א    🔗

היתה שעת צהרים. ירושלים עיר־הזהב טבלה בשמש.

– נעמי, בואי, הרכבת עוברת – הבעל הסב את ראשו לעבר המטבח. מה חפשי וקל היה צחוקו.

– אבל היא לא שרקה עדיין! אבוא מיד. ראובן.

צוחקת גם היא באה נעמי ועמדה על ידו בפתח הגזוזטרה. נשמעה שריקה ממושכת. הרכבת עברה מאחורי האפר המוצף פרחים. ארבעה קרונות נוסעים, קטר אחד מלפנים ועוד אחד בסוף. הרכבת עלתה מעבר הר־טוב. נעמי עמדה ללא נוע, עוקבת אחר ענני העשן, כשהקרונות הלכו והתרחקו, הלכו ונעלמו באופק. הבעל הסתכל בה – בגוה הדק, בתנועותיה ההרמוניות, נתונה תמיד בעולמה שלה, תמיד כה קרובה. כך ראה אותה בפעם הראשונה.

– ראובן, מהיום אינך צריך עוד להביא מים בדלי. – אמרה. – נפתח את הברזים והמים יזרמו! זה נפלא!

– סוף סוף! אבל מתי יהיה כביש, חשמל ו…?

– אמש, כאשר החשיך היום, הדלקתי את הנר הירוק בפמוט שעל הקיר ובחדר נפוץ אור רוטט. כל פעם ששנשוחח בערב לא אדליק עוד אלא את הנר – אף אם יהיה אור חשמל.

– כן, נעמי.

הבעל היה מהלך נסער בחדר. הבושם המשכר של האילנות הפורחים גירה את חושיו. לבסוף עמד מלכת ואמר:

– נעמי, קשה לי להגיד לך… הכסף אזל שוב, אזלו גם החפצים מן הארגז. עכשיו בא תורו של הגביע מעל האיצטבה. רציתי להכין אותך לכך, אבל הנה אמרתי לך כל זה פתאום. אני חש את עצמי כאילו משהו מחניק אותי. כל החפצים – כלי הבדולח, כלי החרסינה, כל רהיט וכל חפץ, הכל הכל עולה שוב לנגד עיני, כמו ביום האחרון שבו מסרתי את החנות. איני יכול לשכוח. איני יכול לשכוח שהנני בן 55 כי איני יכול לעבוד כל עבודה שהיא, איני יכול לשכוח את מחלת הלב שלי ואת חייך הקשים אתי…

הוא נעצר על ידה. וכאשר נעמי נלחצה אל חזהו פגה התרגשותו.

– אף על פי כן, יש הרבה דברים ששכחת – אמרה. – שכחת שראו אותך כזר בארץ בה נולדת, בוקר וערב אמרו לך זאת, עד שבעצמך הרגשת כי זר אתה. שכחת את הפחדים שעברו עליך, פחדים מכל המינים: הפחד לחייך, לחיי יקיריך, לבטחונך הנפשי, שכחת את האימה שנפלה עליך כאשר עמדת על כך שללבך חדרה השנאה. והלא מאז שאנו פה – נסתלקו כל אלה, נעלמו. אנו בבית, ראובן, בלבנו שרוי השלום. כל היתר יבוא בשעתו, במוקדם או במאוחר.

בתנועה קלה נחלצה מזרועותיו, ניגשה אל האיצטבה שעל יד המיטה, וכאשר נגעה בבדולח – עלה ממנו צליל דק, שהעביר בה רטט.

– בדולח זה הוא המוסיקלי ביותר מכל הכלים שהיו בידינו. – אמרה – תסתכל בפרח שעל קרקעיתו. הייתכן שלא ישימו לב אליו? אני מקוה כי מי שיקנה את הגביע יגלה גם את הפרח. תזדרז, ראובן. עד שתחזור יהיה מקומו של הגביע תפוס.

– אין לך עוד במה למלא את מקומו…

– כל חלל ריק אפשר לסתום.

