א. ביקור אצל בתי 🔗
ארבע שנים אני בארץ ולא ביקרתי עדיין אצל בתי בקיבוץ. אשתי ובתי הצעירה מרבות לבקר בקיבוץ ובתי הבכירה באה אלינו לעתים קרובות, אבל אני לא נסעתי אליה אף פעם אחת. הסתפקתי בכך שראיתי אותה מפעם לפעם אצלנו, ובכל פגישה היו פניה מפיקות שביעוּת־רצון.
לא התנגדתי לחיי קיבוץ לאחר זוועות המלחמה שמצאו אותנו, ולא ניסיתי להפריע לבתי, כאשר יצאה לארץ־ישראל עם קבוצת חברים צעירים עוד לפני עלית המשפחה. אנחנו עלינו שנה אחריה ואז היתה עוד ב"גרעין". את תקופת חייה הראשונה בארץ בילתה במחנה־ההסגר בעתלית, אחר־כך נטתה את אהלה באופן ארעי פעם בקבוץ זה ופעם בקיבוץ אחר בתור חברת ה"גרעין". בינתים פרצה מלחמת־השחרור שבה השתתפה גם היא. אחרי המלחמה הלכה להתישבות עם חבריה, גם שם לא ביקרתי אצלה. פעם ראיתי ב"יומן" הקולנוע תמונות מטקס ההתישבות של קיבוצה, ופתאום הופיעה גם בתי על הבד, חובשת מטפחת על ראשה, כשהיא עובדת בפנים מחייכות, יחד עם בעלה, בפריקת הארגזים. בראשונה הקימו את הצריפים על הגבעות, שם נשבה רוח כה חזקה, שמוכרחים היו להעביר את הצריפים לעמק, אז טבעו בבוץ ושוב נאלצו להעלותם על הגבעה. שלחתי מתנות לבתי – שעון מעורר, תמונות יפות, כלי־כסף אחדים שהצלתי אתי מבודשפט, ביניהם צלחת־כסף מקושטת יונים מלאכת מחשבת. כך חפצתי לטפח בבתי את הנטיות האמנותיות. גם אשתי שלחה, כמובן, מתנות לקיבוץ, אם לצורך או שלא לצורך, כמנהג האמהות. אחר גמר הבניה והסידורים שלח הקיבוץ את בתי לקורס למטפלות. אותה שעה עבד בעלה במעבדה מיכנית של קיבוץ גדול אחר. מדי פעם בפעם ביקרו שניהם אצלנו. אבל אני לא ביקרתי אצלם.
לבסוף נעתרתי להפצרות אשתי ובנותי והחלטתי לבקר אצל בתי בביתה.
בוקר סתיו אחד השכמתי ויצאתי לדרך, בכיוון חיפה ועכו. כיוון שזו לי הפעם הראשונה למסעותי בארץ, נצטרפתי אל צעיר לבוש מעיל צבאי, שנתכוון גם הוא ללכת לאותו קיבוץ. מיד הוברר לי שהצעיר אינו חייל והמעיל הצבאי אשר עליו בא להעיד כי אין לו מלבוש אחר. צנום היה והמעיל הרחב והוא נראה בו כגמד.
מן האוטבוס ירדנו יחד. הלכנו בכבישים כעשרים דקות. לפנינו משתרעים הרי הגליל ומאחורי הגבעה הופיע הקיבוץ. כשהתקרבנו למקום וראינו את הצריפים הראשונים פנה אלי בן־לויתי ואמר: “אלך לראות אם חוה במרפאה”. הוא נעלם באחד הצריפים ושוב הופיע כעבור רגע. “חוה יוצאת מיד – אמר באדיבות – בבקשה לחכות מעט”. ואמנם, במהרה הופיעה בתי במרפסת המרפאה. היא צעדה לקראתי בחיוך על פניה. “היכנס נא, אבא! – אמרה – הרופא עודנו פה, אך מיד ילך לו”. אני נושק לבתי ונכנס לחדר־הקבלה הנקי והמלבין כשלג. את הרופא אני מכיר מתל־אביב, מוצאו מבּוֹמבּי. את לימודיו סיים באוניברסיטה של לונדון. עכשיו הוא רופא בקיבוץ הזה. אחרי החלפת דברי ברכה הוא נותן לבתי הוראות בקשר לטיפול בחולים מסוימים, היא מקשיבה לדבריו בעוד שאני מסתכל בה. היא לבושה שמלת־ארג כחולה – את הצווארון הלבן שעליה סרגה אחותי שמתה מות קדושים. היא מקשיבה קשב רב לדברי הרופא. אני עוצם לרגע את עיני ורואה לפני את בתי בהיותה ילדה בת ארבע־עשרה מצילה את אמה מהבית הנעול שעליו כוכב כתום. אני רואה אותה כתום מלחמת־העולם, כשהיא מעפילה בין הראשונים לארץ בעוז נפש.
