האיש קם ויצא מן החדר. בחוץ היה אפל וקר. זה הרגיע את עצביו הנסערים. עוד צילצל באזניו סירובה הגס של אשתו. היא אינה מסכימה ללכת אתו – מה יש לה לבקש בארץ היהודים?! הוא רצה מאד לעלות לארץ עם אשתו ועם בתו הקטנה. את קולה של הילדה הוא שומע, כשהיא שואלת את האם:
– אמא, האם אבא יהודי?
– כן,כן, יהודי – הידהדה תשובת חותנתו, שלכאורה היתה מנמנמת על כסאה, אך לא התאפקה מלנסוך את רעלה בתשובה שנתנה לילדה.
– אני רוצה ללכת עם אבא. – אמרה הילדה.
– לנו מוטב להישאר כאן, בתי, – ענתה הזקנה, – יהיה לך אבא אחר, נוצרי כמוך…
– אינני רוצה באבא אחר! – התחננה הקטנה.
לפני עיני רוחו הופיעה דמות אמו, שהיתה חולה אנושה בשעה שגירשו אותו לטרנסדניסטריה. רק לאחר שנעדרה שלוש שנים נודע לו כי אין אמו בחיים עוד. בשובו הביתה קיבלה אותו מי שהיא אשתו כיום. היא אמרה לו שטיפלה באמו, ועל כן השאירה לה את רכושה הזעום: כמה כסתות ורהיטים רעועים. ועוד אמרה, כי בקשתה האחרונה של האם היתה, שישא אותה לאשה, את הבתולה הנוצרית, אם יזכה לשוב הביתה.
מכוערת וקשישה ממנו היתה – בת שלושים ושתים, והוא בן עשרים ושש, בעל גוף חסון ויפה, שהודות לו נשאר בחיים, למרות היסורים הרבים שעברו עליו. לא פעם שיחקו אתו קציני הגדוד את משחקם האכזרי כדי ליהנות מאימת המות של בחור יהודי. העמידו אותו עם רבים אחרים אל הקיר והודיעו להם, שכל עשירי במנין יירה, מפני שאחד מהם ברח. ענין הבריחה היה, כמובן, מן הנמנע, כי השגיחו עליהם ממגדל־התצפית.
עתה חלף כל זה מחדש במוחו העייף. זכר גם את חמש שנות נישואיו האומללים. במשך כל השנים הללו היה בבחינת היהודי שסובלים אותו, אף כי הוא שפירנס את המשפחה ועליו כל דאגותיה.
כשחזר לחדר כבר ישנו הכל. הוא שכב במיטתו בעינים פקוחות, מתאמץ לפענח את גורלו בעתיד. למרות הכל החליט לעלות לארץ־ישראל. יחידי יעלה אם יהיה צורך בכך. מה צפוי לו שם? דמיונו היה פשוט מדי מכדי לתאר לו יותר מעבודה מפרכת ובדידות. הוא לא ידע את חמימות האהבה והאושר.
לאחר היסוסים רבים יצא לבסוף לדרך. בכאב צורב נפרד מבתו ונדמה היה לו כי בעיניה הכחולות עמדו דמעות באמרה לו:
– אבא, אל תסע!
לבו דאב בשבתו ברכבת ובהפליגו באניה. אך איזה יצר טמיר גרפו לקראת הארץ היעודה.
בערב היה יושב יחידי על סיפון האניה, מסתכל במים השקטים. ובשבתו כך הופנתה תשומת־לבו לקול אנחה אי־מזה. הביט מסביב והנה אשה יושבת בקרבתו. פנה אליה ושאלה למה נאנחה. האשה ענתה בהונגרית לקויה שאין היא מרגישה בטוֹב, אך בהיותה בודדת אינה מעיזה לבקש עזרת מישהו.
– יש לי מעט יין־שרוּף חריף; אם אַת רוצה – אביא לך.
– אל תטריח עצמך, לא כדאי! – ענתה האשה בקול ילדותי והוא חשב כי נערה היא היושבת כאן.
הביא לה את המשקה ולאחר שגמעה ממנו הוקל לה. ישבה על יד האיש הזר והביטה עליו בהכרת־טובה. שמחה שיש עם מי לשוחח. סיפרה לו את אסונה. היתה נשואה לבעלה רק חצי שנה. אחר כך נלקח למחנה־עבודה ומשם לא שב עוד. יש אומרים כי ברח עם אשה אחרת לרוסיה. ואמה שלה היא אשה חומדת תענוגות החיים והבת למכשול לה בחייה. על כן שיכנעה אותה לעלות. ועכשיו הנה היא כאן, שבורה ורצוצה, מול מחר סתום.
– קר לי – אמרה לבסוף – אני הולכת לישון.
– הניפגש גם מחר? – שאל האיש ואחז בידה החמה של האשה. רק עכשיו, כאשר קמה, ראה מה חלשה ושבירה היא, דמות ילדה רכה. בארוחת־הבוקר נפגשו. האיש כבר חיכה לה.
– איך ישנת? – שאל.
– המשקה שלך גרם לי טובה. נרדמתי מיד ועכשיו אני מרגישה בטוֹב.
ומאז אפשר היה לראות אותם תמיד יחד. איש לא שם לב להם. לאיש מהם לא היו מכרים. איזה הבדל בין אשתו הגרמניה ליצור הקטן הזה! – אמר בלבו והתאמץ לראות בה ילדה ולספק בה את געגועיו אל בתו הקטנה בשעה שהיה מפנק אותה בלי לדעת אפילו את שמה.– מה שמך? – שאל פעם לפתע פתאום.
– את שמי לא אגיד לך, אך קרא לי חוה.
האיש נדהם, הרי זה שם בתו! לאחר רגע התעורר מתדהמתו, שוב שלט בעצמו וענה בשקט:
– אני אקרא לך בשם קטינא. בת כמה אַת?
– האם לא אחת היא? – ענתה האשה – בת עשרים ושלוש הנני, אך אני חשה עצמי זקנה הרבה יותר. עייפתי מאד ומי יודע מה הגורל הצפוי לי. אני לא אלך לבית־עולים. יש לי קרוב שהזמין אותי אליו, אף כי לא ראיתיו אף פעם. ואתה?
– אני אלך לאשר מוליכים אותי, – ענה האיש. – רק אחת אבקש ממך – הוסיף כעבור רגע – אם תפרדנה דרכינו ברדתנו מן האניה, ניפגש כעבור שבוע באותו המקום ובאותה השעה בדיוק. ואם גם רצונך יהיה כרצוני, – אולי יהיה קל יותר לשנינו להמשיך את דרכנו יחד.
ונפגשו. עמדו יחד באותו המקום ששם צעדו את הצעד הראשון בשעת הירידה על אדמת ישראל.
לנקה ויטנברג
מהונגרית מ אֶרדלי
עכו.
לנקה ויטנברג (עכו): בת 52, אם לבנים בצבא ההגנה לישראל. ילידת רומניה, למדה רפואה בנעוריה. עלתה לארץ ב־1948 לאחר נדודים בדרכים במשך ארבע שנים – הונגריה, אוסטריה, גרמניה, איטליה. עובדת משרד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות