לפני זמן לא רב הלכתי ובאתי אל תל־א־שב. תל רם, מתגבן מתוך הואדי כמערם ענק מעשה חפרפרת. כסכין משסע הואדי את הנוף, משסף את התל כדי לעבור בו ואת הגבעות הרחבות – ומי ידע אילו מעצמות קדמונינו, אילו גידולים של אילו תרבויות נשאו אתם מי הואדי מערבה, אל מעבר לגבעות, כדי שבסופו של דבר יפלו לים, הבולע הכל, מוחה הכל, מוחל לכל?

מעבר מזה רובצים הרי חברון, חיורון אפור־צהוב עליהם, שרויים בצל־עבים סגול־כהה. הרים שבחלום – אגדיים, מרוחקים הרבה הרבה, אשר לעולם עדיהם לא נבוא. ובמלוא תחום העין שרועות גבעות־הנגב הסגלגלות, מתפתלות עד אין קץ, עתירות־שדים.

על פני נוף זה נראה התל החדש מסורבל מעט, חורג קצת למקום זה, נבוך מעט – כאילו הכיר לדעת שדיחק עצמו אל המקום הזה והוא יושב כאן שלא בנוח, כאילו חש וידע כי הגבעות מצפות שייעלם מכאן.

באתי לתל־א־שב לצייר קצת. ואולי באתי לכאן מתוך תאוה נסתרת לנבור קצת בעבר, כאדם הנובר ומהפך במדורה עוממת לראות איזו מן הגחלים לוחשת עדיין; להעלות באוב מן העבר אותם שמות־האגדה, שחלקם דמיון וחלקם אמת־מן־ההיסטוריה. אנו כילדים המבקשים מסורתו של האב, אבות רוחנו; מחטטים בשייריה של עיר; למצוא תל, עקר ועריה, נושא טהורו האינסופי של השמש.

באתי לצייר, אך הנוף מרד בי. לא נמצאו לי הצבעים הנכונים. בנגב יונקת השמש צבעיהם של רקיע, גבעות וצומח; יורה להבותיה לטהר, כביכול, את האדמה עצמה באשה ומוצה את הגוון מכל וכל; מותירה את אלה צבעי־הרוֹך, חיורים חיורים, אשר לא תשימם על הבד כי לא ייראוּ שם. ללכת לתל־אביב או לחיפה מן הנגב – כנפילה היא לעולם של גלויה מצוירת. הצבעים בוזקים בבזק־יתר, הוללים יותר מדי, בלתי מוחשים יתר־על־כל־מידה. אתה חש כמיהה אל צבעיו הדקים יותר של הנגב: צל־צלו של אפור; צהוב לא מוגדר, גווני כחול מוזרים, אובדים, מאצילים מצבעם על צללים; ירוק מאובק אשר לעץ ערירי מזדקר מתוך הגבעות כאות־חידה מתוך כתב־סתר נשכח.

מפני הפחד ממשימה זו – לצקת ולהעביר את הגבעות הללו אל הבד – הנחתי כלי הצדה וישבתי להביט בנוף. עד עולם לא תיעף העין להביט אל הנוף. גבעות, גבעות; והואדי, שעובדת קיומו בלתי־נמנעת היא כעובדה של זרם הזמן, שוזר דרכו בין גבעות; אובד לעתים מעבר למטחוי העין, אך שם הוא תדיר. נחל לא היה מאז ולעולם לא יהיה – לבד מאשר בעתות החורף, כאשר (דבר פלא!) יוצף במים, כמקסם־שוא אחרון, גולת הכותרת במעשי ידיו של אשף־אמן. סלעי, יבש, צחור כעצם. ובכל זאת, דע: זה הצוק אשר עליו אתה עומד עתה, יבוא יומו (תבוא שנתו, או אולי אחר מיליון שנים) ויוגל מטה אל הים, נגרס לחצץ, נשחק לחול, נשפך לארכה של שפת־הים, אל הים תוכו, להתדפק אל חוף אחר בזמן אחר – עתיד. אך מה שיהיה, הוא שכבר היה – גרגרי חול אשר מצוק באו שבים ומסתלעים; מחצביו של כף שנמסו מתגבשים… ואיך שהוא אתה חש, שהגבעות, הואדי, יש להם משמעויות מטפיסיות נרחבות עד מאד, שעומד אתה על סף פרד"ס טבעם של דברים, אך לעולם לתוכו לא תבוא, כי הוא מורד במחשבה כשם שצבעי הנגב מורדים במכחול הציירים. וכך יושב אתה, העינים תרות את הנוף, וחושב אתה: “מה נעלם ממני? מה הדבר שלא ראיתי אשר היה מתאם הכל, מביא הכל לסדר־של־מקום, לסדר־של־הגיון?” יודע אתה שראית הכל, שגילית בכל פנים שלא כהלכה. באור האכזר הזה אדם רואה כל מה שניתן לראות. דומה הדבר לתכנית נפלאה של מכונה, משורטטת יפה עד מאד, מדויקת, שלמה בכל פרטיה, אך מבוארת בשפת נכר ועד עולם לא תדע למה נועדה.

בהחזירך מבטך לבאר־שבע תראה את העיר כולה, את באר־שבע הקיימת. כי אותו תת־הכרה־של־זכרון, אשר אחזך והוציאך הנה, לתל־א־שב, אל באר־שבע של העבר, עודנו מנסה להתעקש ולעמוד על ההוֹוה, ההוֹוה שלך, זהותך; כי אך יאבד זה ויישכח, – אין יתרון לך מאלה העצמות אשר עליהן אתה ניצב. ורעיון זה אין לשאתו כאן, בין גבעות אלה.

גדול מנשוא מסיג עבר כביר את גבולו של ההווה. מה מאד רצינו לשבור אחדותו של הזמן, ליטול עבר והווה ועתיד ולהשכינם – כל אחד במדור נבדל – ולהכחיש, להכחיש כליל שהזמן שילוב אחד הוא. אתה מסתכל בבאר־שבע של ההווה, מתכחש לחיי עברה ועתידה, ואתה רואה את העיר העתיקה והעיר החדשה וחושב: כמה תואמת יותר העיר העתיקה לגבעות. בתי האבן והדבּש הונחו בשורות ישרות – מסוימים, מוצקים, במקומם. אך כאן, בין גבעות עגלגלות, תמצא דבר מתמיה במרובע־ישר־הזוית של העיר. תהרהר באותו אדריכל אשכנזי אשר תיכנן את העיר עבור אדוניה בני תוגר ארבעים או חמישים שנה קודם (ובעצם, מהו עשור שנים לאלה הגבעות?). האשכנזי הכבד ובן־התוגר הדק והחריף יחדיו בונים את זו עיר־המדבר המשונה. המים מובאים ממעינות מסתאבים; לא ניקוז, לא עצים, לא גנות; בתים מונחים במדויק, שורה על שורה, כלוח האשקוקי, כל אחד על רבוע חצרו ודקלו – או רימונו, לימונו, שקדו – שניטע בידי בעל־הבית אשר הביא עמו עם זכרונותיו מעכו או נצרת או צפת; העיר מרתיעת המדבר הושתתה רבועה ומוצקת; מישרין מתוך מוחו של האדריכל האשכנזי, שהלך ואיננו, נשכח ונמחה בונה באר־שבע, מת ונכחד, ואין גם איש שיזכור את שמו.

והעיר החדשה – הו, חדשה כל כך! – זועקת חדשוּתה עד לב השמים בצחור־טיחה ואודם רעפי גגיה. שתים ושלוש קומות; בתי צעצועים. תחשוב: משב־רוח קל יהפכם. ותחשוב גם: כמה שלמה יותר, ממשית יותר העיר העתיקה בבניניה מצבע העפר המתלכד עם צבע הגבעות. אך משתשוב להביט בגבעות ולראות את עיקוליהן ותחשוב: כמה דורות בילון? כי נצחיות הן, כי אם תרחיק־תלך דייך אל בינות הגבעות, ודאי שתגיע לקץ־כל־הדברים, לגבולו־של־עולם. והנה לפתע נראה כאילו נעלמה העיר כולה; ואתה רואה את העיר – וכל אותן ערים שקדמו לה (זוכר אתה שהנך עומד על אחת מהן) וכל אלה שתבואנה עוד – ובת חלוף היא כחתימה הנרשמת על אבק באצבע בטלה, והיא עוברת ברוח כענן כלה, כמו לא היתה מעולם.

כשבאתי לבאר־שבע רשומים היו בלשכת העבודה 50 איש, וזו היתה גם כל האוכלוסיה לפי מספרים רשמיים. זרים היו לי, לא נתנסיתי בכאלה. אנשים מקפריסין – מספרים מקועקעים בזרועותיהם – יוצאי כל מחנות אירופה, אשר בזכרונם נכלאו שמות קשים לאוזן, קשים ללשון, למחשבה – אושויץ, בוּכנואלד, דאכאוּ ועוד ועוד. נפשם נעותה ולבם מר בהם, מחרפים כל מי שהושיבם כאן, בזה האין. בל ייאָמן, חשבו, שאיש יבוא לישב כאן מרצונו. וכך קיבלוני כאחות לסבל, מושלכת בזרוע המכונה אשר למקרה. לא טרחתי להעמידם על טעותם, כי מי האיש שהיה מאמין לי בזאת?