סוף סוף מסתלק הרופא וגם אנו יוצאים מן המרפאה והולכים לפנים הקיבוץ. עוברים אנו על צריפים הדומים זה לזה. מרחוק נשמעת געית פרה.
לפני חדר־האוכל מברכים אותנו חברים וחברות שהכּרנוּם עוד בבודפשט, בהיותנו יחד בבית־החסות של הקוֹנסוליה השוייצית, פניהם מביעים עליזות ושביעות־רצון. ביניהם מדלגים ילדים, כולם ילדי הארץ. ילד זהבהב ניגש אלינו ושואל:
– אתה רופא־שינים?
– לא, זה אבא שלי, – עונה בתי. – כשהם רואים מישהו אתי – מסבירה היא – הם חושבים מיד כי רופא זה.
לבסוף אנחנו מגיעים אל הצריף של בתי. נקיון למופת שורר בו וסדר גמור. הרצפה משופשפת למשעי – אכן, כאן משכן בתי, כך רגילה היא לשמור על הסדר והנקיון.
ישבנו. השיחה מתנהלת באטיות.
– איה יוסף? – שואל אני.
– הלך לאימוני צבא, – עונה היא, – אבל ייתכן שיהיה בבית ביום השבת. והרי גם אתה תישאר לשבּת, אבא?
– לא, עבודתי קוראת לי. מחר בבוקר אשוב הביתה. מה יפה פה אצלכם! – עובר אני לנושא אחר ומסתכל ביתר תשומת־לב ברהיט החדש שיוסף עשה בעצמו בשעות הפנאי. מבטי נתקל בקישוטים ובתמונות שעל הקיר. באחת התמונות מצוירת שורת עצים. בתי ניגשת אלי:
– העודך זוכר, אבא, את שירך הקצר שחיברת בבודשפט “עצים בחוה”? – היא מראה על התמונה.
לאט לאט יורדים הדמדומים, יד בלתי נראית מכבה בשמים את אור היום, הירח עולה ובתי מדליקה בחדר את עששית הנפט. “בקרוב יהיה לנו אור חשמל – אומרת היא – המַצבּר כבר כאן, אך חסרים עוד חוטי־חשמל”. אחר כך היא אצה אל חדר־האוכל ומביאה ארוחת הערב: לחם לבן, תפוחי־אדמה מטוגנים, מרגרינה וביצה רכה. "הביצה היא לכבודך, אבא. – אומרת היא בחיוך. אחרי הארוחה באים אורחים, ביניהם גזבר הקיבוץ ואחרים. בחוץ על המרפסת הם חולצים את נעליהם ונכנסים לחדר בגרבים, כדי שלא ילכלכו את הרצפה המשופשפת למשעי – זה מנהג המקום. השיחה מתנהלת על המשק, על חריש וזריעה ועל שדה התלתן. “השנה שלחנו ל’תנובה' שלושים טון עגבניות – אומר הגזבר. – בשנה הבאה יהיו לנו בננות וענבים”.
לאחר שנסתלקו האורחים יוצאת בתי לביקור אצל חולי הקיבוץ. אני נשאר לבדי בחדר השקט. נעים לי השקט הזה, שבו מרפא לזכרונותי הכאובים. שונה הוא השקט כאן מאשר בעיר. מה טוב היה להשאר במקום הזה!
בתי שבה מביקור החולים. היא מציעה את המיטות למנוחת הלילה.
למחרת הבוקר אנו משכימים קום. אני מכין עצמי לדרך. בתי לובשת במהירות מכנסים וחולצה ומלווה אותי עד מורד הגבעה.
ב. יחי ומזודתי 🔗
יחי הוא חבר קיבוץ יוצאי הונגריה, שאליו שייכת גם בתי. באילו קפּנדריות נפגשו לבסוף יחי ומזודתי, – אספר לכם בזה.
כל ימי חיי אהבתי את המסעות. ועל כן הייתי זקוק למזודה. את מזודתי שבה ידובר בשורות מעטות אלו, קניתי בסוף מלחמת־העולם הראשונה, כשהתחילה האינפלציה. באותם הימים קנו הכל דבר־מה כי היו מפחדים מפני ירידת שער הכסף. קנו בית, אדמה, זהב, עדיים. ואני קניתי את מזודתי. מזודה טובה דרושה תמיד לאדם, – אמרתי לנפשי, – ובודאי אזדקק לה ביום מן הימים, סרתי אל זַוָד בודפשטי ידוע ברחוב “המלכה וילמה”, ובלי שהיה לי צורך בכך בחרתי לי במזודה חזקה מעור חזיר.
היו לי מזודות רבות בביתי, אבל זו האחרונה היתה חביבה עלי ביותר. על כן לקחתי אותה עמדי לכל מקום – לקייטנה, לטיול או לנסיעה לשם עסקים. עם המזודה החביבה הזאת בידי סיירתי תכופות את הבלטון, את הרי התתרה הגבוהים, את הקרפּטים וסביבות טרנסילבניה ששם ביראו עצים ומכרוּם. הגעתי גם ליוּגוֹסלביה עם מזודתי היקרה ועליתי אתה, רכוב על פרד, על רכסי ההרים בגובה של אַלפּיִם מטר שבבוסניה הדרומית – מקומות יפים מאלה לא ראיתי עד היום.
בסַרייבו ראיתי את לוח־הזכרון של פרינציפ. אחר־כך, כתום מלחמת־העולם הראשונה, סיירתי עם המזודה בידי את העולם ההרוס וראיתי בהיבּנותו מחדש מתוך סבל רב.
ולא חלפו שנים רבות ופרצה מלחמת־העולם השניה. להבות השנאה הגזעית התלקחו ועלו מעלה מעלה. מיהודי אירופה ניטלה כל אפשרות של חיים חפשיים ותנועה. כשנכבשה בודפשט בידי הגרמנים נאלצנו לתפור על בגדינו את הכוכב הכתום ולעבור לגור ב"בתים היהודים". שם ישבנו וחיכינו על מזודותינו למות או לשחרור.
וסוף סוף באה שעת הגאולה. חיילים רוּסים הופיעו ברחובות בודפשט והשערים הנעולים נפתחו. מי שנשאר בחיים יצא מן הבּוּנקרים או מן המחנות. אבל חיי חוֹרין לא שבו למסלולם הישן. הצער ננעץ בלב כחרב. התחלנו לתהות על עצמנו ולחתור אל המולדת האמיתית שלנו. תחילה יצאו לדרך ילדינו עם צקלון על הגב. אחר־כך יצאנו גם אנחנו. פנינו עורף לביתנו ההרוס בגלל היותנו יהודים. בצער בלב ובידים ריקות הגענו למולדת שלנו, לביתנו. במזודותי לא היה לי כבר צורך, אבל מזו החביבה לא יכולתי להיפרד. וכך הגיעה לארץ וכל נתגלגלה לידי בתי בקיבוץ.
ובוקר אחד נפתחה הדלת ואל חדרנו הדל נכנס בחור נעים ופנים ובעיניו אמונה והתלהבות.
– אני יחי – אמר – הגזבר החדש של הקיבוץ! – הבטתי בו והנה הוא מחזיק את מזודתי היקרה, מן הקיבוץ הביא בה העירה ברגי ברזל למכירה. אני מקבל את יחי בעליזות שקטה כקבל פני ידיד ותיק. הצעיר אינו יודע מה הסיבה לכך אבל אני יודע.
הנה זקנתי וחיי כבר מאחורי. אבל המזודה שלי עודנה בפעולה – לאורך ימים!
נתן נאמן מהונגרית מ. אֶרדלי תל־אביב
נתן נאמן (תל־אביב): בן 58 אב לשתי בנות מבוגרות. יליד הונגריה. סוחר ומשווק עצים בבודפשט. מחבר שירים וסיפורים בנעוריו על נושאים ציוניים. עלה לארץ ב־1949.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות