א 🔗
בוקר בוקר, בטרם יקבל מידי אשתו את צרור האוכל, ניטל על חיים לשמוע תחילה דברי־כיבושים שלה על שום מה קבעו ישיבתם כאן, בזו החורבה, ולא חיכו לשיכון, ככל אותם שבבית־העולים. אמנם היא גופה הניעתהו לכך. חנה לא יכלה לראותו סובל מחיי־בטלה. אף על פי כן ראה את עצמו אשם כלפיה על שלא השכיל למצוא דירה נאה יותר.
באזור חסן־בק ההרוס שבקצוי תל־אביב, בין העיים וגבב לבנים וסיד, נשתמרו גושים גושים של שיירי בתים הרוסים למחצה מסופת־המלחמה האחרונה. עולים חדשים פשטו בין החרבות שמסביב ואספו פה ושם דלת וחלון, קבעום בכתלים שנשארו שלמים והסתדרו שם עם קומץ דלותם. וככה חזר הרובע הערבי המבותק ונתמלא חיים שוקקים – צוחות־תינוקות, שלטי־ספּרים, קרוניות־ירק, וכבסים מתוחים על חבלים. ברם קשה היה לגרש כליל את השממה. עקבותיה כה עמקו, שאפילו הפרחים שניטעו בידי התושבים החדשים מאחרי חלונותיהם לא היה בהם כדי להשרות קורטוב של שמחה במקום עלוב זה. מטילי־ברזל כפופים באורח משונה טיפסו זה על גבי זה. משל כאילו נתאווּ ברגע האחרון להינצל מהרס ההתפוצצויות. כתלים מקומרים, שסועים, שכתובות ערביות שמעליהם סחו על מסחר פירות מיובשים או דגי־ים בימים של שלום ושלוה, נזדקרו כלפי שמים ובעקשנות העידו על הסופה שחלפה. החמה אף היא היתה מאירה כאן נוגות. רשוּלוֹת פילסו להן קרניה בעד אבק־הסיד אל החלונות הכהים, הנמוכים.
– חנה, הבי לי כבר את האוכל, הרי אאחר לעבודה…
עשויה היתה זו להיות הסיבה היחידה שהאשה לא תמשיך בתוכחתה. מיהרה והטילה את האוכל באמתחת־הצידה שלו. חיים הטיל מבט על ילדתו הישנה, אמר שלום לאשתו והפליג אל תחנת האוטובוסים.
בקרוֹ של יום נח אפור. מן הים נשבה רוח זועמת. שמים כבדים רבצו נמוכים על הסביבה כולה, שבאור הכהה כעופרת נתגלתה עלובה ועזובה יותר. חיים הידס על פני גושי לבנים שהיו מגובבים על המשעול הצר עד לכביש, ובחודי־נעליו היה מרחיק, כעוּס, כמה שברים קטנים יותר. חרה לו על אשתו. דברי כיבושים שלה למה? הטרם תדע כי בלא כסף באו לכאן? דירה בעיר עולה הון של אלפים… נכון, הבטיחו להם מעון בשיכון חדש. הוא המציא מכתב שעובד הוא בנמל ובגלל כך רשמוהו בין הראשונים. ברם דרושה סבלנות. בינתים דולף הגשם בעד החלונות, שאינם קבועים כהלכה, וכל הבגדים מפיצים ריח עובש. חנה אומרת כי זה גרוע יותר מאשר ביער. נפשה מרה עליה עד מאד. ואולי לא הדירה בלבד היא הסיבה למרירותה?.. רעיון זה מעכיר את רוחו. – לכל הרוחות! להיות שרוי תמיד בפחד פן מתחרטת היא על שנקשרו יחד… ואולם בלילה האחרון ביער הרי נחות היו אצבעותיה הדקות שלוות ככה בפיסת־ידו הרחבה… במו פיה אמרה לו: “איני רוצה לדעת מה היית קודם לכן. הדבר תלוי רק בך שלא ניפרד”. האם לא הוא שהשיג למענה ביער זוג מגפי־לבד ראשונים, שעה שמצא אותה נעזבת מכל, מכווצת מקור, מכוסה פצעים… וצנצנת משחת־הגפרית?.. נסתכן והלך אל הרוקח, ממש ליפול לידיהם של הגרמנים. וכי מי זולתו מסוגל היה לעשות למענה יותר? וכי אילץ אותה להינשא לו? היא עצמה הרי אמרה לו: “שכח מה היית עד כה. אני אין לי איש זולתך, ואף אתה כן. יצאנו את היער כנולדים מחדש”. והוא שכוח שכח. יכול היה כיום להיות משופע בממון, כאחרים. איציק הצהוב לא אחת קרא אליו, עוד בהיותם בגרמניה, להיות לו שותף להברחה. או, נאמר, וֶלוָלה… הוא לא אבה שמוע על כך. הוא נפנה לעבודה.
חיים נעצר תחתיו לרגע. רגזו עולה ומעלה דמו לראשו. בשעה זו רואה הוא את עצמו כאילו העולם כולו יצא נגדו חוצץ, אף אשתו שלו. – ויהא אפילו שהיא הנה חנה המורה והוא אינו אלא חיים הגבוה. וכי מפגר היה משאר הפרטיזנים שביער, או שמא גרועה עבודתו משאר פועלי־הנמל?..
מין מרי מתפשט בו, מין תאוה נואשת לחזור תיכף הביתה ולהטיח לה לאשתו בפניה: “גנב הייתי. מתוך רכבת טסה הייתי קופץ עם מזודה ביד. אין אַת חייבת להיות שרויה עמי בגלל זה שהצלתיך בעת המצוד. אפשר ואחר זולתי יעניק לך חיים טובים יותר”.
– חיים, למה יעמוד ככה ויחלום. השעה כבר מאוחרת ככה. וכי אינו הולך היום לעבודתו? – השכנה שהופיעה לקראתו עם כד החלב בידה הממתהו. הוא נתבלבל, משל כאילו ידעה ההיא על מה יהרהר.
– שרוך נעלי הוא שניתק. אמנם נחפז אני, שלום.
בדרך לאוֹטוֹ נשתפר קמעה מצב־רוחו. נזכר בתינוקת, בפרצופה החינני של חנה לאור המנורה, בשעה שהיא יושבת בערב על גבי ספר או מתקנת הלבנים. חש מרץ חדש עולה בקרבו והתחיל מפסיע חפוזות. תקפוֹ החשק לעבודה והוא נתאווה למהר ולהגיע אל בין הסבלים ולהטיל עצמו בתוך שאונו העליז של הנמל. בטרם נכנס אל האוטובוס עוד הספיק חיים לחזור לרגע אל הנושנות – מכל מקום זקוקים לדירה טובה יותר…
ב 🔗
יושבים היו במסבאה הבולגרית שבכיכר הגדולה ביפו. חיים דעתו לא היתה נוחה מפגישה זו. הוא ידע כי באו לארץ כמה מ"אותה" חברותה ובכל האפנים היה נמנע מלהיפגש אתם. הוא נתקל בו באָשר “הסנאי” בדיוק בשעה שיצא אחרי העבודה משער הנמל. חיים הגיע לכלל דעה כי במקום להביאו לביתו, מוטב שיסדרו את הפגישה במקום מן המקומות חוץ לבית.
חם היה במסבאה המלאה עשן. תקליט סדוק של גרמופון שילשל מתוכו מתון מתון מין ניגון חדגוני ממושך. בקרן־זוית, ליד שולחן מזוהם, התנצחו בקולות חרחור על משחק־דומינו. ערבי שדוף ישוב היה, עיניו המזוגגות כלפי חוץ של בין־ערבּים, ובלא הפוגות העביר שחלת חרוזים צהובים בין אצבעותיו. כפעם בפעם נכנס אי־מי אל המסבאה, התבונן בכל עבר ומיד חזר ויצא. מן המסגד הקרוב נישא סלסולו המשעמם של המוללא1. מאחרי הדלת הפתוחה רבץ הרחוב החשוך. רק ממול, ליד בית־הסוהר, האיר הפנס, כעין חמוּרה, מתרה.
– נו, חיים, לבריאות, שלשל את הכוסית…
– שיהיה לבריאות… – חיים התלעלע מחמת חריפותו היתירה של המשקה.
– נגמלת, הא? בשכבר הלך זה אצלך למישרים.
– מזמן לא שתיתי…
העראק שייר אחריו ריח קביס של יי"ש בוסר. חש עצמו לא בטוב. המסבאה, האורחים, סינרו המזוהם של המלצר – הכל היה לו לזרא. אגב פיזור־הנפש היה נועץ מזלג פגום בתפוח־אדמה קשה ספוג־עשן, אשר היה עוקב אחריו, בוחן ובודק.
– חיים, נדבר גלויות. רואני אותך יושב כעל גבי גחלים. כל הפגישה הזו ערבה לך כשם שיערב לי בית־הסוהר… ברם, אל תחשוב כי ידידים טובים נוחים כל כך לשכוח. עתים, לרוב בלילי־שבת, עת מתכנסים אצל איציק הצהוב, לא הרחק מכאן מקום־מגוריו, ברחוב השנים־עשר, הרינו מסיחים בך ארוכות. חוקא בנו של זליג ודויד טומבאק אמרו אפילו לגשת אליך הביתה, אך אני הניאותים מכך. אם כבר הוצאת עצמך מלחם חוקנו זה, מוטב שלא תהא נפגש אתנו. אנחנו יודעים הכל – אשה לך דעתנית, ילדה בת־חַיִל, אלא שעובד אתה בפרך.
חיים ישב דמום, משל חש עצמו אשם בכך שאשה ישרה לו, ילדה יפה, ועובד קשה בנמל.
– הקיצור, מה יש לדבר, הוה שמח בחלקך, לא לשם כך ממתין הייתי לך חציו של יום ליד השער. הן, הן, ממתין הייתי, אַל תחשוב כי פגישת־אקראי היתה זו…
אָשר התיק את כסאו קרוב יותר אל חיים.
– מצויה חתיכת עבודה… שב, אַל תתפרץ, שמעני עד גמירא. כמעט ואין לעשות ולא כלום בענין זה. משך שעה אחת בלבד הדבר עשוי, כמעט מאליו. ענין של אלפים הוא. אני, דויד טוֹמבאק ואתה. זקוקים היינו לנער שיטה שכם… יכולנו להשיג אחד מכאן, צבר, אך – חליים, מוטב תרויח אתה…
חיים נתלש באחת ממקום מושבו: – אם רק לשם כך היתה כונת הפגישה, חבל על הזמן, אותי אַל תביא בחשבון אותם עסקים… אני ידי מזמן מסולקות מכגון זה.
אָשר נבוך קמעה. בהרימו עיניו כלפי חיים היה כמסיח בינו לבין עצמו. – ואנחנו לדבר־מה אחר היינו מתכוונים… חורבה זו שלך שבקרבת הים… רעיה שכזו, משהלכה לחיות אתך יחד, חייב היית לדאוג לה ולשפר נחלתה עמך…
כצלף רע קלע אשר שלא במתכוון למטרה. חיים חזר ונשתפל על הכסא. אגב מרירות סינן מבין שיניו: – הלא תדע ידוע כי אילולא זו האשה ודאי שהיה לי כסף, כלכל אחד ואחד…
– אבל, חיים, מה לנו נשכחות מימים עברו, מוטב שנראה את שלפנינו כיום…
חיים נשתקע בהרהורים. מחר תחזור חנה ותפליט מה בענין הדירה. בזמן האחרון הריהי מתהלכת סגורה ומסוגרת. בשבת שעברה לא הלכו, כדרכם תמיד, לטייל עם הילד על שפת ימה של תל־אביב. חשק לא היה לה. יום תמים כמעט ולא החליפו ביניהם כל דיבור. ביער היו קרובים קרבה יתירה, יותר מאשר כאן, בחופש. משהו אינו כשורה אצלם. אולי באמת בגלל אותה חורבה? חנה אמרה פעם: וכי מה עוד נשתייר לנו מחוץ לדאגת דירה כלשהי?.. אוהבת היא מפּית נאה, כריות תפורות בטעם. זכור לו עד מה היתה משפרת את קיטונם באותה עיירה שבבאואריה, מקום שם התגוררו בטרם בואם לכאן. וכאן הקירות דולפים. הטיח מתפצל. וכי מה, לכאורה, נשתנה?.. וכי אהב בשכבר את חנה יותר מאשר כעת? תאמר: צנצנת משחת־הגפרית שבנפשו הביאה למענה… לא, חייב הוא לחזור ולנסות. ישכרו דירה בעיר, רהיטים חדשים יהיו.. ושמא ייכשלו? ברם אָשר ודויד אינם תינוקות, סוף סוף בעלי מקצוע מובהקים…
– חיים, אל תרבה חשוֹב. האמינה לי, אנחנו כבר שקלנו היטב בדבר לפניך. הענין ידפוק כשעון… הוא עצם עין אחת בממזרוּת – פּיק בראש2, והשם יהיה בעזרנו…
– דויד מהו אומר?
