא לארץ באנית־המעפילים “כנסת ישראל” באוגוסט 1946. מנמל חיפה, לאחר קרב עם הצבא הבריטי, נשלח לקפריסין. עלה לארץ בנובמבר 1947. חרט בבית־החרושת “נשר”. חייל במלחמת־השחרור. מדריך לחרטות בבית־הספר המקצועי בחיפה.