מקבּץ משונה הוא שהקים את באר־שבע אחר הטבח ואחר לילות־נוד ארוכים. כל האנשים עמוסים לעייפה בדרך היורדת מצרימה (זכור דרכים אחרות, פליטים אחרים; יציאת מצרים מלגו, מלבר ואחור; לא עוד “שלח את עמי”, כי אם “הסיעו עצמכם, לעזאזל, מכאן!”); אחר הביזה; אחר חילות־המצב; אחר שרטוטי גסות על טיח הכתלים, כתב־ציורים של פשטות, מספרים על אודות מלחמה ובדידות וארגון בגדודים; אחר הרהיטים השרופים והדלתות הנתוצות; אחר שההתישבות האִטית החלה, האכלוס, ההשתרשות במקום אחד של שוכחי־בית. מקבּץ משונה: ותיקי חברת הבניה, קשחי־פנים, מגוידים ונוקשים, שמלאכתם חלוציות והם ראשונים בכל אתר; פליטים מרי־לב מקפריסין אשר באו בלא תקוה, בלא חמלה, בלא אמונה, באו משום שנותרו בחיים אחר כל שנות־המות־של־מחנות ולא נשאר מקום ללכת שמה; ומתי מעט (מעט כל כך) מאותם בעלי שאר־רוח־מעט שראו כאן תחילתו של דבר.

ואני, אף על אחד מאלה לא נמניתי, וסיבת בואי גם לי לעצמי איני יכולה לחוור. רק לעבור אורח רציתי; וכשעברו הימים, והחדשים נתקבצו לשנה ושנתים לא יכולתי לגלות למה זה נשארתי – אני, ילידת אמריקה, שהוסעתי לכאן על ידי תנועת נוער ושנה אחת של כשלון בקיבוץ. יש אמריקנים במדינה, אך לא כאן. תמצאם בירושלים, בתל־אביב, בכפרים שונים, בקיבוצים בצפון, אך לא כאן… כאן השמש עזה מדי, הצל עמוק מדי, ביום אוכל החורב והקרה בלילה.

ובכל זאת נשארת אני. היה אמריקני שאמר לי בתחילה, טרם נבנה דבר ותוקן: “איך יכול אדם לשכון כאן? האינך יודעת שתוך עשר שנים – או חמש־עשרה ועשרים – אולי ישוב המקום ויהיה כפר ערבי ולא עוד… איש לא יישאר, אף לא אחד…” ועתה מונה באר־שבע שני ריבוא תושבים. ובכל זאת מהרהרת אנכי לעתים במה שאמר אותו אמריקני, ולעתים חושבת אני: אולי צדק, למרות הכל צפה לאחרית הדברים, רק במספר השנים שגה. עוד שנים כך וכך, עוד שנים רבות למספר – ומקרה התל יקרה את באר־שבע זו, התל שהוא באר־שבע שנודעה זמן כה רב, ראתה חיים, קרבה תרבויות כה רבות, שבספרים כה רבים נכתב על אודותיה, נרשמה במפות רבות כל כך ובסקירותיהם של חוקרי עתיקות; ובכל זאת איננה, הלכה ואיננה, לבד שמה שנשאר והתל, והנה יעברו מספר מאות (מספר אלפי) שנים והתל גם הוא לא יהיה כבר, יחלוף עם הרוח וגשמי־הזעף המצומצמים, ישטוף דרך הואדי אל תוך הים.

והגבעות מתעתעות בצופה: “הנה, הננו!” מפיחות באדם פחדים בהויתן. איש לא יוכל להשיג זאת, איש אינו רוצה להשיג זאת שהגבעות תארכנה ימים על פני כולנו, תארכנה ימים לנצח נצחים. איש אינו מעז להעלות במחשבתו את כל השבטים אשר הדקו עפרן; איש אינו מעז להעלות במחשבתו את נהרי־הדמים אשר ניגרו עליהן, לידות ומיתות שאירעו כאן, תרבויות ואמנויות שגבעות אלה כבר חזו עד כה; איש אינו מעז לחקור זמן קיומן מהו וכמה עוד תעמודנה… איש אינו מעז. כי משמעותו של דבר – להכיר את הנצח. ומי יעז להביט בנצח פנים אל פנים? ונשארות הגבעות מעורטלות, בלתי מופרחות. ובהביטך בהן אתה יודע שעבר והווה ועתיד סבוכים כולם יחד, שזורים זה בזה, ואף אחד מהם אין בו חשיבות; שמרחב וזמן וחומר – רק מלים בלבד, וחשיבות אין בהן, אין; ויודע אתה, כי דבר בעולם אין בו חשיבות לבד מאלה הגבעות, ואם תיטיב־תאזין תשמען לוחשות ברוח שאצבעותיה לוטפות הבית, בחול מתנפה בין דלת וסף. קול דק־דק של נבואה: “מצפים אנחנו מצפים… מצפים…”

מרגלית קלי־בניה

באר־שבע.

מאנגלית אברהם יבין

מ. קלי־בניה (באר־שבע): בת 25. נשואה, אם לילדים. נולדה במדינת אלבּמה, ארצות־הברית. חיתה בניו־יורק, שיקגו, וַשינגטון, פילדלפיה. מתלמדת באוניברסיטה. עלתה לארץ ב־1948 עם גרעין נוער ציוני־חלוצי. שנה בקיבוץ, מאז 1949 בבאר־שבע.