– שלום נעמי.

– שלום ראובן.

 

ב    🔗

,כשנשארה לבדה צנחה עייפה ליד השולחן באמצע החדר. מבט עיניה תר סביבותיה. בפינת החדר לאורך הקיר – שם המיטה, ולמראשותיה תמונת האם – מתה לפני 40 שנה. נעמי היתה אז בת שנתים וגדלה אצל סבתא. מתחת לתמונה היה תלוי הפמוט עם הנר הירוק. ליד המיטה, מתחת לחלון – שם כוננית מברזל מחושל ועליה החלל הריק שהשאיר גביע הבדולח. לא נוֹתר עוד אלא פסל בוּדהה אחד – פרצוף שליו, חידת החיים על פניו. לפעמים לקחה אותו ביד וסובבה אותו בלאט ועם כל תנועה נשתנתה ארשת פניו. נדמה היה לה כי כאשר תבין אותו – תדע הכל. מתי?

על הקיר שממול, למטה – תמונה מרובעת במסגרת רחבה, מוזהבת השולים: על הרקע הנוצץ של משי – שמש מרוקמת חוטי־פז וחמש חבצלות מבצבצות מתוכה. מתחת לתמונה –ארגז קטן מכוסה מפית לבנה, ארוכה עד לרצפה וגדיליה מפוזרים על המרצפות. ושולחן קטן בחדר. עליו קערה לפירות עשויה פליז זהוב על רגל דקה וגבוהה, כולה מצופה אמייל וחוטי־זהב – מתנה מראובן. מימינו ומשמאלוֹ של הארגז הקטן שני כסאות בסגנון בידרמייר, שקנתה אותם באחד הימים בשוק מאה שערים. למרגלות המיטה – ארגז גדול יותר וקרקעיתו צמודה אל הקיר, מכוסה בד פרחוני עד למטה. נעמי העלתה בת־צחוק על שפתיה. זאת היתה השידה שלה, על השידה – ספריה, כל מה שעלה בידה להביא אתה. קמו לתחיה רגעי שמחה.

המקום שנשאר פנוי לארון־הבגדים, דלת הגזוזטרה, פינתו של ראובן – כסא־המרגוע המצופה בד צבעוני מתחת לחלון; על ידו הארגז הקטן, האיצטבה עם ספריו מסודרים בשורות זו על גבי זו. הכסאות המרובעים, ללא גב, מצופים גם הם בד פרחוני, מסביב לשולחן גדול בלתי־צבוע. השולחן עמד באלכסון באמצע החדר וחילק אותו לשנים: עולמה, עולמו. ואותו השולחן – הוא שחיבר אותם.

משב רוח ניפח את הוילאות. נעמי קמה והוציאה ארגז קטן מתחת למיטה – אוסף האבנים שלה מישראל, רבגוֹניוּת של צורות וצבעים. בחרה מהם אבן גדולה אחת, אפורה, מחוספסת. צורת קרן היתה לה וגלי הים עשו אותה כתחרים שקופים.

הציגה את האבן במקום הגביע. ואז ישבה ללמוד עברית.

הזמן חלף בלי שהרגישה בו. פתאום נפתחה דלת הפרוזדור. ראובן נכנס, צוחק.

– בחרתי עם הזקן כמה שטיחים והוא הזמין אותי שאעזור לו בחנות. הבאתי לך בחזרה את הגביע, נעמי. אבל מה שמת במקומו?

ראובן החזיק את האבן ביד ושניהם צחקו כילדים.

– זאת היא אבן מישראל, ראובן, אל תגיד לי עוד שום דבר. אני רצה אל לאה ללוות שלוש לירות.

– אל תשהי שם זמן רב. היום בא אליה אחיה מן המושב.

– בא יוסף?

– לא, האח שאין אנו מכירים אותו, איתן שמו. שובי מהר, נעמי. היום יום חשוב לנו.

רעד עבר בלבה. נשקה לו בחפזון ויצאה. הלכה מהר בין גושי האבנים. סוף סוף ראובן שבע־רצון. החיים בודאי יטלטלוה עוד, אבל האין היא עכשיו מוגנת כספינה בנמל? – נשמה עמוקות, ולבה הולם בחזקה.

 

ג    🔗

כאשר פתחה את הדלת הציפו קרני השמש האחרונות את החדר והאויר רעד קלות. לפניה עמד איתן. ללא נוע הביטו איש בעיני רעהו. כל חייה כאילו נתרכזו במבט הזה.

– איתן!

– נעמי!

מתוך החדר נשמע קולה של האם הישישה. איתן הפנה ראשו אליה:

– כן, אמא?…

– תיכנסו פנימה. מי שם?

נעמי נכנסה לחדר ואחזה ביד הזקנה העיורת.

– שלום נעמי, נדמה לי שאַת מכירה את בני.

– כן, אנו מכירים! – ענה איתן נמרצות.

אז פנתה האם אל איתן ואמרה לו בקולה הדק:

– כמה זמן עוד ישהה יאיר באמריקה? עברו כבר ארבע שנים מאז נסתיימה המלחמה, כמה זמן עוד ייעדר הבחור מן הארץ?

– איני יודע, אמא.

– אני לא מבינה מדוע אתה חי כל הזמן לבדך. היית צעיר כאשר מתה עליך חנה אשתך. בנך גדל בקיבוץ, אצל יוסף. כאשר נתבגר הלך למלחמה, אחרי כן נסע לאמריקה. תביא את בנך חזרה, ברצוני לשמוע עוד את קולו לפני מותי. ואתה אינך צריך להיות גלמוד כל כך, עליך לבנות לך בית.

איתן הסתכל בנעמי, כמבקש מענה. אך היא השפילה את עיניה ולא ענתה דבר.

– איני יכולה להישאר – אמרה כעבור רגע – מחכה לי ראובן. שלום. – נגעה ביד הזקנה.

– שלום נעמי! – איתן נתקרב אליה. נעמי רעדה כולה כאילו חדלה מהתקיים, כאילו נתמזגה לחטיבה אחת עם העולם כולו. ידו אחזה בידה.

– שלום, איתן. – שמעה את קולה אומר ואחר כך שמעה גם את קולו:

– שלום וברכה.

 

ד    🔗

כאשר סגרה את הדלת מאחריה לא ראתה מאומה לנגד עיניה. ערפל כבד כיסה את הבתים, הסלעים, השדה. נדמה היה לה, כי אם תצעד עוד מספר פסיעות יבלע אתה הערפל. החלה מגששת כעיורת. לא חשה את הקרקע מתחת לרגליה. לבה היה ריק. לא היו בו עוד שמחה ולא מכאוב. רק חלל ריק. פתאום הופיעה לפניה דמותה של מלכה הקטנה, בתה של לאה חברתה. פניה פני ילדה ביישנית קורנות משמחה.

– מה קרה מלכה?

– נודע לי דבר־מה מענין מאד, נעמי!

– מה נודע לך?

– את יודעת? כשהיינו באירופה צחקו לשמי המוזר. ואולם כאן אין איש צוחק לו. ועתה נודע לי מה פירושו של השם מלכה. הילדים בבית־הספר קוראים לי “המלכה ממקור־חיים”. שלום, נעמי, אני רצה לספר לאמא…

– שלום עליך, מלכה.

ירדה שלוה בלבה של נעמי. זקן עבר על פניה ונעמי אמרה אליו בלי משים:

– שלום.

– שלום וברכה. – ענה הזקן.

קלוטילדה מרקוס

מהונגרית מ. אֶרדלי

מקור חיים – ירושלים.

קלוטילדה מרקוס (מקור־חיים, ירושלים): בת 42. עלתה לארץ ב־1950 מבוקרשט ברומניה. היתה מתרגמת מלשונות אנגלית, צרפתית, גרמנית לרומנית.