– הכל בסדר גמור. הבה ניגש אליו, נגלגל בענין מחדש…
שעה שאשר שילם למלצר, עדיין היו מחשבות שונות מסכסכות דרכו של חיים. מלת־הסירוב עדיין תלויה היתה לו על קצה לשונו. ברם הוא חזר ונזכר באמרי פיה של חנה, ברוחה הנכאה, זה שויון־נפשה לכל דבר, והחלטה נחושה, שאין אחריה כל עוררין, בדומה לפתיחת הדלת של רכבת טסה, הכריעה בו הכל.
אשר חזר ונתקרב אל הדלפק.
– נו, מה יהיה?
– הבה נלך.
– השבח לאל, סוף סוף גמרת אומר, בואה.
ג 🔗
רך כחתול נישא האוֹטוֹ על פני הרחובות האפלים עד לקצוי העיר. פרסומות־ניאון בודדות הטילו חטיבות של נגוהות־אודם על האספלט, קרעו את צעיף הלילה של העיר. ליד חלון־הראוה־הכבוי של קולנוע, בקרן רחוב, היו קולות נעורים מתגלגלים אגב שריקות וצחוק. אנשים מספר ניצבים ליד תחנת האוטובוסים. ככל שהרחיקו אל קצה העיר נמתחו הרחובות דוממים ועזובים. האוטוֹ דיחק עצמו בין עוד כמה מכוניות שיצאו את העיר בכביש הראשי.
– מה השעה?
– אחת־עשרה ומחצה.
– יצאנו במאוחר.
– במאוחר, למה? בין כך וכך אין להתחיל קודם חצות. עוד מעט קט והגענו – הרגיע אשר “הסנאי” את דויד שהיה ישוב ליד ההגה.
חיים קלט שיחתם בשויון־נפש. ההתרגשות שברגיל היתה מלווה אותו במקרים כאלה, לא היתה לה עליו כל שליטה כיום. הפעם חירף נפשו כל כך, שאסור היה לו לחשוב אף רגע – ושמא ייתפסו?.. לאשר ולדויד היתה רק סכנת־מאסר, ואילו הוא… בעקשנות טורד חיים את חנה ואת ילדם מזכרונו.
אָשר השתדל לעודד קצת את חיים. תפסו בברכו: – נו, חיים, כבשנים קדמוניות, הא? ומה תאמר על דויד, כיצד נוהג הוא במכונה? בן־אדם כמין דוגמה… דויד, הגד את האמת, מיהו שבוכה על מכוניתו? בכמה עלתה לך הצביעה מחדש? אי, הרי זה תשיעית עם נזם3 – הורה אשר בערמומיות כלפי דויד, – ומחר נשתה יי"ש, חביות מלאות. שילך נא הכל כשורה. בקופה חייב להימצא מבחר הגון של אבנונים, מהמלטשות הגדולות ביותר… חכה, עיקר שכחתי: לאשתך מה אמרת?
– שנתחייבתי לעבוד במשמרת־לילה… – חיים נתאווה להטות את השיחה לאפיק אחר. למראית עין גילה עניין רב בשק שעל ברכי אשר. – לא שכחת דבר? את כל המכשירים לקחת אתך?
– הן, אלא שייתכן מאד כי נזדקק לפורצן גדול יותר.
– נסתדר איך שהוא, – הבטיחו חיים.
דויד נפנה לרחוב צר, צדדי. משני צדי הרחוב השחירו חלונות גדולים של בתי־חרושת. זעיר פה זעיר שם האירה מנורה בודדת באורה הכהה את המכונות הרדומות. ממקום מן המקומות נישאו ובאו דפיקותיה הקצובות של משאבה מיכנית. דויד נסע עוד על פני בתים אחדים ונעצר.
– הלאה אין לנסוע. אתם תעברו קטע זה ברגל. אני אמתין בעברו השני של הרחוב, בפינה.
– חזרה לא אסע אתכם – נענה חיים. – אני אעבור את הואדי ומשם העירה. הסביבה כאן נהירה לי…
– כברת־דרך לא מעטה – תהה דויד.
– לא נורא. משך שעה אחת אהיה בבית.
– כרצונך…
אשר תפס לו לשק ויצא יחד עם חיים את המכונית.
– ברצוני לחזור ולהזכירכם, – עיכבם דויד, – את החור לחתור למטה, עם הקרקע ממש. להשתמש יותר במפרק מאשר במפסלת. מנעול הסורג שמסביב לקופה הוא מן השכיחים, הפותחן הכפוף יתאים לו בלא ספק. השומר לא תמיד ישוב הוא בסוכתו. כל כמה שעות, בערך, יבוא אל בית־החרושת פנימה. אם יזדמן לך בכל זאת “להרגיעו” נפנה אל חיים – הרי זה רק ב"יבש", מתנת־יד בלבד. מטח הגון אחד – ויישן מחציתה של שעה. אבל לא בשום מכשיר, חלילה, בקרב יהודים לא נזדקק למלאכה “רטובה”… ועתה לכו, שיהיה בהצלחה.
– בעזרת השם.
ד 🔗
מחמת הזיעה המוצנת חש חיים סמרמורת. כפות־ידיו היו דלוקות. לא כל כך על נקלה נכנע הקיר. במלוא כוחו נצרך להישען על המרפק על מנת לתלוש חתיכת־חומה. הברזל היה מתחלק על הביטון היצוק. הקיר, כנאבק על כל חלק מחלקי גופו, הדף בזעם את המכשיר לאחור. חיים לא תיאר לעצמו כי כל כך בקושי יעלה לו דבר הפריצה. כמה פעמים נאלץ להפסיק את העבודה. זרועותיו נתעוותו עם כל נסיון לטרוז את הפורצן במקום מן המקומות ולפרוץ סדק.
עתה עומד היה בצדו של חלון בית־החרושת האפוף חשכה, והציץ החוצה. אי־ימי עבר באופנים. אחר נתגלו כמה בני־אדם, שותקים, מפסיעים בכבדות, עברו את הרחוב. חיים הסיט עצמו מעם החלון. אשר, שהיה מטפל בקופה, שבת ממלאכתו. חיש מהר כיבה את פנס־הכיס החשמלי שהיה תלוי לו על חזהו. רגעים מספר, בטרם חזרה הדממה כשהיתה, עמדו אשר וחיים תחתיהם מאובנים. אחר כך חזר הפנס והטיל פס אור מעוגל, צהוב, על חור המנעול של הקופה, ואשר חזר ונפנה למלאכתו. שליו, כמסגר מיושב על סדנתו, ערך ובדק את המכשירים מסביב לקופה. תנועות־ידיו המזורזות סחו על בקיאותו. תרמיל המכשירים מוטל היה על השולחן המשרדי בסדר קפדני. מברג אל מברג, מפסלת אל מפסלת. ברם על הקופה טרם ניכר היה כל אות וסימן של טיפולו של אשר, שום בורג זוטא טרם הוזח ממקומו. מדלת־הפלדה הרוגעת טרם נגרע דבר, אף לא פגם כלשהו. נראה היה כאילו חייבת הקופה להיפתח מאליה בכוחו של לחש־קסמים, שרק אָשר בלבד ידעוֹ, והזחילה לתוך מנעול־הקופה עם פותחנים למיניהם אינה אלא משחק־לואי, מעין אחיזת־עינים בלבד.
חיים חזר והתיצב ליד החלון כדי לשים עין על הרחוב.
בכי קורע לב של תינוק הרתיעו לאחוריו והוא הסתתר מתחת לכרכוב של החלון. זהיר זהיר הטיל מבט החוצה. ילד כבן ארבע־חמש בוטש היה ברגליו הקטנות, נוהג בתהפוכות, משך לאמו בשמלתה, סירב ללכת. האשה משכתהו בזרועו, לחשה לו מה.
– בשעה מופלגת כזו לסחוב תינוק ברחוב! – נתעורר בו בחיים האב. כמה סטירות הגונות על עכוזו היו פועלות פעולתן על הממזר… ברם, מה חטא ומה פשע? בודאי אחוז־שינה הוא. בכיו של התינוק הזכּירוֹ את ביתו. בעיני רוחו ראה את שרה’לה שלו השכובה סמוקה בערשה ופיה הקט פעור למחצה, וחנה?.. ודאי כבר ישנה אף היא, ואולי קוראת עדיין. מחר חייב הוא להופיע בגן־הילדים. הגננת רוצה לדבר אתו. מן הסתם בענין שיעורי־הריקודים לשרה’לה. לא מזמן אמר לו המנהל בשעת העבודה: – חיים, אל דאגה. פועלים שכמותך אין אנו מזניחים. דירה תהא לך בבת־ים, עם גינה. רק מעט אורך־רוח. – בבוקר, עם שמסרה לו צרור האוכל, נתחייכה חנה כלפיו: כאן נתחיל הכל מבראשית, חזרה על דבריה שהשמיעה בשעת טיול השבת. דיבור זה נצטלצל בראשו. וכי אפשר להתחיל ככה כמות שהוא עכשיו? היא הרי תשאל מהיכן הגיע אליו פתאום זה הכסף? היא תטיח מבטה הגלוי ישר לפניו. ושמא מתגלגל אצלה איזה חשד?.. תקפו פחד, הפחד מפני איבוד אֵמונה ואמונתה בו. הרי זה לאבד את עולמו, בו כבר נתון היה בשתי רגליו. והנה כעת, לפני צאתם עוד מעט, כשאמתחתו של אָשר מלאה שלל, נתגלתה השתתפותו בזו הפריצה כמחיצה אטומה־מזוהמת בינו ובין אותם חיים חדשים, עד שלבו התחיל הוֹלם בו בחזקה כמו בשעת גניבתו הראשונה.
– פסס… חיים. – נפנה אליו אשר חרש. – שים את התקע של המקדח בחיבור שליד החלון, זה שלידי שבור.
חיים נטל את החוט.
– חיברת?
חיים לא השיב. אשר נפנה אל הקופה, ריתק את המקדחת המקדח לא הסתובב.
– מה יש שם, אינך מצא את החיבור? – ציקצק אשר.
שתיקה.
– חיים, טלטל עצמך חזר אשר וליחשש מוּקנט.
– לא צריך, אשר… – אשר שמע פתאום קולו של חיים מאחוריו. הוא הסתובב על עקביו. הפנסית הגיהה פניו של חיים. הוא ניסה להאהיל בכפו על עיניו המסתנוורות. אָשר כיבה את הפנסית, שאל:
– לא צריך, מה?..
– הבה נלכה מכאן…
– נשתגעת? חייבים לסיים את המלאכה…
– לא היינו צריכים לנסוע לכאן לשם כך…
– חיים, אל תהא פתי, עזור לסיים ואחר נלך. הזמן אינו עומד. השומר יכול ויסתפג4. הבה החוט…
חיים לא נתן.
– הבה החוט, אומר אני לך, אין אני ערב בעדי…
– אשר, הרף מזה. לשם כך צריך היית לצאת את המחנה, או אני את היער?..
הליחשוש הפך ללחישת־שרף. חיים תפס לו לחברו בזרועותיו, אמר להוכיחו מה, לשכנע. אשר ניתק מעמו, הדליק את הפנסית ישר לפניו של חיים:
– א, בן־זנונים, בוגד. משרת, מן הסתם, במשטרה. אני אותך ראה אראה, רואה ואינו נראה. בידי לתקוע לך סכין תחת הצלעות ולחשוך ממך דיבור יתר…
– הביטה וראה, אשר. בשכבר הייתי פרקן5 כמוך, ואני ניערתי חָצני מכך…
– חייב היית לומר מראש שאין את נפשך לילך עמנו. אני אספר הכל לדויד. אנחנו לדין־תורה נתבעך. אשתך לא תשבע נחת מכך… – אָשר הטיל מבט חטוף על שעון־היד שלו. – זמן רב כל כך הלך לאיבוד. שוב לא נוכל לפעול מאומה. השומר עוד מעט ויצא לסיבוב. – אסף את המכשירים והטילם לתרמיל ונפנה לצאת. חיים נשׂרך אחריו.
ברחוב לא הביטו איש אל רעהו. נפנו איש לעברו, בכיוון הפוך.
המכונית ניתרה ממקומה. משאך הטריק אָשר את דלתית התא מאחריו, פתח דויד במהלך מהיר. שהות ממושכת לא פצו השותפים פיהם. לבסוף הטיח דויד:
– כיצד הענין?
– סע, נדבר אחר כך…
האוֹטוֹ חלף ביעף כמה רחובות. דויד האיט את מהלכוֹ והפנה ראשו כלפי אשר:
– על שום מה תמתח את העצמות?… פתח פיך.
– אין ואפס. איבדנו זמן. הפורץ נתפוקק. נו, סע, למה תנעץ בי עין, – תינזף אמו…
א. קרפינוביץ
מאידיש י. אליאב
גבעת רמב"ם
אברהם קרפינוביץ (תל־אביב): בן 36. יליד וילנא, ממשפחת אנשי תיאטרון. עלה לארץ בינואר 1949 לאחר שלוש שנות נדודים, מהן שנתים במחנות קפריסין. שם קיבל פרס ראשון בתחרות ספרותית של “ג’וינט”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות